1. התובע, יליד 6.4.1944, נפגע בתאונת דרכים ביום 2.2.1994. אין מחלוקת לגבי חבותה של הנתבעת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק. 2. הפגיעה א. התובע נפגע ביד ימין ונגרם לו שבר בשורש כף היד. ידו גובסה והוא שוחרר בלא שאושפז. ב. התובע הוחש חזרה לבית החולים לניתוח וקיבוע חיצוני. ג. ביום 9.2.1994 נותח במחלקה לכירורגיה פלסטית לסגירת העור העליון ואושפז במחלקה האורתופדית עד יום 1.3.1994. ד. ביום 12.7.1994 אושפז התובע שוב במחלקה האורתופדית עד יום 17.7.1994 ונותח לשיחרור הדבקויות ושיחרור גידים. ה. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעה לו נכות בשיעור 60% בגין מצב לאחר שבר בעצמות רדיוס אולנה ימנית עם קשיון של מרפק ימין ובתוספת תקנה 15 סה"כ 75%. ו. התובע עבר תאונת דרכים קודמת ביום 1.8.1989 אשר גם בה נפגע באותה יד. התובע הגיש תביעה אזרחית ובבית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 540/91 מונה ד"ר גולדברג כמומחה רפואי שקבע נכותו בשיעור 69%. ז. הנתבעת הגישה בקשה לסתור קביעת המוסד לביטוח לאומי בטענה כי חוות דעת ד"ר גולדברג לא עמדה בפני הוועדה הרפואית שקבעה נכותו של התובע בגין התאונה הנדונה, אם כי לא היתה מחלוקת כי התובע לא הסתיר פגיעתו הקודמת. ח. בהחלטתי מיום 10.10.1999 בבש"א 4638/99 קבעתי כי קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי נסתרה והוריתי על מינויו של ד"ר גולדברג גם להערכת נכותו של התובע בגין התאונה הנדונה. ט. בחוות דעתו מיום 18.4.2000 קבע ד"ר גולדברג לאור סרט וידאו שהדגים תיפקודו של התובע בבית המשפט המחוזי כי חלה הטבה בתיפקוד אצבעות היד בתקופה שבין בדיקתו את התובע ועד למועד הסרט ועל כן יש מקום להוריד הנכות בגין הפגיעה באצבעות אותה קבע בשיעור 20% ועל כן נכותו של התובע כתוצאה מפגיעתו בתאונה הקודמת צריכה היתה להיות 49% ולא 69% ואילו התאונה הנדונה הוסיפה 16% בגין החמרה ופגיעה בתנועות שורש היד ולמעשה אובדן כמעט מלא של כף היד עקב פגיעה בעצבים ובתנועות האצבעות. י. בתשובות הבהרה לב"כ התובע ביום 15.6.2000 הסביר המומחה כי מהסיבות שמנה בחוות דעתו נכותו המתוקנת של התובע עובר לתאונה הנדונה היתה בשיעור 49% ו: "בעקבות התאונה השניה נוספה נכות של 2% עקב פגיעה בשורש היד ו-38% נכות עקב פגיעה ביד (שמשולה כעת כמעט לקטיעה). תוספת נכות זו של 39% (20% משוקלל) על הנכות שהיתה טעם התאונה (49%) מביאה לנכות של 69% (65%) מתאים לקטיעת גף עליון לפי סעיף 40(13)(א')". י"א. המומחה זומן לחקירה וביום 3.12.2000 הודיע לבית המשפט כי לקראת הדיון עבר על התיק פעם נוספת ומצא כי בתחשיב לאחר התאונה השניה לא לקח בחשבון את הפגיעה באגודל שלא היתה קודם לתאונה ולפיכך ערך תחשיב מחודש לפיו נכותו של התובע בגין שורש היד הועלתה בעקבות התאונה ב-2% והנכות באצבעות, כולל האגודל שלא היה פגוע בעקבות התאונה הראשונה ונפגע רק בתאונה הקודמת הינה 50% ויחד עם הנכות בגין שורש היד 51%. מאחר וכב' השופטת פלפל קבעה כי נכותו של התובע בגין התאונה הראשונה הינה בשיעור 30% מגיעה נכותו הנוכחית של התובע בעקבות שתי התאונות ל-66% ועל כן התוספת הריאלית בנכות בעקבות התאונה השניה הינה 35% אך צריכה להיות 36% כיוון שהנכות הכוללת הינה 66% ובניכוי 30% נכות קודמת סה"כ 36%. י"ב. מאחר ועדכון חוות הדעת הגיע, כאמור, רק ביום שנועד לחקירת המומחה, נדחתה חקירתו ולקראת הדיון הבא המציא ביום 22.1.2001 חוות דעת נוספת בה הסביר מדוע אין תקנות המוסד לביטוח לאומי מתיישבות עם קביעת נכות משוקללת ועל פי טבלאות החברה הבינלאומית לכירורגיה של היד חזר ובחן מחדש שקלול נכותו של התובע אחרי התאונה הראשונה והגיע למסקנה כי עמדה על 52% ולא 69% כפי שכתב בחוות דעתו מיום 27.6.1993 בענין התאונה הראשונה. "בעקבות תאונת דרכים שניה בתאריך 2.2.94 מצב הגף העליון הימני החמיר עד כדי כמעט קטיעה מעל המרפק (מפרק המרפק והאמה 'בקשיון לא נח' ואצבעות היד ללא תחושה שימושית וירידה ניכרת בטווחי תנועה). נותרה לנבדק נכות בשיעור 70% לפי סעיף 40(12)(ג) של המל"ל אשר מבטאת הנזק התיפקודי יותר מאשר את הנזק האנטומי שכן הגף העליון לא סבל שוב קטיעה בפועל. נכות זו מוערכת מנכות בשיעור 50% מן התאונה הראשונה (פגיעה במרפק, בכתף, בשרש יד ובאצבעות) ומתוספת של 40% נכות (ריאלית 20% בלבד) בגין התאונה השניה (החמרה בתנועת שרש היד והאצבעות ואובדן תחושה)". י"ג. ד"ר גולדברג נחקר על חוות דעתו, בעיקר לגבי נכותו כתוצאה מהתאונה הראשונה, אך חקירה זו שוב אינה רלבנטית משקבעה כב' השופטת פלפל כי לתובע נותרה נכות בשיעור 30% ועל קביעה זו לא הוגש ערעור. אין מנוס מקביעה כי זו נכותו של התובע כפי שנגרמה בעקבות התאונה מיום 1.8.19898, מה עוד שגם בחקירתו הודה ד"ר גולדברג כי: "מאחר וחלה הטבה בתיפקוד אצבעות היד בתקופה שבין בדיקתי את התובע ועד התאריך של עריכת הסרט היה בהחלט מקום להוריד את שיעור הנכות בעבור האצבעות, כלומר 20% אשר חושבה על ידי בחוות דעתי אחרי התאונה 'הראשונה'" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 23 - 25 ועמ' 10 לפרוטוקול שורה 1). השאלה שבמחלקות בין הצדדים צריכה היתה, איפוא, להצטמצם רק לתוספת הנכות שהותירה הפגיעה בתאונה הנדונה. י"ד. ד"ר גולדברג הסביר: "מצבו היום משול למעשה כאחד שאיבד את המרפק, את התנועתיות של המרפק כי אין לו, איבד את האמה, איבד את כף היד, דהיינו מתחת למקום החיבור של שריר הכתף... שזה נותן 70% אבל שוב פעם אני אומר - זה די בהגזמה. ... זה לא אובדן מלא, זה לא קטיעה מלאה זה לא כמו באמת אחד שאין לו וזהו זה. זה משול מבחינת אחוזי הנכות כמו ל-70% אבל יש לו, זה פחות למעשה, כי יש לו עדיין היכולת" (עמ' 7 לפרוטוקול). ד"ר גולדברג העיד כי זה עדיף על מצב של קטיעה עם פרוטזה כיוון שנותרה לו בכל זאת תחושה: "אז זאת אומרת זה לא אובדן מלא שהוא מקביל לחוסר מוחלט. יש משהו" (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 5). ט"ו. ד"ר גולדברג הסביר כי: "התאונה השניה החמירה, ובזה, על זה אין ויכוח. התאונה השניה, הנזק הגדול ביותר שקרה זה בתאונה השניה, מבחינת העוצמה שלו" (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 24 - 26 וגם בעמ' 2 לפרוטוקול). ד"ר גולדברג הסכים כי: "בגין התאונה השניה, הפציעה והסיבוך שהופיעו בעקבותיה, כלומר, לחץ שנוצר באמה הימנית בעקבות השבר שנקרא תסמונת הלשכה הסגורה, אלה גרמו לפגיעה בלתי הפיכה בעצבי האמה, שהם המדיאנוס והאולינריס והרדיאליס" (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 4-8). ט"ז. ד"ר גולדברג לא הסכים כי יש לתובע קשיון של שורש כף היד כיוון שנותרה לו קצת תנועה (עמ' 24 - 25 לפרוטוקול) אך בשל הפגיעה העצבית והקשיון התייחס לפגיעה לכמעט קטיעה (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 19, עמ' 29 לפרוטוקול שורה 2 ועמ' 31 לפרוטוקול שורות 4 - 6, 24 - 25, עמ' 35 לפרוטוקול שורות 1 - 2). ד"ר גולדברג היה נחרץ כי: "בגלל התאונה השניה לא מגיע לו קטיעה כי יש לו עדיין תנועה" (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 25 ועמ' 34 לפרוטוקול שורה 2). "לגבי אצבעות שיש החמרה, כולל האגודל, הם איבדו את התחושה וחלק ניכר מתנועתם, חלק ניכר אבל עדיין נותרה תנועה, זאת אומרת בגלל שהתקנות הן כאלה די כוללניות, אני לא יכול לעשות לו חשבון מדויק. לכן אני אמרתי אני אתייחס לזה שכאילו מדובר במצב של קשיון לא נוח, בגלל שהפגיעה העצבית היא ניכרת, בגלל שיש ירידה בטווח תנועה בצורה ניכרת, אבל עדיין קיימת" (עמ' 34 לפרוטוקול שורות 20 - 26). י"ז. ד"ר גולדברג לא הסכים שהתאונה השניה גרמה להחרפת קשיון המרפק שנגרם בעקבות התאונה הראשונה: "חד משמעית - לא. קשיון היה 50 מעלות, נשאר 50 מעלות, זה נכות כבדה, קשה, זה אני מסכים. אבל לא, זה לא השתנה, זה לא החמיר ולא היטיב עמו, לא עם הכתף ולא עם המרפק ולא עם האמה" (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 26 - 23). י"ח. ברור, איפוא, כי התאונה השניה החמירה מצבו של התובע ביחס לתאונה הראשונה והצטרפות שתי הפגיעות קשה יותר (עמ' 2 לפרוטוקול). י"ט. לאור כל האמור לעיל, מאחר ובית המשפט המחוזי קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 30% בגין התאונה הראשונה ואת הנכות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים יש לקבוע על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 אני מעדיפה הערכת ד"ר גולדברג מיום 3.12.2000 וקובעת כי לתובע נותרה נכות בשיעור 51% כתוצאה מפגיעתו בתאונה השניה ובהתחשב בנכות הקודמת 35%. 3. עדות התובע לא היה ספק, כפי שגם הבעתי במהלך הראיות כי פגיעתו של התובע היתה קשה וקשתה שבעתיים לאור נכותו הקודמת ועל כן חבל כי התובע לא נמנע מלהאדיר נזקיו מעבר לנדרש. בעדותו בבית המשפט המחוזי ביטל תוצאות התאונה הנדונה ובפני ניסה לבטל תוצאות התאונה שנדונה בבית המשפט המחוזי ובכך מנע כל אפשרות להסתמך על עדותו וגם אם תחושת הבטן היתה עמו, לא ניתן על פיה לקבוע מסמרות ולחייב הנתבעת ובוודאי לאור מגבלת סעיף 54 לפקודת הראיות. 4. נזק שאינו נזק ממוני משקבעתי כי לתובע נותרה נכות בשיעור 51% והיא הקובעת בראש נזק זה על פי הלכת ע"א 589/89 רקוביצקי נ' יעקובוב, פד"י מ"ז[1] 726, 733, והיה מאושפז 33 ימים הינו זכאי לפיצוי בסך 98,451 ₪. 5. הפסד השתכרות א. התובע הינו בעלים של חנות לטחינת תבלינים, שהחלה בשוק הכרמל ועברה למקום חדש וגדול, מזה כ-14 שנים (עמ' 53 לפרוטוקול שורות 23 - 18). ב. בכתב התביעה לא עתר התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות שנגרם לו אלא להעסקת עובד נוסף בלבד ועל כן דרישותיו אלה בסיכומיו הינן משום הרחבת חזית ולאור התנגדות הנתבעת דינן להידחות על הסף. ג. למותר לציין כי גם לגופה של טענה דינה להידחות משהודה התובע כי חנותו היתה פתוחה מדי יום גם כשהיה באי כושר והוא אף נהג להופיע לעבודה (עמ' 52 לפרוטוקול שורות 13 - 11 ו-נ/4 עמ' 7 - 8 לפרוטוקול) ודוחות ההכנסה רק העלו עליה רצופה במחזור העסקי החל מהשנה בה היה באי כושר בניגוד גמור לאמור בתצהירו בסעיף 29 (עמ' 54 לפרוטוקול שורות 12 - 8). ד. לאור העובדה שחלפו שבע שנים מיום התאונה ועד לעדותו ובהן, כאמור, עבד באופן רצוף בעסקו, והמחזור העסקי רק עלה, לא היה גם מקום לפסוק הפסד השתכרות לעתיד לאור הלכות ע"א 286/89 קז נ' הפול (לא פורסם, מופיע בפדאור), וע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פד"י ל"ו[1] 281, 307. למותר לציין כי הטענה כי המדובר היה בעסק חדש שהיה אמור להמשיך ולגדול טוב היה לה לו לא נטענה, משמדובר היה, כאמור, בעסק בן 14 שנים שכבר גדל והצריך מעבר עוד לפני התאונה הנדונה. ה. לטענת התובע עובר לתאונה העסיק רק עובד שכיר אחד מר שלמה כהן (עד תביעה 2), ולאחריה נזקק לשני עובדים שכירים. בבית המשפט המחוזי העיד התובע כי לפני התאונה השניה היו לו שני עובדים (נ/4 עמ' 7 לפרוטוקול). כשעומת עם גירסה סותרת זו ניסה להסבירה כי המדובר היה רק בתקופה של הנכות הזמנית בשיעור 100% (עמ' 53 לפרוטוקול שורות 3 - 9) אך לא שיכנע. ו. מאידך, מר שלמה כהן החל לעבוד אצל התובע אחרי התאונה הראשונה ולפני התאונה השניה והיה נחרץ כי: "כשהתחלתי לעבוד אצלו לא היו לו עובדים נוספים, כשאני עבדתי רק אני הייתי. אחרי התאונה השניה הגיע עובד נוסף. הגיע הבן שלו שרון. אם התובע אמר שהיה לו לפני כן שני פועלים - אני לא יכול לומר לך אם היו לו כי לא ראיתי ולא נתקלתי בפועלים שהיו לו בחנות" (עמ' 63 לפרוטוקול שורות 19 - 16). גם על פי טפסי ה-106 המצורפים לתצהיר התובע החל שלמה כהן לעבוד ב-5/1993 ובנו שרון ב-1996 והגב' חיה טליו (עדת תביעה מספר 3) ב-5/1998. ז. מאחר ומצבו של התובע לא מותיר ספק לגבי הצורך בעזרה, נראה לי לנכון לפצותו עבור העסקת בנו והגב' טליו בהתאם לטפסי 106. ח. בעוד שמר כהן השתכר כ-2,000 ₪ לחודש (ת/2), ואף בנו שרון (על פי טופסי 106 המצורפים לת/1), טען התובע כי הגב' טליו משתכרת 4,000 ₪ לחודש ועוד 2,000 ₪ כדמי כלכלה. גב' טליו השתכרה עם תחילת העבודה כ-2,000 ₪ לחודש אך החל משנת 1999 בסמוך להגשת התביעה חלה עליה רצופה ומשמעותית בשכרה כנראה בשל "התחממות" היחסים ביניהם. אני דוחה הטענה כי הגב' טליו מתגוררת בביתו של התובע אך ורק לצרכי עזרה וממילא כלכלתה אינה אלא חלק מכלכלת הבית בו מתגורר גם התובע. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הגב' טליו קיבלה שכרה עבור עבודה בחנות והן עבור עזרתה האישית במשק הבית. מהסיבות האמורות ומאחר ולא הובאה כל ראיה להוצאות הבית וכלכלת הגב' טליו, אינני פוסקת פיצוי נוסף על שכרה כפי שהוכח בטפסי 106. 6. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד א. לטענת התובע נטשה אותו אשתו לאחר התאונה השניה בשל העול שבטיפולו והוא נאלץ לחזור לגור אצל הוריו ואמו סייעה לו ברחצה ובלבוש ובפעולות אלמנטריות יומיומיות אחרות. לטענתו בתקופה בה אמו טיפלה בו נשא בכל הוצאות משק הבית המשותף לשניהם בסכום ממוצע של כ-2,000 ₪ (סעיף 15 לת/1). לא זו בלבד שמחצית הסכום נדרש לצורך כלכלתו הוא, הרי שמר שלמה כהן העיד בכנות כובשת לב: "לשאלתך אם ראיתי את אמו מטפלת בו - היא לא יכולה לטפל בעצמה, איך היא יכולה לטפל בו??... אולי היא טיפלה בו בערבים אם הוא צריך משהו דחוף בשבילו שהוא לא יכול לעשות אז היא עזרה לו. מה זה טיפלה בו? היא אישה שבגילה לא יכולה לטפל בו. אני לא ראיתי שאמא של התובע טיפלה בו" (עמ' 63 לפרוטוקול שורות 31 - 30 ועמ' 64 לפרוטוקול שורות 5 - 3). ב. לא זו בלבד אלא שהתובע העיד מפורשות כי: "עד היום אני עושה לאמא שלי קניות. היום אני לא עושה קניות ב-2,000 ₪ לחודש, היום אני קונה כל מה שצריך ולא עושה חישובים. אמרתי שהוצאתי 2,000 ₪ וזה היה כשגרתי אצלה, על אוכל וכל אחזקת הבית עליה ועלי וגם היום אני עושה את זה. לא, לא שלמתי לאמי עבור הטיפול בי, זה לא תשלום, זו הוצאה" (עמ' 57 לפרוטוקול שורות 25 - 21). לאור האמור לעיל, אין מנוס מהמסקנה כי התובע נשא בהוצאות בית אמו כשגר שם כשם שממשיך ונושא בו גם כשאינו גר בו ועל כן אין קשר בין תשלום הוצאות אלה לתאונה הנדונה וגם אם עזרה האם לתובע אין עזרה זו גרת פיצוי לאור הלכת ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד ל"ד(3) 580, 588: "לא היה מקום לפסוק פיצוי לאביו של המערער כמיטיב, בקשר לטיפול בבנו בעת מחלתו בעקבות התאונה, משלא השתכנע בית המשפט כי הדבר היה מעבר לדאגת אב לבנו וכי נגרם בגין נזק ספציפי". ג. משעזב התובע את בית אמו נזקק לעזרת בנו, כפי שגם אישר מר שלמה כהן (עמ' 64 לפרוטוקול שורות 9 - 8) ולטענתו נשא בהוצאות כלכלתו בסך 2,000 ₪. הבן לא נקרא לעדות, למרות שהגיש תצהיר ובהחלטתי מיום 15.10.2001 אושרה לו הגשת תצהיר מתקן, לאור התנגדות הנתבעת וממילא כשהתגורר בבית אביו חסך הוצאות. לכן אני דוחה גם הדרישה להוצאות עזרת הבן. ד. מאידך, מאחר ותיאור מצבו של התובע ע"י ד"ר גולדברג, לפיה משמשת יד ימין לתמיכה בלבד, לא יכול להיות ספק בדבר הצורך של התובע בעזרה ונראה לי לנכון לפצותו עבור עזרת צד ג' של כל בני המשפחה בעבר עד הגיעה של הגב' טליו, ב-10,000 ₪, ואז נכללת העזרה בשכר הגב' טליו כמפורט בסעיף 5ח' דלעיל ועד הגיעה לגיל 65 ומאז בהתחשב בעובדה כי לא נזקק לעזרה בשכר במשך כארבע שנים לאחר התאונה וממילא נזקק לעזרה מסיבית גם בגין פגיעתו בתאונה הראשונה, סכום גלובלי נוסף של 75,000 ₪. 7. ההפרש בין אחזקת קטנוע לצרכי העסק לאחזקת מכונית א. ראש נזק זה נסמך אך ורק על עדותו של התובע (סעיף 25 לת/1), בלא נתונים בסיסיים כמו גובה אחזקת הקטנוע, גובה אחזקת הרכב, מימון הקטנוע ומימון הרכב וזאת למרות שרכש מכונית חדשה פחות משנתיים עובר לעדותו. די בכך כדי לדחות הדרישה. ב. מבלי לפגוע באמור לעיל, דין הדרישה להידחות גם לגופה ומשהעיד התובע: "כשגרתי עם אשתי היה לי קטנוע ורכב ואשתי השתמשה ברכב ואני בווספה. כשיצאנו יחד לבלות למשל נסענו ברכב, כן לצרכים פרטיים השתמשנו ברכב... עבור הוצאות אחזקת הרכב שלמתי אני..." (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 25 - 26 ו-28). "לפני התאונה השניה היה לי קטנוע וגם רכב ושלמתי את הוצאות שני כלי הרכב. היום יש לי רק רכב. יש לי קטנוע שקניתי לבן שלי שלמד בבצלאל אבל הוא על שמי. בני משלם את ההוצאות ואני עוזר לו" (עמ' 60 לפרוטוקול שורות 3 - 1). משמע, לפני התאונה נשא התובע בהוצאות שני כלי רכב ולאחריה רק באחד. 8. ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי א. לתובע נקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור 75% והוא מקבל גמלה השווה לגמלה המשולמת בגין נכות של 100% (סעיף 31 לת/1) ועל פי חוות דעת אקטוארית (נ/1) מגיעות קצבאות המוסד לביטוח לאומי שקיבל ויקבל התובע בסך 927,498 ₪ נכון ליום 11.9.2001. ב. מוסכם כי מסכום הפיצויי שיפסק לתובע יש לנכות תקבולי המוסד לביטוח לאומי אך הצדדים חלוקים בשאלת גובה הניכוי. בעוד שהנתבעים טוענים ובצדק כי מלוא הגמלאות מתקבלות עקב הפגיעה בתאונה השניה ועל כן יש לנכות מלוא התקבולים, טוען התובע כי יש לנכות רק הגמלאות המגיעות בגין הנכות כפי שנקבעה ע"י בית המשפט. ג. למרות שדעתי היתה כדעת הנתבעים כיוון שהגמלאות משולמות לתובע אך ורק עקב פגיעתו בתאונה הנדונה מאחר שהתאונה הקודמת לא היתה תאונת עבודה ולא הוכרה ככזו ע"י המוסד לביטוח לאומי, חייבת פסיקתי להיות לאור רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', (לא פורסם) שם קבע כב' השופט ריבלין כי: "בחשבון הניכוי יבואו אך ורק התגמולים המבטאים את הנכות שהוסבה בתאונה" (סעיף 6 לפסק הדין). "זכות השיפוי של המל"ל קמה מכח זכות התביעה של המבקשת (הנתבעת - מ.ש.) כלפי המשיבים (המזיקים - מ.ש.) ונופלת בהעדרה. ודוק, בהתאם לעקרונות התחלוף, לא יכולה זכותו של המוסד לביטוח לאומי כלפי המזיקים להיות גדולה מזכותה של המבקשת, לפיכך אין המל"ל זכאי לדרוש מעבר לסכום הפיצויים בו חוייבו המשיבים טרם שנעשה הנכוי... אכן, כשם שמוגבלת זכותה של המבקשת כלפי המשיבים לנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה, כך גם מוגבלת זכות השיפוי של המוסד - שבא בנעליה של המבקשת - לתגמולים שמשקפים את דרגת הנכות שהוסבה למבקשת בתאונה". משקבעתי כי לתובע נגרמה בתאונה נכות בשיעור 51% אין הנתבעת זכאית לניכוי אלא של התקבולים שהיו מתקבלים עבור נכות זו בלבד. ה. חוות הדעת נ/1 אינה משקפת, איפוא, את סכום הניכוי ועל כן אני מחייבת הנתבעת להמציא חוות דעת אקטוארית כמפורט לעיל לא יאוחר מיום 1.11.03. 9. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: א. כאב וסבל 98,451 ש"ח ב. שכרו של הבן בעבר כמפורט בטופסי 106 ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה 182,473 ש"ח ג. שכרה של גב' טליו בעבר כמפורט בטופסי 106 ועד היום לפי 4,000 ₪ לחודש ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה 224,746 ש"ח ד. עזרת צד ג' של בני המשפחה בעבר 10,000 ש"ח ה. עזרת הגב' טליו או חליפתה עד הגיע התובע לגיל 70 431,785 ש"ח ו. עזרת צד ג' מאז ועד סוף תוחלת חייו של התובע 75,000 ש"ח סה"כ 1,022,455 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל ובניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי כפי שיוכחו כמפורט בסעיף 8ד לעיל ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. 10. לא נותר לי אלא להתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן ספק הדין. כף הידידייםתאונת דרכים