פסק דין הצהרתי בעלות רכב כללי תביעה למתן פסק דין הצהרתי. התובע טוען כי הוא הבלעים של רכב מסוג רנו מגאן מס' רישוי 14-158-29 (להלן: "הרכב"). התובע טוען כי השאיל את הרכב לאחותו. ביום 18.8.99 בעת שהרכב היה ברשות אחותו של התובע כאמור, הוא נתפס על ידי הנתבעת בגין חוב של בעלה של האחות (להלן: "החייב") למס הכנסה. מכאן התביעה לפסק דין הצהרתי שיצהיר כי התובע הוא הבעלים החוקיים והבלעדיים של הרכב, כי אין לאחותו של התובע או לחייב כל זכות ברכב, וכי עיקול הרכב ותפיסתו על ידי הנתבעת ביום 18.8.99 נעשו שלא כדין והם בטלים ומבוטלים. הנתבעת טוענת כי הרכב נתפס כשהוא בחצרי החייב, גיסו של התובע, בשל חוב של החייב לנתבעת. הנתבעת טוענת כי הרכב שייך לחייב וכי הרישום במשרד הרישוי על שמו של התובע הינו דקלרטיבי בלבד. מכל מקום הנתבעת טוענת כי נטל ההוכחה לעניין הבעלות ברכב הוא על התובע והתובע לא הרים את הנטל שעליו ולא סתר את החזקה לפיה הרכב שייך לחייב, לאחר שנתפס בחצריו של החייב. נטל ההוכחה סעיף 5(2ב) לפקודת המיסים (גבייה) (להלן: "הפקודה") קובע: "מטלטלין שעוקלו כשהם על גופו של הסרבן, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי הסרבן, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של הממונה על הגבייה, שאינם שלו". הנתבעת טוענת כי הרכב נתפס בחצריו של סרבן המס, היינו החייב, ולפיכך קמה החזקה מכוח הסעיף הנ"ל, על התובע הנטל להוכיח את ההיפך, והתובע לא עמד בנטל שעליו. התובע טוען ראשית כי החזקה הקבועה בסעיף הנ"ל אינה חלה על המקרה כיוון שהרכב לא עוקל כשהוא בחצר שבהחזקת החייב. בעדותו של מר ישראל קמפל שביצע את העיקול ואת התפיסה הוא נשאל בעניין זה והשיב, פר' 13.6.00 עמ' 13: "ש. היכן ביצעתם את העיקול? ת. בכפר גוש חלב ליד ביתו של החייב. ... כאשר הלכת ותפסת את הרכב איפה בדיוק חנה? ת. במדרכה שמול ביתו של החייב. יש הבית של החייב, יש שער? ת. לא זוכר אם יש שער, יש כניסה. הרכב חנה מחוץ לכניסה? ת. כן. הרכב חנה בכביש הראשי? ת. חנה בכביש ללא מוצא". נטל ההוכחה לכך שהרכב נתפס בחצרים שבהחזקת הנישום סרבן המס הוא על הנתבעת. בענייננו נראה לי כי יש לקבל את טענת התובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל שעליה. הנתבעת לא הבהירה באיזה בית מתגורר החייב, האם מדובר בבית פרטי או בבית דירות, היכן בדיוק נתפס הרכב, באופן שניתן ללמוד מכ שאכן מדובר בחצרים שבהחזקתו של החייב. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית של מר קמפל עולה כי בעת התפיסה הרכב חנה מחוץ לשער כניסה לבית החייב וחנה בכביש ללא מוצא. מכך לא ניתן להסיק במידת הודאות הנדרשת כי מדובר בחצרים שהם בהחזקתו של החייב. מכאן שלא קמה החזקה הקבועה בסעיף 5(2ב) הנ"ל. מכיוון שלא קמה החזקה הקבועה בסעיף 5(2ב) לפקודה, יש לשאול על מי מוטל אם כן הנטל להוכחת הבעלות - האם הוא מוטל על התובע, המבקש מביהמ"ש פסק דין הצהרתי לענין הבעלות, או שמא מוטל על הנתבעת, שתפסה את הרכב מבלי להינות מהחזקה הקבועה בסעיף 5(2ב) לפקודה, הנטל להוכיח כי התובע אינו בעלי הרכב אלא החייב הוא הבעלים. נראה לי כי הנטל הראשוני להוכחת הבעלות ברכב הוא על התובע, המבקשת מבית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של הרכב. אם ירים התובע את הנטל הראשוני שעליו, כי אז יעבור הנטל אל הנתבעת להפריך את ראיות התובע ולהראות כי הרכב אינו בבעלותו, אלא הוא בבעלות החייב שבגין חובו תפסה את הרכב. היינו מדובר בנטלים הרגלים המוכרים במשפט האזרחי, להבדיל מהמצב בו על התובע להתמודד עם חזקה הקבועה בדין, אם הוכחו יסודות סעיף 5(2ב) לפקודה. ראיות התובע אין מחלוקת כי הרכב רשום במשרד הרישוי על שם התובע. העתק מרשיון הרכב הוגש וסומן ת/3. העתק מאישור רישום שינוי בעלות ברכב מתאריך 6.5.98 הוגש וסומן ת/4. התובע העיד בישיבת 13.6.00. התובע העיד כי קנה את הרכב פני כשנתיים מגיסו כמיל מוסא ושילם עבורו כ- 65,000 ש"ח. התובע העיד כי הוא משלם עבור ביטוח הרכב והציג דף חשבון של כרטיס אשראי ויזה בו מופיע תשלום לאיילון חברה לביטוח בע"מ מיום 27.1.00, ת/5, וכן תעודת ביטוח חובה לרכב שהוצאה על ידי איילון חברה לביטוח בע"מ בתוקף מתאריך התשלום הוא 12.5.00. על פי האמור בחותמת שעל התעודה ת/6 דמי הביטוח שולמו במזומן. דוח הויזה ת/5 אם כך אינו מהווה כשלעצמו ראיה לכך שדמי הביטוח עבור הרכב משולמים על ידי התובע, מה עוד שלא ניתן ללמוד מדו"ח הויזה עבור איזה ביטוח נעשה התשלום לחברת איילון המופיעה שם. התובע העיד כי לאחותו בת חולה והוא משאיל לאחותו את הרכב מפעם לפעם. התובע העיד כי מצבם של אחותו והחייב בעלה הינו קשה, ולכן התובע עוזר להם מטעם התובע העידו גם אחותו של התובע וכן גיסו של התובע החייב. שניהם העידו כי התובע נוהג לעזור להם ולהשאיל להם את הרכב מפעם לפעם. העדים העידו כי התובע משאיל להם לסירוגין את הרכב נשוא התביעה והרכב הנוסף שבבעלותו מסוג סובארו. העדים הגישו קבלות של קנסות על חניה שלא כחוק של הסובארו, ת/1. הדוחות הוצאו על ידי עירית צפת ואחותו של התובע העיד כי היא עובדת בצפת ומכאן שהדוחות הוצאו בעת שרכב הסובארו היה בחזקתה. העדים העידו כי רכשה את הרכב בחודש 5/97 ולאחר מכן מכרה אותו לגיסה מר מוסא. כאמור התובע עצמו העיד כי רכש את הרכב ממר כמיל מוסא. ראיות הנתבעת הנתבעת מסתמכת על 3 טענות עיקריות: מקורות התובע למימון הרכב, וחוסר ההגיון שברכישת הרכב. עסקת המכר. הכרותו של התובע עם הרכב. לעניין מקורות המימון וחוסר ההגיון שברכישת הרכב: התובעת הציגה מסמך נ/6 ממנו עולה כי לתובע מקור הכנסה אחד ויחיד והוא ממשכורתו במפעל כתר פלסטיק בע"מ. על שם התובע רשומים 3 רכבים: סובארו שנת יצור 83; רנו שנת יצור 97; מיצובישי שנת יצור 90. הרשימה הוגשה וסומנה נ/2. הרכב הוא רכב בעל שתי דלתות בלבד ("קופה"), ואינו מתאים לבעל משפחה מרובת ילדים. לתובע 7 ילדים שהגדול בהם בן 13. הנתבעת טוענת כי הוכח שהתובע אינו נוהג ברכב כיוון שהוא נוסע לעבודתו בהסעות מסודרות מטעם עבודתו, עמ' 3 לפרוט' הדיון בסעד הזמני, וכי הוא מודה שלאישתו ולילדיו אין רשיון נהיגה, עמ' 12 לפרו'. לנוכח עובדות אלה הנתבעת טוענת כי אין כל היגיון ברכישה של הרכב. התובע טוען שקנה את הרכב בעד 65,000 ש"ח וכן קנה רכב מיצובישי 90 בחודש 5/2000 ושילם עבורו 20,000 ש"ח, ראה פרו' 13.6.2000 עמ' 11-12. התובע טוען כי שכרו 11,000 ש"ח נטו. הנתבעת טוענת כי התובע אינו משתכר סך של 11,000 ש"ח נטו אלא 11,000 ש"ח ברוטו בשנים 97- 98 ובשנים קודמות הכנסתו היתה נמוכה יותר הנתבעת טוענת כי לא יתכן שהתובע שהכנסתו החודשית היא 11,000 ש"ח ברוטו יצליח לרכוש ולהחזיק 3 רכבים. התובע נשאל בעניין זה והשיב: פרו' 13.6.00 עמ' 12 ש' 1 עד 4: "ש. כמה הוצאות המחייה של המשפחה שלך לחודש? ת. אני גר אצל ההורים שלי, לא משלם מים וחשמל ואין לי טלפון. ש. טענת ששילמת 65,000 ש"ח וקנית את הרנו, איך קנית רכב שהוא 70% מההכנסה שנתית שלך? ת. אני לא משלם שכ"ד, אני לא משלם חשמל ומים חסכתי הרבה זמן את הכסף". לעניין עסקת המכר - הנתבעת טוענת כי התובע לא הביא ראיות ביסוס עדותו לפיו רכש את הרכב מגיסו תמורת 65,000 ש"ח כגון חוזה או זכרון דברים, דפי בנק המעידים על העברת התמורה וכן נמנע מלהעיד את הגיס. לטענת הנתבעת גם עדי התובע - החייב ואשתו, לא הביאו ראיות לכך שגיסם רכש מהם את הרכב בזמנו. הנתבעת טוענת כי התובע לא הציג תעודת ביטוח של הרכב הנכונה למועד תפיסת הרכב, 18.8.99, אלא רק תעודת ביטוח שמועד תחולתה הוא מיום 1.5.00 ותאריך הוצאתה 22.3.00. לעניין הכרותו של התובע עם הרכב - הנתבעת טוענת כי התובע אינו מכיר את הרכב, אינו יודע איזה צד נמצא טנק הדלק ובאיזה סוג דלק משתמשים. התובע העיד כי סוג הדלק המשמש לרכב הוא 96 והנתבעת טוענת - 95, אולם לא הוכיחה טענה זו. התובע אמר כי ממלאים דלק בצד שמאל ורק בחקירתו החוזרת תיקן את עצמו ואמר כי ממלאים דלק בצד ימין. ראה פרו' 13.6.00 עמ' 12- 13. התובע העיד כי הוא עושה טיפולים לרכב במוסך בכרמיאל, אולם לא הציג כל קבלות לעניין זה. הדיון בשאלת הבעלות כאמור אין חולק כי הרכב רשום על שם התובע, אולם מהי המשמעות הראייתית של רישום זה? האם הרישום יוצר חזקה לטובת התובע, כאילו הוא בעלי הרכב, באופן המעביר את הנטל אל הנתבעת להפריך את אותה חזקה? נקבע בפסיקה כי הרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי לבעלות, אלא דקלרטיבי בלבד. ראה ע"א 492/64 לוי נ' רייס, פ"ד יט (1) 586; רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4) 464. לצד הלכה זו, קיימת התייחסות גם לחשיבות הרישום במשרד הרישוי, ובעיקר בהקשר של הסתמכות רוכשי הרכב על הרישום כדי לוודא בעלות המוכר ברכב הנמכר. ראה: רע"א 5379/95 הנ"ל. בעקבות ההלכה לפיה הרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי לבעלות הרכב, נראה לי כי יש לומר גם במישור הראייתי כי הרישום אינו יוצר חזקה לטובת התובע המבקש להוכיח את בעלותו ברכב. הרישום עשוי להיות ראיה אחת מני שאר הראיות, אך לא די בו כשלעצמו כדי להוכיח בעלות ברכב. לצורך הוכחת בעלות ברכב, יש להצביע על ראיות נוספות, כגון מי הבעלים והמשלם של הביטוח ברכב, החזקה והשימוש בפועל, ראיות לענין המכר, וכיוב'. בענייננו, נראה לי כי התובע לא הרים את הנטל שעליו ולא הביא ראיות מספיקות להוכחת בעלותו. מלבד עצם הרישום לא הובאו ראיות טובות נוספות. תשלום הביטוח בידי התובע לא הוכח, כפי שפרטתי בסעיף 11 לעיל. העובדה שאחותו של התובע השתמשה מדי פעם גם ברכב הסובארו שבבעלותו, אינה מהווה ראיה לכך שהרכב נשוא התביעה שייך לתובע. כפי שטענה הנתבעת, לא הובאו ראיות מספיקות גם לענין המכר, הוכחת תשלום וכד'. כמו כן, לא הובאו ראיות לכך שהתובע מבצע את הטיפולים השוטפים ברכב, דבר שעשוי להצביע על כך שאכן הרכב בפועל מוחזק על ידי התובע ומשמש אותו. מאידך גיסא, העובדה ש: (א) הרכב נרכש במקור על ידי אחותו של התובע; (ב) לאחר מכן נעשו העברות שכולן היו בתוך המשפחה; (ג) העובדה שלבעלה של אחותו של התובע חובות כספיים ניכרים - צירוף נסיבות זה תומך בטענת הנתבעת כי הרכב נמצא למעשה בבעלות אחותו של התובע. נסיון החיים מלמד כי בנסיבות כדוגמת הנסיבות האמורות נעשות העברות של רכבים על שם קרובי משפחה של החייב. כדי להוציא את הרכב ממאגר הנכסים הניתנים לתפיסה על ידי נושי החייב. צירוף נסיבות זה והעובדה שהרכב אכן נתפס בפועל כשהוא סמוך לחצרי החייב, מחזקים את הטענה של הנתבעת כי התובע אינו הבעלים והמחזיק האמיתי ברכב. גם הטענות האחרות שהעלתה הנתבעת יש בהן טעם: לא ניתן להסביר כלל את ההגיון שברכישת הרכב והחזקתו על ידי התובע, וראה הדברים האמורים בסעיף 14 לעיל. אמנם רכישת רכבים אינה נעשית תמיד על פי שיקול כלכלי- רציונלי; אולם בהצטרף לשאר הנסיבות של המקרה, הרי חוסר ההגיון וחוסר הסבירות הבולטים שבהחזקת הרכב על ידי התובע, הופכים לראיה בפני עצמה, אשר פועלת לחובת התובע. בשל כל הנימוקים שפורטו לעיל אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל שעליו, ולא הוכיח כי הרכב נשוא התביעה מצוי בבעלותו. התביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע הוא בעלי הרכב, נדחית. התובע ישאב הוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. הצהרת בעלותבעלותבעלות רכברכבפסק דין הצהרתי