טריקת דלת ע"י קטין בבית ספר - אחריות

טריקת דלת ע"י קטין אחריות רקע עובדתי התובעת מס' 1 נפגעה ביום 22/9/1996 בהיותה תלמידת בית ספר. לטענתה, במהלך ההפסקה בין השיעורים בעת ששהתה בשירותים של ביה"ס המקיף בג'וליס (להלן: "ביה"ס"), טרק תלמיד אחר את דלת השירותים על אצבעות ידה הימנית. התובעת ילידת 1982, היתה בזמן התאונה בת 14, תלמידת כיתה ט' בביה"ס. התובעים 2 ו - 3 הם הוריה של התובעת. מסכת עובדות זו תיקרא להלן: "התאונה". אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קרות התאונה, למקום התאונה או לעובדה שלתובעת אכן נגרם נזק כל שהוא. במחלוקת מצויה השאלה האם טריקת (או סגירת) דלת השירותים על ידה של התובעת, מטילה אחריות על הנתבעים או מי מהם. באי כוח הצדדים הסכימו כי בשלב הראשון תידון שאלת האחריות בלבד. לפיכך, הוריתי לצדדים להגיש סיכומי טענותיהם בשאלה זו. "דבר מסוכן " - העברת נטל הראיה: שאלת האחריות הקדימה התובעת וטענה טיעון בעל אופי דיוני. התובעת טוענת כי על פי סעיף 38 לפקנ"ז יש להפוך את נטל ההוכחה, ולהטילו על הנתבעים: "38. חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." בהתאם לנאמר ברישא של הסעיף, על התביעה להוכיח כי אכן מדובר בדבר מסוכן. הגדרה של "דבר מסוכן" ניתנה מפי מ"מ הנשיא אגרנט (כתוארו אז) בע"א 238/62 היועץ המשפטי לממשלה נ' גאון, פ"ד יז(3) 1478. עמ' 1506: "אם מחמת תכונותיו המיוחדות של חפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם'". אך טרם יתהפך נטל ההוכחה ויעבור לרבוץ על כתפי הנתבעות, על התובעת להוכיח קיומם של שלושה תנאים במצטבר, כפי שנקבע בפסיקה מקדמת דנא. לאחרונה, הדברים באו לידי ביטוי בדברי השופטת פרוקצ'יה בע"א 7877/02 ג'וויליס נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ (טרם פורסם), בפיסקה 10. התנאי הראשון הוא כי התובע יוכיח שאכן נגרם לו נזק גוף. התנאי השני הוא שיוכח שהנזק נגרם במישרין מ"הדבר המסוכן", והתנאי השלישי הוא, שאותו "דבר מסוכן" אכן נמצא בפיקוחו ובאחריותו של הגוף או האדם הנתבע. הסכנה שב"דבר מסוכן" - חייבת להשתקף ממהותו של החפץ (כגון סכין או אקדח) או מצירוף נסיבות שניתן לצפותן, אשר עלולות להפוך חפץ "תמים" במהותו, ל"דבר מסוכן" כאשר מתווספות לחפץ זה תכונות אחרות או נסיבות ותנאים מסויימים שבקיומם הופך החפץ "התמים" ל"דבר מסוכן". במקרה שלפנינו, לא הוכיחה התובעת את טענתה כי הדלת נופלת בגדר "דבר מסוכן". דלת המחוברת לציריה באורח המקובל, אינה יכולה להיחשב דבר מסוכן. גם המרחק בין הדלת למשקוף, נראה סביר מתוך התמונות שהגישה התובעת. ובכל מקרה לא הוגשה כל חוות דעת לאישוש הטענה כאילו הדלת מותקנת בצורה כזו המצדיקה הגדרתה כ"דבר מסוכן". מכאן והלאה מתייתר הדיון בעניין סעיף 38. הפרת חובה מכוח הפיקוח על בתי ספר תשכ"ט - 1969: הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבעים הפרו חובות המוטלות עליהם על פי חיקוקים שונים. ופרט לפירוט של מספרי הסעיפים הספציפיים בחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, לא פירטה אילו סעיפים בחיקוקים הללו רלוונטים לתביעה. לגבי הסעיפים המפורטים בחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, נראה כי סעיפים 16 ו 18 שעניינם העסקת עובד, וביטולו של אישור להעסקת עובד, אינם רלוונטיים למקרה זה, מאחר ולא הועלתה טענה לגבי עובד ספציפי. הדבר נכון גם לגבי סעיף 22 שעוסק בדרישה לפטר עובד. בסעיפים 9, 15, 30 ו 31 יורחב הדיון בהמשך. נטען בכתב התביעה, כמו גם בסיכומים שהגישה התובעת, כי ישנה עבירה על התקנות שהותקנו מכח חוק הפיקוח על בית הספר. התובעת לא פירטה, ולא הציגה את התקנות שלדעתה הופרו (אם בכלל קיימות תקנות מכוח חוק זה) ואין אפשרות לרדת לסוף דעתה, בגין טענה סתמית ובלתי מבוססת. החיקוק השני אשר לטענת התובעת הופר, הוא פקודת החינוך [נוסח חדש], תשל"ח-1978. לא ניתן להבין כיצד מועלת טענה להפרה מכח חיקוק זה כאשר נאמר במפורש בסעיף 18(א) לחוק: "(א) פקודה זו לא תחול על בית ספר שחל עליו חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969." לשון זו חוזרת גם בחוק הפיקוח על בתי ספר: " 35. אי-תחולת פקודת החינוך פקודת החינוך לא תחול על בית ספר שחוק זה חל עליו." מכאן נובע שאין מקום לדון בפקודת החינוך, מקום שחל חוק פיקוח על בתי ספר. מה גם, שאף במקרה זה אין פירוט של סעיפים רלוונטיים לעניינינו. גם איזכורו של חוק החינוך הממלכתי, תשי"ג-1953, אינו נחוץ במקרה דנן, החוק עוסק במטרות החינוך הממלכתי, בדרכי הרישום לבתי ספר ובתוכניות הלימוד, ואין הוא רלוונטי לשאלת האחריות של המורים או הרשות המקומית כלפי התלמידים. הוא הדין גם בנוגע לחוק לימוד חובה,תש"ט-1949, העוסק בחובה ללמוד ובמתן חינוך חינם לכל תלמיד. לעומת זאת בחוזר מנכ"ל משרד החינוך מחודש מאי 1993 שצירפה התובעת לסיכומיה, נאמר בעמוד 256, בסעיף יא': "כנפי הדלתות תהיינה בעלות זווית הצמדה כפולה. מומלץ להתקין הגנה למניעת מעיכת אצבעות על מרווח חיבור כנף הדלת למשקוף (בצד הצירים)." אציין, כי ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי חוזר זה משנת 1993 אינו רלוונטי לאירוע משנת 1996 ומן הראוי היה להציג חוזר מנכ"ל לשנת 1996. אינני מקבל טענה זו שכן, לא נראה לי כי קיים הכרח להוציא חוזר מנכ"ל כל שנה כשם שאין צורך להוציא צווים, הוראות, הנחיות, תקנות וכו' מדי שנה בשנה אלא אם כן יש צורך בתוספות או שינויים בחוזרים הקיימים. ב"כ הנתבעת לא טרח להמציא חוזר מנכ"ל אחר הסותר את האמור בחוזר שאליו הפנה ב"כ התובעת. מן הסעיפים אשר איזכרה התובעת עולה כי חלק מתנאי הרשיון שצריך כל בית ספר לקבל, הוא עמידה בדרישות הבטיחות, כפי שנאמר בסעיף 9 (א) (4) לחוק פיקוח על בתי ספר. בסעיף 15 לחוק זה נאמר כי במידה ולא התקיים או חדל מלהתקיים אחד מהתנאים לקבלת הרשיון שבסעיף 9, יתריע על כך המנהל הכללי בפני בית הספר. אם הליקוי לא יתוקן תוך שלושה חודשים מיום ההתראה רשאי המנכ"ל לבטל את רישיון ביה"ס. ניתנה למנכ"ל ואף לשירותי התברואה, סמכות כניסה לבתי הספר, מכח סעיף 30 לחוק, בכדי לבדוק את המצב הקיים בבתי הספר ובסעיף 31 לחוק ניתנה למנכ"ל הסמכות לדרוש את תיקונם של ליקויים תוך זמן סביר שיקבע. בסיפא של הסעיף נאמר כי בעל הרשיון מחוייב למלא אחר הדרישה בזמן שהוקצב לו. התובעת לא הוכיחה דבר מכל האמור לעיל. לא ברור אם היה ליקוי הנוגד את דרישות הבטיחות. המחשבה כי עצם קרות התאונה מחייבת להסיק כי היה קיים ליקוי בטיחותי איננה מתקבלת על הדעת. דומה הדבר למי שמסמן את המטרה בתחרות קליעה סביב המקום בו פגע החץ. אין מקום להתייחס לפקודת הרשויות המקומיות ולחוק הרשויות המקומיות מאחר ואין אזכור של סעיפי החוק אשר מכוחם טוענת התובעת את טענותיה - התובעת הפנתה לחוקים, הפניתה הינה כללית בלתי ממוקדת וסתמית. עוולת הרשלנות: התובעת טוענת עוד כי הנתבעים התרשלו כלפיה. בכדי לתמוך את טענתה זו פירטה התובעת לעניין חובת הזהירות (המושגית והקונקרטית), הפרתה של חובה זו והקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק. לעניין חובת הזהירות המושגית, נשאלת השאלה האם קיימת חובת זהירות מושגית בין מורה בבית ספר לבין תלמיד הנמצא תחת השגחתו, באופן כללי, וכלפי התובעת בפרט? מתוך הפסיקה המרובה בעניין (ראה לדוגמא ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) בעמ' 811, שאוזכר בסיכומי הנתבעות 3 ו 4) ברור לחלוטין, שקיימת חובת זהירות מושגית בין כל מורה לתלמידו, כשם שיש להורה או לכל אדם המשגיח על קטין מכח חובה. חובת זהירות מושגית קיימת גם בין המועצה המקומית כמחזיקת המקרקעין, לבין המוזמנים או המשתמשים במקרקעין, הן מכח היותה האחראית על תחזוקת המקום, והן מכח היותה הבעלים. שכן: "אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה" כפי שמסביר השופט ברק בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', בפיסקה 5. כמו כן נקבע בפסיקה מאוחרת יותר כי על ביהמ"ש לאזן בין הצורך להגן על הקטין לבין הצורך להקנות לקטין חופש פעולה נרחב ככל הראוי, בקביעת היקפה של חובת הזהירות המושגית (ת"א (תל אביב-יפו) עמית הלינגר (קטין) נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות ואח', (טרם פורסם)). בתי המשפט פסקו לא אחת כי אין זה נכון לחייב מורים להשגיח על תלמידיהם בכל דקה ודקה ולהגבילם בפעילויות יומיומיות , דבר אשר תוצאתו תהיה פגיעה בעיצוב אישיותו של התלמיד, יפגע בעצמאותו ובהתפתחותו. בוודאי לא יהי זה נכון לרדוף אחר התלמידים גם כאשר הם נמצאים בתאי השירותים. בוודאי מידת הפיקוח על תלמידה בגיל 14 שנה, אינה דומה לזו שמתאימה לתלמידים בגיל הרך. קיים יחס הפוך בין גילו של אדם לבין הצורך והיכולת לפקח עליו, ככל שגילו של אדם מתקדם יותר כך פוחת הצורך בפיקוח הדוק עליו וביכולת לפיקוח עליו. בנושא חובת הזהירות הקונקרטית, עלינו לשאול האם בנסיבות המקרה המיוחדות חלה חובת זהירות קונקרטית של הנתבעות כלפי התובעת? חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת רק בשל הוכחת קיומו של סיכון בלתי סביר, אשר החברה רואה אותו ברמת חומרה יתרה (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', בפיסקה 8). התובעת טוענת כי בנסיבות המקרה היחס בין הנזק הצפוי להתקנת האמצעים הפשוטים למניעת הנזק הוא כזה אשר מחייב התקנת האמצעים אלו. אך התובעת לא צרפה חוות דעת של מומחה לעניין האמצעים הדרושים למניעת קרות נזק מעין זה, את הסיבה להעדרה של חוות דעת תלתה התובעת בהסבר שניתן בת"א 20929/99 (ירושלים) חלווני מחמוד ואח' נ' פהמיה ואח', שם אמר כב' השופט מוסק כי לאור עובדות המקרה הפשוטות, אין צורך בחוות דעת מומחה מאחר וכל אדם סביר יכול להעריך שהדלת שבה עסקו בפסק הדין מסוכנת. לא כך במקרה שלפנינו, מסוכנתה של הדלת במקרה שלנו לא פורטה. לא נטען כי היו מקרים דומים או נוספת של פגיעה בתלמידים אחרים מדלת זו או מדלתות אחרות בבית הספר. לפיכך מחובתה של התובעת, כמי שמוטל עליה נטל השכנוע, לפרט מדוע ולמה דלת זו מסוכנת, לפרט אלו אמצעי בטיחות היה על הנתבעות להתקין כדי למנוע סיכון צפוי. מהתצלומים אשר התובעת צירפה לסיכומיה, עולה כי מדובר בדלת עץ רגילה וסטנדרטית אשר כמותה מצויות בכל אתר ואתר, לרבות בבתי מגורים, בשימוש יום יומי. אמנם, בצד הצירים, קיים מרווח (או חלל) בין המשקוף לבין הדלת אך לפגם זה לא היה כל קשר לתיפקודה של הדלת בצד בו אירעה התאונה והוא לא תרם ולא גרם לתאונה הנטענת. שונה היה המצב אילו התאונה היתה נגרמת בצד הצירים (במרווח בו, על פי התמונות, נמצא עיתון מקופל). למען הזהירות אוסיף כי אם היתה מתקבלת טענת התובעת כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפיה, היה עליה להוסיף ולהוכיח כי אכן הופרה חובת הזהירות על ידי הנתבעות. התובעת סומכת טענתה זו על חוזר מנכ"ל משרד החינוך, חוזר ח', אייר (התשנ"ג) מאי (1993) בעמ' 256 סעיף ח'. שם נאמר שיש להתקין אביזר מעולה לבלימת אגף הדלת ולקביעתו בעת פתיחת הדלת, אך מעבר לטענה כי הדבר לא נעשה לא הובאה כל הוכחה כי טריקת הדלת נגרמה עקב אי התקנת האביזר הנ"ל. התובעת לא צירפה חוות דעת של מומחה בתחום ההנדסי לתמוך את טענותיה, ולא בכדי. תרומת רשלנות מצד התובעת: נסיבות המקרה מלמדות כי התובעת הניחה את אצבעותיה היכן שהניחה (על משקוף הדלת) בלי לתת דעתה כי מאן דהוא עומד לסגור את דלת השירותים. הנתבעות טוענות כי יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת בשיעור מלא של 100%. נטען כי לא ניתן לפקח על כל ילד וילד בכל רגע נתון, ובוודאי לא כאשר מדובר בחדרי השירותים. נטען עוד כי מדובר באירוע רגעי ובלתי צפוי אשר גם נוכחות מורה, בקירבת מקום, (אם היה מורה שם) לא היתה יכולה למונעו. (השווה: ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה (2) 764). מאידך, טוענות הנתבעות כי יש לצפות מנערה בגיל 14 כי תקדיש תשומת לב, ולו מזערית, למיקום בו היא מניחה את ידה. נראה לי כי התאונה נגרמה בחלקה הגדול בעטיה של התובעת עצמה אשר אל היתה זהירה בנסיבות. ולבסוף, על התובעת להראות כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק. וכאן המקום לתהות אם היתה התובעת מצליחה להוכיח קיומו של קשר שכזה, אפילו היתה גוברת בדרכה על כל משוכות ההוכחה האחרות אותן היה עליה יש לעבור טרם מגיעים לשלב זה. נראה כי בכל מקרה הקשר בין העובדה שהדלת החיצונית של חדר שירותי הבנות "נטרקה" (או נסגרה) על ידה של התובעת , על ידי תלמיד אחר, לבין התקנתם או אי התקנתם של אביזרי הבטיחות הללו, רופף למדי, אם בכלל קיים קשר כזה. אף כי הדיון הוא אך ורק בשאלת האחריות ואינו מתייחס לגובה הנזק, למהות הפגיעה (כגון סוג פגיעה של קטיעת אצבע מסכין או מעיכת אצבע, להבדיל מחישוב הנזק והערכת הפיצוי הכספי בגינו) יש חשיבות לקביעת האחריות והציפיות הנדרשת מהנתבעים או מהנתבעות כאשר בנסיבות המקרה קיימת חובת ציפיות מצד המזיק למנוע את הסכנה הצפויה על ידי נקיטת אמצעים שונים. עם זאת, כל מקרה ונסיבותיו. למשל, ריצפה רטובה עלולה להיות מסוכנת. אולם רטיבות בקירבת בריכת שחיה או בבית מרחץ הינה גורם ניטרלי המחייב זהירות יתר מצד הניזוק הנמצא במקום, ואין לזקוף אותה לטובת המחזיק במקרקעין. כך במקרה שבפנינו, הסכנה בסגירת דלת על אצבעות ידו של נפגע הינה סכנה יום יומית, מצויה וצפויה בכל מקום אשר הותקנו בו דלתות על הפתחים. והרי דלתות מצויות בבתי מגורים, בבתי עסק, במכוניות ובכל אתר ואתר. גם סגירת דלתות על אצבעות יד זו או אחרת, קוראת מפעם לפעם עקב אי תשומת לבו של סוגר הדלת או מצד הקורבן אשר במקרים לא מעטים הוא זה אשר סוגר את הדלת על אצבעותיו. קיימים מקרים של רשלנות זועקת מכוח הנסיבות - כך למשל סגירת דלת ברזל כבדה וישנה שבה קצוות חדים, על אצבעות ידו של ילד רך בשנים בכיתה א' בבית ספר (כמו במקרה של חלווני הנ"ל תיק אזרחי 20929/99 ירושלים). עצם קיום דלת כזו בבית ספר ועוד בכניסה לכיתה א' היתה מתכון לאסון בטוח והתוצאה היתה בהתאם. לא כן במקרה לפנינו. התובעת טוענת שדלת שירותי הבנות בביה"ס בו למדה נטרקה על ידה וכתוצאה מכך נגרם לה נזק הבא לידי ביטוי בכך שהפסידה ימי לימודים, ונאלצה להוציא סכומי כסף על מנת להדביק את הפער שנוצר, כמו כן טוענת התובעת כי היא סובלת עד היום מכאבים והגבלות משמעותיות בתנועה, נטען גם כי התובעת נאלצה להסתמך על עזרת צד ג' והיא זכאית לשיפוי בשל כך, ובנוסף להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים. התובעת מבקשת גם פיצוי בעבור הוצאות עתידיות כגון: הפסדי השתכרות, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, ובעבור כאב, סבל, עגמת נפש וכל נזק אחר שאינו ממוני. מדו"ח התאונה של ביה"ס עולה כי: "דלת השירותים נסגרה בטעות ע"י אחד התלמידים", ואין אזכור לעובדה שהדלת נטרקה, בשורה אחרת נכתב כי הדיווח למנהל נעשה ע"י התלמידה "התובעת", מה שיכול להעיד כי גירסה זו נכונה יותר, מאחר וניתנה קרוב יותר למועד קרות התאונה. מגליון חדר המיון אליו נלקחה התובעת לאחר התאונה עולה כי קיים "פצע שטחי" באצבע הרביעית ביד ימין, באזור הציפורן - גם בדו"ח של ביה"ס נאמר כי "נתלשה הציפורן" וקיים חתך. עוד נאמר כי קיים שבר באצבע. הטיפול המוצע הוא: חבישה וטבליות אקמול לשיכוך הכאבים, המשך הטיפול יעשה ע"פ הכתוב בקופ"ח. התובעת הביאה אישורים לכך כי נעדרה מביה"ס לתקופה של 32 יום, והציגה אישורים מרופאי קופ"ח. לא הוכח כי נגרמה לה נכות צמיתה כל שהיא, ואף נטען כי כיום היא עובדת כתופרת, עבודה המצריכה שימוש רב באצבעות הידיים, דבר המוכיח כי לא נגרמה לתובעת מגבלה תפקודית כלשהי. לסיכום: המסקנה היא כי הדלת נשוא הדיון לא היתה "דבר מסוכן" - "המדבר בעד עצמו" והתאונה לא נגרמה עקב מצב הדלת ולפיכך, לא היה ניתן למונעה בשום דרך אחרת. שום השגחה או פיקוח של מורה בבית הספר ואף בקירבת השירותים לא היתה יכולה למנוע את התאונה אשר אירעה כהרף עין. התובעת נכשלה בהרמת נטל ההוכחה בכל אחת מטענותיה. הטענות בדבר היות הדלת בלתי תקינה ובלתי בטוחה לא פורטו ולא הוכחו בשום צורה. גם התמונות שצורפו אינן מעידות על קיום פגם בדלת שגרם לתאונה. התוצאה היא כי אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים במאוחד ובנפרד לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יתחלק לשני חצאים, המחצית לזכות הנתבעת מס' 1 והמחצית השניה לזכות הנתבעות 3 ו - 4. קטיניםדיני חינוךתאונות בבית ספרטריקת דלתבית ספר