פסק דין 1. בפנינו תביעה להכיר בתובע כ"עובד" הנתבעת ולפסוק לזכותו, נוכח מעמדו זה, פיצויי פיטורים ודמי הבראה. 2. תחילתו של הליך זה בכתב תביעה שהוגש ביום 18.11.02 לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה בהליך של דיון מהיר (תיק דמ 8653/02). בשים לב לשאלות שהתעוררו במסגרת התיק, הוחלט ביום 20.4.03 על העברתו לבירור במסגרת תובענה רגילה. 3. הנתבעת הינה חברה קבלנית העוסקת בעיקר בביצוע פרוייקטים עבור חברות יזמיות. 4. התובע, מהנדס בניין במקצועו, נתן לנתבעת שירותים בתחום ניהול הבניה. 5. בגין שירותיו לנתבעת שולמו לתובע כל הסכומים שנדרשו על ידו, כנגד חשבוניות של חברת "א.י. מעוף" וחברת "מונר", חברות בבעלות מקורביו. 6. לטענת התובע, מיום 1.11.96 ועד לפיטוריו ביום 31.10.97 התקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד-מעביד ומשכך, זכאי הוא לדמי הבראה ולפיצויי פיטורים. לטענתו, ניתן ללמוד על קיומם של יחסי עובד-מעביד מהעובדה כי עבד תחת פיקוחה של הנתבעת במשך כל תקופת העבודה, מכך שביצע עבודתו באופן אישי, קיבל משכורתו החודשית מהנתבעת, ולמעשה היווה חלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני שלה. התובע טוען כי לא היה לו עסק משלו וכי לא נתן שירותי בנייה לגורמים אחרים. עוד טוען התובע, כי עם תחילת עבודתו סוכמו עמו תנאי עבודתו ומאוחר יותר, משיקולי מיסים ונוחיות, סוכם שיקבל משכורתו כנגד חשבוניות שימציא. לטענתו, משכורתו החודשית האחרונה היתה בסך 13,500 ש"ח ברוטו, ומשכך, לאור פיטוריו בחודש אוקטובר 97', על הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בסך 13,500 ש"ח וכן דמי הבראה בסך 1,225 ש"ח, ובסך הכל 18,485 ש"ח, נכון ליום התביעה. 7. לטענת הנתבעת, לא התקיימו בינה לבין התובע יחסי עובד-מעביד. התובע נתן לה שירותים כ"קבלן עצמאי" ולא כ"עובד" שלה, כאשר ביוזמתו בוצעה ההתקשרות בין הנתבעת לבין חברות שונות בע"מ שהתובע עבד עבורן, ואשר היו הקבלן ממנו הזמינה הנתבעת את השירותים שהוענקו לה בידי התובע. עוד נטען כי התובע נתן לנתבעת שירותיו במספר פרוייקטים שונים, אך בעיקר בפרוייקט מסויים - פרוייקט "בית אלי מאיר" בפתח תקוה. הנתבעת טוענת כי התובע כלל לא פוטר, אלא שבניית הפרוייקט הסתיימה, ועם גמר הבנייה לא היה עוד צורך בשירותיו. זאת ועוד, לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובלתי סביר ו/או בהתיישנות, כחמש שנים לאחר תום ההתקשרות. כמו כן, לטענתה, התביעה קנטרנית וסחטנית והוגשה בחוסר תום לב ובדרך בלתי מקובלת. 8. התובע, אשר לא היה מיוצג על ידי עורך דין, נתן עדותו הראשית ונחקר עליה במהלך דיון ההוכחות. כן העידו מטעמו מר מרדכי מורג, מפקח ומנהל הפרוייקט "בית אלי מאיר" בפתח תקוה, מר אבי גולן, מי שהעסיק את התובע כעובד שכיר בחברת "י.א. מעוף" וסיפק לו חשבוניות עבור עבודתו בנתבעת. כן הזמין התובע למתן עדות את מר שלום סעדה, אחד משני מנהלי הנתבעת. מטעם הנתבעת העיד מר נתן פתחי, מנהלה השני של הנתבעת. 9. השאלה המרכזית בה עלינו להכריע בתיק זה הינה, אפוא, שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעת. באם התשובה על שאלה זו תהיה חיובית, או אז נבחן את זכאות התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה. האם התקיימו בין התובע לנתבעת יחסי עובד-מעביד? 10. הלכה היא כי היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע ע"י הצדדים אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג(76), 25). על מנת שניתן יהיה להכריע מה היה מעמדו של התובע - האם היה "עובד" או שמא נותן שירותים "עצמאי" - יש לבחון את מהות היחסים שנוצרה בינו ובין הנתבעת הלכה למעשה. 11. המבחן הרווח כיום לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, האם "עובד" הוא או "עצמאי", הוא המבחן המעורב (ר' ע"ע 300021/98 עו"ד זאב טריינין נ' מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע לז, 433; בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ(4) עמ' 628). המרכיב הדומיננטי במבחן זה הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו: החיובי והשלילי. מן הפן החיובי נדרש, ראשית, עצם קיומו של "מפעל" שניתן להשתלב בו, ושנית, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו "גורם חיצוני". ככל שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, נבחן הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, דהיינו אם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו (דב"ע לא3-27/ עירית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג 177; בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4) 628, 646). כן משמשים את בית הדין מבחני משנה נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה; הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה; צורת תשלום התמורה; ביצוע העבודה באופן אישי; דרך ניכוי המיסים; אופן הדיווח לרשויות השלטון; מקום ביצוע העבודה וכיו"ב. בסופו של יום, ההכרעה אם במקרה מסוים התקיימו יחסי עובד ומעביד בין שניים, תעשה על פי משקלם המצטבר של מכלול הסממנים והמבחנים ועל פי שיקולי מדיניות (ר' דב"ע נב/3-158 יאיר נ' גליברמן, פד"ע כה 31). 12. לאחר ששקלנו את כלל הראיות שהובאו ולאחר ששמענו והתרשמנו מעדויותיהם של התובע ושל יתר העדים, הגענו לכלל מסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים וכי אכן, כגרסת הנתבעת, נתן התובע לנתבעת שירותים כגורם חיצוני למפעלה. 13. התובע טען בכתב התביעה כי היווה חלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני של הנתבעת, כי לא היה לו עסק משלו וכי לא נתן שירותי בנייה לגורם אחר. נראה כי אין מחלוקת במקרה דנן לעניין קיומו של הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, קרי, כי הנתבעת התקיימה כ"מפעל" וכי הפעולות שביצע התובע היו חלק מהפעילות הרגילה של הנתבעת. עם זאת, שוכנענו כי לא התקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. התובע קיבל שכרו כנגד חשבוניות מס שהוציא דרך שתי חברות אשר היו שייכות למקורביו - תחילה מחברת "מונר" ולאחר מכן מחברת "י.א. מעוף". חברת "מונר", אשר היתה בבעלות ידידתו, הוקמה לטענת התובע, אך ורק לצורך הגשת החשבוניות תמורת עבודתו (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 31-32, עמ' 6, ש' 14-15), וחברת "י.א. מעוף", אשר היתה בבעלות ידידו, סיפקה לו חשבוניות לבקשתו (ר' סעיף 7-8 לתצהיר מר גולן). התובע אישר במהלך הדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת יהלום, כי קיבל שכר מהחברות הנ"ל (עמ' 1 לפרוטוקול 26.1.03, ש' 6), ובמהלך עדותו הראשית העיד כי פורמלית היה שכיר של שתי החברות (עמ' 5, ש' 22). כמו כן, בחשבוניות שהוצגו בפנינו (ר' לדוגמא נ/3, נ/4) פורטו השירותים שניתנו באמצעות התובע, והנתבעת הוציאה שיקים לפקודת החברות בהתאם לחשבוניות שהוצאו, כולל סכום המע"מ. על פי עדות מר אבי גולן, הכספים שהתקבלו מהנתבעת כנגד החשבוניות, הועברו לתובע, בניכוי מע"מ ומס במקור (ר' סעיפים 6, 9 לתצהירו). מעדויות הצדדים עולה אף כי התובע סיפק לנתבעת פועלים זרים לשם ביצוע עבודות באתרי הבנייה. התובע העיד כי אסף את הפועלים בבוקר מביתם, הביא אותם לאתר, השגיח על עבודתם והחזיר אותם בלילה הביתה (עמ' 5, ש' 4-11). התשלום לפועלים נעשה אף הוא באמצעות התובע, כנגד חשבונית של חברת "מונר"(עמ' 10,ש' 21-30). התובע טוען כי לא הרוויח דבר מהבאת הפועלים, אולם טענה זו אינה מתיישבת כלל עם ההגיון, במיוחד בשים לב לטרחה הרבה המתלווה לכך. פעילות זו של התובע יש בה כדי להתווסף לסממנים המאפיינים את פעילותו כספק שירותים עצמאי לנתבעת, באמצעות עסק חיצוני משלו. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנענו כי יש לראות בתובע כמי שהשתלב בעסקיה של הנתבעת כגורם פנימי, אלא מדובר במי שהעניק לה שירותים באמצעות עסקים חיצוניים, אשר מהם קיבל את שכרו. 14. אף בחינת יתר סממני ההתקשרות של התובע עם הנתבעת, לשם בניית התמונה השלמה של מערכת היחסים ביניהם, מעידה כי התובע לא היה "עובד" של הנתבעת. 15. ראשית, נבחן את סוגיית אופן תשלום שכרו של התובע. כאמור לעיל, התובע עבד עבור הנתבעת תוך שהוא מספק לה חשבוניות מס של שתי חברות בע"מ, כנגד התשלומים שקיבל ממנה. על אף שאופן תשלום השכר אינו מהווה סממן מובהק לקיום או אי-קיום של יחסי עבודה, בהיותו רק מרכיב אחד מבין כלל מרכיבי מערכת היחסים, אשר משקלו עשוי להתבטל מפני משקלם של יתר המרכיבים, הרי שבענייננו ייחסנו חשיבות לכך שצורת התשלום כנגד חשבוניות היתה מתוך בחירה של התובע עצמו, בשל היתרונות שהניבה לו בתחום המיסוי, ואף כדי להתחמק מנושיו. בדיון שהתקיים ביום 26.1.03, בפני כב' הרשמת יהלום, ציין התובע כי פתרון החשבוניות היה "פתרון משותף לנוחיות התשלום"(ר' פרוטוקול הדיון מיום 26.1.03, בפני כב' הרשמת יהלום, ש' 7-8). בחקירתו הנגדית בפנינו הסביר התובע כי הוצאת החשבוניות נבעה משיקולי תכנון מס שכן "זה היה יותר נוח ויותר זול כחוק"(עמ' 8, ש' 13), ואף הגדיל להבהיר כי העדיף להוציא חשבוניות באמצעות חברה ולא כעצמאי בכדי "להתחמק מהנושים"(עמ' 8, ש' 8-9). משאופן תשלום שכרו כנגד חשבוניות של חברות בע"מ מהן קיבל שכר, היה פרי יוזמתו שלו (כאמור, משיקולי מס ומשיקולי "התחמקות" מנושים), הרי שיש לייחס משקל רב לבחירה זו של התובע ולראות באופן התשלום סממן נוסף להיות התובע "קבלן עצמאי" ולא "עובד". זאת ועוד, הוצאת חשבוניות בתוספת מע"מ, יצרה מצג כלפי הרשויות כי התובע היה "עצמאי" ולא "עובד". אף המיסים שנוכו בעניינו של התובע נוכו בהתאם להגדרתו כ"עצמאי". כמו כן, בחינת החשבוניות שצורפו מעלה כי הסכומים שהתקבלו כנגד החשבוניות מדי חודש לא היו קבועים, וזאת בניגוד לטענת התובע לפיה שכרו היה קבוע ולא היה תלוי בהיקף העבודה (עמ' 4, ש' 16-18). שכר משתנה אינו מעיד דוקא על העסקה שלא במסגרת יחסי עובד-מעביד, אולם הצגת חשבוניות על סכומים שונים מדי חודש מתיישבת יותר עם גרסת הנתבעת לפיה נבע הדבר מהיקף עבודה משתנה ומהוצאות משתנות של התובע כ"קבלן עצמאי", מאשר עם גרסתו של התובע לפיה קיבל שכר קבוע מדי חודש כ"עובד". 16. במסגרת יתר השיקולים, ייחסנו חשיבות גם לכך שהתובע לא הוכיח כי עבד תחת פיקוחה של הנתבעת במשך כל תקופת עבודתו. לטענת הנתבעת, היא לא עקבה אחר יומן עבודה של התובע או אחר נוכחותו בעבודה, התובע היה עצמאי לחלוטין, לא העביר כרטיס נוכחות (ר' עדות מר סעדה, עמ' 17, ש' 9-10), לא נדרש לדווח על מעשיו ולא הוכתב לו מתי להיות במשרדיה (עמ' 25,ש' 34 - עמ' 26,ש' 4). אף מעדות התובע עצמו עולה כי הוא היה עצמאי בפעולותיו, כך לדוגמא, סגר ופתח את האתר, דאג להעסקתם של פועלים ועשה פעולות מעבר לנדרש ממנו (עמ' 3, ש' 35-36, עמ' 4, ש' 32-עמ' 5, ש' 2). אם כן, עולה מהראיות כי התובע לא היה נתון לפיקוח ומרות של מנהלי הנתבעת, כפי שנטען על ידו. 17. כמו כן, מהות עבודתו של התובע מצביעה על היותו "קבלן עצמאי". אין חולק כי שירותיו של התובע נשכרו לצורך פרוייקט בשם "בית אלי מאיר" בפתח תקוה. לאחר סיומו של פרוייקט זה היה התובע מעורב בפרוייקט נוסף וכן היה מעורב בבנייה באתרים אחרים (פעילות שהסתכמה בשני חצאי ימים בראשון לציון (עמ' 5, ש' 13-16) וביום עבודה אחד בכפר שלם(עמ' 3, ש' 37-עמ' 4,ש' 13)). לאחר שהסתיימו הפרוייקטים הנ"ל עשתה הנתבעת נסיונות להמשיך את ההתקשרות עם התובע בפרוייקטים נוספים, בשל הקשר הטוב בין הצדדים, אולם הדבר לא עלה בידיה (עדות מר פתחי, עמ' 25, ש' 11-16, עדות מר סעדה, עמ' 22, ש' 30-33). לטענת הנתבעת, עם סיום הפרוייקט הסתיימה גם ההתקשרות בין הצדדים, כפי שנעשה ביחסי קבלן עצמאי-מזמין. התובע הסכים כי עם סיום עבודתו באתר ירד נפח העבודה, עד שבחודש אוקטובר לא היתה די עבודה להעסקתו (עמ' 5, ש' 24-28), אולם לטענתו, אמר למר פתחי שיפטר אותו ואף קיבל מהנתבעת מכתב פיטורים. התובע לא הציג את מכתב הפיטורים שלכאורה קיבל מהנתבעת, שכן לטענתו, השמיד אותו בטעות יחד עם מסמכים נוספים הקשורים לעבודתו בנתבעת(עמ' 2 לפרוטוקול 8.1.04 (בפני כב' הש' לקסר), ש' 19-20, עמ' 12,ש' 2-8). משגרסת הנתבעת היא כי מעולם לא ניתן לתובע מכתב פיטורים, וכי סיום ההתקשרות נבע מסיום הפרוייקט, ולאור העובדה שהתובע לא הציג את המכתב האמור, אין לנו אלא לקבוע כי התובע הועסק על פי פרוייקטים, אשר בסיומם לא נדרשו עוד שירותיו. אשר על כן, אנו רואים באופי העסקתו, לפי פרוייקטים, סממן נוסף המצביע על היותו "קבלן עצמאי" ולא "עובד". 18. התובע טען כי בתקופה שעבד אצל הנתבעת עבד עבורה בלבד. ואולם, על פי עדות מר פתחי, לא היתה כל מניעה מצד הנתבעת שהתובע יעבוד בעבודות אחרות בתקופת עבודתו אצלה (עמ' 25,ש' 33-35). התובע לא המציא תלושי שכר מהחברות לתקופה נשוא התביעה ואף לא פירט בתצהיר את סכומי השתכרותו בתקופה זו, כפי שנדרש לעשות בהחלטת בית הדין מיום 30.6.03. הסברו של התובע לפיו הושמדו תלושי השכר בטעות יחד עם מסמכים נוספים הנדרשים לתביעה, לא פטר את התובע מלהצהיר על סכומי השתכרותו בתקופה זו ולאששם במסמכים אחרים, כגון טופסי ריכוז שכרו או דיווחיו לרשויות המס. משלא הוצגו בפני בית הדין כל נתונים באשר להיקף השתכרותו של התובע בתקופה זו, הרי שאין באפשרות בית הדין לקבוע אם עבד התובע עבור הנתבעת בלבד אם לאו. 19. עוד טען התובע, כי מקום עבודתו היה באתר הבנייה וכי משרדו היה משרד שהנתבעת העמידה לרשותו (עמ' 4, ש' 26-27). ואולם, אף בעובדה זו אין כדי להצביע על היותו "עובד" הנתבעת. ברי כי אופי עבודתו של התובע כמהנדס ביצוע מחייבת הימצאותו באתרי הבנייה (ר' עדות מר פתחי, עמ' 25, ש' 6-9), ואין בנוכחותו במקום בכדי להצביע על היותו "עובד" דוקא, ולא "קבלן עצמאי". 20. בסיכומיו הדגיש התובע כי מעבר לסממני ההתקשרות, תביעתו להכרה בו כעובד, מבוססת על הבטחה לכאורה שניתנה לו על ידי מנהלי הנתבעת במסגרת פגישה שנערכה בין הצדדים טרם החל לעבוד עבורה. אין חולק כי לפני תחילת ההתקשרות בין התובע לנתבעת התקיימה ביניהם פגישה בה סוכם אופי ההתקשרות ביניהם בעל פה (ר' עדות התובע, עמ' 3, ש' 15-16, עדות מר סעדה, עמ' 17, ש' 14). אולם גרסאות הצדדים באשר להסכמה שהתקבלה סותרות: בעוד לטענת התובע סוכם על שכר, רכב ותנאים סוציאליים ולא הוזכר כלל נושא החשבוניות (עמ' 3, ש' 17-20), הרי שלטענת הנתבעת, סוכם על העסקת התובע כעצמאי תמורת שכר בסיס וכנגד חשבוניות(ר' עדות מר סעדה, עמ' 17, ש' 30-32). מדובר בעדויות חולקות סותרות, כאשר גירסת הנתבעת נתמכת למעשה בעדותו של התובע עצמו לגבי השיקולים שהנחו אותו בבחירת דרך ההתקשרות, שיקולי המס וההתחמקות מנושים. לא שוכנענו איפוא כי נתנה לתובע הבטחה כלשהיא להעסקתו כ"עובד", על כל המשתמע מכך. 21. שיקול נוסף שיש בו כדי להטות את הכף למסקנה כי אין להכיר בתובע כ"עובד" הנתבעת, הוא התרשמותנו החד-משמעית כי אף התובע מעולם לא ראה בעצמו "עובד" הנתבעת, וכי ככל הנראה הגיש תביעתו זו בשל נסיונותיו לגייס כספים לפתרון בעיותיו הכלכליות, כפי שתארן בעדותו (ר' עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 6-10). בעניין זה נתנו משקל גם לחלוף הזמן הרב שמאז סיום ההתקשרות. במשך חמש שנים מיום סיום ההתקשרות בין הצדדים לא מצא התובע לנכון להעלות כל טענה באשר להיותו "עובד" הנתבעת ובאשר לזכויותיו, לכאורה, כ"עובד". כשנשאל התובע לסיבת הגשת התביעה באיחור כה רב השיב כי סבר שיוותר על הסכומים המגיעים לו מהנתבעת אבל בשלב מסויים החליט שלא לוותר(עמ' 4, ש' 10-12). בחקירתו הנגדית העיד כי לא דרש במשך כל השנים, אף לא טלפונית, פיצויי פיטורים או דמי הבראה, וזאת מתוך "נימוס", וכי חיכה שהנתבעת תשלם לו מיוזמתה. התובע פנה לראשונה בדרישה לקבלת "זכויותיו", באמצעות עורך דין, רק ביום 2.10.02 במכתב - נספח א' לכתב התביעה (עמ' 12, ש' 22-25). הסבריו של התובע לא הניחו את דעתנו. לו סבר התובע כי זכאי הוא לזכויות הנובעות מעבודתו, היה פונה מיד עם סיום עבודתו בדרישה לתשלומן ולא היה ממתין זמן כה רב (חמש שנים) שישולמו לו הכספים ביוזמת הנתבעת, כביכול. התנהגותו של התובע לאחר סיום ההתקשרות וזמן ממושך ביותר לאחריה, מעידה אף היא כי לא ראה עצמו כ"עובד" הנתבעת. 22. בנוסף לכל האמור לעיל, קיים שיקול חשוב נוסף שיש להתחשב בו. התובע הודה במהלך חקירתו הנגדית כי הקונסטרוקציה שיצר לשם קבלת שכרו נועדה להפחית את תשלומי המס החלים עליו מכוח חוק ולשם התחמקות מנושיו(עמ' 8, ש' 6-9). התובע אף הודה כי הונה למעשה את שלטונות המס והביטוח הלאומי על ידי הוצאת תלוש שכר פיקטיבי לחברתו מן החברות, באמצעותו שילם לה את דמי המזונות בהם היה חייב (עמ' 8, ש' 33- עמ' 9, ש' 7). בתביעתו זו מבקש התובע, למעשה "לאחוז במקל משני קצותיו". מחד, להנות מן היתרונות שמקנה חברה בע"מ, להסתתר מנושיו, להוציא תלושי שכר פיקטיביים לחברתו ועל ידי כך לחסוך במס ולהקנות לחברתו זכויות שאינן מגיעות לה כלפי המוסד לביטוח לאומי. מאידך, לקבל זכויות של עובד, כל זאת מבלי שביצע את חובות העובד, וביניהן תשלום מס הכנסה המתאים לרמת השכר שהשתכר. בית הדין לא יושיט סעד לתובע, אשר לא רק שפעל בחוסר תום לב כלפי הנתבעת, וביקש, לאחר חמש שנות שתיקה, לקבל ממנה כספים אשר אינם מתיישבים עם אופן הגדרתו שלו את ההתקשרות עמה, אלא אף מודה בפה מלא כי פעל כפי שפעל על מנת להתחמק מנושיו ואף הונה את רשויות המס ואת המוסד לביטוח הלאומי בכל הקשור לכספים שקיבל מהנתבעת. 23. אשר על כן, ולאור מכלול הנסיבות המדבר אף הוא בעד עצמו, אנו קובעים בזאת כי בין התובע והנתבעת לא התקיימו יחסי עבודה, ועל כן לא זכאי התובע לזכויות סוציאליות כלשהן המגיעות למי שהוא "עובד". לאור האמור, נדחית תביעתו של התובע לקבלת פיצויי פיטורין ודמי הבראה. סוף דבר 24. התביעה נדחית על כל רכיביה. 25. בשים לב לנסיבות המתוארות לעיל ולתוצאה אליה הגענו - ישא התובע בשכ"ט עו"ד לטובת הנתבעת בסך של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל לנתבעת. 26. התובע חב במישרין בתשלום אגרה נדחית, במלואה. הכרה כעובד