פסק דין השופטת נילי ארד 1. משך 21 שנה, עד לפרישתו לגמלאות ביום 1.7.1998, כיהן המערער כראש המועצה המקומית יסוד המעלה (להלן: המועצה). מאז פרישתו לגמלאות ועד חודש נובמבר 2002 שילמה המועצה למערער את גמלתו במועד, מדי חודש בחודשו. לטענת המערער, החל בדצמבר 2002 ועד ינואר 2005 הולן תשלום הגמלה, וגמלת פברואר 2005 לא שולמה לו כלל. בגין הלנת תשלום הגמלה ואי תשלומה בחודש פברואר 2005 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי. 2. בכתב ההגנה שהגישה, התייחסה המועצה למשבר הכלכלי החמור שפקד אותה במשך תקופה ארוכה אשר הגיע לשיאו בעקבות החלטת הממשלה לקצץ 50% מתשלומי מענק האיזון שהועברו לקופתה. משבר זה גרם לכך שהמועצה לא הייתה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה, לרבות תשלום שכר עובדיה וגמלת גמלאיה ובהן גמלת המערער. 3. בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי ציבור מר חיים יאנוס ומר טוביה לוי; עב 1724/04) דן בהרחבה בטענות הצדדים, וקבע כי מצבה של המועצה אינו שונה ממצבן של הרשויות המקומיות בישראל, אשר ידעו משבר כלכלי חמור בשנים האחרונות, שביטוי נרחב לו ניתן בפסק הדין בעניין עיריית לוד (עע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן, ניתן ביום 28.7.2005). בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי מצבה של המועצה "קשה ומצדיק את הפחתת שיעור פיצויי ההלנה... אך לא לבטלם". אי לכך חויבה המועצה לשלם למערער פיצוי הלנה בשיעור שנתי של 25%, עד לגובה השכר הממוצע במשק, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין עיריית לוד. 4. כנגד הפחתת פיצוי ההלנה מוסב הערעור שלפנינו, במסגרתו חזר המערער על עיקר טענותיו בפני בית הדין האזורי, תוך שעמד על ההבדלים הקיימים, לטענתו, בין עניינו לבין מושא פסיקתו של בית דין זה בפרשת עיריית לוד. לטענתו, השיעור הגבוה של גביית הארנונה, ופעולת המועצה לביטול העיקולים שהוטלו על חשבונותיה הביאו לכך שהלנת גמלתו היתה בשליטת המועצה. כמו כן, טען המערער כי המועצה פעלה בניגוד לחוק ללא תקציב מאושר משנת 2001. בכל מקרה, לטענתו, הלנת הגמלה משנת 2003 היתה בשליטת המועצה. המערער ציין בסיכומיו כי גמלת חודש נובמבר 2005 לא שולמה לו עד היום. הוסיף המערער וטען, כי המועצה הפלתה לרעה את גמלאיה ביחס לעובדיה, בכך שבתקופת הלנת תשלום שכרם של העובדים ותשלום הגמלה לגמלאים זכו העובדים בלבד לתשלום מקדמות על חשבון השכר שהולן. המועצה תמכה בשיעור פיצוי ההלנה כפי שקבעו בית הדין האזורי בפסק דינו. עוד ציינה המועצה בסיכומיה כי היא "מקיימת בימים אלו ממש דין ודברים עם משרד הפנים, על מנת לקדם פתרון של אמת, למצוקותיה הקשות." פסק הדין בערעור זה ניתן על בסיס סיכומי הצדדים בכתב, בהתאם להחלטה מיום 9.2.2006. 5. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו וכי דין הערעור להידחות. לשיטתו של המערער נסיבותיה של המועצה והמצב אליו נקלעה שונים מאלה שעמדו בבסיס ההלכה שנפסקה בעניין עיריית לוד ועל כן, אין להפחית את שיעור פיצוי ההלנה, כפי שקבע בית הדין האזורי. ולא היא. בית הדין התייחס בפסק דינו לעקרונות שהותוו בפסיקתנו ויישם אותם כהלכה על נסיבותיה הקונקרטיות של המועצה. בתוך כך נתן בית הדין דעתו לשיעור הגביה הגבוה של הארנונה ולכך שלא הוטלו עיקולים רבים על חשבונותיה. ומנגד, להפחתת סיוע המדינה שפגע בהיערכותה התקציבית של העירייה ובתפעולה, מחד, ולכך שפעלה במסגרת תקציב שלא קיבל אישורו של משרד הפנים ,כנדרש, למרות התראות ודו"חות ביקורת בנדון זה. המערער עצמו, שכאמור מילא תפקיד בכיר ביותר בעירייה והיה מודע למצבה מכלי ראשון, אישר כי המועצה נקלעה למשבר כלכלי חמור, וגרעונה המצטבר בשנים 2000-2003 החריף וגבר והגיע עד לכדי 75% מתקציבה השנתי. זאת ועוד. טענת המערער בכתב תביעתו בדבר פעולת המועצה בניגוד לחוק ללא תקציב מאושר על ידי משרד הפנים בשנת 2001 וללא תקציב מאושר על ידי המועצה ועל ידי משרד הפנים בשנים 2002-2003 מחזקת את המסקנה בדבר תחולת הלכת עיריית לוד, קרי, בנוסף לכשלים של גרעון תקציבי, דרך פעולת המועצה תרמה לגרעון התקציבי. אם כן, בענייננו, כלל הנסיבות מהוות "נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה". על רקע זה, ועל פי האיזון הנדרש, קבע בית הדין האזורי, כי "הנסיבות אשר גרמו לכך שהתובע לא קיבל את גמלתו בזמן הן נסיבות שחלקן לא היו בשליטת הנתבעת, אשר מצדיקות להפחית פיצויי הלנת שכר, אך לא לבטלם". 6. במצב דברים זה, לא מצאנו מקום לשנות מהחלטת בית הדין, לפיה גם במקרה זה נמצאה הצדקה להפחתת שיעור הפיצוי בגין הלנת גמלתו של המערער, באופן שיעמוד על שיעור שנתי של 25% עד לגובה השכר הממוצע במשק, בעוד שיתרת הגמלה המולנת תישא הפרשי הצמדה וריבית בלבד. 7. במסגרת ערעורו הגיש המערער בקשה לצירוף ראיה (בש"א 958/05), בה ביקש להעיד את גב' אינס בוסקילה, עובדת סוציאלית במועצה, בסוגיית תשלום מקדמות לעובדים בתקופה בה הולן שכרם. נתנו דעתנו לבקשה ולתגובת המועצה בהתייחס אליה, ומצאנו כי יש לדחותה. טענת המערער לפיה הופלו גמלאי המועצה ביחס לעובדיה, להם שולמו מקדמות, נדונה בפסק הדין שבערעור ונדחתה משנמצא כי אין היא מבוססת דיה. משכך, חוזר המערער ומבקש לבסס טענת ההפליה בשלב הערעור. לא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, על דרך השמעת עדותה של גב' בוסקילה בשלב הערעור, כפי שמבקש המערער לעשות. מה גם שנוכח מצבה של המועצה, כפי שתואר, אין בטענת ההפליה כדי לשנות ממסקנתנו, לפיה נכון נהג בית הדין האזורי בהפחיתו את שיעור פיצוי ההלנה. 8. סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין אנו עושים צו להוצאות. פרישה