שוכר חלופי "מקובל" על הבעלים 1.מבוא התביעה בתיק זה, עניינה בהסכם שכירות שנערך בין התובעת לנתבע, כאשר התובעת הינה "השוכרת הראשית" מבעל הנכס, ואילו הנתבע הוא שוכר ששכר "בשכירות משנה" מהתובעת, חלק מן המושכר, כאשר שניהם עשו שימוש במושכר. בין התובעת לנתבע, נחתם הסכם שכירות בתאריך 14/12/97, לתקופה של 12 חודשים החל מיום 01/01/98, ועד ליום 31/12/98, (ההסכם ייקרא בפסק דין זה: "חוזה השכירות"). במעמד החתימה על הסכם השכירות, נתן הנתבע לתובעת, 12 שיקים שכל אחד מהם על סך של 1,050 ₪ כל אחד, בגין כל תקופת השכירות. התשלום הראשון, כלל תשלום בגין שני חודשי שכירות, כך שבידי התובעת היה שיק מקדמה על חשבון תקופת השכירות, (שיק זה ייקרא בפסק דין זה: "שיק המקדמה"). כאמור, עד לחודש אפריל או מאי 98, התנהלו הדברים כסדרם. אלא, שבמועד זה, הודיע הנתבע לתובעת על רצונו לעזוב את הדירה. מכוח הסכמת הצדדים, על פי סעיף 12 לחוזה, הסכימו הצדדים כי הנתבע יפרסם מודעה בעתון על חשבונו,עם מס' הטלפון של התובעת, כדי שזו, האחרונה, תוכל להתקשר עם שוכר חדש, אם תאשר את זהותו. ההודעה התפרסמה במשך כחודש ימים, אך איש מהפונים לא שכר את המושכר, והנתבע לא פרע את יתרת השיקים שהיו בידי התובעת עד לתום תקופת השכירות. (בעניין זה נפתח תיק הוצל"פ מס' 01-11265-68-8 לביצוע 5 שיקים, כל אחד על סך 1,050 ₪). הפסקת השכירות לפי גירסת הנתבע, היתה זו התובעת שהכשילה את ההתקשרות עם שוכרים חדשים. אך אינני מקבל טענה זו. כאמור, כל הפניות נעשו לתובעת, היא זו ששוחחה עם השוכרים הפוטנציאלים ונפגשה איתם, והנתבע לא היה נוכח בפגישות אלו. התובעת העידה כי עקב המודעה היו 4 פניות ממשיות, אך אותם פונים, לאחר שביקרו בדירה, לא התעניינו בהמשך ההתקשרות. 2.2. עדות התובעת בנקודת זו, נמצאה אמינה, הינה מכלי ראשון, (מדברי העדה עמ' 4 לפרוטוקול מתאריך 10/12/01) ולכן, היא עדיפה על פני גרסת הנתבע בנקודה זו, שהינה עדות סברה בלבד, ולא נתמכה בכל ראיה ישירה וממשית. בין לבין, במהלך חודש יוני, (מתוך תצהיר העדות הראשית של הנתבע בתצהירו, ומתוך דברי העדה, עמ' 4 לפרוטוקול מיום 10/12/01), החליף הנתבע את סניף הבנק בו מתנהל החשבון שלו. הנתבע, שידע שחשבון הבנק שלו נסגר, נתן לתובעת שיק חלופי, במקום השיק שניתן לה בתחילת תקופת השכירות, בגין חודש יוני. שיק זה היה כאמור, על סך של 1,050 ₪ וניתן ביום 10/06/98 (שייקרא בפס"ד זה: "השיק החלופי"). 3. המחלוקת הנתבע טוען (בתצהיר העדות הראשית שלו), כי לאור העובדה, שניסיונות מציאת שוכר חדש לא עלו, הוא עזב את הדירה, מטעמיו הוא. לטענת הנתבע סוכם בין הצדדים, במהלך חודש יוני, כי הנתבע ישלם עבור שני חודשי שכירות נוספים, דהיינו: עבור חודשים יוני, יולי, וזאת באמצעות "השיק החלופי", "שיק המיקדמה", ובכך יהיה פטור מייתר חיוביו על פי חוזה השכירות. התובעת, מאידך - כופרת בטענה זו (בעדותה, עמ' 4 לפרוטוקול, מיום 10/12/01), וטוענת כי לא היו דברים מעולם, וכי אומנם בעצה אחת עם הנתבע, פורסמה על ידו מודעה בעיתון, והשוכרים הפוטנציאלים פנו אל התובעת, אך מהלכים אלו, נעשו בהתאם למחויבותו של הנתבע, על פי סעיף 12 להסכם השכירות, תוך תקווה כי אכן יימצא שוכר כזה, שוכר חלופי, ואז אם אכן יימצא שוכר חלופי שמקובל, על דעת התובעת, יהיה הנתבע פטור מחיוביו. התובעת טענה בתוקף, כי בשום שלב, לא במפורש ולא במשתמע, לא הסכימה ולא נתנה לנתבע להבין כי הוא פטור מחיוביו. בקשר לטענתו של הנתבע לגבי מסירת ה"שיק החלופי", טענה התובעת, כי שיק זה ניתן על ידי הנתבע לתובעת, מהסיבה שחשבון הבנק שלו נסגר, ללא קשר לשאלת המשך היחסים החוזיים שביניהם. כאמור, גדר המחלוקת המרכזית בתיק זה, הינה השאלה, האם במהלך חודש יוני אכן נכרת בין הצדדים הסכם חדש בעל פה, המבטל את חוזה השכירות ואת סעיף 12 שבו, כטענת הנתבע, או שמא חוזה השכירות המשיך לחול במערכת היחסים שבין הצדדים, מפאת העובדה שלא נמצא שוכר אחר במקומו של הנתבע, כטענת התובעת. גם הנתבע הודה והסכים, (עמודים 1, 2 לפרוטוקול מיום 10/12/01) במהלך חקירתו הנגדית, כי אם יקבע שלא היה הסכם חדש בחודש יוני, הרי שלמיטב הבנתו הוא מחוייב בתשלום דמי שכירות עד לתום תקופת השכירות, דהיינו יתרת חמשת חודשי השכירות שנתבעו בתיק זה (1,050 ₪ X 5 = 5,2050 ₪). אני מעדיף בנקודה זו, את עדותה של התובעת. העדות נתמכת על ידי רגליות אחרות מעבר לעובדה שעדות זו נמצאה אמינה בעיני, והינה מתיישבת עם היגיון הדברים. בנסיבות העניין, אין כל הגיון כי התובעת תפטור את הנתבע ממחויבותיו, בטרם מצאה שוכר חדש, בייחוד לנוכח העובדה שחובת מציאת השוכר החדש, מוטלת על כתפי הנתבע ובאחריותו, דבר שהיה גם בידיעתו, ובהבנתו של הנתבע. אמינות עדותה של התובעת והיגיון הדברים, מקבלים חיזוק ותימוכין משמעותיים דווקא בעדותו של הנתבע . הנתבע עזב את הדירה במהלך או בתחילת חודש יוני, ומאז לא התעניין כלל, בגורל הדירה, ובלאו הכי, בשאלה האם נמצא שוכר חדש, דבר שהיה באחריותו של הנתבע. טענתו המרכזית של הנתבע (מתוך עדותו בתצהיר), בקשר לנתוק המגע וחוסר התעניינותו, היתה כי הוא הבין, שהיה הסכם בע"פ בין הצדדים מיום 10/06/98, לפיו הוא פטור ממחויבותו, ולכן לא הביע כל התעניינות במתרחש בדירה. גירסה זו אינה מתיישבת דווקא עם עדותו של הנתבע, על פי תצהירו שלו, שמהווה עדות ראשית בתיק זה . בסעיפים 15 עד 18 לתצהיר זה , מספר הנתבע כי, מייד לאחר שפדתה התובעת את ה"שיק החלופי" (דהיינו: 10/06/98), החלה המשיבה להתקשר אליו ואיימה עליו, שאם לא ישלם לה את שאר הסכום, עבור יתרת תקופת השכירות על פי החוזה, היא תמכור את השיקים לחב' גביה. (סעיף 15 לתצהירו של הנתבע מיום 21/11/00). בהמשך בסעיפים 16-18, ממשיך ומתאר הנתבע את מסכת האיומים שלא פסקה עד שביום 06/07/98, אף הגיש בגינה תלונה במשטרה. מחד - טוען הנתבע, כי בעת מתן השיק ביום 10/06/98, סוכם עם התובעת כי בכך תסתיים ביניהם מערכת היחסים החוזית והוא יהיה פטור מחיוביו, אך מאידך - מספר בפרוט כי מספר ימים לאחר שפדתה התובעת את השיק שניתן לה ביום 10/06/98, היא החלה דורשת ממנו תשלום עבור יתרת תקופת השכירות. אם טענות הנתבע, לגבי התנהגות התובעת, בקשר לאיומים והטרדות הינה נכונה, הרי שהתנהגות זו ראויה לכל גנאי, אך דווקא תוכן אותן הטרדות, והשיחות הנטענות על ידי הנתבע עצמו, מתיישב עם גירסת התובעת ולא עם גירסת הנתבע. התובעת טענה כי היא לא ויתרה על יתרת דמי השכירות, ודרשה את תמורתם עד לתום תקופת השכירות, טענה המתיישבת דווקא עם טענות הנתבע בקשר לתוכן האיומים. 3.7.לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את גירסת התובעת. הנתבע לא שלח מכתב לתובעת, ולא הביא כל ראיה, כי בעקבות הסיכום או ההסכם כנטען על ידו, לא היתה התובעת רשאית לדרוש ממנו את יתרת דמי השכירות. הנתבע קיווה שאכן תימצא המשכירה- התובעת, שוכר חלופי, אך תקווה זו לא הגיעה לכלל הסכם שנעשה על דעת שני הצדדים, ובשל כך "חוזה השכירות" המשיך לחול ולחייב את הצדדים. לאור כל האמור אני קובע כי בין הצדדים לא נערך כל הסכם המבטל את חוזה השכירות ואת סעיף 12 שבו. טענת "כשלון תמורה מלא" 4.1. משהגעתי לכלל מסקנה כי "חוזה השכירות" מחייב את הצדדים, הרי שהשיקים שניתנו בגינו והינם נשוא תיק ההוצל"פ והדיון שבפני, הינם שיקים, שניתנו בתמורה, לחוזה השכירות לתקופת השכירות במלואה. הנתבע העלה טענה, כי קיימת לו הגנה בפני הליכי ההוצל"פ והתביעה, במישור של דיני השטרות ובטענה של כשלון תמורה מלא. כבוד הנשיא ברק קבע את עניין החלת דיני החוזים על דיני השטרות במספר פסקי דין: ברע"א 2443/98 ליברמן נ' דיסקונט פד"י נג' 4, 804, נקבע:" הזכות השיטרית היא במהותה זכות חוזית, על זכות זו חלות איפוא שתי מערכות של דינים: דיני הסחרות הקבועים בפקודת השטרות ("דיני שטרות במובן המצומצם") ודיני החוזים הקבועים בקונדיפיקציה האזרחית ("דיני שטרות במובן הרחב")" ובהמשך החלטתו: "תום הלב הוא עיקרון יסוד בדיני החוזים, וכיתר דיני החוזים הכלליים, עליו לחול גם על שטרות". וברע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור מ.ס.ל. בע"מ פד"י נג' 2, 274. חזר כבוד הנשיא ברק על עמדתו, להחלת דיני החוזים בהקשר של קיזוז בשטר: "חיוב שיטרי, ככל חיוב כספי - ובוודאי כחיוב כספי שמקורו בחוזה- ניתן לקיזוז ויחולו עליו דיני הקיזוז הרגילים. כך הדבר בכל הנוגע לקיזוז בין צדדים קרובים. " ובהמשך: "שני החיובים- השטר ועיסקת היסוד- הם במסגרת "עיסקה אחת". האופי העצמאי של החיוב השיטרי אינו עניין לכאן. אכן, השטר יוצר חיוב משלו, אך הוא גם מהווה עיסקה מסחרית אחת עם עיסקת היסוד, שגם היא יוצרת חיוב משלה, ועילה משלה." כבוד השופטת ד.ביניש בפסק דינה באותו עניין הסכימה עם פסק דינו של כבוד הנשיא והוסיפה: "שוכנעתי מהטעמים...הן משום תחולת דין החיוביים הכללי על שטרות והן משום אופיים החוזי הדומיננטי של היחסים בין צדדים קרובים בעיסקה שיטרית, ואף בשל טעמים שמקורם במדיניות משפטית ראויה". 4.4. משקבעתי כי חוזה השכירות מחייב את הצדדים ואת מערכת היחסים ביניהם, הרי שאין מקום לקבל את טענת הנתבע בקשר לכשלון התמורה. "עסקת היסוד", בגינה ניתנו השטרות - השיקים, הינה עיסקה תקפה ומחייבת, ובלאו הכי, התמורה שניתנה בגינה, בדרך של מתן השיקים, לכל תקופת השכירות, הינה תמורה מלאה ומחייבת. משחתם הנתבע על חוזה השכירות וחוזה זה חל ומחייב אותו במערכת היחסים שבינו לבין התובעת, הרי שאין כל חשיבות לשאלה, אם הנתבע עשה שימוש בפועל במושכר ואם לאו. במהלך הסיכומים בתיק זה, העלתה ב"כ הנתבע, טענה חדשה, שלא נשמעה ולא עלתה בכתבי הטענות ובתצהיר הנתבע, כי לכאורה, נמנעה מהנתבע האפשרות לעשות שימוש במושכר על ידי התובעת. התובע עזב את המושכר מרצונו החופשי וממניעיו הוא (עקב מציאת מקום עבודה חדש במקום מרוחק -כך עולה מהחקירה הנגדית, עמ' 4 לפרוטוקול תאריך 10/12/01), התובעת לא מנעה ממנו במישרין או בעקיפין את השימוש במושכר, ובהתאם להתרשמותי הדבר אף נעשה למורת רוחה,לאור מערכת היחסים בין הצדדים שהיתה תקינה, והתובעת נאלצה להישאר במושכר לבדה ולשאת בתשלומים הנילווים כגון: תשלומי ארנונה, חשמל מים וכדומה. לא רק שאין מקום להעלות טענות חדשות בשלב הסיכומים, ורק מטעם זה, אין מקום לקבלה, אלא שאני קובע, כי טענה זו של הנתבע לא הוכחה לי ואני דוחה אותה. חובת הקטנת הנזק הנתבע העלה גם טענה כנגד התובעת בקשר לכך שהתובעת לא "הקטינה את הנזק", מאז פרסום המודעה בעיתון על ידו, (מאי 98) ועד לתום תקופת השכירות. בנושא זה, של הפעולות שננקטו על ידי התובעת, לאחר פרסום המודעה, העידה התובעת מפורשות (עמ' 5 לפרוטוקול מתאריך 10/12/01) כי פעלה להקטנת הנזק. בהתאם לעדותה תלתה התובעת מודעות בסביבת הבית וכן באוניברסיטה בנסיון למצוא את השוכר החדש. וכן פירסמה מודעה בעיתון במהלך חודש נובמבר. עדות זו של התובעת, לא נסתרה, ולכן אני מקבל אותה וקובע כי התובעת אכן פעלה להקטנת הנזק. סעיף 14 א' לחוק החוזים תרופות, בשל הפרת חוזה תשל"א-1970. מטיל על הנפגע את החובה לנקוט באמצעים סבירים להקטנת הנזק. חובה הקיימת אצלו, מרגע שנודע לו על הפרה הצפויה, ובאה למנוע חוסר מעש ואדישות מצד הנפגע והכל כדי לדרבנו להקטין את הנזק (ראה: דיני חוזים, גבריאלה שליו עמ' 581, הקטנת הנזק). כאמור, הגעתי לכלל דעה ומסקנה כי התובעת אכן פעלה להקטנת הנזק, אך אני סבור כי יכלה לעשות יותר מאשר עשתה ובלשון החוק, לנקוט ב"אמצעים סבירים" יותר להקטנת הנזק. העובדה שהנתבע התנהג באדישות, בחוסר התעניינות ובחוסר אכפתיות אינה מתירה לתובעת, גם היא להגרר לאותה אדישות וחוסר איכפתיות וחובתה כאמור, למנוע או להקטין את הנזק. 5.5. התובעת פירסמה מודעה בעיתון רק בחודש נובמבר 98, ובעקבות אותה מודעה, נמצא שוכר למושכר, משהחלה במחויבותה, מספר שבועות לאחר תום תקופת השכירות שחלה על הנתבע. פרסום המודעה בחודש נובמבר על ידי התובעת, אינו מעשה או פעולה שנעשו בקשר למחויבותה להקטנת הנזק. פרסום זה נעשה רק מפאת העובדה שהתובעת ידעה כי בסוף חודש דצמבר מסתיימת תקופת השכירות, שאז לא תוכל יותר לדרוש מהשוכר, הנתבע, את דמי השכירות. לסיכום נקודה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת נקטה בצעדים להקטנת הנזק, אך לא עשתה די. מששקלתי את הראיות והעדויות, שנשמעו בתיק זה, ובייחוד לאור העובדה שבמשך חודש ימים, בעת שפורסמה המודעה הראשונה (בחודש מאי), לא עלה, בידי התובעת, למצוא שוכר, וגם בעת שפירסמה מודעה בסוף תקופת השכירות (חודש נובמבר), הצליחה למצוא שוכר, שהתחיל את תקופת השכירות החדשה, רק ביום 15/01/99 (סעיף 23 לתצהיר התובעת), כשבועיים לאחר תום תקופת השכירות של הנתבע, נראה לי כי, מציאת השוכר החלופי, הייתה כרוכה בקשיים. ומאידך, לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי , אם התובעת הייתה מקיימת את מחוייבותה להקטנת הנזק במלואה, היה נמצא שוכר חלופי, ותקופת השכירות שתשלומה חלה על הנתבע , הייתה מתקצרת בחודש ימים. לאור האמור, אני קובע כי על הנתבע לשלם לתובעת 4 חודשי השכירות, בסך כולל של 4,200 ₪. סוף דבר לאחר שסקרתי את הפלוגתאות שבין הצדדים, את הראיות שהוצגו לי, ואת התוצאות המשפטיות הנובעות מכלל טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל וכי בדין ננקטו על ידי התובעת הליכי הוצל"פ . מכיוון שהגעתי לכלל מסקנה כי מחד דינה של התביעה להתקבל, אך מאידך, לא נקטה התובעת במלוא מחויבותה להקטנת הנזק, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את סכום החוב שבתיק ההוצל"פ (בסך 5,250 ₪), אלא שמסכום זה יופחת סך של 1,050 ₪ בגין שיק מס' 01684845 מיום 1.1.98 . כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בנוסף, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ, שסכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. שוכר חלופישכירות