לפני תביעה שעניינה תשלום עבור רכישת דלק ועבור דמי שכירות. מולה ניצבת תביעה שכנגד לתשלום פיצויים בגין אובדן - גניבת - ציוד השייך לנתבעת.   הרקע 1. ההסכם לאספקת הדלק א. התובעת חברה לאספקת דלק בשירות עצמי התקשרה בשנת 1997 עם הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") לספק לה דלק בשירות עצמי. ב. אספקת הדלק נעשתה באמצעות מפתחות תדלוק הנקראות "גז בוי" (להלן: "המפתח"). ג. הטכניקה לאספקת הדלק בצורה האמורה הייתה כדלקמן: (1) הלקוח קיבל מפתח אישי המאפשר רק לו לתדלק את רכביו בתחנות דלק המחוברות למערכת התדלוק. (2) הלקוח ניגש למתקן התדלוק מעביר את המפתח מקיש את מספרו של בעל המפתח, מקיש את הקוד סודי שלו ואת מספרו של הרכב המתודלק ואז מתודלק הרכב. (3) בתום התדלוק רושמת מערכת ממוחשבת את כמות וסוג הדלק שסופק, את זהות הרכב שתודלק, ומנפיקה במקום אישור - שניתן למשתמש. ד. אחת לחודש היתה התובעת שולחת לנתבעת חשבון לתשלום עבור הדלק שמשכה הנתבעת במהלך החודש. ה. מראשית שנת 1999 החלה הנתבעת לפגר בפרעון החשבונות שהגישה לה התובעת. 2. הסכם השכירות א. בחודש נובמבר 1997 השכירה התובעת לנתבעת מגרש בגודל של 1500 מ"ר. ב. הצדדים לא חתמו על חוזה שכירות אם כי העובדה שהמגרש הושכר תמורת סכום השווה ל- 1500 $ לחודש אינה שנויה במחלוקת (ראה כתב הגנה מתוקן ועדות הנתבע מס' 2 בעמ' 28 ש' 27).   3. נתבע מס' 2 הוא מנהלה ובעל המניות העיקרי של הנתבעת (להלן: "הנתבע"). התביעה נגדו מבוססת על הטענות הבאות: האחת, הוא בעל המניות העיקרי ידע על קשיי הנתבעת וגרם לתובעת להאמין שחובות הנתבעת כלפיה ייפרעו. במילים פשוטות אני מתבקש לעשות שימוש בסעיף 6 לפקודת החברות התשנ"ט-1999 ולהרים מסך. השניה, הנתבע ערב במפורש לחובות הנתבעת.   טענות התובעת 4. הנתבעים שילמו את המגיע עד תחילת שנת 1998 מאז החלו לפגר בתשלומים. השקים שניתנו עבור קניית הדלק לא כובדו, והשקים שניתנו במקומם גם הם לא כובדו. החל מחודש אפריל 1999 הפסיקה הנתבעת לשלם את דמי השכירות ועד לפינוי המגרש. סכום החוב שוערך ע"י התובעת כמפורט בנספח ז' לכתב התביעה בסכום של 105,317.25 ₪.   טענות הנתבעים 5. א. אין ראיה שהחשבונות שהוגשו ע"י התובעת לגבי אספקת הדלק נכונים. ב. הנתבע אינו חייב דבר לתובעת מהנימוקים הבאים: (1) אין הצדקה להרמת המסך. (2) הוא לא התחייב אישית לשלם את חובה של הנתבעת.     דיון 6. השאלות הדרושות להכרעה הן: א. היש חוב בגין אספקת דלק? ואם כן מהו ? ב. מהו החוב בגין דמי השכירות? ג. היש מקום להרים את המסך ולחייב את הנתבע לשלם את חובה של נתבעת? ד. האם התחייב הנתבע, כלפי התובעת, לשלם את חובה של הנתבעת?   7. א. היש חוב בגין אספקת דלק? ואם כן מהו? א. התובעת רואה ברישומי המחשב שלה רשומה מוסדית המוכיחה את החוב. ב. סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 (להלן: פקודת הראיות). קובע ששני תנאים מצטברים צריכים להתמלא בטרם רשומה מוסדית תהיה ראיה קבילה להוכחות אמיתות תוכנה. הראשון, המוסד נוהג כנוהל רגיל לערוך רישום של האירוע נשוא הרשומה, בסמוך להתרחשותו. השני, דרך איסוף הנתונים ודרך עריכת הרשומה, יש בהם כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה. יש לבחון אם כן, את שיטת הרישום של המוסד ולא את מסמך הרישום הספציפי. (לעניין זה ראה ע"א (ב"ש) 1124/97 לה בגט יא' נגד עזריאל חיים, תק' מח' 98 (1) 6044). ג. העדויות שלפניי מראות שהתובעת עמדה בתנאים הנ"ל: עפ"י שיטת הרישום שהוכחה, ניתן לקבוע שיש קשר בין הנתונים שהוצגו בחשבונית לבין פעולות התדלוק בשטח. אפנה לעדותו של דני מלצר שהעיד כי השיטה נהוגה כבר שש שנים וכי היא נעשית עם אלפי לקוחות. כמו כן סיפר שבכל תדלוק, לבקשת הלקוח ניתנת קבלה (ראה עמ' 5 ש' 18-22). אבי מאירוביץ מנהל הכספים של התובעת העיד שהמערכת פועלת אוטומטית ולא ניתן להתערב בפעולתה באופן ידני ולשנות את התנועות (ראה בעמ' 6 ש' 19- 20) ובהמשך הוא העיד כי ברגע שמופקת חשבונית יש רישום אוטומטי של התנועה בכרטיס הלקוח (ראה בעמ' 7 ש' 8-9). ד. אוסיף שמהחקירה הנגדית אבי מאירוביץ (בעמ' 7 ש' 12-14 ) עולה כי התובעת עורכת הצלבת נתונים כדי לאתר טעויות. במצב כזה, משקל החשבוניות רב שכן לא הוכח שנפלו טעויות בחשבוניות שהוצגו, ואילו לעניין שיטת הפקת החשבוניות הוכח כי ישנה מערכת בקרה המופעלת ע"י עובדי התובעת שתפקידם איתור ותיקון טעויות. ה. משקבעתי שהחשבוניות קבילות, ומהוות הוכחה לאמיתות תוכנן לעניין כמויות הדלקים שסופקו לנתבעת, אנמק מדוע אני דוחה את טענת הנתבעת שאין לקבל את חשבון התובעת. מנכ"ל התובעת, שמואל אנצ'ל, מעיד שהלקוח יכול בגמר התדלוק לקחת חשבונית בעצמו ולבדוק אם ישנה התאמה בין החיוב לתמורה בפועל (עמ' 5 ש' 15 וש' 23-24). הנתבעים לא עשו זאת לכן בשלב זה, אין להם על מי להלין אלא על עצמם. במילים פשוטות הנתבעים לא הציגו ראיות המלמדות על חיובים שונים מאלו שדורשת התובעת, והואיל והכחשתם כללית וגורפת - הרי שלא עמדו בנטל ההוכחה שהחשבוניות אינן תואמות את אשר נעשה בפועל. ו. מעבר לצורך אומר שניתן ללמוד על הודאת הנתבעת בחובה לתובעת ממתן השקים. מסירת השקים כמוה כהודיית הנתבעת לקיומו של החוב. מסירת השקים כמוה כ"הודאה פורמלית" ולכן אין צורך להוכיח את העובדות הכלולות בה. אני מחייב איפוא את הנתבעת לשלם עבור אספקת דלק את הסכום המופיע ברשומה המוסדית.   7. ב. מהו החוב בגין דמי השכירות ? א. התובעת טוענת שהנתבעת חייבת לה דמי שכירות בסכום של 11,154.78 ₪. הנתבעת מודה ששכרה את המגרש.   ב. הנתבעים מכחישים בסעיף 8 (א) של כתב ההגנה המתוקן את סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן שעניינו החוב בגין דמי השכירות. עם זאת בסעיף 8 (ב) לכתב ההגנה המתוקן, הם טוענים כי "עומדת להם טענת קיזוז כנגד תשלום דמי שכירות" טענה זו כמוה כהודאה והדחה. לכן יש לקבל את התביעה לדמי שכירות בגין החודשים מרץ - אפריל 1999 ולבדוק את שאלת הזכות לקיזוז. בגין זכות זאת הוגשה התביעה שכנגד ואליה אתייחס בהמשך. מכאן שלאור העובדה שהנתבעים אינם מכחישים את השכירות ואינם טוענים כי שילמו עבורה, ומשקיבלתי את החשבון של התובעת הכולל בתוכו את חוב השכירות, אני דוחה את ההכחשה הכללית ומקבל את התביעה גם בגין חוב זה.   8. ג. היש מקום להרים את המסך ולחייב את הנתבע לשלם את חובה של נתבעת ? א. הרמת מסך היא ביטול "קו החיץ" בין האישיות המשפטית הנפרדת לבין בעליה. דהיינו מתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיסם של בעלי המניות. הליך זה אפשרי עפ"י הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט (1999), זה צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר. סעיף 6 הנ"ל קובע כדלקמן:   "6 . א. הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה; (2) ... ב. ... ג. בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) ... (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן , בשים לב כך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". ב. אין חולק שהנתבע לקח סיכון בכך שמסר את השקים הנוספים על אלה שלא כובדו, ביודעו שהמצב הכלכלי של הנתבעת רע וכי יקשה עליה לעמוד בהתחייבויות אלה. יתירה מזו, הנתבע ידע כי "אסור לו" למסור את השקים כיוון שלא יכובדו וחרף זאת מסרם. במצב כזה, שהנתבעת אינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, יש מקום להרים מסך נגד הבעלים.   ג. בענייננו, אין מחלוקת שהנתבע הוא בעל מניות הדומיננטי בחברה (בבעלותו, 999 מניות מתוך 1000). הוא היה המנהל היחיד של החברה במשך כל תקופת ההתקשרות עם התובעת. הוא היה זה שעמד מול התובעת והתחייב כלפיה, נתן את השקים ושכר את המגרש, עובדה המצדיקה את הרמת מסך מעל ההתאגדות (ראה מאמרה של ס. אוטלנגי, הרמת מסך - אחדים מהנימוקים לה ומידת החלטה, הפרקליט, כרך כה בע' 462).   ד. לכן אני קובע שיש מקום להרים במקרה זה את המסך ולחייב את הנתבע לשלם את חובה של הנתבעת לתובעת. 9. ד. האם התחייב הנתבע כלפי התובעת, לשלם את חובה של הנתבעת? א. התובעים טוענים שהנתבע התחייב אישית לפרוע חובות הנתבעת, ולאישוש טענתה זו הם מפנים לדברים שנאמרו בין הצדדים. ב. בעניין זה כבר נאמר שלצורך יצירתה של ערבות אין די בהתרשמותו של צד אחד מהתנהגותו של הצד האחר, דהיינו מהרהורי לבו של הנושה אלא מוטל על הנושה להוכיח כי הערבות אכן הוסכמה בדיבור מפורש שבעל פה. (ראה בעניין זה ע"א 714/87 שר נגד כהן , פ"ד מג (3) 159, בעמ' 162). ג. בענייננו, ידע הנתבע כי חשבון הנתבעת עומד להיות למוגבל (עמ' 26 ש' 25) וכי לנתבעת לא תהיה אפשרות לפרוע את השקים. מטעם זה הבטיח להחליף את השקים במזומן בטרם מועד הפרעון. בהתנהגות זו ניתן לראות מתן ערבות אישית. תימוכין לכך ניתן לראות בהמרת השקים למזומן, שנכתבה בכתב ידו של הנתבע כהתחייבות שלו. ד. גם התשובה לשאלה זו היא חיובית כיוון שהוכח ברמה של 51% שהנתבע ערב במעשיו ובדבריו לחובות הנתבעת. על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את חובה של הנתבעת.   10. מעבר לצורך אתייחס לטענת התובעת שיש לחייב את הנתבע גם בנזיקין. הנתבע טוען כי המדובר בהרחבת חזית ושטענה זו הופיעה לראשונה בסיכומי התובעת. אני דוחה את הטענה של הרחבת חזית כיוון שהתובעת בכתב התביעה המתוקן בסעיף 1.4 טוענת התובעת שהנתבע הוא המנהל של הנתבעת ומי שהתחייב אישית כלפיה לשאת בחובות הנתבעת בגין רכישת הדלקים ושכירת המגרש. בסעיף 12 לכתב התביעה המתוקן נכתב כי הנתבעים התחייבו כלפי התובעת לכן ניתן לאמר כי גם כשלא נטען במפורש שישנה עילה של הפרת חובת הזהירות מצד הנתבע כמנהל הנתבעת. עילה זו נובעת ממסכת העובדות בכתב התביעה. וכך אומר ד"ר י. זוסמן בספרו "סדר הדין האזרחי" מהדורה שביעית, 1995 בעמוד 140: "בכתב התביעה הובאו כל העובדות שהעידו על התנהגות שלא בתום לב מטעם הנתבעת אך לא נטען בו במפורש שהתנהגות הנתבעת לא הייתה בתום לב . נפסק שכתב התביעה מגלה עילה".   לכן אני דוחה את טענת הנתבעים בדבר הרחבת חזית.   רשלנות הנתבע 11. המבחן לצורך הטלת האחריות על אורגן בחברה הינו המבחן הרגיל של דיני הנזיקין-לפי יסודות עוולת הרשלנות המופיעה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח 1968 (להלן: פקודת הנזיקין).   א. לעניין קביעת קיומה של חובת זהירות יש לבדוק אם התמלאו החובה המושגית והחובה הקונקרטית. ב. חובת הזהירות נבחנת לפי מבחן הצפיות . השאלה אינה מה אדם סביר יכול היה לצפות כקטגוריה נורמטיבית, אלא כיצד מנהל סביר היה נוהג בנסיבות העניין. ג. תפקידו ומעמדו של מנהל סביר מחייבו לנהוג כלפי החברה וכלפי המתקשרים עמה, ברמה של זהירות ומיומנות. זאת לאור העובדה שכנושא משרה, בעל סמכויות, הוא יכול לחייב את החברה כאורגן. ממנו מצפים שבמסגרת ההתקשרות העסקית יפעיל את מיטב המיומנות המצופה ממנו, כדי שלא יסב נזק לחברה או למתקשר עמה. אם נושא משרה קיבל החלטה שאינה מתיישבת עם החובות הנ"ל אפשר להגדיר את התנהגותו כרשלנית ויש מקום לחייבו אישית בנזיקין בנוסף לחברה שהוא פועל מטעמה. (לעניין זה ראה ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113).   ג. יש לבחון את מידת אחריות המנהל לפי מדד אובייקטיבי בהתחשב במעמדו ובפונקציה אותה ממלא במסגרת תפקידו: הדרישה מנושא משרה דומיננטי אשר מעורב בניהול האסטרטגי השוטף בחברה ונוטל חלק פעיל בה היא גבוהה יחסית למה שנדרש מנושא משרה תחת מינוי. כנאמר מפי כב' השופט א. ברק בע"א 817/79 אדוארד קוסוי ואח' נגד בנק פויכטונגר ואח' פ"ד לח (3) 253, 277 ה סעיף 47.   "... המנהל הוא ה"מוח" ו"מרכז העצבים" לפעילותה של חברה. הוא פועל בשמה כלפי חוץ, ומנהל את ענייניה כלפי פנים. ... לצרכים מסויימים הוא אורגן של החברה ; לצרכים אחרים הוא שלוח שלה; לעתים ניתן לראות בו עובד."   ה. במקרה כמו שלנו האם ניתן לקבל טענה של נושא משרה שההתקשרות הייתה של החברה, והיא בלבד נושאת בהפסד ולכן אינו אחראי לנזקיו של המתקשר? אין לקבל טענה זו (ראה דבריו של כב' השופט א. ברק כפי שצוטטו ע"י כב' השופט יעקב קדמי בע"א 5438/95 דוד רוזנווסר נגד Lloyds Underwriters through Willis Faber Ltd. ואחרים, פ"ד נא (5) 855, 871 ג:   עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של עוולה אחראי למעשיו שלו מעמדו של המעוול בהיררכיה המנהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על כן עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות..."   בתחתית העמוד ליד האות ז' אומר כב' השופט קדמי לסיכום המצב המשפטי כדלקמן: "הנה כי כן, הלכה פסוקה היא, כי אדם אשר ביצע עוולה יישא בתוצאות הכרוכות באותה עוולה, עצם העובדה שאישיות משפטית נוספת נושאת באחריות, אינה פוטרת אותו מאחריות אישית".   12. הפרת חובת הזהירות ע"י הנתבע: הנתבע יימצא אחראי בנזיקין אם אקבע שלא נהג כמנהל סביר בנסיבות העניין. בענייננו אני קובע שהנתבע לא נהג כמנהל סביר מהנימוקים הבאים: א. מנהל סביר יכול וצריך היה לצפות כי השקים שמסר לא ייפרעו כיוון שידע שהחשבון מוגבל (עמ' 26 ש' 22-23) , במיוחד לאור העובדה ששלושה שקים שנמשכו על ידו בעבר לא כובדו. ב. מנהל סביר לא היה ממשיך לקחת דלק בכמויות ניכרות, ביודעו שלא יוכל לשלם עבורו גם בעתיד, כיוון שהחברה "גוססת". ג. מנהל סביר, צריך היה לנקוט באמצעי זהירות סבירים ובאחריות, בכל הקשור להוצאות החברה. במקרה שלפניי, הנתבע לא בדק במהלך העסקים הרגיל מהן כמויות הדלקים שהחברה צורכת, ומהם החשבונות בהם מחייבת אותה התובעת (עמ' 28 ש' 5).   כאמור לעיל, אין לראות את התנהגות הנתבע כעולה בקנה אחד עם "כל מה שסביר לדרוש באותו מצב" בהתחשב בנזק הנגרם לצד השני ולנתבעת .   13. גרימת נזק: התנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות, הינו הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות וגרימת הנזק. בנסיבות המקרה, על פי מבחן הצפיות ומבחן הסיכון, ומבחן השכל הישר, התנהגות ומחדליו של הנתבע, הם שתרמו וגרמו במישרין לתוצאה המזיקה, עובדתית ומשפטית כאחת.   לאור האמור אין ספק כי הנזק נשוא התובענה הינו נזק כלכלי טהור, סחורה סופקה והתמורה עבורה לא שולמה.   14. מן המקובץ אני קובע שהנתבע חב כלפי התובעת לשלם את חובה של הנתבעת לתובעת מכוח קביעתי שיש מקום להרמת המסך, מכוח התחייבות האישית שנתן, ומכוח אחריותו בנזיקין כלפי התובעת.   15. סופו של דבר אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם את סכום התביעה הכולל בתוכו את שני הסכומים (אספקת דלק ודמי שכירות) בסך 105,317.25 ש"ח בתוספת אגרת משפט הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (13/1/00) ועד לתשלום בפועל ועוד שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.     התביעה שכנגד 16. הנתבעת (להלן: "אנ-טל") הגישה תביעה נגדית בה היא מבקשת לחייב את התובעת בתיק העיקרי (להלן: "טן") לשלם לה את ערך המכוניות והציוד (להלן: "המטלטלין") שהושארו במגרש ונמנע ממנה להוציאם בתום תקופת השכירות בתחילת 1999.   17. אנ-טל השמיעה שני עדים. הראשון היה מר יואל שירום שעבד אצלה כסדרן וכמנהל המשק במשך כ- 10 שנים (להלן: "שירום")   18. שירום העיד כדלקמן: א. שנתיים וחצי קודם לעדותו (30/10/01) ניגש למגרש בכוונה להוציא מטלטלין של אנ-טל אך מר מלצר מנע זאת ממנו. ב. עפ"י דבריו הגיע במועד מאוחר יותר פעם נוספת ואז ראה שאין יותר מטלטלין במקום למעט עגלות שהיו מקופלות אחת על השניה. ג. שבתקופת השיא היו לאנ-טל 17 משאיות.   19. העד השני הוא מנהלה של אנ-טל והנתבע מס' 2 בתיק העיקרי. בעדותו סיפר על כך שלאנ-טל היו רכבים בבעלותה וציוד נוסף הוא סיפר שהציוד נעלם מהמגרש ובשלב מאוחר יותר הושב למקומו ראה סעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית. בחקירתו הראשית אישר כי מספר מטלטלין נמכרו בהליכי ההוצאה לפועל (עמ' 29 ש' 8).   20. עד ההגנה בתביעה שכנגד מר דני מלצר מטעמה של "טן" סיפר שלמעט הקונטינר נמצא הציוד של אנ טל במגרש (עמ' 18 ש' 6).   21. סופו של דבר, בשלב זה אינני יכול לקבוע בוודאות הדרושה מהם המטלטלין שנמצאו במגרש בעת הפינוי ומה שווים. מה מהם נמצא היום ומה חסר. במילים פשוטות אנ-טל לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח מהו הנזק שנגרם לה. בנסיבות אלה לא נותר לי אלא לדחות את התביעה שכנגד וכך אני עושה.   22. למעלה מהצורך אומר כי לא שוכנעתי שטן מנעה מאנ-טל להוציא את המטלטלין מהמגרש. מחד טוענים זאת העדים מטעמה בעוד שהעד ממול מכחיש זאת. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות מאנ-טל להראות כי נקטה בצעדים משפטיים להסיר ולמנוע את "העכבון" שלא כדין, לטענתה, על המטלטלין שבבעלותה.   23. באשר לשאלה אם חלה על טן החובה לשמור על המטלטלין אומר שאם הייתי קובע שטן עיכבה את המטלטלין על המגרש היתה תשובתי חיובית וזאת לאור האמור בסעיף 1 (א) ו- (ג) לחוק השומרים התשכ"ז-1967.   24. סופו של דבר, אני דוחה את התביעה שכנגד ככל שהדבר נוגע לתשלום עבור המטלטלין שזהותם לא הוכחה ונזקם, אם נגרם, לא הוכח.   25. להסרת ספקות, אם אכן נמצאים מטלטלין על המגרש, שלא עוקלו כדין לטובת טן, רשאית אנ-טל להוציאם בתאום מוקדם עם טן.   26. בקביעת ההוצאות שנפסקו על ידי בסעיף 15 לעיל לקחתי בחשבון את ההוצאות בתביעה שכנגד.   ניתנה היום ד' באייר, תשס"ג (6 במאי 2003), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 06/05/03.   יחזקאל ברקלי, שופט  דלק