להלן החלטה בסוגיית אי הגשת ערעור בזמן בגלל מחדל של עורך דין בבית דין לעבודה: החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (עב 4452/03; עב 5590/03). פסק הדין ניתן ביום 27.1.2006, והומצא לב"כ המבקש בבית הדין האזורי ביום 29.1.2006. בקשה להארכת מועד הוגשה ביום 13.3.2006. נימוקי הבקשה הם: בא כוחו הקודם של המבקש לא הודיע לו על מתן פסק הדין במועד סמוך למתן פסק הדין. ביום 17.2.2006 נפגש המבקש עם בא כוחו הקודם, ורק אז נודע לו על מתן פסק הדין. כמו כן, בא כוחו הקודם של המבקש אמר לו כי עומדים לרשותו 45 יום להגשת ערעור. ביום 6.3.2006 הגיע המבקש להתייעצות עם עורך דין, ואז נודע לו כי עומדים לרשותו רק 30 יום להגשת ערעור. לנוכח חילוקי דעות כספיים עם העו"ד, פנה המבקש לבא כוחו הנוכחי. האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד והערעור עצמו נבע ממחדליו של בא כוחו הקודם של המבקש. למבקש סיכויי הצלחה טובים בערעור, או לפחות בחלקים הימנו. מדובר באיחור קצר, ולכן טרם נתגבש למשיבה אינטרס הסתמכות על סופיות ההליכים. המשיבה התנגדה לבקשה מנימוקים אלה: מערכת היחסים בין המבקש לבין בא כוחו הקודם אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. מעבר לכך, בשיחה שהתקיימה בין ב"כ המבקשת לבין בא כוחו הקודם של המבקש, הכחיש האחרון את גרסתו של המבקש. זאת ועוד. בשיחה קודמת שהתקיימה בין ב"כ המשיבה לבין בא כוחו הקודם של המבקש, השיב בא כוחו הקודם של המבקש כי אין בכוונתו של המבקש להגיש ערעור על פסק הדין. סיכויי הערעור נמוכים, לנוכח העובדה כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות. בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור "מטעמים מיוחדים שיירשמו". במקרה הנדון, לא מתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. נימוקו העיקרי של המבקש הוא כי האיחור בהגשת הערעור נעוץ במחדל של בא כוחו הקודם, אשר הודיע לו באיחור על מתן פסק הדין ואמר לו כי עומדים לרשותו 45 יום להגשת ערעור. גם אם נקבל את גרסתו העובדתית של המבקש, אשר מוכחשת על ידי המשיבה, אין בנימוק זה כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. בהתאם לפסיקה, מערכת היחסים בין המבקש לבין בא כוחו, לרבות תקלות במערכת יחסים זו, אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד (עא"ח 3/99 פרומקין ולדימיר נ' ב.נ.ל. סחר בינלאומי ונכסים בע"מ, פד"ע לד 271). לפיכך, גם אם בא כוחו הקודם של המבקש הודיע לו באיחור על מועד מתן פסק הדין ומסר לו מידע לא נכון על המועד להגשת ערעור, אין בכך כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד. גם טעותו של בא כוחו הקודם של המבקש (ככל שאכן טעה, כנטען על ידי המבקש), אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון "גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. בש"א 2749/01 שמואל לוי נ' ירמיהו לביא דינים עליון כרך נט 151. המועד להגשת ערעור על פסק דין אזורי של בית הדין לעבודה הוא דין מושרש, המעוגן במשך עשרות שנים בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. לפיכך, טעות בעניין זה היא בגדר טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה. 8. בהתייחס לטענתו של המבקש בנוגע לסיכויי הערעור: חלק הארי של הודעת הערעור נסב על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא, ובקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. לאחר עיון בהודעת הערעור ובפסק הדין נשוא הבקשה, לא מצאתי כי במקרה הנדון סיכויי הערעור מהווים טעם מיוחד עצמאי, אשר יש בו כדי להצדיק הארכת מועד להגשת ערעור. 9. בהתייחס למשך האיחור, הרי אין מדובר במקרה הנדון באיחור קצר בין יום - יומיים, אלא באיחור משמעותי, בן עשרה ימים. בהתחשב במשך האיחור, נתגבשה למשיבה צפייה לגיטימית לסופיות ההתדיינות, ולא הובא טעם מיוחד המצדיק פגיעה בציפייה זו. 10. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מחדלערעורעורך דיןבית הדין לעבודה