נכות נוירופסיכיאטרית

התובע, יליד דצמבר 1950, נפגע בתאונת דרכים ביום 26.12.93. אין חולק כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעים מודים בחבותם והמחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת גובה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה בלבד. הנכות הרפואית של התובע התובע נפגע ביום 26.12.93 ונחבל בראשו. המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) קבע את נכותו של התובע כדלקמן: א. נכות זמנית של 100% מיום 27.6.94 עד ליום 31.8.94; ב. נכות זמנית של 50% מיום 1.9.94 עד ליום 31.3.95; ג. נכות צמיתה שהפכה לזמנית של 28% מיום 1.4.95 ועד ליום 5.3.98; ד. נכות זמנית של 100% מיום 6.3.98 ועד ליום 30.4.98; ה. נכות זמנית של 50% מיום 1.5.98 ועד ליום 30.6.98; ו. נכות צמיתה של 31.5% החל מיום 1.7.98. הנכות הצמיתה של התובע מורכבת כך: 20% נכות נוירופסיכיאטרית לפי סעיף 34 ג'; 10% נכות פלסטית לפי סעיף 75(2)ב'; 5% נכות על אובדן חוש ריח לפי סעיף 69(3)ב'. הנכות הרפואית המשוקללת הצמיתה של התובע היא בשיעור של 31.5%. 3. שיעור ההשתכרות של התובע לפני התאונה א. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על שיעור השתכרותו של התובע לפני התאונה והשפעת הנכות על כושר השתכרותו בעבר ובעתיד. התובע טוען כי יש לחשב את הפסד השתכרותו כתוצאה מהתאונה על בסיס שכר של 12,080 ש"ח ואילו הנתבעים טוענים כי שכרו של התובע לפני התאונה עמד על סכום של 6,096.93 ש"ח ולחילופין על סכום של 6,576.36 ש"ח. ב. תביעת התובע מוגזמת ולא מצאתי לה בסיס אמין בראיות. התובע למד בבית ספר עד כיתה ח' ובהמשך למד בבית ספר מקצועי, שם קיבל תעודת גמר במקצוע הנגרות (עמ' 52 לפרוטוקול). התובע שרת בצה"ל כנהג מוביל טנקים. לאחר שחרורו עבד כנהג בהובלות. לפני התאונה עבד התובע כנהג בחברת ה"כח", קאופרטיב להובלה בראשון לציון בע"מ, שעסקה בהובלות (להלן - החברה). בשנים 82' עד 84' עבד התובע כשכיר בחברה ובהמשך הפך להיות שותף. בשנת 88' נחתם בין התובע לחברה הסכם לפיו התובע הוא שותף בשיעור של 50% עם החברה במשאית גוררת ובנגרר (מוצג ת23/). התובע עבד בחברה כנהג וביצע בעיקר הובלות של מטענים חורגים (עמ' 33 לפרוטוקול). בעניין זה העיד אבי פטל, חברו של התובע, שתאר את עבודת התובע שכללה הובלות בכל רחבי הארץ של גשרים ארוכים וכבדים במיוחד (עמ' 13 לפרוטוקול). ג. מטעם התובע הוגשו דו"חות שומה המתייחסים לשנים 90', 91' ו- 93' (מוצגים ת17/, ת18/ ו- ת19/). התובע נמנע, לא בכדי, מלהגיש את השומה המתייחסת לשנת 92' ושומה זו הוגשה כראיה מטעם הנתבעים (מוצגים נ10/ ו- נ11/). התובע מבקש לקבוע את שכרו על-פי הכנסותיו בשנת 93' בלבד. אשר לעתיד, התובע מבקש להביא בחשבון כי הכנסותיו היו צפויות לגדול, נוכח טענתו כי היתה עליה חד משמעית בהכנסותיו בשנים שלפני התאונה. בנוסף מבקש התובע להתחשב בגידול שחל בהכנסותיו של עובד אחר באותה חברה. טיעוניו של התובע בעניין זה אינם מבוססים ויש לדחותם. הדו"ח לשנת המס 1993 הוגש על ידי התובע לאחר התאונה. ההכנסה הנקובה בו גבוהה מההכנסות שהיו לתובע בשנים שקדמו לתאונה ללא כל הסבר לפשר העליה בסכומים גבוהים. כך, עולה שהכנסתו של התובע בשנת 1991 היתה בסכום של כ- 50,000 ש"ח בלבד (מוצג ת18/) ואילו הכנסתו בשנת 1993 היתה בסכום של כ- 80,000 ש"ח (מוצג ת19/). התובע לא טען כי היקף עבודתו בשנת 1993 עלה ואין כל הסבר מצידו לפער בסכומים. עיון בהכנסותיו של התובע בשנים 93-90 מעלה כי אין מגמה של עליה חד משמעית בהכנסותיו כפי שטען. זו גם הסיבה שהתובע נמנע מלהציג את הכנסתו לשנת 92' המלמדת על מגמה הפוכה. ד. על בסיס הנתונים שבפני נראה לי כי יש לקבוע את שכרו של התובע לפני התאונה על בסיס ממוצע הכנסותיו באותן שנים. יש לדחות את בקשת התובע לבחון את הכנסותיו על בסיס הכנסות של עובד אחר (אבי פטל). הוצגו בפני נתונים מספקים אודות הכנסותיו של התובע עצמו, לתקופה של ארבע שנים לפני התאונה. לעומת זאת העד אבי פטל הציג את הכנסותיו לשנים 96' ו- 97' בלבד ולא לשנים שלפני התאונה. על כל אלה יש לציין כי אין מקום לערוך השוואה בין שכרם של אנשים שונים גם אם הם בעלי מקצוע דומה ועובדים באותו תחום. כל עובד מתפתח בהתאם לכישוריו, תכונותיו, חריצותו וצרכיו האישיים, לכן ההשוואה בין עובדים שונים בעייתית ולא ניתן להסיק מהאחד מסקנות חד משמעיות לגבי האחר. ה. על בסיס הראיות והנתונים שהוצגו בפני ועל דרך הערכה נראה לי כי יש להעמיד את הכנסתו החודשית של התובע על סכום של 7,000 ש"ח. סכום זה מבוסס על בסיס הכנסתו השנתית הממוצעת של התובע בארבע השנים שלפני התאונה, משוערך להיום, בניכוי מס הכנסה. 4. הנכות התפקודית והשפעתה על כושר השתכרות התובע א. התובע טוען כי נכותו התפקודית כוללת את הנכות הפסיכיאטרית וכן את הנכות הפלסטית בגין הצלקות. לטענתו, משך כל השנים לאחר התאונה לא יכול היה למצוא עבודה ולפיכך נכותו התפקודית כפולה מנכותו הרפואית ומגיעה כדי 56%. הנתבעים טוענים כי רק לנכות הפסיכיאטרית (בשיעור של 20%) עשויה להיות השפעה על תפקודו של התובע. ב. אין ספק שהנכות העיקרית הפוגעת בכושר השתכרותו של התובע היא בתחום הפסיכיאטרי. מהנתונים בפני עולה כי התובע נפגע קשות בראשו ונגרם לו שבר מרוסק ודחוס של עצם במצח, כולל מערת עצם המצח. בבדיקה נמצא גם מעט דימום אפידורלי מעל קרומי המוח. התובע נותח ושוחרר מבית החולים ביום 3.1.94. ביום 12.1.94 עבר התובע ניתוח פלסטי של הגולגולת באזור השבר והחסר. בשנת 1988 נמצא כי נזל נוזל צרברוספינלי מהאף והתובע נזקק לניתוח נוסף. בדיקה טומוגרפית של המוח גילתה בנוסף לנזקי העצם בגולגולת הרניאציה של קרומי המוח. בדיקות נוספות מיום 14.10.95 גילו אזור דליל באונה המצחית של המוח ואויר חופשי בחלל הגולגולת. ג. ביום 10.1.99 מיניתי את פרופ' שאקו כמומחה שיקומי מטעם בית המשפט. המומחה בדק את התובע ובחוות דעתו קבע: "בדקתי את התובע ב- 11.2.99. מסר לי שהוא בן 48, מתגורר בכפר תבור עם אשתו ושני ילדיו. לפני התאונה עבד כנהג משאית כבדה. מאז התאונה אינו עובד. מזה 3 חודשים מבקר 3 פעמים בשבוע בין השעות 8: 00-14: 00 במרכז השקום לנפגעי ראש בחיפה, שם מקבל טפול פסיכולוגי ועוסק במלאכות קטנות כציורים והברגת ברגים. מגיע לשם באוטובוס ללא לווי. לשאלתי, מסר שקרוב משפחה הסיעו לבדיקה בירושלים. התלונן על כאב ראש, סחרחורת, צפצופים באוזן שמאל, אבד חוש הריח, סובל מנדודי שינה, חרדות, חושב כל הזמן על התאונה ואינו יכול להתנתק מהמחשבה הזו, מדוכא, אינו מרוכז, חש שנוי באישיותו. לפני התחלת הטפול במרכז לשקום בחיפה קבל תרופות פסיכיאטריות, אך הן לא שנו את מצבו והופסקו. רוצה מאוד להשתקם, מקוה שתהליך השקום בחיפה יצליח וימצאו עבורו תעסוקה מתאימה. בבדיקתו: נראה מדוכא, ענה לעניין, תוכן החשיבה תקין. צלקת נתוחית במצח. קם מהכסא ללא קושי, התהלך בצורה תקינה, כוח השרירים תקין, מבחן אצבע אף תקין, לא היה ניסטגמוס - הבדיקה הנוירולוגית תקינה. התובע נפגע בראשו, לא נותרה נכות מוטורית תפקודית. אין חסר נוירולוגי. נותרה נכות שקשורה בהתפתחות התסמונת הנפשית POST TRAUMATIC STRESS SYNDROME תסמונת נפשית זו מתפתחת לאחר ארוע חבלתי. היא מתבטאת בחרדה, דכאון, נדודי שנה, מחשבות חוזרות על התאונה, אבוד הנאה מהחיים. יש והטפול הנפשי עוזר, אך במקרים לא מועטים המצב נותר כרוני. כדי להתעמק בעניין זה ובפרוגנוזה בחולה שלפנינו, יש צורך בחוות דעת של מומחה לפסיכיאטריה. התובע טרם סיים את הטפול לשקום מקצועי והוא ממשיך בכך כאמור לעיל (במרכז בחיפה) ההצלחה מותנית כמובן בשפור מצבו הנפשי. ובעניין הנהיגה ברכב כבד - אנשי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים שללו את רשיון הנהיגה לרכב כבד בגלל מצבו הנפשי ואפשרו בדיקה מחודשת כעבור שנה, אך כאמור לעיל, התובע לא הופיע לבדיקה. העילה לשלילה היא הבעיה הנפשית ולכן גם לעניין זה מומלץ שתהיה חוות דעת מומחה לפסיכיאטריה שיקבע את חומרת המצב הנפשי". התובע ביקש להגיש תעודות עובד ציבור מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים מיום 8.11.98 שם נקבע כי הוא כשיר להמשיך ולנהוג ברכב פרטי אך נשלל רשיונו לנהוג ברכב כבד וכן תעודה על נסיבות שלילת הרשיון. הנתבעים התנגדו וטענו כי אין בתעודות הנ"ל ראיה להוכחת הקשר הסיבתי בין שלילת הרשיון לבין התאונה וכי מדובר בעניין רפואי שלא ניתן להוכיחו בדרך זו (עמ' 45 ו- 53 לפרוטוקול). ד. פרופ' שאקו, המומחה השיקומי מטעם בית המשפט, המליץ בחוות דעתו למנות מומחה בתחום הפסיכיאטרי שיעמוד על השפעת מצבו הנפשי של התובע על נהיגת רכב כבד. לאור המלצה זו, מיניתי ביום 21.9.99 את ד"ר אבני כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה לחוות דעתו בשאלת השפעת מצבו הנפשי של התובע על כושרו לנהוג ברכב כבד. בפרק "הדיון" בחוות הדעת קובע המומחה: "לפנינו גבר בן 49 אשר נחבל בראשו בצורה קשה בתאונת עבודה בתאריך 26.12.93. לפני תאריך זה היה ככל הנראה בריא בגופו ובנפשו ותיפקד בצורה תקינה. התאונה גרמה נזק ניכר לעצם המצח ולמערות בעצם הגולגולת. נגרם לו נזק גם לרקמת המוח באזור המצחי. הוא סובל מכאבי ראש וסחרחורת וכן מדכאון. קיבל מד"ר לריסה לב גילקס, אנפרניל ומודל. ב1.8.95- נפסל מלנהוג ברכב להוציא רכב פרטי (02). הסיבה לשלילת רשיון לרכב כבד הוגדרה על ידי אגף הרישוי כ"נוירולוגית" (ר' מכתבם לתובע מה26.10.99-), אך הכוונה היא להפרעה הנוירופסיכיאטרית ממנה סובל התובע בעקבות התאונה. ב"סיבת הסרוב" מטעם המכון לבטיחות בדרכים מה- 30.5.94 נאמר: "קשיים בריכוז ובעיות מצב הרוח. אינו מסוגל לנהוג ברכב מעל 02". ודאי שלא התייחסו לפגיעה בתחום אף אוזן גרון או תחום אחר. המוסד לביטוח לאומי קבע נכות של 20% (מתוך 28%) לפי סעיף 34ג' מותאם - סעיף המתייחס להפרעה נוירופסיכיאטרית במקרה שלנו בעקבות התאונה הנ"ל. מר שושן סובל מקשיי ריכוז, מחוסר יוזמה, מסימני חרדה ודכאון וכן מתופעות לואי של התרופות העלולות לגרום לפגיעה בעירנות שלו. לכן נשלל ממנו הרשיון לנהוג בסמי טריילר ודומיו. בסיכום: מגבלתו של התובע שלא לנהוג ברכב כבד, סמי טריילר וכל מה שכבד מ- 02 (פרטי) נובעת כולה מפגיעתו המוכרת בתאונה מה- 26.12.93". (עמ' 3-2 לחוות הדעת). ה. הנתבעים טוענים כי אין לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט שכן ד"ר אבני לא מצא כל מימצא המצדיק פסילתו של התובע לנהוג ברכב כבד. לטענתם המומחה סמך על תלונות, טענות והשערות נעדרות כל בסיס עובדתי ועל מימצאים אחרים, שלא התיישבו עם מימצאיו של המומחה. ו. לאחר ששמעתי את עדותו של המומחה שנחקר חקירה ממושכת על ידי ב"כ הנתבעות ועל בסיס מלוא הנתונים שבפני, הנני קובעת כי טענות הנתבעות בקשר לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט אינן מבוססות ויש לדחותן. עדותו של ד"ר אבני, המומחה מטעם בית המשפט, היתה מקצועית ואמינה והתבססה על בדיקותיו והתרשמותו המקצועית מהתובע. המומחה הסביר כי בהתאם להנחיות שקיבל מבית המשפט הוא הגביל עצמו לקביעת הנכות הרפואית כפי שנקבעה על ידי המל"ל וחוות דעתו התמקדה בשאלה אם התובע מוגבל לנהוג ברכב כבד. תשובתו בעניין זה היתה חד משמעית: "לשאלתך, נתחיל מהסוף, אין לי ספק שלא הייתי מאשר לו לנהוג ברכב כבד מהסיבות שפרטתי ופרטתי גם בדיון אני חושב. יש כאן אדם שסובל מכאבי ראש וסחרחורת, דכאון, פגיעה מוחית מצחית באונה המצחית שפעמים רבות פוגעת בכושר השיקול של בני אדם בקבלת החלטות ובניבוי של מה יהיה. יש עדויות שרקמת המוח נפגעה באזור הזה. נוסף לזה יש תלונות על טינטון, שאני אמנם לא יכול לבדוק. ולכן, כתבתי, שההפרעה של התובע היא בעצם נוירופסיכיאטרית. כלומר, צירוף של פגיעה ברקמת המוח, פגיעה נוירולוגית מרכזית עם בעיות פסיכיאטריות. ואני חוזר: לא הייתי מאשר לו רכב כבד. אולי הייתי מחמיר ומהסס גם לגבי רכב רגיל". ובהמשך: "אני רוצה להזכיר שאילו הייתי צריך לחוות את דעתי, אינני נותן את חוות דעתי רק על סמך סטטוס פסיכיאטרי. אני נותן אותה על סמך מכלול האינפורמציה אשר בנוסף לסטטוס הפסיכיאטרי, מכיל את האסמכתאות ואת תולדות העבר, וההערכה שלי לגבי מצבו גם לפעמים כשהדברים לא נבדקו בדקדוק. בדוגמה שלפנינו, פגיעה מוחית מצחית, איננה נותנת סימנים מוקדיים כמו, הפרעות בדיבור או בזכירה שנותנות פגיעות באזורים אחרים של המוח, אבל הגיוני לחשוב שיש לנפגע לתובע פגיעה ביכולת הניבוי, בקבלת החלטות - דברים שחשובים מאין כמוהם בנהיגה" (עמ' 5 לפרוטוקול). ז. טענת הנתבעים כי המומחה הושפע מאחרים ולא מצא כל מימצא המצדיק פסילת התובע לנהוג ברכב כבד, אינה מבוססת ויש לדחותה. המומחה הסביר והסברו היה מקצועי ומסתבר, כי לתובע פגיעה מוחית קשה הפוגעת בכושרו לקבל החלטות ובכושר הניבוי. לתובע יש צירוף של פגיעה ברקמת המוח - פגיעה נוירולוגית מרכזית - עם בעיות פסיכיאטריות. יש לזכור כי מדובר בנהיגה ברכב כבד וצודק המומחה באמרו כי "אין צריך, לדעתי, לגלות הפרעה קשה כדי לשלול ממנו את רשיון הנהיגה מה שיש ואני מאמין שיש הוא מספיק לדעתי" (עמ' 8 לפרוטוקול). גם הסברו של המומחה מדוע לא נזקק במקרה זה לבדיקות נוירופסיכולוגיות מקצועיות ומקובל עלי: "ת. אני יכול לומר שמעולם לא קבעתי אבחנות רק על סמך בדיקות נוירופסיכולוגיות. יש לי חבר שעשה את זה לא מזמן, ונפסל, בצדק. האמון שלי עם השנים בערך של בדיקות כאלה, הוא מוגבל. בניגוד למה שחושבים עורכי דין ולפעמים שופטים, אין לבדיקות האלה אובייקטיביות יתירה. ולכן, אני בטוח שהיו מקרים שלקחתי בחשבון את הבדיקות האלה וצרפתי את האינפורמציה לשאר האינפורמציה. אין לי ספק שגם היו מקרים שכתבתי במפורש, הבדיקה הנוירופסיכולוגית של חברי אינה אמינה עלי. ולא קיבלתי את המסקנות שלו. ואסיים בזה, שבכל ענפי הרפואה - ולא רק בפסיכיאטריה - הקליניקה מה שקוראים, הבדיקה הקלינית והתמונה הקלינית - חשובה יותר מבדיקות מעבדה" (עמ' 9 לפרוטוקול). ח. לסיכום, החלטתי לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט שהתיישבה עם מכלול הראיות והנתונים שהיו בפני ולקבוע כי כושרו של התובע לנהוג ברכב כבד נפגע כתוצאה מהתאונה. עם זאת התובע ממשיך לנהוג ברכב רגיל וכושרו להשתכר בעבודה אחרת לא נפגע. נוכח נתוניו האישיים של התובע והשכלתו נראה כי התובע כשיר בעיקר לעבודות פיזיות, פרנסתו בנהיגה על רכב כבד נפגעה כתוצאה מהתאונה ועליו למצוא עבודה אחרת. בשים לב לנתוניו המיוחדים של התובע נראה לי כי נכותו התפקודית בכל הנוגע לכושר השתכרותו עולה על הנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי (20%) ובהביאי בחשבון לעניין זה גם את מחצית הנכות הרפואית שנקבעה לתובע בגין הצלקות (10%) נראה לי כי כושר השתכרותו של התובע נפגע בשיעור של 35%. על בסיס הנתונים בפני, להלן אבחן כל אחד מפריטי הנזק שנגרמו לתובע. 5. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד א. התובע טוען כי מאז התאונה ועד היום (כ- 6 שנים), למעט מספר חודשים, לא הצליח לתפקד בכל עבודה ולפיכך איבד לחלוטין את כושר השתכרותו ובפועל לא השתכר. לחילופין טוען התובע כי יש לנכות שכר מינימום שיכול היה להשתכר משך מחצית מהתקופה ועד היום. לעתיד יש לטענתו לקבוע כי לתובע נותר כושר השתכרות רק לפי מחצית שכר המינימום במשק. ב. הנתבעים טוענים כי יש לפצות את התובע לכל היותר בשיעור של 20% משכרו עובר לתאונה וכי יש לנכות מסכום הפיצוי את ההכנסה שהתובע היה יכול לקבל מהמשאית, לו היה ממשיך להפעיל אותה באמצעות נהג שכיר. ג. טענות הצדדים בעניין זה אינן מבוססות. לאחר התאונה מצבו של התובע היה קשה ומשך תקופות ממושכות הוא היה באי כושר מלא או חלקי לאחר שמצבו הורע והוא נאלץ לעבור ניתוחים נוספים. כתוצאה מכך איבד התובע את כושרו לנהוג במשאית. התובע העיד כי נוכח מצבו החליטה הנהלת החברה לפרק את השותפות עימו והוא מכר את המשאית (עמ' 45 לפרוטוקול). הנתבעות טוענות כי התובע היה יכול להעסיק נהג שכיר שינהג על משאיתו ובכך להפחית את נזקיו. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. אבי פטל העיד בעניין זה: ש. נאמר שהיית עושה שותפות על החצי של התובע יחד איתו ת. לא היה משתלם לי. לא עושים את זה. זה לא משתלם לך. אתה לא מרוויח כלום ועלול עוד להוציא כסף מהכיס. ההוצאות הן יותר. כשאני לא עובד על המשאית יש לי את ההפסד של המשכורת שנעה בין 8,000 ש"ח ל- 10,000 ש"ח. אני צריך להביא את זה לנהג השני"(עמ' 22 לפרטוקול). מהעדויות בפני עולה כי גם אם היה מקרה אחד או שנים בהם הועסקו בחברה נהגים שכירים, הדבר התברר כלא רווחי כלכלית והופסק (עמ' 19 לפרוטוקול). ד. עם זאת, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי עשה כל שניתן להשתקם ולמצוא עבודה אחרת ובכך להקטין את נזקיו. מאז התאונה חלפו 6 שנים, התובע לא עבד משך כל אותן שנים ולא הצליח להראות כי לא היה יכול למצוא עבודה אחרת במהלך השנים שחלפו ומכל מקום, התובע לא הראה כי עשה די כדי לשקם עצמו או כי נסיונותיו כשלו ולא נשאו כל פרי. ה. התובע טען כי היה בשיקום במסגרת המל"ל והמציא מסמך מיום 25.11.98 המאשר כי הוא נמצא בטיפול במכון השיקום מתאריך 26.10.98 בהיקף של יומיים בשבוע (מוצג ת28/). מסמך זה הוגש שלא באמצעות מי שערך אותו והתנגדותו של ב"כ הנתבעים לקבילותו של המסמך היתה במקומה לאחר שנמנעה מהנתבעים האפשרות לחקור את עורך המסמך. שנית, וזה העיקר, כל שניתן ללמוד מהמסמך הוא כי כחודש לפני שהתובע העיד בבית המשפט, הוא נזכר לפנות למכון השיקום. המסמך נערך ביום 25.11.98 כך שהוא מעיד לכל היותר על תקופה של מספר ימים בלבד. בכך אין כמובן די כדי להראות כי משך תקופה ממושכת נמנע מהתובע להשתלב במעגל העבודה ולו חלקית. ו. היה על התובע להציג בעניין זה תשתית אמינה, מסודרת ומפורטת ולמצער לזמן את מי שערך את המסמך (מוצג ת28/), מכיר ומטפל בו. התובע לא עשה כן ואין בפני תשתית ראייתית מינימלית המלמדת על משך זמן השיקום, מידת הצלחת התובע בשיקום, סיכויו ויכולתו המקצועית לאחר תקופת השיקום. בחקירה הנגדית טען התובע כי פנה ללשכת התעסוקה אך הוא לא הציג מסמך או עדות המאשרים זאת. התברר גם כי התובע עבד משך מספר חודשים (כ- 8 חודשים) בשמירה אך הוא לא מסר נתונים או מסמכים על גובה השתכרותו (עמ' 49 לפרוטוקול). עוד התברר, במהלך החקירה הנגדית, כי התובע הוכשר מקצועית למקצוע הנגרות וכי יש לו תעודה מקצועית של נגר (עמ' 52 לפרוטוקול). גם בכך יש להעיד כי לתובע מקצוע אליו יכול היה לפנות לאחר התאונה. ז. על בסיס הנתונים בפני יש לקבוע את הפסד ההשתכרות של התובע לעבר כדלקמן: במהלך התקופות בהם נקבעה לתובע נכות מלאה של 100% וכן בתקופות בהם נקבעה לו נכות של 50% יש לפסוק לתובע פיצוי על הפסדי שכר מלאים על בסיס השכר שקבעתי (7,000 ש"ח). מדובר בתקופות שמיום 27.6.94 עד ליום 31.8.94 (100%), מיום 1.9.94 עד ליום 31.3.95 (50%), מיום 6.3.98 ועד ליום 30.4.98 (100%) ומיום 1.5.98 ועד ליום 30.6.98 (50%). במהלך התקופה שמיום 1.4.95 ועד ליום 5.3.98 בה נקבעה לתובע נכות צמיתה של 28% שהפכה להיות זמנית, יש לפסוק לתובע הפסדי שכר בשיעור של 45% על בסיס השכר שקבעתי. מיום 30.6.98 - מועד בו נקבעה נכותו הרפואית הצמיתה של התובע - ועד היום יש לחשב את הפסד ההשתכרות של התובע בשיעור של 35%, על בסיס השכר שקבעתי (7,000 ש"ח). על סכומים אלו יש להוסיף ריבית כדין מאמצע התקופה. ח. אשר לעתיד, התובע היום בן 49 וחצי ונותרו לו 15 וחצי שנות עבודה. יש לדחות את טענת הנתבעים כי התובע היה צפוי לעבוד רק עד גיל 60. לפני התאונה, התובע היה בריא וכושרו היה ללא דופי ואלמלא התאונה יש להניח כי היה ממשיך בעבודה מלאה עד גיל 65. על בסיס הנתונים בפני יש לערוך את החישוב על בסיס השכר שקבעתי בהתאם לשיעור הנכות התפקודית (35%). לפיכך, הפסד כושר ההשתכרות של התובע לעתיד הוא בסכום של: 148.6001 X (מקדם היוון) X 7,000 X 35% = 364.070 ש"ח. 6. הוצאות רפואיות התובע טוען כי מגיע לו פיצוי עבור הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. בקשה זו יש לדחות. אין חולק כי התאונה שארעה לתובע הוכרה כתאונת עבודה וככזו מכוסים הטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע על ידי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, התובע זכאי לקבל פיצוי על התשלום ששילם למומחים הרפואיים אליהם פנה לקבל ייעוץ שלא במסגרת קופת חולים. על בסיס הקבלות שהגיש התובע, הוא שילם למומחים סכום כולל של 2,925 ש"ח (מוצגים ת29/). הנתבעים ישאו בסכום זה כשהוא משוערך להיום. 7. הוצאות נסיעה התובע מבקש עבור הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים לעבר ולעתיד סכום כולל של 31,707 ש"ח. בקשה זו יש לדחות. מדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי להחזר מלא של נסיעות לטיפולים רפואיים מהמוסד לביטוח לאומי. 8. עזרת צד שלישי התובע מבקש לפסוק לו עבור עזרת צד ג' לעבר ולעתיד סכום כולל של 46,943 ש"ח. תביעה זו לא הוכחה. מגבלותיו של התובע כתוצאה מהתאונה הינן בעיקר בתחום הנפשי ואין הוא נזקק לעזרת צד ג'. אשר לעבר, מגיע לתובע פיצוי על עזרה מסויימת לה נזקק לאחר התאונה, בתקופות בהן מצבו היה קשה וטרם התייצב. על דרך הערכה נראה לי כי הפיצוי המגיע לתובע לעבר הוא בסכום גלובאלי של 10,000 ש"ח. 9. כאב וסבל אין חולק כי עבור כאב וסבל מגיע לתובע סכום של 58,771.51 ש"ח. 10. לסיכום מהסכום הכולל המגיע לתובע על פי המרכיבים שנקבעו בפסק הדין יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו לתובע על ידי הביטוח הלאומי על פי חוות דעת האקטואר, עליה אין חולק, בסכום של 908,712 ש"ח נכון ליום חוות הדעת (מוצג ת33/). התוצאה היא כי נזקי התובע אינם עולים על תקבולי המל"ל. לפיכך הנני מחייבת את הנתבעים לשאת ב- 25% מהסכום הכולל של הנזק שנפסק לתובע. בנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובע ובשכר טרחה בשיעור של 13% בצירוף מע"מ מהסכום המגיע לתובע. התובע מבקש לפסוק לו שכר טירחה נוסף עבור החלק הראשון של הדיון בשאלת האחריות. מאחר ומדובר בתאונת דרכים וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע את שיעור שכר הטרחה שיש לשלם לתובע ונוכח הסכום שנפסק לו, הנמוך לאין שיעור מסכום התביעה, לא מצאתי מקום לפסוק לתובע שכ"ט בסכום נוסף. ניתן היום, 04/07/00. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. יהודית צור, שופטת נכותהתחום הנפשיפסיכיאטריה