להלן פסק דין בנושא זכויות עובדים של גוי של שבת : פסק דין 1. זוהי תביעה לתשלום גמול עבור עבודה בשבתות וחגים מכח חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן - החוק). עיקרי העובדות וטענות הצדדים 2. התובעת 1 (להלן - גלינה) הועסקה אצל הנתבע מיום 1.6.01 ועד ליום 1.3.06. התובע 2 (להלן - איוון) הועסק אצל הנתבע מיום 1.4.03 ועד ליום 15.9.07. התובעת 3 (להלן - אנה) הועסקה אצל הנתבע מיום 1.10.03 ועד ליום 15.9.07. 3. הנתבע הינו בית חולים הנותן שירותיו למטופלים שהינם ברובם מהציבור החרדי - דתי ומקפיד לקיים את ההלכה הדתית במלואה. על פי ההלכה, קיימות פעולות האסורות לביצוע על יהודים ביום השבת למעט במקרים של "פיקוח נפש" ועל כן, מעסיק הנתבע ביום שבת עובדים שאינם יהודיים במסגרת משרה של "גוי של שבת" על מנת שאלו יבצעו את הפעולות שעשייתן נוגדת את ההלכה במטרה לשמור על קדושת השבת. יהודים רשאים לבצע פעולות האסורות בשבת רק במקרים של "פיקוח נפש". פעולות אחרות כמו כתיבה, הדלקת מכשירים חשמליים, ומענה לטלפונים, אסורה. כל התובעים הועסקו במסגרת הנתבע כ"גוי של שבת". התובעים עבדו אך ורק בימי שבתות ובחגי ישראל. 4. גלינה עלתה לישראל מאוקראינה בשנת 2000. נודע לה, כי הנתבע מציע עבודה בשבתות ובחגים למי שאינו יהודי. התפקיד שהוצע היה כתיבה ועבודה במכשירים רפואיים. במודעה שהציעה את התפקיד היה כתוב שדרושה כתבנית שבת "לא יהודיה לפי אמא". לאחר שעברה ראיון אצל רב בית החולים, היא התקבלה לעבודה. בשלב ראשון היא ביצעה עבודות על פי הוראות הצוות הרפואי כמו רישום מדדים של חולים. לאחר תחילת עבודתה, הוטל עליה לבצע עבודות נוספות המבוצעות על ידי כח עזר כמו לסייע ליולדת בהליכה, להעביר חולים במיטות או כיסאות גלגלים, לנקות אלונקות וכדומה. יום עבודתה היה כחצי שעה לפני כניסת השבת עד השעה 07:00 למחרת שאז היה מגיע מחליף או שהיתה עובדת במשמרת שתחילתה משעה 07:00 בבוקר עד כמחצית השעה אחר יציאת השבת. לטענתה, היא בת לאב יהודי ועל כן תופסת עצמה כיהודיה וזאת למרות שאמה אינה יהודיה. תביעתה הינה לגמול עבור עבודה בשבתות ובחגים בשיעור 50% מהשכר ובסך 46,978 ₪. 5. איוון הגיע ארצה מברית המועצות בשנת 2000. בשנת 2003 נודע לו מאחותו גלינה (התובעת 1) על העבודה בנתבע. הוא התקבל לראיון אצל רב בית החולים ולאחר מכן, התקבל לעבודה. ביום 23.3.07 בעקבות הגשת התביעה, הוא התבקש לחתום על הצהרה שיום המנוחה שלו הוא יום שישי או ראשון (נספח א' לתצהירו) הוא סירב והתפטר מהעבודה. במסגרת תפקידו היה עליו להתייצב לעבודה בשבתות ובחגים ולבצע מטלות על פי הוראות הצוות הרפואי. במשך הזמן הוטל עליו לבצע גם עבודות של כח עזר כמו העברת חולים, טיפול בכבסים וכדומה. יום עבודתו היה מתחיל כחצי שעה לפני כניסת השבת ונמשך עד שעה 07:00 למחרת. לעיתים נשאר משמרת נוספת עד כחצי שעה לאחר צאת השבת. לטענתו, במולדתו הוא נחשב כיהודי והוא תופס את עצמו כיהודי חילוני. יום מנוחתו הוא יום השבת כמו 99% מן הישראלים. תביעתו הינה לגמול עבודה בשבתות ובחגים בסך 40,914 ₪. 6. אנה ילידת ברית המועצות הגיעה ארצה בשנת 2000 והתאזרחה מכח חוק השבות. היא התחילה לעבוד בנתבע ביום 1.10.03 בעקבות בעלה איוון (התובע 2). אנה מציינת, כי אמה אינה יהודיה אך היא נכדה ליהודי. היא מגדירה את עצמה כחסרת דת. לפני קבלתה לעבודה, עברה ראיון ואח"כ שיחה עם הרב. תפקידה היה לבצע רישומים, לקיחת מדדים ושיחות טלפון. במשך הזמן הוטל עליה גם לבצע עבודות של כח עזר כמו העברת חולים, טיפול בכבסים, הבאת ציוד רפואי מהמחסן וכדומה. עבודתה התחילה כחצי שעה לפני כניסת השבת ונמשכה עד למחרת בשעה 07:00. בחלק מהזמן עבדה במשמרת בוקר משעה 07:00 ועד כחצי שעה אחרי יציאת השבת. לעיתים רחוקות עבדה שתי משמרות רצופות. אנה התפטרה לאחר שסירבה לחתום על מכתב ולפיו יום המנוחה שלה הוא יום שישי או יום ראשון. דרישתה הינה לגמול עבודה בשבתות ובחגים בסך 35,068 ₪. 7. עדי הנתבע רב בית החולים הרב יוסף אופנר והחשבת הכללית גב' חנה שטרייכר (ראם) הצהירו, כי התובעים כולם התקבלו לעבודה אך ורק לתפקיד "גוי של שבת" והם לא נדרשו לבצע עבודה כלשהי בשאר ימות השבוע. התובעים התקבלו לאחר ראיון עם רב בית החולים ולאחר בדיקה קפדנית שביצע באשר ליהדותו של המועמד לעבודה. כל התובעים הציגו את עצמם כלא יהודים והם אף חתמו על הצהרה ברוח זו. התובעים מעולם לא דרשו לקבל גמול עבור עבודתם בשבתות ובחגים ולא הודיעו כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועית שלהם. לו היו התובעים מציגים עצמם כיהודים או טוענים, כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועי שלהם, הם לא היו מתקבלים לעבודה זו וזאת משיקולים הלכתיים. העסקת נוכרים בשבת - ההיבט הלכתי היסטורי 8. מחקר מקיף על הרקע ההלכתי להעסקת נוכרים בשבתות ובחגי ישראל כמו גם יישומם בפועל של ההלכות בנושא זה בתקופות שונות ובמקומות שונים, ערך פרופ' יעקב כץ. הדברים פורסמו בספרו גוי של שבת (ירושלים תשמ"ד). כך מבאר פרופ' כץ את בסיסה של התופעה: "שורש התופעה של "גוי של שבת" נעוץ באופיה של השבת כמצוה דתית המיוחדת לישראל. הוא, עבדו, אמתו ובהמתו, מנועים מלעשות מלאכה בשבת; מה שאין כן בני נח, היינו, כל באי עולם שלא נתגיירו או שלא נכנסו תחת רשות יהודית כעבדים ושפחות ... דת ישראל לא נתפסה כצורת פולחן ומערכת נימוסים המחייבות את התושבים במקום מסויים, אלא כהתחייבות של העדה היהודית הנובעת מקבלת התורה מסיני - ושמירת השבת בכלל התחייבות מיוחדת זו. הגוי היה רשאי איפוא לעסוק במלאכתו ללא פקפוק. השאלה, אם אף היהודי רשאי להעסיקו במלאכתו שלו, היתה מוכרחה להתעורר ולתבוע מענה להלכה ולמעשה ..." (עמ' 173). המחבר ממשיך ומציין: "מן הבעיות שעלו על שולחנם של בעלי ההלכה בתחום זה נלמד על מעורבותם של היהודים בחיי הכלכלה של הסביבה הלא - יהודית. שכן השימוש "בגוי של שבת" אינו מצטמצם בהדלקת תנורו של היהודי על ידי הגוי בימות החורף הקרים וכדומה. הוא ממלא תפקיד חשוב אגב הזדקקות יהודים ולא יהודים זה לזה בתחומי כלכלה שונים. "עבדים ושפחות" או פועלים נוכרים עובדים בביתו ובמשקו של היהודי. יהודים עושים שותפות עם גויים בעסקים; הם שוכרים מהם ומשכירים להם שדות ומפעלים, מפליגים באוניותיהם ומצטרפים לשיירות בהנהגתם וכדומה. אפילו פירש היהודי עצמו בשבת מכל עשייה, עדיין הוא עשוי להנות מן הפעולה המתבצעת על ידי הגוי. על כן נשאלת השאלה: האם הנאה זו מותרת או אסורה?". (עמ' 11 - 12). חוקר אחר בן זמננו מציין בהתייחסותו לפסיקה בנושא זה במקומות שונים בימי הביניים כי: "...במבט לאחור כמעט שלא ניתן לתאר את השבת היהודית באירופה של ימי הביניים בלא מעורבותו הפעילה של הנוכרי בנושאים ביתיים שונים". (פרופ' ישראל מ. תא-שמע, קבלנות נוכרים ועבודת משרתים בשבת וביום טוב בתוך: הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1100 - 1350, ירושלים תשנ"ו, עמ' 149-167). 9. הלכה למעשה נקבע, כי אין איסור בעשייתו של גוי לצרכי יהודי או בכליו של יהודי, אלא שאמירה לנכרי היא האסורה מדרבנן. "אמירה לנכרי - שבות", היינו מלאכה שלישראל אסור לעשותה בשבת, אסור לו לומר לנוכרי לעשותה עבורו (בבלי, שבת דף ק"נ ע"א). מספר טעמים נאמרו לאיסור האמירה לנכרי בשבת. הרמב"ם סבור, כי מדובר בחשש שהדבר יביא לחילולה של השבת על ידי היהודי עצמו. כך נפסק במשנה תורה, הלכות שבת פרק ו' הלכה א': "אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן". שיטה אחרת גורסת, כי עניינה של אמירה זו באיסור דיבור של חולין בשבת. ב"פירוש קדמון ממצרים" על משנה תורה (מופיע במשנה תורה לרמב"ם הלכות שבת פרק ה' הלכה ו', מהדורת שבתי פרנקל בעמ' תקכ"ז), מנוסחים הדברים כך: "אסור לדבר בשבת אלא בדבר מצוה כמו שלמדו בפי' "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיהו נח' יג') כלומר כבדהו מלדבר בו דבר של חול כמו שאמרו דבור אסור (בבלי שבת דף קי"ג עא' - עב'. משנה תורה לרמב"ם הלכות שבת פרק כד' הלכה ד'. רש"י מסכת עבודה זרה דף ט"ו ע"א ד"ה "כיון דזבנה" - ש.ט.). לפיכך אסור לדבר בשבת דברים של חול ולא יאמר לגוי בשבת לעשות לו מלאכה ואפילו אמר לו לעשותה אחר השבת שמא לא ימצא גוי ויבוא לעשותה בעצמו ולפיכך אמרו אמירה לגוי שבות והחמירו בזה שאפילו אמר לו מקודם השבת לעשות מלאכה בשבת אסור". טעם אחר נאמר לאיסור. אמירה לנכרי הינה בגדר מינויו לשלוחו של היהודי כך שפעולתו של הנכרי תחשב עשייתו של היהודי עצמו (רש"י מסכת שבת דף קנ"ג ע"א ד"ה "מאי טעמא". הגהות מימוניות על משנה תורה לרמב"ם פרק ו' הלכה א' אות ב'). (לנושא כולו ראו: אנציקלופדיה תלמודית כרך שני, ערך אמירה לנכרי שבות, עמ' מב' - מד'). 10. לאיסור אמירה לנכרי יש מספר יוצאים מן הכלל. במקרים מסויימים מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה האסורה בשבת. אחד המקרים הינו לצורך חולה שאין בו סכנה. כך נפסק בשו"ע או"ח סימן שכ"ח סעיף יז': "חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה [הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל דמי] אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה (משנה ברורה ס"ק מז': אפילו במלאכה דאורייתא והוא הדין שאר צרכיו כגון לאפות ולבשל וכיוצא באלו אם צריך לכך) אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא (משנה ברורה ס"ק מח': דלא הותר לישראל לעבור על איסור דאורייתא כל זמן שאין נוגע לפיקוח נפש ממש) אפילו יש בו סכנת אבר...". (ראו בנוסף: הרב יהושע ישעיהו נויבירט, שמירת שבת כהלכתה ירושלים תשל"ט, חלק א' פרק ל' סעיף יא' וההפניות שם. הרב פרופ' אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית ירושלים תשכ"ט, כרך שישי ערך שבת, עמ' 315-322. אנציקלופדיה תלמודית כרך שלושה עשר ערך חולה עמ' רע"ה - רע"ט). 11. יצויין כי עם תחילתה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל, התעוררה השאלה האם ראוי ונכון להמשיך ולהזדקק למוסד זה של "גוי של שבת" או שמא יש להעדיף פתרונות אחרים. התנגדות רעיונית לשימוש בעבודת נוכרי בשבת באה בעיקרה מחוגי ההתיישבות הדתית. הדברים באו לידי ביטוי באמצע שנות השלושים של המאה שעברה בשאלת איסור החליבה בשבת, נושא שהיה קריטי לקיומה של אותה התיישבות בראשית דרכה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבה הראשי של ארץ ישראל פסק למתיישבים הדתיים כי חליבה בשבת מותרת אך ורק על ידי נכרי וזאת חרף טענותיהם של חלק מהמתיישבים בדבר הצורך בעבודה עברית דווקא. (ראו: תחומין קובץ הלכתי, כרך א' עמ' 5-8). בניגוד לדעה זו מצא הרב בן ציון חי עוזיאל אז רבה של יפו - ת"א ולימים הראשון לציון, דרך מסוייגת לחליבה לאו דווקא על ידי מי שאינו יהודי (ראו: הרב ב.צ. מאיר חי עוזיאל, פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, ירושלים, תשל"ז סימן כ' עמ' פב' - קו'). עם הקמתה של מדינת ישראל, חזרה שאלה זו להעסיק גם פוסקי הלכה. גישה ולפיה יש למצוא דרכים לקיום מדינה יהודית ללא הזדקקות לנכרים אשר יעשו את העבודות האסורות של היהודים, במיוחד כשמדובר בנושאים שברפואה, מצויה בכתביו של הרב שלמה גורן הרב הראשי לצה"ל ולאחר מכן הרב הראשי לישראל. (הרב שלמה גורן, תורת המדינה, ירושלים תשכ"ו, עמ' 328-334. הנ"ל, תורת הרפואה, ירושלים תשס"א, עמ' 215, 235, 318). דיון והכרעה 12. רב בית החולים הסביר בתצהירו את הליך קבלת עובדים לתפקיד "גוי של שבת" כדלקמן: "7. קבלתו של עובד למשרת גוי של שבת מתבצעת כדלהלן: 7.1 הודעה על משרה פנויה מפורסמת בעיתונות, בין היתר בעיתונים דוברי השפה הרוסית. 7.2 המועמד הפוטנציאלי מגיע לבירור בפניי. אני מתאר למועמד את מהות המשרה ומברר האם המועמד הינו יהודי, אם לאו. לבירור בדבר יהדותו של המועמד חשיבות מרובה לאור אופיו הדתי של המוסד, שכאמור העסקת יהודי בשבת, שלא במקרים של פיקוח נפש, הנה אסורה איסור חמור ומהווה עבירה חמורה על פי ההלכה. 8. יהדותו של המועמד נבדקת כדלקמן: 8.1 במסגרת הבירור אני שואל את המועמד באופן ברור וחד משמעי האם הוא יהודי. במידה והמועמד משיב בשלילה אני ממשיך בבירור ובודק את תעודת זהותו. 8.2 אני נעזר במספר סממנים המופיעים בתעודת זהותו של המועמד: בתעודות זהות ישנות בשורת הלאום נכתב האם בעל תעודת הזהות הינו יהודי אם לאו. במידה ונרשם בתעודת הזהות, כי המועמד הינו יהודי אזי מועמדותו נפסלת. בתעודות זהות חדשות בהן לא קיימת שורת לאום, אני בודק את רישום תאריך הלידה של המועמד. לרוב רישום תאריך לידה עברי בתעודת הזהות מעיד על היותו יהודי ולהיפך. 8.3 במידה ותעודת הזהות אינה מספקת תשובה חותכת וניכר כי המקרה גבולי, אני לא מעסיק את המועמד. 8.4 במידה ונמצא כי המועמד אינו יהודי, ממשיך המועמד לשלב האחרון בקבלתו לעבודה ומופנה למחלקת משאבי אנוש. 9. יודגש, כי אני מבצע את הבדיקה לחומרא וכל חשש שמתעורר בי ולו קל שבקלים בדבר יהדותו של המועמד מביא מיידית לדחיית המועמדות. גם אם המועמד טוען, כי הוא רואה עצמו יהודי (על אף שעל פי ההלכה ייתכן ואינו כזה) אזי על מנת למנוע כל חשש או ספק ספיקא אני דוחה את מועמדתו". בחקירתו הנגדית ציין הרב, כי לא שאל את התובעים מהו יום המנוחה השבועי שלהם. הואיל והם באו לעבוד בשבת, הרי שברור היה לו שיום השבת אינו יום המנוחה שלהם. מעדויות התובעים כולם עולה באופן ברור, כי הם התקבלו לעבודה לצורך תפקיד של "גוי של שבת", הם היו מודעים כי התקבלו לתפקיד זה ולתפקיד זה בלבד וזאת בשל כך שעל פי ההלכה היהודית אין הם נחשבים כיהודים. בפועל, הם עבדו אך ורק בימי שבת וחגי ישראל. במהלך כל תקופת עבודתם הם לא טענו טענה כלשהי כנגד העסקתם בדרך זו וכנגד הגמול שניתן להם בגין העסקתם. 13. שעות המנוחה השבועית נקבעו בסעיף 7 לחוק אשר זה נוסחו: "שעות המנוחה השבועית (א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד. (ב) המנוחה השבועית תכלול - (1) לגבי יהודי - את יום השבת; (2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו". בסעיף 9 לחוק נקבע כי, העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה אם לא הותרה לפי סעיף 12 לחוק. בסעיף 17 לחוק נקבע הגמול לו זכאי מי שעובד בשעות המנוחה השבועית. שאלת הגדרת יהדותו של עובד בהקשר לחוק נדונה והוכרעה בע"פ 1003/00 הנדימן - עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל פד"ע לח' 262 בעמ' 272 - 273 מפי השופט צור כדלקמן: "יאמר מייד - השאלה העומדת בפנינו אינה קשורה כלל ועיקר בשאלת "מיהו יהודי" על פי ההלכה היהודית. עניין לנו בהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה החלה על "יהודי", הוראה שנועדה למטרה חברתית מובהקת ואין לה דבר וחצי דבר עם השאלות הנוקבות והשנויות במחלוקת לגבי קביעת יהדותו של אדם על פי ההלכה. השאלה העומדת בפנינו היא מיהו יהודי לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה וליתר דיוק - מיהו יהודי לעניין התכלית החברתית של החוק ושל ההוראה המיוחדת בדבר חופשת מנוחה שבועית בשבת. התשובה לשאלה זו פשוטה: יהודי לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה הוא כל עובד המצהיר על עצמו כיהודי, בין בכלל ובין בפני המעסיק,הצהרה שעל פניה היא נכונה. חוק שעות עבודה ומנוחה מעניק ליהודי זכות למנוחה שבועית בת 36 שעות לפחות שהשבת היא חלק ממנה. אל מול זכות זו עומדת חובתו של המעסיק להעניק לעובד את שעות המנוחה. אחד ממרכיבי חובתו של המעסיק הוא הצורך לברר את מעמדו של העובד - לצורך סעיף 7 (ב) לחוק - כ"יהודי" או כ"מי שאינו יהודי" . בירור זה מוטל על המעסיק והוא יכול וצריך להתמצות בקבלת הודעה מן העובד. המעסיק אינו צריך לכתת את רגליו אל משרד הפנים או אל לשכת הרבנות כדי לברר אם העובד שבפניו הוא יהודי לפי כל דקדוקי ההלכה. הודיע העובד כי הוא "יהודי" - יקבל זאת המעסיק ויעניק לו חופשת מנוחה שבועית בשבת ולא בכל יום אחר. לא עשה כן המעסיק - חושף הוא עצמו לעבירה פלילית מכח סעיף 9 לחוק. לאחרונה נחקק חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002. חוק זה מחייב את המעביד למסור לעובד, סמוך לאחר תחילת עבודתו, הודעה בכתב המפרטת את תנאי העבודה של העובד (סעיף 1 לחוק). אחד מפריטי תנאי העבודה אותם חייב המעביד למסור לעובד הוא יום המנוחה השבועי שלו (סעיף 2 (א) (7)). כפי שראינו, לגבי יהודי יום המנוחה השבועי קבוע בחוק והוא יום השבת. עם זאת, חובתו זו של המעביד למסור לעובד מידע על יום המנוחה השבועית שלו, מחייבת כיום את המעביד - כל מעביד - לברר עם העובד, לצורך קביעת יום המנוחה השבועי, אם יהודי הוא או בן דת אחרת. כאמור, בירור זה יכול להתמצות בקבלת הודעה מן העובד שאם, על פניה, נכונה היא, יכלכל המעביד צעדיו על פיה". בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה בבית המשפט העליון (רע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נז' (3) 1). דברים אלו נכונים גם למקרה דנן. כשם שהצהרתו של עובד על היותו יהודי מחייבת את מעסיקו לענין החוק כך גם הצהרתו - בין במפורש ובין במשתמע - כי אין הוא יהודי מחייבת ביחסים שבין העובד למעסיק, וזאת לאחר בדיקה סבירה של המעסיק שנעשית בתום לב. התובעים הגיעו לעבודה מתוך ידיעה ברורה, כי קבלתם לעבודה הינה על רקע העובדה שאין הם נחשבים כיהודים על פי ההלכה היהודית ואין הם רשומים כיהודים בתעודות הזהות שלהם. המעסיק ביצע את הבדיקה בענין זה בדרך של קבלת הצהרה מפי התובעים ובנוסף בדרך של בדיקת תעודות הזהות. בפועל, מתכונת עבודתם במהלך כל שנות העבודה בוצעה על סמך הנחה זו. הואיל וכך, אין הם נחשבים כיהודים לצורך חוק וממילא יום המנוחה שלהם אינו יום השבת כקבוע בסעיף 7 (ב) (1) לחוק. בהתייחס לאמור בסעיף 7 (ב) (2) לחוק. הנתבע רשאי היה להניח, כי יום השבת אינו יום המנוחה המקובל על התובעים. על פי האמור בסעיף קטן זה, גם לגבי מי שאינו יהודי יתכן ויום השבת יהיה יום המנוחה השבועי שלו "הכל פי המקובל עליו". בנסיבות קבלת התובעים לעבודה, היינו עבודה בשבתות ובחגי ישראל בלבד, עבודה שהוצעה רק למי שאינו יהודי על פי ההלכה, ניתן היה להניח, כי אין מדובר בעובדים שיום השבת הוא יום המנוחה המקובל עליהם. למותר לציין, כי התובעים לא הצהירו בדרך כלשהי שיום השבת הוא יום המנוחה המקובל עליהם. סיכום 14. נוכח האמור לעיל, נדחית התביעה לגמול עבור עבודה בשבתות וחגים. התובעים ישאו בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. זכויות עובדים