ערעור על אי הכרה ביחסי עובד מעביד

פסק דין 1. ערעור זה מכוון נגד פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב ( השופטת אהובה עציון ונציג ציבור מר דוד דיין; עב' 5520/01) בו נקבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער למשיבה, ועל כן נדחתה תביעתו על כל רכיביה. 2. המערער הועסק במשיבה (להלן: תנובה) שלוש תקופות מצטברות משך כ-25 שנה. בתקופת העסקתו הראשונה והשלישית של המערער, התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. לגבי התקופה השנייה מיום 1.9.96 ועד ליום 30.12.98, היו הצדדים חלוקים בדבר מעמדו של המערער - כשכיר או עצמאי והשלכות מעמדו זה, על הזכויות הנתבעות מכוחו (להלן: התקופה השנייה). 3. בית הדין האזורי עמד על מסכת היחסים שבין הצדדים בתקופות העסקתו השונות, ולאחר שנתן דעתו לעדויות שהושמעו לפניו ולטענות הצדדים הגיע למסקנה כי בתקופה השנייה היה המערער במעמד של עצמאי ולא התקיימו במהלכה יחסי עובד מעביד בין הצדדים. 4. בערעורו לפנינו טען המערער כי בעת העסקתו בתנובה משך כל השנים, לרבות בתקופה השנייה, היה במעמד של עובד שכיר, וכי אופן ההתקשרות וההעסקה בתקופה השנייה לא היה שונה מזה שבתקופה הראשונה, לגביה הוסכם כי הועסק במעמד שכיר. תנובה תמכה בפסיקתו של בית הדין האזורי ומטעמיו. 5. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולחומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה לפיה דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו ובמסקנותיו המשפטיות, ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. לפיכך, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. 6. למסקנה זו אליה הגענו כאמור נוסיף דברים אחדים המבהירים ומחזקים אותה: א. אכן על פני הדברים התקיים לגבי המערער גם בתקופה השנייה הפן החיובי, כלומר, השתלבות במערך האירגוני של תנובה. ברם, לא התקיים לגבי המערער הפן השלילי, דהיינו שלא היה לו עסק משלו. על פי הנתונים העובדתיים היה למערער עסק משלו שבא לידי ביטוי בכך שהמערער נשא בהוצאות כמעסיק של "עוזר המחלק", ומעת לעת היו לו גם עובדים נוספים על בסיס יומי. המערער נשא בהוצאות הכרוכות בשימוש במשאית, הוא נהנה מתמורה בשיעור 7% מהפדיון היומי, באופן שככל שעלה בידיו לשווק ולהפיץ סחורה רבה יותר כך התמורה הייתה גדולה יותר. למערער היו סיכוני רווח והפסד, שלא היו קיימים לגביו בתקופה הראשונה, בה הוסכם שהוא שכיר. הדבר התבטא בכך, שלמערער הייתה גם משכורת בסיס בתקופה הראשונה, כך שאם לא הייתה לו תמורה מעמלות, היה נהנה לפחות ממשכורת הבסיס. נתון זה מדגים במפורש את ההבדל בין שתי התקופות, כאשר בתקופה הראשונה סיכוני ההפסד וסיכויי הרווח היו קטנים, אם בכלל, לעומת התקופה השניה, בה וסיכוני ההפסד וסיכויי הרווח היו גדולים בהרבה מהתקופה הראשונה. ב. לא למותר לציין, כי המערער בחר לחתום על הסכם עם תנובה, בו הוא מוגדר כעצמאי, וכך גם התנהג הלכה למעשה ביחסיו אל שלטונות המס ואל תנובה. עוד יש לציין, כי התמורה בה זכה המערער בתקופה השניה הייתה גדולה לעין ערוך לעומת התמורה בה זכה בתקופה הראשונה ובתקופה השלישית, בהן היה לכל הדעות שכיר. גם אם יש למערער טענות על קיצוץ העמלה מ-7% ל-4%, מקומן של טענות אלה צריך להתברר בבית המשפט המוסמך, ולא בבית דין זה בהעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה זו. 7. סוף דבר - הערעור נדחה. המערער ישלם לתנובה שכר טרחת עו"ד בערעור בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ, בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ערעוריחסי עובד מעביד