פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה אינו מהווה מעשה בית דין כלפי המפרק וכלפי בית משפט. 1. בפני ערעור על החלטתו של הכונ"ר בתפקידו כמפרק חברת "פנינת מרין בע"מ" (להלן:"החברה"), בה דחה הוכחת חוב של המערער שסמכה על פסה"ד שניתן לטובתו ביום 19.8.96 בבית הדין האזורי לעבודה בתיק נג 3/118. ביה"ד לעבודה קבע כי החל מיום 3/81 ועד 1/90 הועסק המערער על ידי אחיו, כחלון בכור. מחודש 2/90 ועד 10/90 על יד כחלון מסגרות בע"מ. מיום 11/90 ועד 3/92 הועסק על ידי רמי כ.ל. מתכות בע"מ שהיא גלגולה של כחלון מסגרות בע"מ ומחודש 4/92 הועבר לעבוד בחברה שהוקמה על ידי כחלון פנינה וכחלון תמר שהן גיסתו ואחייניתו של המערער. המערער המחה זכויותיו עפ"י פסק הדין לגרושתו אורנית כחלון, למעט זכויותיו מרחמים כחלון שהוא אחיו. אשת התובע בחרה לנקוט הליכים כנגד החברה ואף הגישה בקשה לפירוקה על סמך חוב זה. לאחר פירוק החברה ומשדחה המפרק את הוכחת החוב, משסבר שהמערער לא עבד בחברה, למרות פסה"ד שניתן בביה"ד לעבודה, הוגש ערעור זה. 2. עמדת המערער: פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה מהווה מעשה בית דין כלפי בית משפט זה, שכן לו הסמכות הייחודית להחליט בדבר קיום יחסי עובד - מעביד, על כן חרג המפרק מסמכותו, משדחה הוכחת החוב, שכן מדובר בחברות משפחתיות הקשורות זו לזו. אין בהעדרו של המערער ממקום העבודה בשל מחלתו כדי להפסיק את יחסי העבודה בינו לבין החברה, גם לא בעובדה שלא מצויים בידי המערער תלושי שכר בגין החודשים בהם היה מאושפז עקב מחלתו, משאלה לא סופקו לו ולא דווח עליו למל"ל, הגם שהוכח ששולם לו על ידי החברה סך של 2,000 ₪ בגין שכר עבודה. עמדת המפרק 3. ההליך בבית הדין האזורי לעבודה לא היה הליך תקין משום שהנתבעים שם לא הגישו עדויותיהם, למרות שנדרשו לכך. גם ביה"ד לעבודה קבע כי גירסת המערער התקבלה בהעדר ראיות סותרות ולכן בסמכות המפרק לבדוק את זכויותיו של המערער משמדובר בחברה שבפירוק. הסכום שניתן למערער על סך 2,000 ₪ ביום 16/6/92 ניתן כהלוואה ולא כשכר עבודה ולא הוכח שהמערער היה עובד של החברה בפירוק. עמדת המוסד לביטוח לאומי 4. פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה אינו מהווה מעשה בית דין כלפי המפרק וכלפי בית משפט זה שכן בית משפט שלפירוק רשאי לדון בכל טענה ומפרק רשאי לבדוק תביעת חוב לגופה. מרישומי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") עולה כי המערער לא היה רשום כעובד שכיר ולא דווח ככזה ע"י החברה שבפירוק משכך, אין הוא זכאי לגמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי לגבי החברה. עוד עולה מהרישומים כי לא הייתה רציפות בעבודה בין המעסיקים השונים במיוחד לאור העובדה שמיום 1/92 ועד 10/95 הועסק על ידי לוי אברהם, כאשר במקביל טוען שב-4/92 הועסק על ידי החברה וכי בגין אותה תקופה בחודש 8/92 גם קיבל הבטחת הכנסה. דיון 5. מעשה בית דין: המערער טוען לקיומו של מעשה בית דין מכוח השתק פלוגתא שכן, במשפט שנערך בבית הדין הועמדה שאלה עובדתית שהייתה חיונית לתוצאה הסופית - שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד - שאלה זאת הוכרעה ועל כן בעלי הדין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני חרף אי זהות בין העילות של שתי התביעות. המשיב טוען כי לא קם מעשה בית דין, משום שהחברה לא השמיעה עמדתה ואין הוא מנוע מלבדוק את מערכת היחסים שבין המערער לחברה באשר לקיום יחסי עובד ומעביד בהיות בית משפט זה בית משפט לפירוק. כלל השתק הפלוגתא הוגדר בפסק דינו המנחה של הנשיא אגרנט בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584:"... אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות...". בית הדין אומנם קיים דיון בשאלת יחסי עובד-מעביד בין בעלי הדין ונתן הכרעה אשר הנה חיונית לפסק הדין, אך הממצא שנקבע באשר לקיומם של יחסי עובד ומעביד איננו ממצא פוזיטיבי חיובי שאכן התקיימו יחסים שכאלה. בית הדין קבע ממצא זה בהעדר ראיה אחרת מטעם החברה, אשר מבחירתה בחרה שלא להציג עמדתה. בית הדין ציין בפסק דינו כי: "מטעם הנתבעים לא הוגשו כל עדויות בתצהירים כפי שנדרשו לעשות..." (עמ' 3, ס' 5) וכי: "בתנאים רגילים בהם היו נתבע 1 או מנהלי נתבעת 4 (היא החברה בפירוק בענייננו- ש.ד.) מופיעים לעדות ונותנים הסבר אחר לאותם דברים, ייתכן שלא היה בראיות אלו די כדי להספיק להוכחת התביעות נגד נתבעת 4" (עמ' 4, ס' 7 פסקה 3). כלומר, הקביעה אליה הגיע בית הדין איננה ממצא פוזיטיבי, אלא על דרך השלילה. פסק הדין אינו מהווה מעשה בית דין כלפי המפרק שכן רשאי הוא להציץ אל מאחורי פסק הדין שעליו מבוססת הוכחת החוב ולבחון את התמורה שניתנה בעדו, כפי שנקבע בע"א 1057/91 הרצל נ' מכטינגר, פ"ד מו(4) 353, 358. אחד הטעמים לכך מקורו בחשש מפני קנוניה בין החייב למקורבו. לו היה מדובר במערכת היחסים שבין החברה למערער, אכן היה קם מעשה בית דין והיה מקום לחסום אותה מלטעון אחרת. אלא שמדובר במפרק של חברה שהמבחן בהוכחת החוב אינו מבחן צר של המערער אלא של כלל הנושים במיוחד כשמדובר בכספי ציבור של מל"ל וכפי שנקבע בפסק דין מכטינגר הנ"ל "בהליכי פשיטת הרגל אין מדובר ביחסי החייב והנושה, אשר אוחז בפסק הדין, כי מעורבים בהליכים אלה אינטרסים של נושיו האחרים של החייב. במצב של אינסולבנטיות כאשר המועט צריך לספק את הרבים יש הצדקה לדקדק בטיב הוכחתו של הנושה". הכללים בענין זה סוכמו בספרו של ש.לוין בעמ' 236: "היה החוב נשוא התביעה מבוסס על פסק דין נגד החייב, רשאי הנאמן לבדוק את התמורה שניתנה בעדו ואם הובאה ראיה שהפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין או שהחוב האמיתי שונה מחוב פסק הדין, רשאי הוא לדחות את תביעות החוב, כולה או מקצתה...". החלטתו של המפרק: 5. המפרק דחה הוכחת החוב משהגיע למסקנה שהתובע לא עבד בחברה, ולא מדובר בחברה חליפה לחברה קודמת בה עבד. יש לבחון, איפוא, אם התקיימו יחסי עובד מעביד, שבין המערער לחברה שבפני. 6. המערער בסעיף 4 לתצהירו מפרט את סדר מעסיקיו ותקופות העסקתו אצל כל אחד מהם וטוען כי עד חודש מרץ 1992 הועסק על ידי רמי כ.ל. (שהיא בעצם כחלון מסגרות אך שם החברה שונה). החל מאפריל 1992 החל לעבוד בפנינת מרין (שהיא גלגול של מעסיקיו הקודמים). בד בבד, אושפז בחודש זה עקב מחלת כליות למשך 7 חודשים ומשכך קיים רצף של העסקה על ידי המעסיקים השונים. גרסת המערער רצופה סתירות ואי התאמות. המערער נכשל בחקירתו הנגדית ואינו מסוגל למסור פרטים לענין העסקתו על ידי החברה, במיוחד כשמתברר שהחברה הוקמה ב-12/91 בעוד שלעדותו החל לעבוד בה רק באפריל 92. כשנשאל כיצד מסביר את טענתו שהחברה היא גלגול של רמי כ.ל. כאשר עבד ברמי כ.ל. עד למרץ 1992 ואילו בתקופה זאת החברה הייתה קיימת כבר כארבעה חודשים שכן הוקמה בדצמבר 1991, השיב שאיננו יודע. (עמ' 3 ש' 6-8). אין למערער גם הסבר מדוע בחר לפרק דווקא את החברה ולא את רמי כל, בה עבד גם לטענתו תקופה ארוכה. המערער מנסה לקבל הכספים מהקופה הציבורית שכן מראש החליט לא לגבות כספים מאחיו, על פי פסק הדין. אם אכן טוען המערער שמדובר בגלגול של חברות לא ברור מדוע לא טרח לזמן את בכור חלפון לעדות מטעמו לתמוך בגירסתו שאכן הועבר על ידו לעבוד בחברה שבפירוק. 7. גרסתו של המערער עומדת בסתירה לדיווחים לביטוח לאומי, לפיהם עבד אצל לוי אברהם, בתקופה בה טוען שעבד בחברה. ממצאים אלה לא הוצגו בפני בית הדין שכן לא המוסד לביטוח לאומי ולא הכנ"ר היו צדדים להליך, אך ממצאים אלה משנים את התמונה שהתקבלה. ניתן לראות כי החל מינואר 92' הועסק המערער אצל מעביד חיצוני למשפחתו, לוי אברהם, אשר דיווח עליו כעובד ושילם בגינו דמי ביטוח לאומי כחוק. היה והמערער לא היה מועסק אצלו לא הייתה כל עילה לדיווח זה. בתקופה בה טוען המערער שעבד בחברה, קיים דיווח סותר המצביע על כך שעבד במקום אחר לחלוטין. בנוסף, פנה המערער בחודש אוגוסט 1992 למל"ל ותבע הבטחת הכנסה. גם עובדה זאת פוגעת בטענתו לרצף בין המעבידים. כשנשאל לעניין זה השיב: "... באותה תקופה הם לא רצו לתת לי ולכן פנינו למל"ל כדי שתהיה לנו פרנסה" (עמ' 11 ש' 4-5). דווקא טענה זו תומכת בעמדת החברה שהתובע לא עבד אצלה ולכן לא שילמו לו ועצם פנייתו לקבלת הבטחת הכנסה מצביעה על כך. בהמשך כשנשאל מדוע שאברהם לוי ידווח עליו למוסד כעובד מינואר 1992 וישלם בגינו דמי ביטוח לאומי השיב: "זה לא יכול להיות. עבדתי אצלו אחרי שגמרתי את המחלה, לא זוכר בדיוק" (עמ' 11 ש' 1-2). המערער גם לא ידע בוודאות היכן ממוקמת החברה (עמ' 7 ש' 2-3) רק טען שמיקומה זהה למקום בו שכנה חברת רמי כ.ל. אך כשנשאל כיצד יתכן שפנינת מרין ורמי כ.ל. עבדו באותו מקום מבחינה פיזית שכן ברמי כ.ל. הצהיר שעבד עד אפריל 1992 ואילו פנינת מרין הוקמה בדצמבר 1991 השיב: "תשאל אותם, את החברות. כשהלכתי לבית חולים, אני לא יודע מה קרה..." (עמ' 7 ש' 16-17). כשנשאל מדוע החליט שהחברה הנה מעבידתו כאשר רמי כ.ל. עדיין קיימת השיב: "... אני לא יודע מה קורה בפנים אצלם..." (עמ' 3 ש' 14) וכי: "אני לא יודע מה לענות, אני לא מבין את השאלה" (עמ' 3 ש' 16-17). ולאחר שבית המשפט הסביר את השאלה, השיב: "... אני לא החלטתי. הם התחלפו. אני פשוט לא ידעתי שהם התחלפו. עבדתי שם במשך 12 שנה ברציפות". (עמ' 3 ש' 19-20). וכשחוזרים על השאלה השיב:"... זה לא ברור לי" (עמ' 4 ש' 1). נראה לי שנוח למערער להתפס לחברה שאין אחיו מנהלים ולהפרע ממנה שכן בעלת המניות בחברה היא גיסתו לשעבר שהתגרשה מאחיו, בכור כחלון. לא רק זאת, התובע בכתב התביעה לבית הדין לעבודה, טוען שהפסיק עבודתו ביום 30.4.92 עקב מחלת הכליות ממנה סבל. באישורים הרפואיים שצירף לסיכומיו, ללא אישור ביהמ"ש, מתברר שהתובע היה בחופשת מחלה ולא אושפז מיום 12.4.92, אם כן הכיצד יכול לעבוד בחברה עד ה-30.4.92. בנוסף, טען המערער כי עבד בחברה מאפריל 1992 ואף עבד בפועל בשטח אך לטענתו בחודש זה גם אושפז לתקופה של 7 חודשים. כשהפנו את תשומת ליבו לסתירה השיב: "כשחוזרים על השאלה איך עבדתי בשטח אם אושפזתי בבית חולים אני משיב שאלה שאלות שאני לא יכול לענות עליהם, לא יודע" (עמ' 5 ש' 10-11). "לשאלה אם המחלה שלי היתה לפני שהתחלתי לעבוד אצל פנינת מרין אני משיב שאמרתי שכל התקופה שעבדתי ראיתי את בכור כחלון וראיתי גם את אשתו, אולי הם התחלפו עוד לפני כן. הם היו דוחים את התלושים. יכול להיות שהביאו לי כמה חודשים אחרי זה..." (עמ' 8 ש' 5-7). אף טענה זאת לא יכולה לעמוד למערער שכן אם אושפז למשך 7 חודשים, כפי שטען, באפריל 1992 לא יתכן כי התייצב לעבודה בפועל בתקופה זאת. כן טען המערער כי הסכום של 2,000 ₪ שקיבל מהחברה הינו בגין משכורת ולכן הדבר מצביע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה. גירסה זו סותרת גירסת המערער בבית הדין לעבודה שם טען כי סכום זה ניתן לו כמתנה "אני אומר שקיבלתי תשלום כמתנה 2,000 ₪ לא הגדירו את זה כדמי מחלה אלא כמתנה בגלל שלא עבדתי באותה תקופה..." - פרוטוקול ביה"ד לעבודה מיום 19/6/95 עמ' 18). בפני שינה גרסתו על מנת שזו תתאים לסעד אותו הוא מבקש ועתה הוא טוען כי המדובר בשכר עבודה "אם אתה אומר לי שהשיק ניתן כהלוואה, לא ניתן על חשבון משכורת ולא היה מגיע לי משכורת מהחברה אני משיב שזה שקר... אני לא קיבלתי את השיק כהלוואה... כשמפנים אותי לדברים שאמרתי ש-2,000 ₪ הם מתנה אני משיב שאני לא זוכר שטענתי דבר כזה" (פרוט' מיום 23/11/03 עמ' 8 ש' 12-20). 9. הגב' פנינה כחלון, מנהלת החברה, בסעיף 7 לתצהירה מעידה כי המערער לא עבד ולו יום אחד בחברה שבבעלותה וכי המערער מעולם לא פנה אליה ולא ביקש פיצויי פיטורים ו/או כל תשלום אחר בגין עבודה בחברה. הוא אף פעם לא הגיע למקום העבודה, אף פעם לא הוצאו לו תלושי שכר, אף פעם לא שולמה לו משכורת ואף פעם לא דווח לביטוח לאומי כעובד החברה וכי ניתנה לו הלוואה של 2,000 ₪ באמצעות בעלה באותה עת, לאחר שזה הפעיל עליה לחץ (סעיף 20 ו-26 לתצהירה). גם בעדותה בבית המשפט מיום 23/11/03 עומדת על כך שמעולם לא היה המערער אחד מעובדיה של החברה: "כשאת מפנה אותי לסעיף 4 לתצהירי ושואלת למה לא החזרתי את החוב למערער אני משיבה שהוא מעולם לא עבד אצלי" (עמ' 16 ש' 5-6). ובהמשך כאשר נשאלת שוב בנושא זה: "לשאלה אם אני מנסה להתנער מהחוב כלפי כחלון אני משיבה שהוא אף פעם לא עבד אצלי" (עמ' 19 ש' 1). כן ציינה כי הכסף ניתן מהחברה וכי רשמה את הכספים האלה בספרי החברה (עמ' 18 ש' 9-12). 10. המערער לא הצליח להצביע שאכן מדובר בגלגול "חברות" והחברה שבפירוק היא מחליפתה של חברה קודמת וגם לא הצליח להצביע שבכלל עבד בחברה זו. לכל אורך הדרך הצטייר המערער כמי שאיננו מעורה בהליכים אותם נקט כלפי החברה. "אם אומרים לי שאני ביקשתי לפרק את החברה נשוא הדיון אני משיב שזו שאלה גבוהה ממני, אני לא יודע" (עמ' 6 ש' 9-10). ובהמשך הוסיף: "לשאלה אם אני יודע שהוגשה בקשה לפירוק חברת פנינת מרין אני משיב שגם את זה אני לא יודע" (עמ' 6 ש' 18). ו"לשאלה האם ניסיתי לממש את פסק הדין משנת 96 אני משיב שיש עורך דין שמנסה בכל הדרכים. לשאלה אם ניסינו ללכת להוצל"פ לממש את פסק הדין אני משיב שאני מסרתי לגרושתי את התיק כדי שהיא תטפל בזה" (עמ' 9 ש' 2-4). נטל השכנוע מוטל על המערער והוא לא עמד בנטל להוכיח שעבד בחברה במיוחד לאור קיומו של דווח מטעם אברהם לוי, שלא הובא לעדות, שבאותה תקופה המערער עבד בשירותו משלא ניתן לסמוך על עדות המערער לאור הסתירות שבה, ומשהתרשמתי שהעובדות למעשה לא ידועות לו ולא הוכח שעבד בחברה, אני דוחה הערעור. 11. ערעור זה הוגש למעשה על ידי גרושתו, אורנית שמואל כחלון, מכח המחאת הזכות שהעביר לה. עדותה של אורנית כחלון הינה רובה ככולה בגדר עדות שמיעה שלא היה בה לתרום דבר בפן העובדתי. אני מחייבת אותה בהוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. זכויות עובדים בפירוק חברהמפרק (חברה)שאלות משפטיותבית הדין לעבודה