האם עבירות על חוק שירות המדינה של עובד ותיק מצדיקות פיטורים או החזרה לעבודה ? פסק-דין 1. לפני ערעור המדינה על גזר הדין שהטיל בית הדין למשמעת של עובדי המדינה על המשיב, בו איפשר בית הדין למשיב לשוב לתפקיד ממנו הושעה בעטיו של ההליך המשמעתי שננקט נגדו. 2. המשיב, יליד שנת 1957, בעל ותק של 25 שנים בשירות המדינה, הועסק עד להעברתו מתפקידו ביום 25.2.03, בתפקיד של ראש מחלקת ההיסעים במשרד הביטחון. במסגרת תפקידו, היה המשיב ממונה, בין היתר, על רכישת שירותי הסעה עבור צה"ל ומערכת הביטחון מארבעה ספקים: חברת אגד, חברת דן, חברת תחבורה ציבורית באר שבע (להלן - תח"צ) ומועצת המובילים, המאגדת את כל חברות ההסעות הפרטיות. כן היה המשיב ממונה על חלוקת ההסעות בין ארבעת הספקים הללו. על-פי נהלי משרד הביטחון, חלוקת ההסעות בין חברות אגד, דן ותח"צ, נעשתה על-פי מכסות שבועיות קבועות, על בסיס חוזים שנכרתו בין החברות לבין משרד הביטחון. יתרת ההסעות הועברה למועצת המובילים, וזו חילקה אותן בין חברות הסעה פרטיות הקשורות בחוזה עם משרד הביטחון. אחת מאותן חברות הסעה פרטיות היא "קבוצת המסיעים". העבירות המשמעתיות שביצע המשיב בתיק שלפנינו, נעשו בקשר לחלוקת ההסעות בין החברות השונות. בתחילה, נפתח נגד המשיב תיק פלילי בגין מעשיו, והוא אף הושם במעצר, ובמעצר בית. בסופו של דבר נסגר התיק הפלילי מחוסר ראיות, והטיפול בענין הועבר למסלול המשמעתי. 3. ביום 19.2.06, ובעקבות מעשי המשיב שיתוארו להלן, נחתם בינו לבין המדינה "הסכם להסדר טיעון". הוסכם בו כי יוגש כתב תובענה נגד המשיב לבית הדין המשמעתי, והמשיב יודה במיוחס לו. עוד הוסכם כי הצדדים יטענו לעונש ללא מגבלות. המדינה אף הבהירה כי בכוונתה לבקש את פיטורי המשיב. כן טענה, כי אם יחזור בו המשיב מהמוסכם, תפעל התביעה להגשת כתב אישום פלילי נגד המשיב. 4. כתב התובענה הוגש ביום 26.2.06, והמשיב הורשע, על-פי הודאתו, בביצוע המיוחס לו. 5. על-פי האישום הראשון, בחודשים ינואר-אוגוסט 2001, העביר המשיב הסעות ל"קבוצת המסיעים", שלא באמצעות מועצת המובילים, ובניגוד לנהלי משרד הביטחון, באמצעות חברת "יונייטד טורס". חברה זו היא חברת בת של "דן", אשר סיפקה שירותי הסעה למשרד הביטחון באיזור מרכז הארץ. על-פי ההסכם בין "יונייטד טורס" למשרד הביטחון, נאסר על הראשונה להעביר הסעות שקיבלה ממשרד הביטחון לקבלני משנה, אלא אם אין ברשותה נהגים פנויים היכולים לבצע את ההסעות. כדי להקצות הסעות ל"קבוצת המסיעים" בדרך עקיפה, הקצה המשיב ל"יונייטד טורס" מכסת הסעות גדולה יותר מזו לה היא זכאית על-פי ההסכם בינה לבין משרד הביטחון, לרבות הסעות באיזור צפון הארץ. זאת, על חשבון מכסת ההסעות שאמורות היו להיות מועברות למועצת המובילים, לצורך חלוקה בין הספקים הפרטיים. לאחר מכן העביר המשיב את מספרי האסמכתאות של ההסעות העודפות למנהל "קבוצת המסיעים", וזה פנה לחברת "יונייטד טורס" בטענה כי אותן הסעות עודפות אמורות להתבצע על-ידי "קבוצת המסיעים", למרות שהועברו ל"יונייטד טורס". בעקבות זאת נאלצה "יונייטד טורס" להעביר את תעודת המשלוח של ההסעות העודפות ל"קבוצת המסיעים", על אף שהיו נהגים פנויים מטעמה שיכולים היו לבצע את אותן הסעות. קבוצת המסיעים היא שביצעה בפועל את ההסעות. באופן זה, הציג המשיב מצג שווא בפני משרד הביטחון, כאילו הועברו הסעות עודפות של המשרד ל"חברת יונייטד טורס", ביודעו כי אין הדבר כך, וזאת כדי לאפשר ל"קבוצת המסיעים" לקבל את ההסעות העודפות ואת התשלום עבורן, והכל - על חשבון מכסת ההסעות אותה אמורה הייתה המחלקה להיסעים מיוחדים להעביר למועצת המובילים. כתוצאה מכך, ומכיוון שהמצג שיצר המשיב היה שחברת "יונייטד טורס" היא שביצעה את ההסעות העודפות, שילם משרד הביטחון את התשלום עבור הסעות אלה ל"יונייטד טורס" היא וזו העבירה את הכספים ל"קבוצת המסיעים". במעשים אלה איפשר המשיב ל"קבוצת המסיעים" לקבל ממשרד הביטחון הסעות בהיקף של כ-264,000 ש"ח, וזאת בניגוד לנהלי משרד הביטחון, ועל בסיס דיווח כוזב. 6. על-פי האישום השני בתובענה, המשיב או מי מטעמו, העביר לתח"צ מכסת הסעות גדולה יותר מהמכסה לה היא זכאית על-פי ההסכם עם משרד הביטחון. יצויין, כי גם על תח"צ נאסר, על-פי ההסכם בינה לבין משרד הביטחון, להעביר הסעות שקיבלה ממשרד הביטחון לקבלני משנה, אלא במקרה שאין ברשותה נהגים פנויים היכולים לבצע את ההסעות הללו. במהלך חודשים אפריל-יולי 2001, העביר המשיב למנהל "המוביל הדרומי", הסעות שלא באמצעות מועצת המובילים ובניגוד לנוהלי משרד הביטחון. הוא מסר לנציג תח"צ כי יעביר לה מכסה גדולה יותר של הסעות מזו שהיתה זכאית לה על-פי ההסכם עם המשרד, ודרש כי תעביר את ההסעות העודפות למוביל הדרומי. נהגי המוביל הדרומי ביצעו את ההסעות העודפות, על אף שהיו אותה עת נהגים פנויים של תח"צ שיכולים היו לבצע את ההסעות. במעשיו הציג המשיב בפני משרד הביטחון מצג כאילו תח"צ היא זו שביצעה את ההסעות, ביודעו כי אין הדבר כך, ובכוונה לאפשר למוביל הדרומי לבצע הסעות בניגוד לנהלים. משרד הביטחון, שסבר שתח"צ היא שביצעה את ההסעות, העביר אליה את התשלום עבורן, וזו העבירה את הכספים ל"מוביל הדרומי". במעשים אלה אפשר המשיב ל"מוביל הדרומי" לקבל ממשרד הביטחון הסעות בהיקף של 217,000 ש"ח, על חשבון מכסת ההסעות שהמחלקה להיסעים מיוחדים היתה אמורה להקצות ל"מועצת המובילים". גם זאת, בניגוד לנהלי משרד הביטחון ועל בסיס דיווח כוזב. 7. במסגרת הסדר טיעון הודה המשיב בביצוע המעשים המתוארים בתובענה, והוא הורשע בביצוע עבירות המשמעת שיוחסו לו, בניגוד לסעיפים 17(1), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. על-פי הסדר הטיעון טענו הצדדים באופן חופשי לעניין אמצעי המשמעת. 8. בגזר הדין קבע בית הדין למשמעת (עו"ד יוסף תלרז - אב בית הדין, והחברים מר אלי פלג וד"ר מיכאל שלפמן), כי על-פי התשתית הראייתית שבאה לפניו, לא נראה כי המשיב הפיק טובת הנאה ממעשיו, או כי למשרד הביטחון נגרם נזק ממוני בעטיים, מפני שהתשלומים עבור ההסעות שולמו למי שביצען בפועל. עם זאת, דחה בית הדין את טענת ההגנה, כי בהקצאת ההסעות כפי שתוארה לעיל, פעל המשיב על-פי הוראות הממונה עליו, וקבע כי רק ידו של המשיב היתה בדרך הפעולה שננקטה. בית הדין עמד על כך כי במהלך שנות עבודתו בשירות הציבורי, המגיעות לכ-25 שנים, מילא המשיב את תפקידו בצורה נאותה וראויה, רכש השכלה במסגרת תואר ראשון ושני, ועבר השתלמויות מקצועיות רבות. עוד צויין, כי החקירה המשטרתית שנוהלה בעניינו של המשיב והפרסום בעיתונות, גרמו למשיב שבר אישי ומשפחתי. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים, מהם אחד קטין. בית הדין נתן משקל מסוים גם לעובדה כי העבירות בוצעו כחמש שנים קודם לכן. בסופו של יום, קבע בית הדין, כי אינו רואה לנכון להורות על פיטוריו של המשיב משירות המדינה חרף עמדת התביעה. על המשיב הוטלו אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הורדה בדרגה מיום גזר הדין (12.4.06) ועד ליום 1.1.07, וכן העברה מתפקיד. בהחלת אמצעי המשמעת האחרון התחשב בית הדין בהעברתו בפועל של המשיב מתפקידו כראש מערכת ההסעות, לתפקיד אחר אותו מילא בפועל עובר למתן גזר הדין, ולאור זאת קבע כי העברתו לתפקיד אחר תסתיים ביום 1.1.07, והחל במועד זה יחזור המשיב למלא את תפקידו במקום עבודתו הקבוע במחלקת ההיסעים במשרד הביטחון. 9. ערעור המדינה שלפני מתמקד בקביעת בית הדין, כי המשיב יוכל לחזור לתפקידו הקודם ביום 1.1.07. עמדת המדינה, אליה מצטרף משרד הביטחון היא, כי יש לבטל את קביעת בית הדין, אשר הורה להחזיר את המשיב לתפקידו הקודם כראש מחלקת ההיסעים, החל ביום 1.1.07. לטענת המדינה, קביעה זו של בית הדין אינה סבירה, הן מההיבט אישי והן מההיבט הציבורי. מההיבט האישי, עובד בכיר אשר כשל בביצוע תפקידו, הפר את האמון שניתן בו על-ידי יצירת מצג שווא כלפי המשרד הממשלתי בו הוא מועסק, והמטה ביודעין מערך הסעות ותשלומים שלא בדרך הישר, אינו ראוי לאמון חוזר של המערכת הציבורית, ואין להפקיד בידיו שוב אחריות למערכת גדולה ורגישה שמוקצים לה תקציבים כספיים גדולים. מההיבט הציבורי טוענת המדינה כי, החלטת בית הדין פוגעת באמון הציבור, וחותרת תחת תכלית הדין המשמעתי. מעשיו של המשיב היוו הפרה בוטה של תפקידו ושל חובת האמון אותה הוא חב, הן כלפי משרד הביטחון, הן כלפי הספקים השונים, והן כלפי הציבור בכללותו, המצפה כי עובדי הציבור לא יחרגו מתפקידם, יפעלו על-פי הדין והנהלים, ידווחו דיווחי אמת, ולא יציגו מצגי כזב מטעים כלפי הממונים עליהם. בנסיבות ענין זה, סבורה המדינה, כי אמצעי המשמעת שהושתו על המשיב אינם תואמים את חומרת מעשיו, ומשקפים מסר עונשי סלחני ובלתי מרתיע, לפיו עובד שסרח עשוי לשוב למלא אותו תפקיד בו כשל, ישלוט שוב באותו מערך שנוהל על-ידו בדרך לא נאותה, ינהל אותו צוות עובדים, ויפעל מטעם שירות המדינה אל מול אותם ספקים, שבאמונם מעל. מצב דברים זה אינו ראוי וסותר את תכליות דין המשמעת, כך לעמדת המדינה. 10. עמדת משרד הביטחון הובעה במכתבו של ראש היחידה ליחסי עבודה ביחידת הסמך, עוזר הסמנכ"ל ור' אמ"א והממונה על המשמעת במשרד הביטחון, אל נציבות המדינה (אגף המשמעת). נכתב בו כי "לא ייתכן להשלים עם פסיקה זו, ולהשיב עובד שהודה בהטיית הזמנות לאותו תפקיד ממש. במקרה כזה מידת האמון בעובד תהא נמוכה ומסוייגת, ולא תאפשר הפעלתה התקינה של מערכת ההיסעים בצורה ראויה". 11. לסיום מציינת המדינה כי, המשיב עובד כיום בתקן קבוע במשרד הביטחון, בתפקיד של ממונה על תחום שעת חירום באגף סיוע לוגיסטי. בתפקיד זה, המתאים לכישוריו, לא נפגעו תנאי העסקתו, שכרו ומעמדו. אם המשיב איננו מרוצה מתפקיד זה, הוא יוכל בעתיד להציג מועמדות לכל מכרז שיפורסם במשרד הביטחון, למעט לתפקיד שבו כשל, אשר מן הראוי כי יהא חסום בפניו לעתיד לבוא. 12. המשיב מתאר בתשובתו את הצלחתו לאורך השנים בתפקידים השונים אותם מילא במשרד הביטחון. בין היתר, זכה לתעודת עובד מצטיין ולמכתבי תודה והוקרה, וכן נקט פעולות שונות אשר הביאו, לטענתו, לחסכון של מיליוני שקלים בשנה למשרד הביטחון. לדבריו, מאז הוגשה התלונה נגדו, פורסם שמו כאדם מושחת. הוא הושם במעצר, הושעה מתפקידו, ומצא עצמו מזה מספר שנים ממלא תפקיד ששלל ממנו תחושת סיפוק וחדוות יצירה. כדי לממן את ייצוגו בהליכים הפליליים, מכר המשיב את ביתו, ועבר לגור עם משפחתו בבית קטן יותר. רעייתו איבדה את מקום עבודתה, ומזה ארבע שנים המשיב הוא המפרנס היחידי במשפחה בת חמש נפשות. לאחר שתש כוחו, כך נטען, החליט, בעצה עם בני ביתו ובאי-כוחו, להודות במסגרת עסקת טיעון עם המדינה באישומים שבתובענה. 13. המשיב טוען, כי המכתב שצירפה המדינה לערעורה, בו מובאת עמדת משרד הביטחון לגבי החזרתו לתפקידו הקודם, מהווה ראייה חדשה, אשר לא הוגשה לערכאת הערעור בפרוצדורה הנדרשת לכך בתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין בערעור או בבקשה לשופט בית המשפט העליון), התשכ"ד-1963. לפיכך, טוען המשיב, יש להורות על מחיקת המסמך מכתב הערעור, וכן על מחיקת סעיפים מסויימים מן הערעור. מוסיף המשיב וטוען כי, הטענות העובדתיות באותו מכתב, הנוגעות לכך שתנאי העסקתו ושכרו של המשיב לא נפגעו, אמורות היו להיתמך בתצהיר, ככל טענה עובדתית, והדבר לא נעשה. יתר על כן, הטענות אינן נכונות גם לגופן; עם העברתו מתפקידו, ירד שכרו בפועל בכ-10 אחוזים, וקידומו לתפקידים ולדרגות גבוהות יותר נעצר. אם לא די בכך, מאז שנעצר, הוא מוקצה על-ידי חבריו לעבודה. התפקיד אותו הוא ממלא כיום איננו תואם את כישוריו. הוא הכשיר עצמו במשך שנים לתפקיד בתחום התובלה וההיסעים, והתפקיד אותו הוא ממלא עתה לא מתאים לכישוריו וליכולתו. עוד טוען המשיב, כי הוצא מכרז פסול לאיוש התפקיד אותו נאלץ לחדול מלמלא, מתוך דאגה לזכויותיה של עובדת הממלאת תפקיד זה עתה. 14. בתגובה לטענת המדינה כי חזרתו למלא את תפקידו הקודם תהיה כרוכה במשבר אמון כלפיו, הוא מציג מכתב ממועצת המובילים מיום 13.3.06, בו נאמר כי הוא "ידע להוציא לפועל את דרישות המערכת, ולמרות ההפעלות המיידיות, תמיד חילק את האמצעים בצורה הוגנת בין כל הגופים". 15. המשיב סומך ידיו על הכלל לפיו בית המשפט העליון לא יתערב על נקלה בפסק דינו של בית הדין למשמעת, אלא אם קיים נימוק מיוחד לכך, כגון אי-צדק בולט שנגרם עקב כך. בעניינו, סבור המשיב, אין מקום להתערב בגזר הדין, ואין לקבל את טענת המדינה, כי בית הדין ייחס משקל יתר לעובדה כי מעשיו לא הסבו נזק כספי למשרד הביטחון, וכי לא נמצאה ראייה לכך כי קיבל טובת הנאה בגין מעשיו. 16. בטרם נתקיים דיון בערעור, הסכימו הצדדים כי המשיב ימשיך בינתיים למלא את התפקיד אותו הוא מילא עובר לדיון בערעור, כממונה על תחום שעת חירום באגף סיוע לוגיסטי במשרד הביטחון, וזאת עד למתן פסק דין בערעור. כן הוסכם, כי משרד הביטחון לא יאייש את תפקיד ראש מחלקת ההיסעים במינוי של קבע, כל עוד לא יוכרע אחרת בפסק הדין, או כל עוד לא יימצא למשיב תפקיד מוסכם אחר (החלטת בית משפט זה מיום 25.7.06). 17. לאחר דיון במעמד הצדדים, הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי המדינה תפעל למיצוי האפשרויות לשבץ את המשיב, בהסכמתו, לתפקיד ההולם את כישוריו ומעמדו במשרד הביטחון, למעט התפקיד במחלקת ההיסעים. עוד הוסכם, כי אם לא יימצא תפקיד כאמור, תינתן הכרעה בערעור. לצורך כך, התבקשו הודעות משלימות מטעם הצדדים. נוכח החלטה זו, עוכב ביצועה של החלטת בית הדין, שמשמעותה חזרת המשיב לתפקידו הקודם כראש מחלקת ההיסעים במשרד הביטחון החל ביום 1.1.07, וזאת עד להכרעה בערעור (החלטתי מיום 9.11.06). 18. המשיב והמדינה הגישו הודעות מפורטות ביחס למגעים שהתקיימו ביניהם למציאת פתרון מוסכם. עולה מהן, כי לא עלה בידי הצדדים לגבש פתרון, אשר יניח את דעת שני הצדדים. יתר על כן, נראה כי המגעים בין הצדדים, אף הרחיבו את יריעת המחלוקת, והולידו טענות ובקשות נוספות, שנפרשו באריכות בפני בית משפט זה. משלא הושגה הבנה בין הצדדים, יש להכריע בערעור גופו, והטענות שהועלו מחוץ לגדרו של הערעור אינן טעונות הכרעה במסגרת זו. 19. בחנתי את טענות הצדדים, והגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעור המדינה להתקבל. המשיב, עובד ותיק במשרד הביטחון, החזיק במשרה בכירה, הכרוכה בהפעלת סמכות ציבורית חשובה כלפי מספר חברות הסעה. בידיו הופקדה האחריות להסדיר את מערך ההיסעים של משרד הביטחון, תוך קיום חובה להקפיד על נהלים מחייבים של המשרד, שיסודם ביצירת מערך שוויוני של הקצאת הזמנות עבודה לספקי שירות שונים, כמתחייב מדרך פעולה תקינה של גוף ממשלתי. תוך עקיפת הנהלים וההסכמים המחייבים בין משרד הביטחון לחברות ההסעות, היקצה המשיב מכסות הסעות לחברות שלא היו זכאיות לבצע אותן, והדבר בא על חשבון חברות אחרות שהיו זכאיות לכך. פעולתו זו נעשתה בדרך מתוחכמת ומתוכננת, על ידי זיכויין של חברות הסעות שהמשיב רצה ביקרן, ותוך הטעיית משרד הביטחון לחשוב כי ההסעות בוצעו על-ידי חברות אחרות שרק, לכאורה, היו זכאיות לתשלום. דרך פעולתו של המשיב, שחרגה מאירוע חד-פעמי, והפכה ענין של שיטה, היתה נגועה באי-הגינות ובערעור הבסיס השוויוני בחלוקת ההיסעים הנהוגה במשרד, תוך פגיעה בחברות הקשורות בהסכמים עם הגוף הממשלתי. היתה בכך גם פגיעה במשמעת ובאמון המתחייב בין המדינה כמעסיקה לבין העובד בשירות המדינה, ושימוש לרעה בכוח התפקיד הנתון לעובד כנאמן הציבור. גם אם מעשיו של המשיב לא הסבו נזק כלכלי ישיר למשרד הביטחון, וגם אם לא נטען ולא הוכח כי למשיב נצמחה טובת הנאה חומרית ממעשיו, הרי לא בכך בלבד מתמצית הפגיעה הנובעת ממעשיו - הפגיעה בציבור ספקי ההיסעים, והפגיעה בשירות המדינה ובאינטרס הציבורי. המשיב השתמש בכוח, באמצעים ובאחריות שהופקדו בידו לקידום האינטרס הציבורי על-פי מדיניות המשרד, תוך יצירת העדפות על-פי נטיות לבו שערערו את התשתית ההוגנת של חלוקת הזמנות עבודות ההיסעים. היה בכך משום מעילה עמוקה באמון הציבור, במשרד הביטחון, ובחברות ההסעות כאחד (עש"מ 10129/01 מדינת ישראל נ' גניש, תק-על 2002(1) 492; עש"מ 1/76 כהן נ' נציבות שירות המדינה, פד"י ל(3) 500, 503). 20. על רקע מעילה עמוקה זו באמון ושימוש לרעה בתפקיד ובסמכויות שהוקנו בידיו, אין זה ראוי להחזיר את המשיב לתפקידו הקודם שבו כשל המחייב לחזור ולהקנות לו את אותם כוחות ואת אותן סמכויות שהיו בידיו מקודם. אין זה ראוי מבחינת המסר הציבורי שישתקף ממהלך כזה, ואין זה נכון מבחינת הקושי לשקם את האמון שנפגע בעקבות מעשי העבירה, אימון שהוא חיוני לצורך תיפקוד נאות של המחלקה האמורה. קשה להניח כי ניתן לחזור ולמלא כראוי את אותו תפקיד שבמסגרתו אירעו סטיות מן הסוג בהן מדובר כאן, והאינטרס הציבורי הכללי, כמו גם צורכי משרד הביטחון, מצדיקים כי במחלקת ההיסעים יוצבו בעלי תפקיד חדשים אשר ירעננו את שיטות העבודה, ויפעלו על פי נוהלים ומדיניות המשרד, תוך שמירה על אמון הציבור וציבור ספקי השירות הקשורים עם המשרד. 21. אין להתעלם מנסיבותיו האישיות של המשיב, הראויות למלוא משקלן. לזכותו עומדת גם תרומתו רבת השנים לשירות המדינה. עם זאת, קשייו ונסיבותיו האישיות של המשיב, חרף משקלם, אינם מצדיקים את החזרתו לתפקידו הקודם, שכן בענין זה מכריע האינטרס הציבורי, המורה כי צעד כזה עלול לפגוע באמון הציבור בשירות, ולגרוע מן הרמה התיפקודית הנדרשת של המחלקה, לאור משבר האמון שחל בעקבות עבירות המשמעת בהן הורשע המשיב. לאור תכלית הדין המשמעתי להגן על דמותו של שירות הציבור ולמנוע פגיעה באמון הציבור בו, יש לתת לנסיבות האישיות של המשיב משקל יחסי בלבד (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פד"י נד(5) 87, 93; עש"מ 8/83 מדינת ישראל נ' שחאדה, פד"י לח(1) 305, 307-8). 22. לסיכום הדברים: תכליתו של הדין המשמעתי להגן על אמון הציבור בשירות המדינה, וליצור הרתעה אפקטיבית כלפי עובדי ציבור מפני מעשים שיש בהם מעילה באמון הציבור ובאמון הממונים עליהם - מחייבת ומצדיקה כי המשיב לא יוכל לחזור לתפקיד שבו כשל, ולא יחזור להפעיל את אותן סמכויות שבהפעלתן סטה מהכללים המחייבים. ההגנה על חוסנו של השירות הציבורי ומעמדו המוסרי מחייבים זאת (עש"ם 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף, תק-על 2001(3) 1266, פסקאות 4-5). תיפקודה היעיל והתקין של המערכת הציבורית וההגנה על מערך האימון בין עובד לעמיתיו ובין עובד לממונים עליו ולבני הציבור הנזקקים לשירות הציבורי מחייבים גם הם תוצאה זו. בית הדין התחשב לקולא ביתר אמצעי המשמעת שהטיל על המשיב, והסתפק בנזיפה חמורה והקפאת דרגתו למספר חודשים. בכך ניתן מענה לנסיבות האישיות שהיו ראויות להתחשבות. לא למותר להוסיף, כי טענותיו של המשיב לקיפוח העלול להיגרם לו אם יתקבל ערעור המדינה אינן יכולות להתקבל, והיה טוב אילו הפנים המשיב את חומרת מעשיו. 23. לאור האמור, אני מחליטה לקבל את ערעור המדינה, ולבטל את קביעת בית הדין למשמעת לפיה המשיב יוכל לחזור לתפקידו הקודם כראש מחלקת ההיסעים במשרד הביטחון החל ביום 1.1.07. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. נרשמת בזה הודעת המדינה לפיה המשיב יוכל להגיש בעתיד מועמדות לתפקיד אחר במשרד הביטחון במסגרת מכרז שיפורסם, למעט תפקיד של ראש מחלקת ההיסעים במשרד, או כל תפקיד אחר בתחום אותה מחלקה. פיטוריםעובדי מדינה