1. זוהי בקשה לדחייה או מחיקת התביעה על הסף שהוגשה על ידי המבקש, הוא הנתבע 1 בתובענה (להלן: "הנתבע"). התובע נפגע ביום 11.5.00 במהלך עבודתו אצל הנתבע, שעה שירד במעלית, שרשרת המעלית נקרעה והמעלית נפלה מגובה של כמה מטרים. התביעה הוגשה מלכתחילה נגד הנתבע, מעבידו של התובע ונגד משחטת אוריאל יסכה בע"מ, אשר לטענת התובע היתה הבעלים ו/או המחזיקה של החצרים בהם ארעה התאונה. לימים הגיש התובע בקשה לתיקון שמה של הנתבעת 2 וכתב תביעה מתוקן הוגש לבית המשפט ביום 10.7.03. 3. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות צמיתה בגין התאונה בשיעור של 20% מיום 1.6.01. 4. בבקשתו דנן עותר הנתבע לדחייה או מחיקת התביעה כנגדו על הסף בטענות של חוסר סמכות, מניעות וחוסר תום לב, והעדר עילת תביעה לאור הסדר פשרה אליו הגיעו התובע והנתבע לאחר הגשת התביעה. 5. חוסר סמכות מקומית טוען הנתבע כי בית המשפט נעדר סמכות מקומית לדון בתביעה נוכח מקום מושב הנתבע באור יהודה ומקום התרחשות התאונה, גם כן באור יהודה. לטענת הנתבע, אור יהודה נמצאת בתחום סמכות השיפוט של מחוז המרכז, ועל כן אין לבית משפט השלום בתל אביב הסמכות המקומית לדון בתובענה. דין טענה זו להדחות. על פי ההודעה בדבר חלוקת הארץ למחוזות ונפות ובהתאם לצו בתי המשפט (אזורי השיפוט של בתי המשפט המחוזיים) התשי"ד-1954, היישוב אור יהודה מצוי בתחום השיפוט של מחוז תל-אביב, ולא הוצא מתחום זה עם הפרדת מחוז המרכז ממחוז תל אביב, ועל כן לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה. 6. מניעות, חוסר תום לב והעדר עילה הנתבע טוען כי בראשית שנת 2002, בטרם הוגש כתב התביעה המתוקן, פנה אליו התובע בדרישה לקבלת פיצוים בגין התאונה. הנתבע הסכים להצעת הפשרה לפיה התחייב לשלם לתובע סך של 30,000 ₪ ובכך להביא לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע כנגדו כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה. לטענת הנתבע, התובע חתם על הסכם הפשרה שהוצע על ידיו מרצונו החופשי, ואף קיבל לידיו ללא כל השגה את הסכומים הנקובים בהסכם, ללא שעורר במשך שנתיים כל טענה בקשר לתוקף ההסכם. בנסיבות אלו, הסכם הפשרה שנחתם מחייב ויש לדחות התביעה נגדו על הסף. הנתבע צירף פסקי דין לתמיכה בטענתו המדגישים את סופיותם של הסכמי פשרה. עוד סבור הנתבע כי נסיון התובע להסתיר מבית המשפט את עובדת חתימתו על הסכם הפשרה מהווה התנהגות בחוסר תום לב. 7. התובע בתגובתו טוען כי טענת הנתבע כאילו הסתיר מבית המשפט את דבר קיומו של הסכם הפשרה משוללת כל יסוד, הואיל וביום 22.4.02 הגישו התובע והנתבע יחדיו את הסכם הפשרה לאישור בית המשפט, כך שהסכם הפשרה מצוי בתיק בית המשפט. באשר לתוקפו המשפטי של הסכם הפשרה, הסכם הפשרה נעשה ללא ידיעתו וללא מעורבותו של ב"כ התובע. הואיל ובעת הגשת התביעה היה התובע מיוצג על ידי עו"ד גנאים סלאח, בקש כב' הרשם מיכאל תמיר, אליו הגיעה הבקשה למתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה, לקבל את אישור ב"כ התובע לחתימת התובע על הסכם הפשרה. אישור כזה לא הוגש, ועל כן הסכם הפשרה לא קבל תוקף של פסק דין. מכאן סבור התובע, כי אין כל תוקף משפטי מחייב להסכם הפשרה. עוד טוען התובע כי לא הבין את משמעות חתימתו על ההסכם, ולא ידע כי בחתימתו עליו מסתיים הדיון בתובענה. התובע טוען כי סכום הפשרה היה נמוך מכל סכום שהוא עתיד לזכות בו בגין נזקיו. התובע צירף תצהיר בתמיכה לתגובתו, זאת בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 29.3.04. בתצהירו מפרט התובע כי שעה שהוזמן לביתו של הנתבע בעניין אחר כלשהו, החלו הנתבע, אחיו ואשת אחיו לשוחח עימו בקשר לתביעה דנן. התובע טוען כי לא איפשרו לו לשוחח עם פרקליטו וכן לא הסבירו לו כי עם קבלת התשלום בפועל ייסגר התיק. יתרה מכך, ב"כ התובע טוען כי עוד ביום 2.8.02 שלח מכתב לנתבע ובו הודיע לו על ביטול הסכם הפשרה. משלא חלק הנתבע על ההודעה הרי שהביטול שריר וקיים. 8. הנתבע הגיש תשובה לתגובת התובע. בתשובה זו מבהיר הנתבע כי ההמחאות נשוא הסכם הפשרה נפרעו במועדם ע"י התובע. בהתייחס לתצהיר התובע, מביע הנתבע פליאה על כך שהדברים מועלים רק עתה, וכלל לא הובאו בתגובת התובע לבקשה דנן. כך טוען הנתבע כי החלטת הרשם להגיש ההסדר חתום ע"י ב"כ התובע לא קויימה הואיל והתובע באותה עת לא היה מיוצג ע"י עורך דינו וכלל לא התקבלה אצל הנתבע. באשר להודעה בדבר ביטול הסכם הפשרה, טוען הנתבע כי כלל לא קיבל את ההודעה והחתימה על אישור המסירה אינה שלו. יתרה מכך, התובע לא העביר כל הודעת ביטול שכזו לבית המשפט, מה גם שלא היה פגם כלשהו אשר יקים זכות לביטול ההסכם. הנתבע מתייחס לטענות התובע בעניין עושק כפי שאלו הועלו בתצהיר מטעמו וסבור כי אין להן כל יסוד, והתובע לא הרים את הנטל להוכיח קיומם של יסודות העושק כמוגדר בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). עד כאן טענות הצדדים בעניין. 9. דיון המסגרת הנורמטיבית והחוקית בה עסקינן נשלטת בעיקרה על ידי דיני החוזים, המעוגנים, בין היתר, במסגרת חוק החוזים. חוזה בין אדם לחברו נוצר בדרך של הצעה וקיבול. פרק א' לחוק החוזים מסדיר את הנושא של יצירת חוזה וקובע את המכניזם לכך. בסעיף 1 לחוק החוזים נקבע: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה". הצעה וקיבול מהוות הצהרות רצון הצדדים אשר מפגשן יוצר חוזה. כדי שהצהרות רצון אלה יהוו חוזה, צריכות להתקיים שתי דרישות מהותיות והן: גמירות דעת ומסויימות (ראה: גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 83). גמירת דעת הינה כוונה ספציפית להתקשר בחוזה מסויים עם צד מסויים. מבחן גמירת הדעת הוא מבחן אובייקטיבי, היינו גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. הסכם הפשרה עליו מסתמך הנתבע בבקשתו, הינו ככל חוזה ויש להחיל עליו את העקרונות הכללים הנ"ל מתחום דיני החוזים. 10. גמירות הדעת של התובע והנתבע לבוא לכלל הסכם פשרה, עולה באופן אובייקטיבי מחתימותיהם על ההסכם, מסירת השיקים לתובע ופרעונם על ידו, והגשת הסכם הפשרה לאישור בית המשפט. כל אלו מעשים חיצוניים שיש בהם ללמד על רצינות כוונת הצדדים להגיע לכלל הסכם ביניהם. "המסויימות" עולה מתוך פירוט מהות המסמך שהוגדר בכותרת "הסדר פשרה", פורטו במסמך מספר התביעה והיותה מתנהלת בבית משפט השלום בתל אביב, פורט סכום הסדר הפשרה, אופן תשלומו ומועדי התשלום לרבות מספרי השיקים שנמסרו לתובע, נרשם בו כי הוא נועד לסילוק מלא וסופי של כל תביעות התובע, וכי הוא יוגש לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין. מכאן שהתקיימו שתי הדרישות המצטברות לקיומו של הסכם, ואכן יש לקבוע כי בין התובע למבקש נכרת חוזה. בע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס ואח', פד"י נא(1) 577 מתייחס כב' השופט אור למהותו של הסכם פשרה ומגדירו - "כהסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית ואשר יש בה ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם". בית המשפט מדגיש כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. דברים אלו יפים הן לעניין פשרות אשר ניתן להן תוקף של פסק דין "והם יפים לגבי הסכמי פשרה בכלל". בענייננו, התובע והנתבע בחרו לבוא ביניהם לכדי הסדר פשרה בכל הנוגע לתביעה נשוא תיק זה. אמנם הרשם תמיר קבע בהחלטה מיום 22.4.02, בהקשר למתן תוקף של פסק דין להסכם שבמחלוקת, כי "יש להגיש הסדר פשרה מאושר בחתימת ב"כ התובע ואח"כ תינתן החלטה" אך איני סבורה כי החלטה זו פוגעת בדרך כלשהי בתוקפו המשפטי המחייב של ההסכם אליו הגיעו התובע והנתבע. כאמור, בכדי שההסכם יהווה "הסכם" לפי כל דין, אין הכרח כי יקבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט, די בהסכמה ובגמירות הדעת של הצדדים המאשרת ההסכם. 13. אין לקבל את טענת התובע כי בחתימתו על הסכם הפשרה, לא הבין את השלכותיו המשפטיות. טענת התובע כי לא הבין משמעות ההסכם עליו חתם אינה יכולה להיטען כך סתם, שהרי חזקה היא שאדם יודע ומבין משמעות המסמך עליו חותם אלא אם נסתרת החזקה בראיות פוזיטיביות (ראה ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, פד"י נד (2) 559, 570). בענייננו, החזקה לא נסתרה. אין מדובר בחתימה בלבד על ההסכם. לחתימה על ההסכם התווסף תשלום משנמסרו לתובע המחאות שפורטו בהסכם, בהתאם לסכום שננקב בהסכם הפשרה, והתובע פדה את כל השיקים שנמסרו לידיו. בהסכם הפשרה נוסח כהודעה לבית המשפט, ובסיפא של המסמך התבקש בית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה. היעלה על הדעת, כי התובע לא הבין כי פסק דין מסיים את ההליך בתובענה? 14. הנני מוצאת טעם גם בטענת הנתבע בדבר חוסר תום ליבו של התובע, אשר בכתב התביעה המתוקן אשר הוגש ביום 10.7.03, כשנה לאחר חתימת הסכם הפשרה, לא איזכר ולא התייחס להסכם הפשרה, ואף לא לטענת העושק שהעלה בתגובתו. רק לאחר שהוגשה הבקשה דנן התייחס לכך ב"כ התובע בתגובתו וכן הוגש תצהיר מטעם התובע בו הועלתה לראשונה טענת עושק. על התעלמותו של תובע בכתב תביעה מטענת עושק ומכתב ויתור שעליו חתם, עמד הנשיא שמגר בבר"ע 218/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' שטמר, פד"י לט (2) 452 - "כתב התביעה שהוגש במקרה דנן, צריך היה לכלול התייחסות לעניין כתב הויתור ולטענת העושק. אכן נכון, כי המשיב תבע פיצויים בהסתמך על עילה בדיני הנזיקין, אך הוא לא היה צריך להעלים מעיני בית המשפט, מעיקרו, את העובדה שהוא חתם על שני כתבי ויתור המתייחסים ברורות לאותה עילה ממש, ואם סבר כי בכל שאירע היה פגם שירד לשורשו של עניין, מן הנכון היה לאזכר זאת...". ראה בעניין זה גם בש"א (ירושלים 4058/00) בת"א (ירושלים) 2093/00 מדינת ישראל נ' יוסרי איסמעיל ברבח, תק-מח 2002 (4), 761. אין להתעלם מכך שרק בתגובתו לבקשה לדחיית התביעה על הסף הזכיר התובע לראשונה את קיומו של הסדר הפשרה. וגם אם סבר התובע, בטעות, כי הוא רשאי להתעלם ממנו, הרי שהיה עליו לציין בכתב התביעה המתוקן, כי מן הסכומים הנתבעים על ידו מן הנתבע, יש לנכות את הסכומים שקבל ממנו במסגרת הסדר הפשרה. אי ציון קבלת הכסף, אפילו כטענת התובע, על חשבון סכום הפיצויים המגיע לו מן הנתבע, מהווה התנהגות שאינה בתום לב. התובע טוען כי גם אם נקבע, כפי שנעשה, כי נכרת הסכם תקף בין הצדדים, הרי שיש לראותו כבטל מחמת פגם בכריתתו בשל עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. האם נפל פגם בנסיבות כריתתו של הסכם הפשרה, העולה כדי עושק, ואשר בגינו יש לראות את ההסכם כבטל? "עושק" לפי סעיף 18 לחוק החוזים מתקיים כאשר "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". בהתקיים נסיבות אלו, רשאי מי שנעשק לבטל את החוזה. יסודות עילת העושק הם: קיומו של חוזה, מצוקה של הנעשק, קשר סיבתי בין התנהגות העושק לחתימת העשוק על ההסכם והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. תנאים אלו הינם מצטברים, והנטל על הטוען לעושק להוכיחם. מצב העשוק, מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו צריכים להיות חמורים וקיצוניים כדי לקיים יסוד זה של עילת העושק. איני סבורה כי העובדה שלכאורה התובע לא שוחח עם עורך דינו טרם חתימתו על ההסכם מהווה עושק של התובע. 16. אך גם אם נניח כי התובע נקלע למצב בו שוכנע על ידי הנתבע ועל ידי אנשים מטעמו, תוך ניצול חוסר נסיונו והעדר ייעוץ משפטי זמין לחתום על הסכם הפשרה, עדיין לצורך הוכחת טענת העושק על התובע להראות כי תנאי הסדר הפשרה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. בעניין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' הנשיא שמגר בע"א 395/83 אריה שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ, פד"י לט (2) 737. שם דובר בפועל שנפצע בעת קטיף תפוזים - "כדי להסיק שתנאי החוזה היו גרועים מהמקובל אין להשוותם לאור האמור לעיל למה שמשולם בעקבות תאונות דרכים למי שלקה ב- 28% נכות, שהרי אין בפנינו סוגיה בה חלה אחריות אבסולוטית". כך גם בענייננו. המדובר בתובע שנפגע בתאונת עבודה כך שאין עסקינן באחריות אבסולוטית. האחריות עשויה גם להתחלק בין הנתבע לבין המשיבה הפורמלית, היא הבעלים ו/או המחזיקה של החצרים לרבות המעלית, בה התרחשה התאונה. ייתכן גם כי התובע יימצא חב ברשלנות תורמת. ביום 1.8.01 נקבעה לתובע במל"ל נכות צמיתה בשיעור 20% נכות צמיתה, כך שהתובע קיבל, וכנראה ממשיך לקבל גימלה מהמל"ל, אשר שוויה המהוון אינו ידוע. בנסיבות אלו, לא ברור כלל וכלל אם סכום הפיצוי שהיה עשוי להפסק לתובע מן הנתבע, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, בהתחשב בשאלת האחריות הינו גבוה במידה ניכרת, כך שסכום הסדר הפשרה הינו גרוע במידה בלתי סבירה. תנאי זה, של היות תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל הינו תנאי הכרחי לקיום טענת העושק, ותנאי זה לא הוכח על ידי התובע. משלא התקיימו בנסיבות החתימה על הסכם הפשרה יסודות העושק, לפי סעיף 18 לחוק החוזים, לא היה בסיס להודעת הביטול. 17. זאת ועוד. טענת העושק כלל לא נזכרת במכתב ששלח פרקליטו של התובע ביום 2.8.02 לנתבע בדבר ביטול הסכם הפשרה. כל שצויין בו באשר לסיבת הביטול הוא כי - "'הסדר הפשרה' שנחתם בינך לבין מרשי, ללא אישורו וידיעתו של ב"כ שייצג אותו, מבוטל בזאת". חזקה על פרקליטו של התובע כי אם סבר שבהסדר הפשרה נפל פגם העולה כדי עושק, היה מציין זאת במכתב הביטול. אין זאת אלא שטענת העושק נולדה רק עם הגשת הבקשה לדחיית התביעה על הסף. ודבר אחרון. "משבוטל החוזה, חייה כל צד להשיב לצד השני מה שקבל על פי החוזה". כך קובעות הוראות סעיף 21 לחוק החוזים. אילו סבר התובע באמת ובתמים כי אין תוקף משפטי להסכם הפשרה, היה עליו להשיב לנתבע את מה שקבל ממנו במסגרת ביצוע הסכם הפשרה, קרי: סכום של 30,000 ₪. התובע לא עשה כן, ואף ולא טען כי הוא זוקף הסכום שהתקבל על חשבון הפיצויים. גם בכך יש להצביע על חוסר הרצינות שבטענת התובע בדבר ביטול הסכם הפשרה. 18. הנני קובעת כי הסכם הפשרה שנעשה בין התובע למבקש, הנתבע 1, תקף ובתשלום שנעשה לתובע ונפרע על ידו יש כאמור בהסכם - "סילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע נגד הנתבע". אשר על כן תביעת התובע נגד הנתבע 1 נדחית על הסף. התובע ישא בהוצאות הנתבע 1 בסך 2,500 ₪ בצרוף מע"מ. 19. מעיון בתיק עולה כי טרם הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 2, חרף הארכה שניתנה. הנני מאריכה המועד להגשת כתב הגנה מטעם הנתבעת 2 עד ליום 15.7.2004. לאחר הגשת כתב הגנה, יקבע בתיק מועד לקדם משפט על פי יומן המנ"ת. המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין החלקי. ניתן היום כ' בסיון, תשס"ד (9 ביוני 2004) בהעדר. אגי זהבה, שופטת ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזהטענת עושקהסכם פשרהפשרה