בין השנים 1991 - 1992 נטלו התובעים בת.א. 015016/96 (להלן: "התביעה" ו"התובעים") הלוואות שונות מהנתבע, בנק לאומי לישראל (להלן: "הנתבע" או "הבנק") וכן מבנק הפועלים סניף ביילינסון פ"ת, לטענתם - לצורך מימון תשלומים הקשורים בבניית הבית שבנה התובע 3 (להלן: "התובע"). לטענת התובעים, עד אוקטובר 1993 הם פרעו את התשלומים החודשיים בגין ההלוואות, הן לבנק הפועלים והן לבנק, כסדרם. במרוצת הזמן גדלו התשלומים החודשיים והגיעו לכ- 8,000 ש"ח, סכום שהתובעים לא יכלו לעמוד בו. לכן ביקשו התובעים להחליף את ההלוואות שנטלו בהלוואה אחת ארוכת טווח וכן שימוש בחסכונות שהיו להם לצורך פירעון חלק מההלוואה. בתחילה פנו התובעים לבנק לאומי למשכנתאות (להלן: "בלמ"ש") אשר אישר להם עקרונית הלוואה ע"ס 500,000 ₪, אך חזר בו מהסכמתו לאחר שהועלה על ידו חשד כי הערכת שמאי של הנכס שנמסרה לו ע"י התובע מזויפת. לצורך קבלת המשכנ"א מבלמ"ש הוסרה המשכנתא שהיתה רשומה לטובת הנתבע, ואין חולק כי לאחר שבלמ"ש החליט שלא לתת לתובעים משכנתא נתבקש התובע לדאוג לרישום מחודש של המשכנתא לטובת הנתבע, והוא עשה זאת ללא הערמת מכשולים. בעקבות סירוב בלמ"ש לתת לתובעים הלוואה, פנו התובעים בינואר 1994 ל"משכן" בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "בנק משכן"), אשר לטענת התובעים אישר להם הלוואה בסך כולל של 350,000 ש"ח, מהם 320,000 ש"ח לתקופה של 25 שנים צמודים למדד ובריבית של 4.5% לשנה, ו- 30,000 ש"ח לתקופה של 25 שנים צמודים למדד ובריבית של 4.1% לשנה. בנק מישכן התנה את מתן ההלוואה, בין השאר, במישכון הבית שבבעלות התובעים. לטענת התובעים, מאחר שהבית היה ממושכן לטובת הנתבע, נדרשו התובעים ע"י בנק משכן להמציא את הסכמת הנתבע ל"פארי פאסו" עם בנק משכן. לטענתם למרות שה"פארי פאסו" עם בנק משכן היה אמור להיות לזמן קצר ביותר ולמרות שהתובע הודיע לנתבע כי בנק משכן מוכן להמציא לו התחייבות שההמחאה שתוצא בגין ההלוואה תיערך לפקודת הנתבע, סירב הנתבע לתת הסכמה כאמור, ובכך מנע מהתובעים לסלק את חובם, הן לבנק הפועלים והן לו. בנוסף לאמור לעיל טוענים התובעים כי כדי לצמצם את נזקיהם, הם ביקשו מהבנק ביום 15/2/94 לפרוע את כל תוכניות החסכון שהיו להם בבנק ואשר שועבדו לטובת אחת ההלוואות. גם לכך סירב הבנק והוא עשה כן אך מאוחר יותר ביום 3/8/94. כמו כן טוענים התובעים כי הבנק שלח להם מדי פעם מכתבי התראה סטנדרטיים, אשר נענו על ידם באופן ענייני התובעים, אלא שהתובעים לא זכו להתייחסות עניינית של הבנק לפניותיהם. ביום 25/6/95 הגיש הבנק בקשה למימוש משכנתא שניתנה לו ע"י התובעים, על סך של 367,000 ₪ בלשכת ההוצל"פ בכפר סבא. בעקבות זאת ניהלו הצדדים חלופת מכתבים ובין היתר הודיע הבנק לתובעים כי הוא מוכן שהחוב יסולק באמצעות משכנתא נוספת שיקבלו התובעים על הנכס המשועבד לבנק, וכי לדעת הבנק המינוח "פארי פאסו" אינו נכון בנסיבות. מאחר והצדדים לא הגיעו להסדר, הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבע מלנקוט נגדם בהליכי הוצל"פ למימוש משכנתא, וביום 22/2/96 הגיעו הצדדים להסדר פשרה לפיו ימציא הבנק לתובעים אישור כי כנגד קבלת שיק בנקאי ע"ס 410,000 ש"ח, ₪ תימחק המשכנתא הרשומה על הבית, וכי במעמד קבלת השיק הבנקאי יומצא לב"כ התובעים אישור לסילוק המשכנתא הרשומה לטובת הבנק. כמו כן הוסכם בין הצדדים כי אין באותה הסכמה כדי להוות ויתור על טענות הצדדים. בסופו של דבר גייסו התובעים, תחילה באמצעות הלוואה ולאחר מכן באמצעות משכנתא מבנק "כרמל" סך של 425,000 ₪ שהועברו לנתבע ביום 11/7/96 בהעברה בנקאית וימים ספורים לאחר מכן הוסרה המשכנתא שרבצה על הנכס לטובת הבנק. בגין ההפרש הנטען בין חובתם של התובעים לבין הסכום ששילמו לבנק הוגשה התביעה הנגדית בת.א. 067612/96 (להלן: "התביעה הנגדית") לסך של 49,004 ₪ (קרן) העומד על סך של 51,691 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. לטענת התובעים בתביעה העקרית, סירובו העקשני והבלתי מובן של הבנק לתת לתובעים הסכמה ל"פארי פאסו" גרם להם לנזקים כספיים עצומים, הן במערכת היחסים שבינם לבין הנתבע והן במערכת היחסים שבינם לבין בנק הפועלים סניף ביילינסון, משום שכתוצאה מכך לא יכלו התובעים לקבל את המשכנתא האטרקטיבית בבנק משכן וכתוצאה לא יכלו לפרוע את ההלוואות שקיבלו מהנתבע ומבנק הפועלים, סניף ביילינסון. לפיכך הוגשה התביעה העקרית לנזקים כדלקמן: א. ההפרש בין המשכנתאות - בין זו שהתובעים נאלצו לקחת בבנק כרמל ובין המשכנתא שיכלו התובעים לקבל מבנק משכן - סך של 482,295 ₪. ב. ההפרש שבין סכום החוב של התובעים לבנק הפועלים סניף ביילינסון נכון לאוגוסט 1996 בסך 462,498 ₪ לבין סכום החוב כלפיו במועד בו ביקשו התובעים לסלק את ההלוואה, סך של 196,486 ₪ - הפרש נומינלי נכון לאוגוסט 1996 של 266,012 ₪. ג. ההפרש בין חובם של התובעים לנתבע ביולי 1996 ואשר אותו שילמו, בסך 425,000 ₪ לבין חובם לנתבע במועד בו ביקשו לסלק את הלוואה, סך של (202,806 ₪ - נכון ליום הגשת התביעה, סך של 504,429 ₪. ד. הוצאות התובעים בגין המשכנתא החליפית בסך 16,033 ₪. ה. הפסד הכנסה שנגרם לתובע אשר במקום לסיים את לימודיו לתואר שני ולהעלות את שכרו נאלץ לעבוד בעבודה נוספת ולוותר על לימודיו - סך של 1,194,757 ₪. לצרכי אגרה הועמדה התביעה העקרית על סך של 1,000,000 ₪. להשלמת התמונה יצויין כי בגין חווה"ד שהוגשה לבלמ"ש ואשר נחזתה להיות בחתימתו של השמאי אלי ליפה, הגיש השמאי תלונה למשטרה בגין זיוף. המשטרה פתחה בחקירה, התובע הועמד לדין (ת.פ. 1627/96 בפני השופטת נ. אוהד בבית מפשט השלום בפתח תקוה). ביום 11/10/99 ניתנה הכרעת הדין (ת/36) בה זוכה התובע. התביעה העיקרית. טענתם העיקרית של התובעים היא שסירוב הבנק להסכים ל"פארי פאסו" עם בנק משכן לא היה סירוב סביר ולכן היתה מוטלת עליו חובה להסכים לכך על מנת לאפשר לתובע נטילת משכנתא בבנק אחר וסילוק חובותיו לבנק. במכתבו לבנק וכן בהליכים שבפני טענו התובעים כי סירובו של הבנק נבע מרצונו להמשיך ולקבל מהתובעים ריביות מהתובעים ולשם כך העדיף כי ההלוואה לא תיפרע. כמו כן טוענים התובעים כי אין לקבל את טענת הבנק לפיה הסירוב סביר משום שבכך יקטין הבנק את הביטחון הקיים בידיו לפירעון חובם של התובעים שכן: "הסכמה לפארי פאסו אמנם תיאורטית מביאה לכך שנכס המשמש כבטחון לבנק אחד, הופך לנכס המשמש כבטחון לגם לבנק אחר, ואולם אין זו אלא מראית עין בלבד, שהרי הבנק האחר, באותו מועד איננו נושה של הממשכן והצטרפותו כבעל משכון על אותו נכס הינה אך על מנת להבטיח בבוא העת מתן הלוואה מהבנק האחר לממשכן על מנת שיסלק את המשכנתא של הבנק הראשון. דברים אלו ידועים היטב למנהל אשר העיד מטעם הבנק. לשון אחר - לא היתה מתרחשת כל הקטנה 6מיתית בביטחונות". במיוחד כך, טוענים התובעים, כאשר בנק משכן היה מוציא את ההמחאה לטובת בל"ל. לא אף זאת, טוענים התובעים, אלא שסילוק משכנתא בדרך זו נעשית דרך שיגרה, ואף אם אין דרך זו של סילוק משכנתא נהוגה אצל הנתבע, אין בכך כדי להצדיק את סירובו ולעשותו סירוב סביר. מנגד טוען הנתבע, בין היתר, כי לא מוטלת עליו חובה להסכים לסילוק המשכנתא בדרך של "פארי פאסו", כי אין זו הדרך הרגילה להחליף משכנתא במשכנתא אחרת, כי בנסיבות, החלטתו של הבנק שלא להסכים ל"פארי פאסו היתה סבירה, וכי התובעים יכלו לנקוט בדרך של החלפת משכנתאות כפי שננקטה בסופו של דבר ולקבל את אותה משכנתא בה חפצו מבנק משכן. התובעים לא הניחו תשתית ראייתית הולמת למהלך העניינים שהיה להם עם בנק משכן כאשר חפצו לקבל ממנו משכנתא. התובעים הגישו את ת/3 שהוא אישור עקרוני להעמדת הלוואה, ורק לאחריו מתחיל תהליך של שעבוד אשר בעניינינו היה בעייתי בשל המשכנתא שהיתה מוטלת על הנכס לטובת הנתבע. בנוסף לכך, ככל העולה ממת/3, כוונת בנק משכן היתה לקבל משכנתא בדרגה ראשונה על הנכס. המונח "פארי פאסו" אינו מוזכר בת/3. התובעים לא הגישו מסמכים אחרים של בנק משכן שיהיה בהם כדי לתמוך בטענתם שבנק משכן הסכים לתת להם משכנתא וביקש לשם כך "פארי פאסו" עם הנתבע, לא כל שכן שאין אסמכתא לכך שבנק משכן הציב את ה"פארי פאסו" כדרישה שאין בלתה או כי לא היה מוכן להחלפת המשכנתאות בדרך אחרת. עו"ד שוע חיים מבנק משכן, מנהלת היחידה לבטוחות אשראי העידה כי בתחילה נדחתה בקשתו של התובע לקב הלוואה ולאחר מכן אושרה, וכי בסופו של דבר לא ניתנה הלוואה. היא לא ידעה מדוע נדחתה ההלוואה בפעם הראשונה, מדוע השתנתה ההחלטה ביחס למתן ההלוואה ומדוע היא לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר. עו"ד שוע חיים לא טיפלה בבקשתו של התובע למתן הלוואה ולא ידעה לומר דבר באשר לבקשה הספציפית מידיעתה או מזיכרונה. אמנם עו"ד שוע חיים העידה כי מקובל בבנק משכן לקבל משכנתא בתנאי של "פארי פאסו" אך היא העידה כי ישנן בבנק משכן גם דרכים אחרות למתן הלוואה לשם סילוק משכנתא לבנק אחר. עפ"י עדותו של התובע הועלתה הדרישה ל"פארי פאסו" ע"י הפקידה שטיפלה בבקשתו למתן הלוואה, וייתכן כי היא התייעצה עם מאן דהו מהמחלקה המשפטית בבנק משכן. זהותה של אותה פקידה נותרה עלומה, וממילא היא לא זומנה למתן עדות, ועדותו של התובע בעניין זה נותרה עדות שמיעה בלבד. כאמור לא הוגש מטעם התובעים מסמך המבסס דרישה של בנק משכן ל"פארי פאסו". לטענת התובעים לא עלה בידם להשיג את המסמכים שבתיק ההלוואה בבנק משכן על מנת להגישם כראיות משום שהללו בוערו, ואולם ביעור המסמכים נעשה בשנת 1993 ואילו בעת הגשת התביעה, כאשר התובעים ידעו כי יהא עליהם להוכיח כי נגרם להם מעשה בשל סירוב הנתבע להיענות לדרישה הנטענת של בנק משכן ל"פארי פאסו", טרם בוערו המסמכים (עדותה של עו"ד שוע חיים בעמ' 12 לפרוטוקול). מאחר ומדובר במסמכים שנוגעים ללב ליבה של המחלוקת, הדעת נותנת שאם היה בהם כדי לסייע בידי התובעים, היו הללו דואגים לקבל מהם העתק לצורך ניהול הליכים המשפטיים. די באמור לעיל כדי לדחות את התביעה העקרית בשל כך שהתובעים לא הוכיחו את הטענה העובדתית כי בנק משכן דרש לצורך מתן הלוואה, "פארי פאסו" עם הנתבע, ויותר מכך, כי הוא התנה את מתן ההלוואה בקבלת "פארי פאסו" וכי לא היה מסכים להחלפת המשכנתאות בדרך אחרת. בנוסף לאמור לעיל, התובעים לא הוכיחו את מהותה ותוכנה של הבקשה שהפנו לנתבע במועד הרלוונטי. לראשונה התייחס התובע בכתב ל"פארי פאסו" במכתבו מיום 26/4/94 לעו"ד רייזל. באותו מכתב מודיע התובע לאקונית כי בינואר 1994 העמיד לרשותו בנק משכן סכום כסף לסילוק חובו לנתבע וכי: "לצורך קבלת הכסף נדרשתי להמציא מבנק לאומי את המסמך פארי פאסו. בנק לאומי נוקט בסחבת... משיקולים זרים ובלי מובנים. לכן אין באפשרותי לקבל את ההלוואה לצורך סילוק חובי לבנק לאומי". כמצוטט לעיל אין במכתבו זה של התובע פירוט של ההלוואה שקיבל, תנאיה ודרישות ודרישות בנק משכן, פרטי ה"פארי פאסו" והתחייבויות כלשהן של בנק משכן שיעשו במסגרתו (כגון תשלום לנתבע והעובדה כי הוא איננו נושה של התובע באותו מועד). ביום 23/10/94 פנה התובע לנתבע פעם נוספת ושוב טען באופן סתמי כי כתוצאה מסירובו של הבנק "להמציא לנו את המסמך פארי פאסו כדי לקבל משכנתא מבנק משכן" נגרמו לתובע נזקים בסך של כ- 69,735 ₪. לבסוף פנה התובע לנתבע ביום 20/1/95 ושם הוא טוען לראשונה: "לצורך סילוק חובנו, משיכת כל תוכניות החסכון הרשומות על שמינו וסגירת כל חשבונותינו בבנק לאומי, נדרשנו להמציא לבנק משכן שהעמיד לרשותנו הלוואה, את המסמך פארי פאסו מבנק לאומי. בנק לאומי סירב להמציא לנו את המסמך הנדרש למרות הבטחתנו שההלוואה שנקבל מבנק משכן תועבר לבנק לאומי והסכמת בנק משכן להמציא לבנק לאומי התחייבות שההלוואה אשר נקבל מהם הינה לטובת בנק לאומי...". לא ראיתי בסיס חוקי כלשהו לדרישה כי הבנק יסכים לרישום משכנתא נוספת בדרגה שווה ("פארי פאסו") במקום משכנתא בדרגה ראשונה הרשומה לטובתו בגין הלוואה שנתן ואשר טרם נפרעה. התובעים טוענים כי ההשתתפות של הבנק הנתבע ובנק משכן במשכנתא "פארי פאסו" היא תיאורטית בלבד, ללא כל פועל מעשי וללא השלכה כלשהי על הבטחון שבידי הבנק, משום שבנק משכן לא היה נושה של התובעים באותו מועד, ומשום שהתובע הודיע לבנק כי בנק משכן יערוך את ההמחאה לפקודתו. בהיעדר הוכחה לגבי ההסדר שנתבקש ע"י בנק משכן, ובין היתר ההתחייבויות וההצהרות שהוא היה מוכן לקבל על עצמו כלפי הבנק הנתבע כדי לאפשר את ה"פארי פאסו", לא ניתן להגיע למסקנה שהבטוחה שהיתה בידי הנתבע לא היתה נפגעת. יתר על כן, בנסיבות האמורות לא היו בידי הנתבע, במועד הרלבנטי, נתונים שעל יסודם יכלה לנוח דעתו כי הבטחון שבידו לא יפגע. בנסיבות אלה חששות הנתבע (עדותו של ישי רום בעמ' 88 ש' 18 - 24, עמ' 89 ש' 18 - עמ' 90 ש' 12, עמ' 90 ש' 23 - 24 ועמ' 96 לפרוטוקול) וסירובו היו סבירים. בהקשר זה יש כי באותה תקופה, ובניגוד לעבר, וודאי שלא נהנה התובע מאמון עובדי הבנק, בעקבות החשד שעלה לזיוף חוו"ד השמאי שמסר לבנק באשר לשווי הנכס. במהלך עדותו של התובע הועלתה תוך ערבוב מונחים, טענה נוספת ולפיה סירב הבנק להחלפת משכנתאות, ועל כך חזר ב"כ התובעים בסיכומיו. ראשית, העובדה שגרסה זו לא הועלתה בכתב התביעה, למרות שזה תוקן ע"י התובעים, ואף לא בתצהירו של התובע (ת/34) פוגעת במהימנות גרסה זו. גם בתצהירו הנוסף (ת/35) בו טען התובע כי הבנק לא ניסה למצוא פתרון אחר שיאפשר לתובע לקבל משכנתא מבנק משכן, לא טען התובע כי הבנק סירב להחלפת משכנתאות כפי שנעשתה בסופו של דבר. גרסה זו צמחה במהלך חקירתו הנגדית של התובע, כאשר לא עלה בידו להתמודד עם תמיהות שהציג בפניו ב"כ הנתבע באשר לגרסה שהועלתה על ידו. ככל שמדובר בסילוק ההלוואה שנתן הנתבע באמצעות הלוואה מבנק אחר ולאחר מכן ביטול המשכנתא הרשומה לטובת הנתבע ורישום משכנתא לטובת הבנק האחר, כפי שהתייחס למונח זה ישי רום, מנהל מחלקת לקוחות פרטיים בבנק בתקופה הרלבנטית - מדובר למעשה, מבחינתו של הבנק, בסילוק חוב שהוא אינו רשאי להתנגד לו. ככל העולה מחומר הראיות שבפני הבנק לא התנגד לסילוק החוב בדרך זו, ואף שלח לתובע מכתבי התראה הדורשים ממנו לעשות כן. כך בן היתר הודיע הבנק לתובע במכתב מיום 27/4/95 (ת/14) כי: "נאמר לכם בעבר ואנו חוזרים על הסכמתנו לשחרר את המשכנתא כולה כנגד כיסוי מלוא חובכם אצלנו". ככל שבמונח "החלפת משכנתאות" כוונתו של התובע היה לנקיטה בפרוצדורה זהה לזו שהבנק נקט כאשר היתה כוונה שהתובע יקבל משכנתא מבלמ"ש - הרי שעד לחקירתו הנגדית לא העלה התובע, לא במכתביו, לא בכתבי הטענות, ולא בתצהירו במקום עדות ראשית, טענה כי פרוצדורה כזו התבקשה על ידו או הוצעה על ידי משכן. ספק אם היה הגיון עסקי כאשר הבנק נטל על עצמו את הסיכון שנטל כאשר אפשר לתובע הסרת המשכנתא בטרם נרשמה משכנתא לטובת בלמ"ש, תוך שהוא חושף עצמו לשלל סיכומים, ולו של הטלת עיקול ע"י צדדים שלישיים בתקופת הביניים, ואין כל ספק כי בנקודת הזמן בה היה מדובר, לאחר שהועלה נגד התובע חשד של זיוף, לא היה זה סביר לצפות כי הנתבע יסכים לפרוצדורה זו. למותר לציין שהוא גם אינו חייב לעשות כן. יתר על כן ישי רום העיד בעמ' 85 כי גם מלכתחילה לא היה התובע מקבל לידו את המסמכים תוך הסרת המשכנתא של הנתבע וציפיה לרישום משכנתא חדשה אלמלא היה מדובר בבלמ"ש (עמ' 85 ש' 23 - עמ' 86 ש' 4 לפרוטוקול). לשאלות ב"כ התובעים בח"נ עמד ישי רום על דעתו כי התובע לא ביקש מעולם סילוק המשכנתא בדרכים אחרות, וכאמור טענה כזו לא הועלתה ע"י התובע בכתבי טענותיו ובתצהיריו. טענתו הנוספת של התובע היתה כי הוא דרש לפרוע תוכניות חסכון שהיו לו בבנק לצורך הקטנת החוב בגין ההלוואה, וכי הבנק לא פרע אותם אלא במועד מאוחר יותר, וכתוצאה נגרמו לתובע נזקים. אקדים ואומר כי לא הוכח שעקב פירעון תוכנית החסכון מאוחר יותר נגרם לתובע נזק. ככל הנראה, ההיפך הוא הנכון, שכן פירעונה קודם לכן היה גורם לו נזק מ"שבירת" תוכנית החסכון. עפ"י עדותה של הגב' סימה פנחס, פקידת מחלקת לקוחות פרטיים בבנק, לא זכור לה שהגיעה לידיה דרישה של התובע לפרוע את תוכניות החסכון פרעון מוקדם ולו היתה מקבלת את הדרישה, היא היתה מטפלת בה. עדות זו לא נסתרה. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה העקרית (ת.א. 015016/96). התביעה הנגדית. כאמור הגיש הבנק תביעה ליתרת חוב של הנתבעים בתביעה הנגדית. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר על יסוד כרטיס פתיחת חשבון וטופס הרשאה. החשבון התנהל אצל הבנק עפ"י הסכם תנאי ניהול חשבון שיקים. עפ"י סעיף 8 להסכם כל הרישומים בספרי הבנק יחשבו נכונים וישמשו הוכחה לכאורה לכל פרטיהם. כמו כן קובע הסכם את הריביות שהבנק זכאי להם ואשר נתבעו על ידו בתביעה הנגדית. הנתבעים בתביעה הנגדית הגישו בקשת רשות להתגונן (המ' 112390/97) בה טענו כי הם זכאים לקזז את הנזקים שגרם להם הבנק כפי שפורטו בתביעה העקרית. כמו כן הכחישו הנתבעים בתביעה הנגדית, באופן כללי, את טענת הבנק כי הם לא חלקו מעולם על רישומיו, אך ספציפית התייחסו אך ורק לסכומים בדף החשבון נספח ה' לתביעה המכונים "יומן ח/ז", וגם לגביהם טענו באופן סתמי כי הם מופרכים וחסרי כל בסיס, וכי לא יעלה על הדעת כי הבנק יחייב את הנתבעים בתביעה הנגדית בסכומים ככל העולה על דעתו. מלשון הלאו ניתן ללמוד על ההן, דהיינו שהנתבעים בתביעה הנגדית אינם חולקים על עצם החיוב אלא על שיעורו הבלתי סביר. בתצהירו במקום עדות ראשית חזר ישי רום על הטענה בדבר החוב שנותר בחשבון בהתבסס על רישומי הבנק ואילו התובע חזר על טענתו הסתמית דלעיל. משלא פירט התובע השגות ספציפיות לרישומי הבנק, ולא הגיש תחשיב נגדי, הרי שלאור ההסכם שבין הצדדים הוכחה התביעה הנגדית מכח רישומיו של הבנק. אציין כי כאמור בסיכומי ב"כ הבנק החיוב ע"ס 29,250 ₪ בדף החשבון נובע משכ"ט עו"ד בגין הליכי ההוצל"פ. עפ"י ההסכם שבין הצדדים רשאי הבנק לחייב את חשבון הלקוח גם בגין שכ"ט שהוא משלם לבאי כוחו. בעת פתיחת תיק ההוצל"פ שולם ע"י הבנק סך של 13,280 ₪ כ"שכ"ט א'" ומאחר והחוב עפ"י תיק ההוצל"פ לא נפרע תוך 20 ימים, שולם גם "שכ"ט ב'". מכאן טוען ב"כ הבנק כי הוכחה גם סבירותו של גובה שכר הטרחה ואין מדובר בסכומים שהבנק גבה כרצונו באופן שרירותי. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה הנגדית בת.א. 067612/96, ומחייבת את הנתבעים בתביעה הנגדית לשלם לבנק סך של 51,691 ₪ בצירוף ריבית עפ"י ההסכם שבין הצדדים, כמפורט בין היתר, בסעיף 14 לכתב התביעה בתביעה הנגדית. התובעים בתביעה העקרית ישלמו לנתבעת בתביעה העקרית הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעים בתביעה הנגדית ישלמו לבנק הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום ע"י הבנק ועד למועד התשלום ע"י הנתבעים בתביעה הנגדית וכן ישאו, יחד ולחוד עם התובעים בתביעה העקרית, בשכ"ט עו"ד שפסקתי לעיל עד לסך השווה ל- 20% מהסכום שנפסק נגדם בתביעה הנגדית. ניתן היום ט' בניסן, תשס"ד (31 במרץ 2004) במעמד הצדדים כדלקמן: מטעם התובעים: תובע 3 מטעם הבנק: עו"ד בירו המזכירות תשלח עותק פסה"ד: זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בת"א תוך 45 ימים.בנקהלוואה