להלן פסק דין בנושא גניבת רכב בטיול: 1) ביום 5.4.04 הגיעה התובעת, יחד עם בני משפחתהּ לחוות "ממשית" שבנגב. יום זה היה ערב פסח, היינו ליל הסדר. התובעת הגיעה למקום ברכב יחד עם בני משפחתהּ. 2) אנשי חוות "ממשית" משכירים מקום שינה באוהלים כך גם שכרה התובעת אוהל ללינה. 3) אנשי החווה אינם מאפשרים להחנות את הרכבים של הלנים במקום ליד האוהלים. הם מפנים את בעלי הרכבים לרחבת חנייה הנמצאת בסמוך לחווה עצמה. כך עשתה התובעת אשר הוציאה את רכבהּ משטח המאהל אל עבר שטח החנייה, לפי בקשת צוות המקום. במהלך הלילה נגנב הרכב על כל הציוד שהיה בו. בתביעה זו מבקשת התובעת פיצוי בגין הציוד שנגנב (הרכב היה מושכר ע"י הקיבוץ בו גרה התובעת). כן מבוקש פיצוי בגין שכירות רכב חלופי, למשך חודש ימים. מוסכם על הכל כי גורל תביעה זה ייחתך על-פי קביעת מעמד הנתבעת כלפי התובעת. היינו, האם הנתבעת הינה בבחינת שומר? האם הנתבעת שומר שכר או שומר חינם? האם התרשלה הנתבעת, בין רשלנות עפ"י חוק השומרים תשכ"ו-1967 (להלן: "החוק") ובין עפ"י פקודת הנזיקין. על ההבדל בין שני סוגי הרשלנות, ראה מאמרו של ג.טדסקי "השומר על פי דין" "משפטים", כרך ח', עמ' 430 ואילך. 4. לאחר שלמדתי את כתבי הטענות; את העדויות; את הראיות ואת סיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה. להלן נימוקַי לכך: א) סעיף1 (א) לחוק קובע: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". עפ"י עדויות התובעת ועדיה ברור לגמרי כי אנשי החווה הנתבעת מעולם לא החזיקו בנכס, היינו ברכב, ואין טענה של התובעת כי לאחר שהוציאה את הרכב משטח המאהל מסרה את מפתחות רכבהּ לאנשי הנתבעת. ולפיכך, ההחזקה בנכס לא היתה בידי הנתבעת. ב) התובעת ועדיה טוענים כי נאמר להם בעל-פה ע"י מי מאנשי החווה כי "יש שומר" בשטח החניה ולכן - כנראה - לא תהיה בעיה בהעברתו לשטח הנ"ל. אין לתובעת ולעדיה ראיה כלשהיא לגבי התחייבות הנתבעת לשמור על הרכב ככזה, או על הרכבים הנוספים שבמקום. בעל החווה, רוני הדס, אישר בעדותו כי הוא מחזיק שומר במקום אשר היקף עבודתו והיותו חמוש או לא, נקבעים על-ידו (ע"י רוני) לפי נסיבות הזמן. היינו, אם ישנה דרישה מיוחדת של אורחים, או אם הצוות במקום מצומצם וכו', אך בכל מקרה תפקידו של השומר הוא לסייר בכל שטח החווה ולא רק בשטח בו נמצאים הרכבים. ויודגש: שטח החנייה אינו חניון מסודר. כך הסכימו הכל. זהו שטח פתוח משלושה אגפיו והוא אינו מגודר. אין בו "בּודקה" של שומר, ועפ"י טעוני מר הדס, שלא נסתרו, כל אדם, ולאו דווקא אורח של החווה, רשאי להחנות את רכבו בשטח זה. לא מצאתי סיבה לפקפק בתאור זה, שלא הופרך, ועל-כן ברור כי אין לנו ענין בחניון ובאחריות של בעל חניון או מפעילו כלפי רכבים החונים בחניון. ג) עיון בטופס הזמנת הלינה, (נספח א' לתביעה) מלמד כי מדובר ב"לינה וארוחת בוקר וטיול גמלים". הא, ותו לא. אין רמז להתחייבות החווה לספק שירותי חנייה לרכב או לשמור עליו. ד) כפועל יוצא מקביעתי דלעיל, ברור גם כי החווה אינה בבחינת שומר שכר: הנתבעת לא קיבלה שכר ישיר בעבור שמירה. הנתבעת לא קיבלה טובת הנאה מהשמירה (בהנחה שהיתה שמירה) מכיוון שהחווה מציעה לינה, ארוחת בוקר וטיול גמלים ואין מבחינתה כל חשיבות אם אורחיה הגיעו עם רכב או אם הובא ברכב שעזב את המקום לאחר שהאורחים יצאו ממנו ועברו לאוהלי הנתבעת. ה) לא היה מקום להשוואה בין החווה לבין "מלון", כפי שעשתה ב"כ התובעת בסיכומיה, בהפנותה לסעיף 12 לחוק. כל-כך למה? מכיוון שסעיף 12 (ג) פוטר מלון (ובית ארוח במשמע) מאחריות לאובדן ניירות ערך או חפצי ערך אחרים, אם המתארח לא הודיע על קיומם אצלו ומסרם, לפי דרישתו, להחזקתו של המלון. התובעת אינה טוענת כי הודיעה לעובדי החווה על קיום חפצי הערך ובודאי שאינה טוענת כי נדרשה למוסרם לאנשי הנתבעת ולא עשתה כן. ו) ולסיום פרק זה אין אלא לשוב ולהפנות למאמרו הנ"ל של פרופ' טדסקי הכותב כך: "לפי חוק השומרים עשוי להחשב השומר גם זה שלא הסכים לשמור למען הזולת, אך אינו יכול להיות מחזיק נגד רצונו או ללא רצונו". (שם, בעמ' 435). אין אלא להצטרף, בכל הכבוד, לנתוחו זה של פרופ' טדסקי ולהצביע על כך כי במקרה הנוכחי לא הוכח על רצון של אנשי הנתבעת לשמור על הרכב כשם שאין שמירה "ללא רצונה". גם אם תטען התובעת כי נאמר לה ע"י נציג הנתבעת כי "יש שומר", הרי היא לא הוכיחה ולא הפריכה את טענת מר הדס כי אין מדובר בשומר עם כוונת "החזקה בנכס" (ANIMUS POSSIDENDI) כאשר ההחזקה מיועדת לצורך השמירה. 5) למעלה מן הצורך אציין כי התובעת כשלה בהוכחת שווי הפריטים הנטענים כי נגנבו עם רכבהּ, כך שגם לו התגברה על מכשול "השמירה", היתה יוצאת ושכרה בהפסדה בהעדר ראיות לענין הנזק. 6) סוף דבר: התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך -.1,500 שקל (צמוד). רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב