פרידה של בני זוג עקב אשפוז - זכאות לגמלת שאירים

1. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (עב 97/ 11-6 השופט מיבלום ז"ל ונציגי הציבור יבין ואוסמו), אשר דחה את תביעת המערערת לקבלת גימלת שאירים כאלמנת המנוח ז"ל (להלן - המנוח), על פי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 (להלן - חוק הגימלאות). 2. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האיזורי המערערת והמנוח היו נשואים במשך למעלה מ- 25 שנה, עד פטירת המנוח בינואר 96', ובמהלך נישואיהם נולדו להם ארבעה ילדים. בשנת 87' לקה המנוח בשטף דם במוח, והפסיק עבודתו בשירות המדינה, לאחר שקבל דרגת נכות בשיעור 100%. עקב נכותו, החל המנוח להתעמר במערערת ולהכותה, עד אשר נאלצה, בתחילת שנת 91', לעזוב את דירת המגורים המשותפת. המערערת גרה לסירוגין בבית אמה ובבית בתה הגדולה. בשנת 94' אושפז המנוח בבית חולים עקב החמרה במצב בריאותו, ואח"כ הוכנס לבית אבות. עקב כך - חזרה המערערת לגור בדירת המגורים המשותפת בתחילת 94' עם אישפוזו של המנוח. ביום 19.1.96 נפטר המנוח. 3. המשיב סרב להכיר במערערת כאלמנה הזכאית לגימלה, וזאת מכח ס' 38 (ג) לחוק, הקובע כי: "אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע, דינה לענין חוק זה כדין גרושה, אף אם לא השאיר אחריו אשה אחרת". 4. בבית הדין האזורי טענה המערערת כי נעדרה מהבית לתקופה של שנה וחצי בלבד. לגבי התקופה שהחלה באישפוזו של המנוח בבית האבות - טענה המערערת כי כל העת קיימה עמו קשר רצוף: דאגה לבקרו, להביא לו בגדים ומאכלים, והמנוח ציפה לביקוריה. 5. המשיב טען כי יש לראות בעזיבת המערערת את הבית כ"פרידה של קבע" מהמנוח כמשמעותה בחוק, וכי המערערת חזרה לביתם המשותף רק עקב אשפוזו של המנוח וביקרה אותו מעט, לצאת ידי חובה. למנוח אף מונתה "קשרית" אשר תבקר אותו, משום שסבל ממיעוט מבקרים. במהלך פרידתם הגישה המערערת תביעה למזונות כנגד המנוח, לגביה קבע בית המשפט המחוזי כי ישולמו מזונות לבנות הקטינות בלבד (פסק דין מיום 11.4.91). המנוח אף הדיר בצוואתו את המערערת ובנותיה מרכושו. 6. בית הדין האיזורי קבע כי המערערת שבה לדירת המגורים המשותפת עם אישפוזו של המנוח בבית האבות בשנת 94', ולא לפני כן, וכי ביקוריה אצלו היו מעטים ונועדו לצאת ידי חובה. בית הדין אף נתן משקל לעובדה כי המערערת הגישה תביעה למזונות כנגד המנוח, וכי לא ציווה לה ולבנותיה דבר בצוואתו. משכך - קבע בית הדין האיזורי כי נתמלאו התנאים ל"פרידה של קבע" מהמנוח, ודחה את תביעת המערערת. 7. הטענות בערעור א. ב"כ המערערת טען בפנינו כי בית הדין האיזורי לא העריך נכונה את העדויות באשר לקשר בין המערערת למנוח, וכי אין מדובר בפרידה של קבע. לא הוכח כי מונתה למנוח "קשרית", ובכל מקרה - לא הובאה הקשרית למתן עדות. באשר לצוואה , הרי היא נערכה בשנת 1990, והמנוח מסיבות שונות לא תיקן אותה. מאז שנת 91' לא התנהלו הליכים משפטיים בין בני הזוג. ב. ב"כ המשיב טענה כי בית הדין התרשם מהעדויות באופן ישיר, והעדיף את הגירסה כי המערערת ביקרה לעיתים רחוקות את המנוח, כדי לצאת ידי חובה, ועל כן מונתה לו "קשרית" עקב מיעוט מבקרים. באשר לצוואה - לא הוכח כי היא נעשתה שנים רבות לפני פטירת המנוח, ויש לתמוך בקביעה כי מדובר ב"פרידה של קבע". 8. המבחן המשפטי השאלה העומדת בפנינו היא - האם נפרד המנוח מהמערערת "פרידה של קבע"? המחוקק השווה אשה שבעלה נפרד ממנה "פרידה של קבע" לאשה גרושה, שאף היא אינה זכאית לגימלאות (אלא אם נתחייב בתשלום מזונותיה). מכאן - שהמונח "פרידה של קבע", חייב לשקף מצב קבוע ומתמשך של ניתוק יחסים בין בני זוג, אשר כמוהו - כגירושין. 9. בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995, נקבעה אמת מידה אוביקטיבית שמעבר לה יש לראות אשה כ"נפרדת" מבעלה באופן השולל ממנה גימלאות: על פי ס' 238(2) לחוק הביטוח הלאומי לא תיחשב אשתו של מבוטח לאלמנה אם "בחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חדשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החדשים שלפני פטירתו...". משחלפו שלוש שנים מתוך חמש השנים שקדמו לפטירת המנוח ובכללם 12 חודשים שלפני פטירתו בהם היו בני הזוג נפרדים, אין האשה מוגדרת כ"אלמנה" על פי החוק. 10. ההגדרה על פי חוק הגימלאות נתונה להערכה של בית הדין ואין בה אמות מידה אוביקטיביות מוגדרות. הפסיקה קובעת כי "הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לענין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים". (דב"ע נב/ 69-0 אביבה ליאון נ' המוסד, פד"ע כד' 458). 11. עם זאת, "יש להבחין בין נסיבות אוביקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו, לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג". (דב"ע נב/ 69-0 הנ"ל; דב"ע נה/ 117-0 יהודית קומלוש נ' המוסד, פד"ע כט' 49). 12. לא כך הוא המצב על פי חוק הגמלאות. כאן קיים הבדל בין "גרושה", לבין מי שבמעמדה היא כדין גרושה: "מעמדה של הגרושה הוא תולדה של אקט משפטי שיצא מאת הערכאות ושאין מהרהרים אחרי מידת ה"קביעות" שבו. כשם שאין מהרהרים אחרי ה"ארעיות" שבמצב הפוך, אשר נוצר כאשר בני זוג מסכימים להיפרד, פרק זמן קבוע מראש - ויהא זה אפילו מספר שנים - למען יבחון כל אחד מהם את עצמו לקראת חידוש אפשרי של החיים המשותפים. בין גירושין מזה, לבין פרידה ארעית מוסכמת מזה, ניצבים מצבים עובדתיים כגון זה העומד לדיון כאן, אשר לגביהם אין חשיבות מכרעת לאורך הזמן שחלף, אך רבה חשיבותה של כוונת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי חיצוני בסימנים אלה או אחרים שבהתנהגותם". (דב"ע לד/ 1-7 שושנה אשכנזי נ' הממונה על תשלום הגימלאות, פד"ע ה' 341). 13. ההערכה המשפטית של המצב העובדתי היא, איפוא, בידי בית הדין, אך יש לזכור כי מדובר בבני זוג אשר נותרו נשואים זה לזו, והנטל להוכיח כי היו במצב של "פרידה של קבע" מוטל על הטוען זאת - כלומר, על המשיב. 14. ומכאן - לקביעתנו המערערת עזבה את ביתה בגלל כורח הנסיבות: התנהגותו האלימה של המנוח שאירעה עקב בעיות רפואיות ולאחר שלקה באירוע מוחי. למעשה, מילטה המערערת את נפשה למקום מקלט, עד שיימצא פתרון לבעיתה או "עד יעבור זעם". האפשרות שנותרה בידיה היתה - להמשיך ולסבול את נחת זרועו של המנוח. הפירוד לא נעשה איפוא מרצונה של המערערת, ומתוך כוונה לנתק את יחסי הנישואין ביניהם. 15. כאשר אושפז המנוח בבית אבות בשנת 94', והסכנה הנובעת ממנו חלפה, חזרה המערערת לגור בדירת המגורים המשותפת. המערערת אף חזרה ויצרה עם המנוח קשר מחודש, למרות שיכלה לא לעשות זאת ולהסתפק בעצם המגורים בדירה. המערערת ביקרה את המנוח בבית האבות, לפחות פעם בשבוע ושמרה עמו על קשר. כך התמידה המערערת לעשות במשך כשנתיים, עד פטירת המנוח. 16. מעדות גב' אנדריאה מטלו, העובדת הסוציאלית בבית חוסן בו שהה המנוח, עולה כי המערערת ביקרה את המנוח אף יותר מפעם בשבוע, למרות שהדבר היה קשה לה בגלל הוצאות הנסיעה, והמנוח שמח לביקוריה. עדות גב' מטלו נתמכה גם בדו"ח אשר רשמה בעת אשפוזו של המנוח. בדו"ח זה נכתב בפירוש ברישום מיום 6.10.94, כי "בזמן האחרון עליזה אשתו באה לבקר הרבה ומביאה איתה כמה בנות, אליהו יושב ומדבר איתה ומרוצה מהביקורים". גם בהמשך הרישומים מצאנו כי צויינו ביקוריה של המערערת לפחות אחת לשבוע. נושא "הקשרית" אשר מונתה למנוח אינו ברור דיו מחומר הראיות, ואף נטען כי מדובר באפוטרופסית שמונתה למנוח לניהול עניניו ולאו דוקא לצורך ביקורים. 17. המועד הקובע בו יש לבחון את מצב הפירוד בין המערערת והמנוח, הוא במועד פטירתו, ובסמוך לו. בשנתיים שקדמו לפטירתו, שבה המערערת לדירת המגורים המשותפת, ונהגה כלפיו כאשתו, לרצון שניהם. התנהגות שני הצדדים בתקופה זו מעידה על כוונתם לחדש את הקשר ביניהם. 18. ניתן איפוא לקבוע כי בתקופה בה נעדרה המערערת מדירת המגורים המשותפת, היתה בינה לבין המנוח "פרידה ארעית". אך טבעי הוא כי במהלך אותה פרידה ניסתה המערערת לדאוג לזכויותיה, ואף הגישה תביעה למזונות כנגד המנוח. באותה תקופה, אף כתב המנוח את צוואתו ובה הדיר את המערערת ובנותיה מרכושו. קשירת הקשר מחדש בעת אישפוזו של המנוח, מרפאת - לדעתנו - את עובדת הפרידה בתקופה שקדמה לה. 19. מטרת חוק הגימלאות הוא להסדיר את זכותם של עובדי המדינה ושאיריהם לאחר פרישה מהשירות, בין אם הפרישה היא מחמת פיטורין, יציאה לגימלאות, או מחמת פטירה. גם אם התבטא הקשר בין המנוח למערערת בביקורים בבית האבות, ואין מדובר בקשר הדוק של חיי נישואין - הרי מקום שקיים ספק בדבר מעמדה של המערערת כאלמנה, פועל הספק לטובתה. 20. מדובר איפוא בחוק מתחום הביטחון הסוציאלי, ועל המשיב מוטל הנטל להוכיח כי בני הזוג היו נפרדים "פרידה של קבע" שמשמעותה הוא ניתוק יחסיהם לזמן רב אשר נמשך עד לפטירתו של המנוח. לא כך היה הדבר במקרה זה. בין בני הזוג חזרה ונוצרה מערכת יחסים, שנמשכה כשנתיים לפני פטירת המנוח, ואשר היתה לרצון שניהם. 21. אשר על כן - לא הורם הנטל שהוטל על המשיב. אנו קובעים איפוא, כי במועד הקובע, לא היו המערערת והמנוח במצב של "פרידה של קבע" ולפיכך זכאית המערערת לגימלאות על פי חוק הגימלאות, כאלמנתו של המנוח. הערעור - מתקבל. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. רפואהבני זוגקצבת שארים