1. ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב - יפו (כב' השופט א' ספיר), בבש"ב 12052/02, בה נעתר לבקשת המשיבה להתיר למהנדסי המשיבה להיכנס לביתם של המערערים, בהתאם לסעיפים 257 ו-211 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ולנקוט בכל האמצעים הדרושים, לרבות שימוש בכוח סביר, כדי להבטיח את קיום הצו. ההחלטה ניתנה לאחר דיון והגשת סיכומים בכתב. 2. בבקשתה טענה המשיבה, כי מהנדסי הפיקוח ביקרו במקרקעין המשמשים למגורי המערערים, בשל חשד לביצוע עבירות בניה, לאחר הוצאת תעודת גמר. הם נכחו לראות מבחוץ כי חדר עזר שאמור להיות נפרד, צורף לבית המגורים וחסרה בו דלת חיצונית, וכן חסר גרם מדרגות המופיע בהיתר הבניה. המהנדסים הודיעו על כוונתם להיכנס לבית המגורים כעבור 24 שעות, לפי הסמכות שהוקנתה להם בסעיף 257 לחוק, אך כניסתם נמנעה. 3. בית משפט קמא נעתר, כאמור, לבקשה. בית המשפט קבע, כי "במקרה שלפנינו הכניסה לבית נדרשת על מנת לאכוף את חוקי הבניה ולהלחם בבניה הבלתי חוקית. לכן ברור שאין זכותו של האדם לפרטיות וכן היות ביתו של האדם מבצרו כדי להגיע למסקנה שזכותו של אדם לבנות בניה בלתי חוקית בביתו גוברת על האינטרס הציבורי למנוע תופעה זו". בית משפט קמא דחה את טענת המערערים כאילו מדובר ב"מסע דייג", הואיל והמהנדסים ראו במו עיניהם ממצאים המבססים חשד לכאורה כי נבנתה בניה בסטיה מההיתר. 4. בשלב שלאחר הודעת המהנדסים על כוונתם להיכנס לבית, היו חילופי מכתבים בין באי כוח הצדדים. לדרישת ב"כ המערערים פירטו באי כוח המשיבה את החשדות נגד המערערים. המערערים לא הסתפקו בכך וטענו, אז כהיום, כי "לפני דרישה להיכנס לבית מגורים, על העיריה להציג בפני בעלי הבית פירוט מלא של החשדות לחריגות בניה בבית המגורים ופירוט מלא של העבדוות בבית המגורים שנעשו לדעת העיריה, בניגוד לדין". אין בידינו לקבל טיעון זה. 5. סעיף 257 לחוק קובע, כדלקמן: "מי שהורשה לכך על ידי הועדה המקומית או על ידי הועדה המחוזית רשאי להיכנס בכל עת סבירה לכל מקרקעין ולסקור, למדוד ולבדוק אותו ולעשות בהם כל פעולה הדרושה לביצוע חוק זה והתקנות לפיו, ובין השאר לצורך עריכתה וביצועה של תכנית; אך לא ייכנס לבנין המשמש למעשה בית מגורים ללא הסכמת תופשו אלא בשעות היום ולאחר שמסר לו, ככל האפשר 24 שעות מראש, הודעה על כך בכתב... ". הכניסה למקרקעין, על-מנת "לסקור, למדוד ולבדוק אותם" נחוצה, בין היתר, כדי לבדוק את החשדות לביצוע עבודות בניה ללא היתר, או בסטיה מהיתר, ולאפשר נקיטת הליכים מינהליים, או משפטיים הולמים, במסגרת "כל פעולה הדרושה לביצוע חוק זה". הדרישה כי קודם לביקור יהיה ברשות הוועדה המקומית, פירוט מלא של העבודות הלא חוקיות שבוצעו, היא התחכמות. 6. אין ספק כי כמו כל פעולה של רשות מינהלית, ובוודאי כל פעולה שיש בה משום פגיעה מסויימת באזרח, או בזכות מזכויותיו, גם פעולה על-פי סעיף 257 לחוק, צריכה להינקט בסבירות, בתום לב וללא שיקולים זרים. נראה לנו, כי עבירות הבניה שנראו מבחוץ, המצביעות לכאורה על אפשרות שהן רק חלק מעבירות בניה נוספות, די בהן כדי לענות על הדרישה האמורה. זאת, בלי להתייחס לכלל בדבר חזקת תקינות פעולותיו של המינהל, שלא נסתר בשום ראיה. 7. עוד טוענים המערערים כנגד ההסתמכות על סעיף 211 לחוק. המערערים סבורים כי "סעיף זה ניתן להפעלה רק בעקבות צו של בית משפט המורה על פעולה ספציפית ... הוראה מעין זו יכולה שתינתן בעקבות פסק דין על עבירת בניה, ובעקבות הוראה על ביצוע הפעולה...". טיעוני המערערים בדבר פרשנותו של סעיף 211 לחוק, אינם משוללי יסוד, אך אין צורך שנכריע בהם בפסק דין זה, ונוכל להשאירם בצריך עיון; זאת, הואיל ודי לדעתנו, בהוראות סעיף 257 לחוק. 8. טענה מרכזית נוספת של המערערים היא, כי כניסה לנכס פרטי של אדם, כמוה כצו חיפוש, ועל כן יש להחיל על "צו חיפוש" כזה את הוראות סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת מעצר וחיפוש), ועל כן לא די בחשד "סתם" אלא דרוש "יסוד סביר" שנעברה עבירה. ההשוואה לסעיף 23 הנזכר אינה מקובלת עלינו. 9. ראשית - צו חיפוש לפי פקודת מעצר וחיפוש מאפשר ביצוע פעולה פולשנית: חיפוש בבית, בכל חדריו, בארונותיו, במגירות ובכל מקום מסתור, עיון במסמכים וכמובן תפיסתם. זאת להבדיל מסקירה ומדידה של עבודות בניה שבוצעו בניגוד או בסטיה מהיתר. אין זהות בין צו חיפוש לצו כניסה למקרקעין לפי סעיף 257 לחוק. שנית - החוק הוא חוק ספציפי, מיוחד, LEX SPECIALIS, המסדיר את נושא התכנון והבניה, לרבות נושא עבירות הבניה. סעיף 257 אינו כפוף ואינו מושפע מסעיף 23 לפקודת מעצר וחיפוש, הוא קובע הסדר עצמאי שמותאם לצורך ביצוע החוק. שלישית - אפילו היינו אומרים - ואין אנו אומרים זאת - כי הדרישה המופיעה בסעיף 23 לקיומו של "יסוד להניח" שנעברה עבירה, רלוונטית גם לעבירות תכנון ובניה, הרי שיסוד זה התמלא בענייננו, כפי שהבהרנו לעיל. למעלה מן הצורך נוסיף, כי פסקה (1) לסעיף 23, המאפשרת לשופט לתת צו חיפוש בכל בית, אם "החיפוש נחוץ כדי להבטיח הצגת חפץ לצורך כל חקירה, משפט או הליך אחר", ללא התניה של הפעלת הסמכות ב"יסוד להניח", דומה במהותו לצו הכניסה לבית לפי סעיף 257 לחוק, שהרי המדידה והסקירה דרושות לצורך "חקירה, משפט או הליך אחר". 10. מענין לענין באותו ענין: בסעיף 257א לחוק מתייחס המחוקק לפקודת מעצר וחיפוש, לצורך השוואת סמכויות מפקחים (שהוסמכו על-ידי שר הפנים לענין תכנון ובניה) לסמכויות שוטרים. משכך - נראה כי לא נעלמה מעיני המחוקק האפשרות לעשות שימוש בפקודת מעצר וחיפוש לענין חיפוש בנושאי תכנון ובניה. עדיין, ראה המחוקק ליצור את ההסדר היחודי המופיע בסעיף 257 לחוק לענין כניסה למקרקעין. פרשנותם של המערערים - תעקר בחירה זו של המחוקק מתוכנה. 11. ועל כל אלה: ההסדר שבסעיף 257 לחוק, הוא מידתי, ראוי ונועד לאפשר פיקוח על עבירות תכנון ובניה. טול סעיף זה - ולמעשה לא ניתנת אפשרות פיקוח ובדיקה. פרשנות תכליתית - אינה מאפשרת קבלת טיעוניהם של המערערים. 12. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור, בהסתמך על הוראות סעיף 257 לחוק, בלי להביע עמדה על פרשנותו של סעיף 211 לחוק. ניתן היום, כ"ט בכסלו תשס"ה (12 בדצמבר 2004), במעמד הצדדים. אב"ד ז' המר, שופט י' שיצר, שופטת מקרקעיןצווים