1. המערער יליד שנת 1947, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט1959- [נוסח משולב] (להלן: "החוק") בקשר עם מחלת הלב (אוטם בשריר הלב ומחלת טרשת העורקים) אשר נגרמה לטענתו בעת ועקב שרותו במשטרת ישראל. 2. המשיב בהחלטתו מיום 28.3.95 קבע כי: "הריני להודיעך בזה החלטתי לגבי התביעה בנדון. בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מ- 8.3.95 הגעתי למסקנה כי אין קשר בין האוטם בשריר הלב ומחלת הלב הטרשתית ובין תנאי שרותך במשטרה כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו הוגש ערעור זה. 3. המערער התגייס למשטרת ישראל ביום 4.9.1967. להלן סקירת מקומות בהם שירת בקצרה: 6/74-9/67 - חוקר פח"ע בנפת עזה. 12/79-7/74 - מדריך בבית הספר לשוטרים בשפרעם. 7/84-1/80 - ראש משרד סיור בתחנת טבריה. 7/88-8/84 - ראש משרד סיור בתחנת שכם. 1990-7/88 - קצין יח' סיור במרחב חיפה. 1990-7/97 - קצין סיור בתחנת זבולון 7/92 - מועד התביעה - משמר אזרחי - מפקד העיר קרית אתא (ראה דו"ח סקירת שירות). 4. יש לציין כי המערער הוכר עפ"י החוק בגין נכות עקב חבלה אקוסטית מלווה ברעש קבוע ללא ירידת שמיעה בתדרי הדיבור ונקבעו לו 10% נכות צמיתה (ראה החלטת המשיב מיום 29.11.95). 5. גירסת המערער לאירוע האוטם בשריר הלב ארע כאשר ביום 5.9.94 עבד משעה 11.00 לפני הצהריים ועד שעה 08.00 למחרת בבוקר וזאת עקב חג ראש השנה ודלדול בכוח האדם. באותו יום נדרש להשתלט על "מסיבת אסיד" (סמים), ההשתלטות היתה מלווה בקללות וגידופים וברוגז בלתי רגיל. לאחר המשמרת חזר לביתו והחל להרגיש לחצים וכאבים בחזה. הוא נלקח לבית החולים ושם נקבע כי לקה בליבו. בהחלטה מיום 8.12.96 קבעה הוועדה, (בראשות כב' השופט י. דר) ועפ"י בקשת המשיב כי הדיון יופרד באופן שתחילה תקבע התשתית העובדתית של תנאי השירות ולאחר מכן ידונו ההיבטים הרפואיים (ראה עמ' 13 לפרטיכל). טענות המערער: 6. בטרם אפרט את טענות המערער, יש להקדים ולומר כי ב"כ המערער החל בסיכומיו בעל פה בדיון מיום 2.5.99 וניתנה לו ההזדמנות להשלים את סיכומיו בכתב. דא עקא ועל אף הזמן הרב שעבר מאז ולמרות אורכות רבות שנתנו לב"כ המערער, לא הוגשה השלמה לסיכומים בכתב ועל כן ולפי החלטה קודמת, החלטנו כי ינתן פסק הדין או ההחלטה בהתאם לחומר הקיים והטענות שהושמעו. המערער טוען כי טיפולו בפיקוח על המסיבה היה מלווה בגידופים וקללות ואף מאמץ פיזי ונפשי רב. המערער טוען כי עבד כ- 20 שעות ברציפות ללא מנוחה. כמו כן, לדבריו הוא נאלץ להפעיל כוח פיסי רב בדחיפת רכבים לצורך פילוס הדרך למסיבה ונסיון להשליט סדר במקום. הויכוח גרם לכעס, רוגז ומתח נפשי רב. המערער טוען כי יש לקבל את חוות דעתו של גולדהמר (ללא תאריך) שהוגשה לתיק ביום 28.12.95. טענות המשיב: 7. המשיב טוען כי בטרם האירוע פנה המערער לבית חולים עקב כאבים בחזה (ראה מסמך מס' 26 בתיק הרפואי מיום 2.10.89). כמו כן, המערער מעשן כבד כ- 20 סגריות ליום במשך 25 שנים. אחיו ואביו עברו גם הם אוטם בשריר הלב. לטענת המשיב, יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר תמרי הקובע כי מחלת טרשת העורקים היא הגורמת לאוטם ולא אירוע המס יבה. המשיב ממשיך וטוען כי המערער בתצהירו הראשון מיום 1.12.94 אינו מזכיר כל אירוע חריג. על פי דפי היומן המערער לא טיפל באף אירוע מהרשומים ביומן. באשר למסיבה טוען המשיב כי אירוע המס יבה היה שגרתי ולכן לא כלל כל דיווח. לטענת המשיב, קיימות סתירות בעדויותיהם של עדי המערער ולכן אין לתת להם משקל. כמו כן, טוען המשיב כי לא ידוע מהם הדרישות ממארגני המסיבה עליהם כביכול נאלץ המערער לפקח. הפיקוח לא לווה במעצרים ולא הוזעקה תגבורת. עוד טוען המשיב כי המערער פנה לבית החולים רק לאחר מספר שעות בהם שהה במנוחה בביתו. אירוע כגון פיקוח על המסיבה אינו יכול להוות אירוע חריג. מה גם שהמערער שרת במספר רב של תפקידים בכללם בנפת עזה ושומרון. לפיכך, מבקש ב"כ המשיב לדחות את הערעור, לחילופין אם יקבע כי המסיבה היא האירוע החריג אשר גרם לאוטם בשריר הלב יש להעביר את חוות הדעת הרפואית מטעם המערער לתגובת המומחה מטעם המשיב. ההיבט הרפואי - חוות דעת מומחים: 8. עד לשלב זה הגישו הצדדים חוות דעת כפי שיפורט להלן: חוות דעת ד"ר ישראלי תמרי מיום 8.3.95 אשר הוגשה מטעם המשיב, ובה מאבחן המומחה כי המערער: "סובל מטרשת עורקים כלילים עקב גורמי סיכון מובהקים-נרכשים וגנטים שאינם קשורים לשרות במשטרה. טרשת זו גרמה לאוטם בו לקה ב- 9/94". לדעת המומחה לא מתמלאים התנאים של מאמץ גופני חריג או מתח נפשי חריג אשר גרמו לאוטם בשריר הלב. בסיכום חוות הדעת מסקנתו הינה כי: "אינני מוצא לא קשר של גרימה ולא של החמרה בין הטרשת והאוטם בהם לקה ב- 9/94 לבין שרותו במשטרה". 9. בחוות דעת ד"ר אהוד גולדהמר אשר הוגשה מטעם המערער, מציין המומחה כי המערער מעשן עד 20 סיגריות ליום וכן אחד האחים סובל ממחלה לבבית אך הוריו אינם סובלים מכל מחלה לבבית או אוטם. כמו גם טוען הוא כי שני האישפוזים שעבר המערער אין בהם כדי להצביע על אירוע לבבי ובוודאי שלא התקף לב חריף. ד"ר גולדהמר סבור כי האירוע נגרם עקב הפעילות הרצופה (כ- 3 משמרות במשך 21 שעות) והצוות המצומצם שעמד לרשותו. המומחה מפנה לספרו של הריסון ומציין כי לחץ נפשי, פסיכי או חרדה קשורים להתפרצות מחלת לב טרשתית. מה עוד שמדובר בקצין משטרה בעל תפקיד בכיר ונדרש ממנו מאמץ נפשי ופיזי חריג ושוחק לאורך זמן. לדבריו: "המדובר באדם אשר עוסק בסוג עבודה תובענית מבחינה פיזית ונפשית (קצין משטרה) ואשר בסמיכות זמנים ברורה לעומס פיזי ונפשי קשה (21 שעות עבודה רצופות ועם צוות מצומצם מן הרגיל)... אין כל ספק מבחינתי שיש קשר סיבתי ברור בין אירוע האוטם במועד בו מופיע לבין האירועים החריגים והבלתי רגילים שפורטו לעיל". כאמור המשיב לא הגיש חוות דעת משלימה, לאחר חוות הדעת של ד"ר גולדהמר וזה ככל הנראה הרקע לבקשה להפריד את הדיון באופן שתחילה יקבעו העובדות ולאחר מכן ידון העניין הרפואי. היבט משפטי: 10. שאלת הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגימה ממנה סובל החייל הינה פעולה משולבת של עובדה משפט ורפואה (ראה ע"א 459/89) קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה (5) 374). לעניין אוטם שריר הלב נדרשה הפסיקה בע"א 519/71 מוסקוביץ נ' קצין התגמולים, פ"ד כ"ו (2) 612: "תהליך הסתיידות העורקים, אפילו היה קיים, לא הפחית עד לשירות בצבא את כושר פעולתו של המערער.משמע, בלשון החוק הנ"ל, לא גרם נכות. בזה שונה מצבו של המערער דנא ממצבו של בוסאני שכבר לפני תקופת השירות סבל מאותם הסימפטומים של מחלתו שעקב השירות החריפו. ע"א 652/69 (שלום בוסאני נ' קצין התגמולים; פד"י כרך כד (1), ע" 217, 220) בע' 220. התהליך האמור יכול היה להמשך, ומחוות דעת הרופאים שסברו כי תנאי השירות גרמו ל"הופעתו המיידית" של אוטם שריר הלב יוצא, כי אלמלא השירות הצבאי היה המערער לוקה - או יכול היה ללקות באותה נכות בתאריך יותר מאוחר. כבודה של דעה רפואה מקצועית זו במקומו מונח, אך דין הוא שאם בפועל נגרמה נכות עקב תנאי השירות, החייל זכאי לתגמול, אפילו קיימת האפשרות שבנסיבות אחרות - שלא אירעו - היה לוקה מחוץ לשירות נכות, ע"א 137/64. בדונה בערעור אל פי הלכת המשפט, היתה אפוא הוועדה חייבת להכיר בגרימת הנכות עקב השירות". לפיכך, הוחלט בעניין מוסקוביץ להכיר באוטם שריר הלב כנכות שנגרמה עקב השירות. 11. בע"א 472/89, קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה (5), עמ' 203 נדון מקרה אשר עובדותיו מזכירות ולו במעט את המקרה שבפנינו. בעניין רוט נקבע כי: "סיכומם של דברים, הקו המנחה שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו הענפה של בית משפט זה בסוגיה שלפנינו, הוא, כי אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי - בין אם היא היתה ידועה ובין אם היתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה - הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה, שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות - הוא שהמחלה פרצה במקרה הנתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף, אם היתה לחייל נטיה רדומה ללקות במחלה. בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו, אפילו אם קיימת מן הבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה היתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין האפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו. מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונאלית לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרו על ידיו. נטל הוכחה בשלב קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהיעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השכנוע, הוא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"ו 28/49 (10). בעמ' 523, רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו (לענין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, הוא "החובה מס' 2, יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות, אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותן ניתן לקשור, מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר,מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ. הגופני בהם שורה החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה. דיון ומסקנות: 12. המערער הגיש תצהיר על תנאי השירות מיום 28.2.96 וכן נחקר על תצהירו זה, ואמר בתארו את עבודתו ביום 5.9.94: "מה שלא היה רגיל בעבודה שלי, מכלול של דברים, אורך המשמרת אחד מהם, השני הנסיבות של העבודה באותו ערב, כערב חג ובתוך זה אותה מסיבה שהתקיימה בנמל הקישון, "מסיבות אסיד". ... אני קיבלתי הנחיות בתור קצין תורן לטפל במסיבה. אמרו לי בהתחלת המשמרת שתהיה מסיבת אסיד ואני צריך לפקח על כך. לעניות דעתי המפקדים שלי ידעו שתיהיה במקום מסיבת אסיד, ואמרו לי על כך" (פרטיכל עמ' 8.12.96 עמ' 10 שורות 24-30). ובחקירה החוזרת מעיד התובע ואומר: "הייתי במסיבה ביחד עם ממלא מקום קצין היחידה, שאמור להיות בפועל קצין, אבל בגלל ערב חג הוא היה רס"ר. בקטע הזה, אפילו אני, גם מילאתי תפקיד של שוטר בשטח ויש לי ניידת" (פרטיכל מיום 8.12.96 עמ' 12 שורות 4-7). 13. העד מלר מנחם בתצהירו מ2/ מתאר את מהלך הארוע המתוכנן של מסיבת ההמונים בחוף במעגן הקישון. עפ"י סידור העבודה הוטל על המערער לשאת בחלק ממשימות הפיקוח וקיום הוראות ותנאי המסיבה ההמונית. העד יצא יחד עם המערער לארוע המתוכנן הנ"ל (ראה מוצג מ1/). העד מוסיף ומספר על החניה בצידי הדרך של כלי הרכב לרבות חניות כפולות של חלק מכלי הרכב וכן על העובדה כי היה עליהם (עליו ועל המערער) לצאת מפעם לפעם מהרכב המשטרתי על מנת לדרוש מהצעירים לפנות את הכביש והתנהגותם של הצעירים הייתה "מזלזלת בלשון המעטה נשמעו שריקות בוז של המון צעירים ומוזיקה רעשנית וקריאות גנאי כגון שוטרים מניאקים וכאלה ביטויים מעליבים ופינוי הרכב נעשה באיטיות מרובה" (סעיף 10 למ2/). העד מציין כי התנהגות הצעירים עוררה אצלו ובמיוחד אצל המערער רוגז רב מכיוון שלא יכלו לבצע את עבודתם וכן בשל הצורך להמשיך ולהגיע למקום הארוע ברחבה של מעגן הדיג. בהגיעם לשם המערער ניהל דו שיח וויכוח קולני עם האנשים "והיו צעקות בין המערער לבין אחד העובדים..." (סעיף 12 סיפא למ2/). עוד מסר העד בתצהירו כי: "לאחר הויכוח הקולני עם האחראי על התאורה במקום המערער היה מתוח ונרגז...." וכי דיבר על כך באלחוט עם איש המוקד (סע' 13 למ2/). לאחר מכן גם בעת היציאה החוצה נמשכו קללות מצד הצעירים, הייתה צפיפות וחניה פראית לאורך הדרך והתנועה הזדחלה לאיטה עד שהגיעו לתחנה בשעות הבוקר המוקדמות. העד נחקר ע"י ב"כ המשיב (עמ' 16 לפרטיכל), בעיקר על עצם קיומה של המסיבה רבת המשתתפים ומילוי טופס מ1/ והעד לא נשאל לגבי הארועים הספציפיים שארעו באותו ערב-לילה ארוך כפי שהעיד העד בתצהירו. 14. מהעובדות שהוכחו נראה לנו כי אמנם המערער היה ביחד עם העד מלר במסיבה ההמונית וכי מה שתואר ע"י העד מבחינת שעות הפעילות והארועים והמאמץ שעשה המערער לרבות הויכוחים שארעו באותו ערב אמנם התרחשו. יחד עם זאת, בתשובה לשאלה האם היה באירוע זה משום אירוע חריג, נראה לנו כי יש להשיב על כך בשלילה. מדובר בעבודה שוטפת של המערער אשר קרוב לוודאי השתתף באירועים דומים וקודמים ואף שירת בחלק מתקופתו בשטחים, אין לומר כי אירוע זה נכנס במסגרת אירועים חריגים כמשמעותם בפסיקה (ראה פרשת רוט הנ"ל). עצם העובדה שאירועי המסיבה לא נרשמו ביומן אירועים כאירוע חריג וכן העובדה שהמערער בעצמו בתצהירו מיום 1.12.94 לא דאג להזכיר את המסיבה כאירוע חריג בעבודתו, מחזקים את המסקנה הנ"ל. 15. אמנם, אין להתעלם מעדותו של העד מלר בנוגע לנסיבות העבודה ולשעות העבודה, אולם אין לתת לעדותו משקל רב יותר מאשר להתרשמותו ועדותו של המערער עצמו, אשר עפ"י הטענה בערעור זה יש קשר בין אשפוזו בביה"ח ביום 6.9.94 לבין אירוע המס יבה שהיה יום קודם לכן, דבר שכאמור לא בא לידי ביטוי בתצהירו הנ"ל שהוגש עם הגשת תביעתו. יצויין עוד כי המערער בעצמו מציין כי במהלך שנות שירותו הוא שירת כחוקר פח"ע בנפת עזה וכן היה מדריך בביה"ס לשוטרים, ראש משרד סיור בתחנת טבריה, ראש משרד סיור בתחנת שכם וקצין סיור במרחב חיפה ובתחנת זבולון. מדובר בשירות ארוך ובעל פעילות בשטח ועל רקע זה אין לראות את אירועי המסיבה, כאירוע חריג. כמו כן, יש לציין שהמערער כופר בכך כי הוא סבל מאוטם בשריר הלב עוד משנת 1990, בניגוד למה שנרשם במסמכי ביה"ח משנת 94 וקודם לכן. אולם, עניין זה יוכרע לאחר שהמשיב יגיש חוות דעת רפואית משלימה. 16. סיכומו של דבר, איננו סבורים כי האירוע מיום 5.9.94 הינו בגדר אירוע חריג כמשמעותו בפסיקה הנ"ל. יחד עם זאת ועל רקע עברו הרפואי של המערער, השאלה באם יש קשר בין הכאבים שהופיעו אצלו בחזה ביום 6.9.94 שבגינם אושפז לבין השירות, תוכרע לאחר סיום בירור ההיבט הרפואי, לאחר שהוועדה תיקבע אם יש ממש בטענות המערער כי לא סבל בעברו מאוטם שריר הלב או ממחלה איסכמית כפי שנרשם בתיעוד הרפואי. כידוע עניין הקשר הסיבתי הינה שאלה של עובדה רפואה ומשפט. לפיכך, יש לקבוע מבחינה רפואית האם קיים קשר בין תנאי השירות לבין הכאבים בחזה שבגינם אושפז המערער ביום 6.9.94 או שמדובר בתחלואה הנובע מעברו הרפואי של המערער. בעניין זה מצאנו כי ב"סיכום מחלה" מביה"ח רמב"ם מיום 13.9.94 נרשם כי המערער סובל ממחלת לב איסכמית מזה 4 שנים וכי בעברו היה לו אוטם בשנת 90. כמו כן, נרשם בתעודה זו כי אביו ואחיו של המערער סבלו ממחלת לב איסכמית וכן בעברם היה להם אוטם. באישפוזו זה התקבל המערער עקב אוטם טרי וקיבל טיפול טרומבוליטי תוך שעתיים מהתחלת הכאבים וכי לא היו לו סיבוכים פרט ל- HEMOPTYSIS קל ביום השלישי לאישפוזו. המערער הועבר למחלקה הקרדיולוגית ביום 10.9.94 ושוחרר מביה"ח ביום 13.9.94 עם המלצה ל- 30 ימי מנוחה בביתו. המערער אושפז פעמים נוספות בביה"ח רמב"ם במחלקה הקרדיולוגית: ביום 27.10.94 ושוחרר ביום 30.10.94. במהלך אישפוז זה עבר צינתור ביום 28.10.94. אישפוז נוסף היה ביום 26.1.95 עד ליום 31.1.95 ואישפוז נוסף מיום 12.2.95 עד ליום 19.2.95. עוד נמצא במסמכים שצירף המערער כי אמנם היו פניות לבתי חולים בעבר בגין כאבים בחזה, כך עפ"י המסמכים הגיע המערער לחדר מיון ביום 27.5.90 עקב כאבים בחזה. כמו כן, עקב סיבה דומה אושפז בביה"ח רוטשילד (כשמו אז) ביום 22.10.87 והיה מאושפז עד ליום 25.10.87. יש לציין שהמערער מעשן 20 סיגריות ביום במשך 25 שנים. 17. אנו קובעים מועד לשמיעה וסיום בנושא הרפואי ליום 7.1.2001 בשעה 09.30. המשיב רשאי להגיש חוות דעת משלימה עד ליום 3.10.00 עם העתק לצד שכנגד. לעניין ההוצאות, נשקול בסיום הדיון. מזכירות ביהמ"ש תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים ותחזיר את התיק הרפואי למשיב. ניתן היום י"ח בסיון תש"ס, 21 ביוני 2000. חבר ד"ר שניחבר יעקב וגנר,שופטיו"ר התקף לב / אוטם שריר הלב