חובת התראה לפני סירוב שיקים מבוא 1. זוהי בקשה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"). המבקשת הינה בעלת חשבון עסקי אצל המשיב מאז 1998. 2. בתאריך 12.4.00, קיבלה המבקשת הודעה על החלת הגבלה בחשבונה (נספח א' לבקשה). בתאריך 19.4.00 הגישה המבקשת בקשה לביטול הגבלת החשבון, וכן בקשה לעיכוב כניסת ההגבלה לתוקף (ע"א 504/00 אשר הוגש בבית משפט זה). בטרם נדון העניין, הגישו הצדדים הודעה בהסכמה על גריעתם של שבעה שיקים ממניין השיקים שסורבו (נספח ג' לבקשה). עקב כך בוטלה ההגבלה, ונותרו על כנם שלושה שיקים . 3. בתקופה שבין ה- 25.4.00 ועד 24.7.00, סירב המשיב 8 שיקים שנמשכו על חשבונה של המבקשת, דבר שהביא להגבלה נוספת, בגינה מוגש ערעור זה (נספח יד' לבקשה). טענות המבקשת 4. כנגד סירובם של שמונת השיקים מעלה המבקשת שתי טענות: האחת, כי הסירוב נעשה שלא כדין, וזאת בהסתמך על הסכם מכללא ו/או בע"פ בין הצדדים לפיו הותר למבקשת אשראי של 120,000 ₪. שנית, למבקשת לא נשלחה כל התראה בטרם הסירוב. טענות המשיב 5. מנגד, טוען המשיב כי סירוב השיקים נעשה כדין: ראשית, למבקשת הייתה מסגרת אשראי מאושרת של 70,000 ₪ בלבד. שנית, בין הצדדים הוסכם כי שיקים שנמשכו על חשבונה של המבקשת יכובדו רק תמורת הפקדת מזומנים. היקף האשראי 6. טוענת המבקשת, כי בין הצדדים היה הסכם לפיו, אושר למבקשת אשראי של 120,000 ₪. אין חולק, כי בכפוף להסכם זה משיכת השיקים אינה מהווה חריגה מאשראי. מנהל המבקשת, מר בן עמי בבר, הצהיר: ”למען הסדר הטוב, יוזכר כי במסגרת פעילות החשבון הייתה מאושרת למבקשת מסגרת אשראי של כ- 120,000 ומעלה, ולדוגמא בתאריך 03.10.99, עמדה המבקשת ביתרת חובה של - 135,522 ₪, והמשיב לא החזיר צ'קים". (תצהיר עדות ראשית, ס' 11). וכך העיד בחקירתו הנגדית: ” ש. אתה בתצהיר שלך מצהיר על איזה שהוא הסכם שהיה לך לגבי מסגרת אשראי של 120,000 ₪. כל ההסכמים האלה, כל הדברים שאתה טוען לגביהם, הסכמות שלך עם מנהל הסניף הקודם. ת. כן נכון. הדברים סוכמו עם מנהל הסניף הקודם מר חזי חי". (פרוט', עמ' 1, ש' 4-6). המבקשת לא הציגה כל אסמכתא נוספת, בעניין זה. המשיב מנגד, חולק על טענה זו, ולגרסתו, למבקשת הייתה מסגרת אשראי מאושרת של 70,000 ₪ בלבד (תצהיר עדות ראשית, עמ' 2, ס' 11). בנוסף, ביום 25.1.00 מונה לבנק מנהל חדש, ובסמוך למועד כניסתו לתפקיד נפגש עם מנהל המבקשת והבהיר לו כי על המבקשת לצמצם את פעילותה בחשבון וכי לא תותר יתרת חובה בחשבונה. כמו כן הובהר לו, כי מעתה והלאה יכובדו שיקים אשר נמשכו על חשבון המבקשת רק במידה ובמקביל לכך תפקיד בחשבונה מזומנים. (תצהיר עדות ראשית, עמ' 2, ס' 13). 7. אכן, נקבע בפסיקה כי הסכם בין בנק ללקוחו הנוגע לאשראי יכול שייעשה בע"פ ואף על ידי התנהגות: ”אין חולק על כך, כי מקום שאין הדין מחייב עריכת הסכם בכתב, יכול שהסכם זה, יערך אף בעל פה. אף מקובל עלי כי התנהגות לאורך זמן של הבנק, המכבד דרך קבע שיקים של הלקוח, כאשר חשבונו מצוי ביתרת חובה, יכולה להעיד על כך שהבנק הסכים להעניק ללקוח מסגרת של משיכות יתרת מאושרת, ונפח אשראי, אשר כיבוד שיקים במסגרתו מעיד על קיומו, על אף העדר מסגרת פורמלית כתובה. אף יתכנו מקרים, בהם ניתן יהא לגזור על הבנק חובה לכבד שיקים מכח דיני המניעות - עליהם עמד בא כוחה המלומד של המבקשת בהרחבה. מובן גם כי הבנק חב חובה, כפולה ומכופלת, לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב עם לקוחו, ואם אושרה לו, דרך קבע, גלישה ממסגרת האשראי - יתכן כי על הבנק להתרות בו, ששוב לא יתיר לו לעשות כן, קודם שהוא עוצר אפשרות זאת, שכן בהתנהגותו יצר יסוד סביר לציפיה אצל הלקוח כי יהא מחוייב לפרוע שיקים מעל המסגרת”. (ה"פ (עפולה) 135/98 - א.מ.י. אולמות מסעדות נ' בנק דיסקונט תקדין שלום, כרך 99 (1), תשנ"ט/תש"ס 1999 עמ' 162). בענייננו, ביקשה המבקשת להסתמך על דפי חשבון מחודשים אוקטבר 1999 וינואר 2000, מהם עולה כי גם במצב בו חשבונה נמצא ביתרת חובה של מעל 100,000 ₪, כובדו שיקים שנתנה. באשר לדף החשבון מחודש ינואר 2000 (נספח א' לסיכומים), הרי שהוא הוגש באיחור, ועל פי סעיף 14 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב - 1981, אין בית משפט נזקק להם, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, וטעמים שכאלה לא הוצגו בפני בית המשפט. ”בדונו בבקשה לא ייזקק בית המשפט לנימוק או לראיה שלא הוזכרו בבקשה, בתשובת המשיב או בכתב התשובה של המבקש - השותף אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, או אם הועלו הנימוק או הראיה לראשונה בכתב התשובה של המבקש או של המבקש - השותף”. מדף החשבון מחודש אוקטובר 1999 (נספח ד' לבקשה), עולה כי אכן במספר מקרים בהם יתרת החובה של המבקשת חרגה מעבר ל - 120,000 ₪ לא סורבו שיקים שנמשכו על חשבונה. 8. אולם, לעניות דעתי, אין בכך כדי להובילני למסקנה כי בין הצדדים נכרת חוזה להגדלת האשראי בחשבונה של המבקשת. הכלל הוא, כי אין הבנק חייב להסכים לכבד משיכות יתר, וחובתו של הבנק היא לכבד משיכות כספים מחשבון הלקוח, כל עוד עומד החשבון במסגרת האשראי שהוקצתה. כאשר הלקוח חורג ממסגרת האשראי, שמור לבנק שיקול הדעת האם לאשר משיכה זו אם לאו. הלכה זו, לפיה, אין הבנק חייב להסכים לכבד משיכות יתר מוצאת ביטויה בפסיקה. בע"א 323/80 אלתית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז (2) 673, 684 נקבע: "דווקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה, אם לאו, מחייבת את המסקנה שאישור משיכות יתר מסויימות, אפילו כל משיכת יתר, אין בה כדי לגרוע מזכות הבנק, שלא להסכים למתן אשראי על פי משיכת יתר פלונית". בהסתמך על האמור, קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"א 428/89 בנק המזרחי נ' סוליאתן, תקדין מחוזי כרך 97 (ו) 2173 כדלקמן: "ע"י הקצאת מסגרת אשראי מאושר מסכים הבנק מראש לסכום האשראי שיועמד ללקוח. כאשר מעמיד הבנק ללקוח אשראי חריג שומר הוא לעצמו את הזכות אם להעמיד אשראי חריג מסויים המתבקש, אם לאו". בע"א 215/93 אגבריה נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, (לא פורסם) נקבע: "גם הטענה כי הבנק אפשר חריגות מהמסגרת, אין בה כל מאומה, שהרי סעיף10 (א)(3 ) מדבר על יסוד סביר להניח שהבנק היה חייב לפרוע השיק מכח הסכם ... התעלמות מחריגה אין פירושה בהכרח שבבסיס התעלמות כזאת עמד הסכם". בהמ' 7288/92 (י-ם) ספיר נ' בנק דיסקונט (לא פורסם) קבע כב' השופט גל: "העובדה שהמשיב כבנק מסחרי מסכים לסטייה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת כשלעצמה על חובה להמשיך ולעשות זאת בעתיד ולתמיד... היסוד הסביר של הלקוח צריך להניח שהיתה חובה מצד הבנק. תקוה, ציפיה, מחשבה או סברה אינן מספיקות לשם כך". לא הוכח כי התנהגות זו של הבנק נמשכה לאורך זמן, ובדף החשבון היחיד שהוצג אין די. על המבקשת היה להציג אסמכתאות נוספות או לחלופין להעיד את מנהל הבנק עימו נכרת החוזה. במקרה דומה נקבע מפי סגן הנשיא, כב' השופט שפירא, כי: "המבקש לא המציא כל ראיה בדבר הסכם בינו לבין הבנק לפיו הורשה המבקש לחרוג ממסגרות האשראי שהוקצו לו, וכאמור, אין בעובדה שהבנק כיבד מעת לעת שיקים גם כאשר חרגו ממסגרת האשראי המאושרת כדי להקים הסכם או חובה כלשהי על הבנק לפרוע שיקים החורגים ממסגרת האשראי המאושרת". (בש"א (טבריה) 649/98 ריזק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תקדין שלום, כרך 99 (1), תשנ"ט/תש"ס 1999 עמ' 96). 9. אף אם אניח כי בין המבקשת למנהל הקודם של הסניף הוסכם על אשראי כפי שטוענת המבקשת, הרי דומני, כי אין בכך כל סתירה לנטען על ידי המשיב, כי מדיניות זו שונתה עם היכנסו של המנהל החדש, מר אמיר תומר, לתפקידו, ביום 25.1.00. ואכן, מדפי החשבון לחודשים אפריל - אוגוסט 2000 שהוצגו על המבקשת (נספחים ה- יא לבקשה) עולה כי בכל פעם שחשבונה של המבקשת עמד על יתרת חובה של מעל 70,000 ₪ לא כובדו שיקים שניתנו על ידה. מנהל המבקשת אף העיד בחקירתו הנגדית כי משנכנס מנהלו החדש של המשיב, הוסכם בין הצדדים כי מסגרת האשראי תוקטן: "ש. מאז ינואר 2000 מי שמכהן כמנהל הסניף הוא מר אמיר תומר, ושהוא נכנס לתפקיד הבהיר לך שלא יאפשר לך לחרוג ממסגרת האשראי. ת. הסיכום היה שנרד במסגרת האשראי בהדרגה. לא נוכל למשוך את המסגרת שהתה מקובלת שחזי היה, וסוכם שהמסגרת רק יכולה לרדת ולא לעלות. במגמה של ירידה כל הזמן. ש. המדובר היה ביתרת חובה בחשבון. ת. שאמיר נכנס היתרה הייתה נדמה לי מעל 100,000 ₪ וזו הייתה מאושרת. הכוונה הייתה ללכת לקראת סגירת החשבון". (פרוט', עמ' 1 ש' 4-14). אמנם, המשיב לא הציג לבית המשפט מסמך המעיד על הסכמת הצדדים כי למבקשת יינתן אשראי של 70,000 ₪, אולם מדפי החשבון שהוצגו בפני המשפט וכן מנספח ד' לתשובת המשיב לבקשה עולה כי אכן מסגרת האשראי שניתנה למבקשת היתה 70,000 ₪ בלבד. 10. כמו כן, גם טענתו של המשיב כי משיכת שיקים מן החשבון כפופה להפקדת מזומנים באה לידי ביטוי בדפי החשבון (ר' לדוג' נספח ז2 בתאריכים 16.5 ו - 19.5). באותם מקרים כובדו השיקים על אף חריגה מן האשראי וזאת מן הטעם כי עובר למשיכה הופקדו בחשבון מזומנים. מנהל המבקשת העיד על כך בחקירתו הנגדית: "אם החשבון עומד ב - 80,000 ₪ יתרת חובה, ברור שאני לא יכול למשוך 15,000 ₪. אבל אם היתרה עומדת על 80,000 ₪ ואני מושך 5,000 ₪ ומפקיד כנגד, אז השיקים צריכים להיות מכובדים. בכל המקרים הפקדתי מזומן או ממסרים". (פרוט', עמ' 2, ש' 25-27). 11. אף אם אניח כי שינוי מדיניות אשראי בעקבות חילופי מנהלים אצל המשיב לא הובאו לידיעת המבקשת, הרי שמעצם החזרת השיקים, וכן מעצם הגבלת חשבונה בפעם הראשונה, היה עליה להסיק כי "דבר מה השתנה", ומחובתה היה לבדוק את פשר השינוי. כך גם נקבע בהמ' (ת"א - יפו) 14584/97 בן משה נ' בנק הפועלים תקדין שלום, כרך 97 (4), תשנ"ז/ תשנ"ח - 1997: "סירובי השיקים מידי פעם חייבים היו להבהיר למבקש כי עליו לשנות את שיטת העבודה, שאם לא כן יוגבל חשבונו". 12. מן האמור לעיל עולה כי המבקשת לא הוכיחה קיומו של הסכם המגדיל את האשראי, ומנגד הציג המשיב ראיות לפיהן הוסכם בין הצדדים כי יתרת החובה בחשבון המבקשת תצומצם עד לחיסולו המלא. מנהל המבקשת אף העיד כי הצדדים הגיעו להסכמות לעניין דרך הטיפול בחשבון. למבקשת אף ניתנו מספר אזהרות שבאו לידי ביטוי בהחזרת שיקים ואף בהגבלת חשבונה. המבקשת הייתה ערה למצב החשבון, ולכן חייבת הייתה לצפות כי המחאות נוספות יסורבו ולבסוף חשבונה יוגבל, כפי שאכן קרה. בכך באים לידי ביטוי הן המרכיב האובייקטיבי והן המרכיב הסובייקטיבי ביסוד "סביר להניח" אשר בסעיף 10(א)(3) לחוק, עליו מבוססת טענתה של המבקשת: "(א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית משפט השלום שיבטל הבאת שיק במנין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה: (1 ) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות; (2 ) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך ששים הימים האמורים בסעיף2 א; (3 ) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו. (ב) לא יהוו עילה לערעור או לביטול הבאת שיק במנין השיקים שסורבו - (1 ) פגם שנפל בהתראה; (2 ) אי קבלת התראה, ובלבד שהבנק שלח התראה". וכך קבעה הפסיקה לעניין פרשנותו של יסוד זה: "משמעותו של היסוד הסביר להניח', שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון כוללת מרכיב אובייקטיבי ומרכיב סובייקטיבי, המשמשים זה במשולב עם זה, ונבחנים זה לאורו של זה. מחד, עניין לנו ביסוד סביר להניח, היינו, אלמנט לשוני בעל משמעות אובייקטיבית, ומנגד מדובר ביסוד סביר שהניח הלקוח כלומר - לפנינו אלמנט לשוני בעל משמעות סובייקטיבית. אין הכוונה ל"לקוח" טיפוסי, היינו - לקוח סביר, כי אם מלשונו של הסעיף עולה המסקנה, שעניין לנו בלקוח הספציפי המסויים שחשבונו הוגבל והוא המבקש מבית המשפט להוציא שיק ממניין השיקים המסורבים. מכיוון שכך, נדמה כי סבירות הנחתו של הלקוח, היינו היסוד האובייקטיבי צריכה שתיבחן על רקע היסוד הסובייקטיבי. במילים אחרות, היסוד ה"סביר להניח" מבחינה סובייקטיבית, יש בו כדי להשפיע על היסוד ה"סביר להניח" מן הבחינה האובייקטיבית, שכן אם מתברר, למשל, מעדות בבית המשפט, או מכל ראייה אחרת, כי נסיון העבר של הלקוח מלמד שתשלומים מסויימים שולמו במועדם במשך תקופה ארוכה, ניתן יהיה לראות בכך ביטוי ליסוד האוביקטיבי בסעיף 10(א)(3), היינו - "יסוד סביר להניח" שאכן תהיה יתרה מספקת בחשבונו, המקימה את חובתו של הבנקאי לפרוע את השיק". (ע"א 583/94 (חי') דפוס אופסט תפן בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו (3) 108; וכן ר' לעניין זה המ' 145384/97 הנ"ל; המ' (אשדוד) 688/98 ניסים נ' בנק דיסקונט לישראל, תקדין שלום, כרך 99 (2), תשנ"ט/ תש"ס - 1999). 13. לגופו של עניין, ומכל האמור לעיל עולה כי סירובם של השיקים כפי שיפורטו להלן, נעשה כדין, וזאת מן הטעם כי בעת הסירוב לא הייתה בחשבון המבקשת יתרה מספקת: שיק מס' 438 מיום 27.4.00 על סך 10,000 ₪. שיק מס' 468 מיום 4.5.00 על סך 9,600 ₪. שיק מס' 448 מיום 4.5.00 על סך 3,000 ₪. שיק מס' 419 מיום 12.5.00 על סך 4,968 ₪. שיק מס' 423 מיום 1.6.00 על סך 3,500 ₪. שיק מס' 426 מיום 2.6.00 על סך 12,800 ₪. שיק מס' 388 מיום 13.6.00 על סך 19,000 ₪. 14. באשר לשיק מספר 451 מיום 24.7.00 על סך 3,000 ₪, הרי שבעת הגשתו לפרעון נמצא חשבונה של המבקשת ביתרת מספקת, הנמוכה מ - 70,000 ₪. בעניין זה טוען המשיב כי ראשית, ביום 10.7.00 בוטלה מסגרת האשראי של המבקשת. שנית, תמורת פרעון שיק זה הופקד, בניגוד למסוכם בין הצדדים, שיק ולא מזומן על סך 2,000 ₪. המשיב הגיש לבית המשפט את הודעת הבנק למבקשת לעניין אי חידוש קו האשראי בחשבונה (נספח ו' לכתב התשובה לבקשה). כמו כן, העידה לעניין זה עדת ההגנה אסתר פרבר: "ש. בסעיף 25.2 טוענת שב- 10.7 בוטלה מסגרת האשראי. ת. כן. ש. האם דאגתם ליידע אותנו בזמן, ואם אומר ששלחתם את ההודעה בפקס רק אחרי שהשיק של 3,000 ₪ והתקשרנו לשאול מה קרה, אמרתם שמעל מסגרת אשראי. ת. הודעה נשלחה, ואתה טענת שלא קיבלת אותה ופקססנו אותה שוב. הדואר לא חזר. הודעה נשלחה ב - 28.6 - נספח ו'".( פרוט', עמ' 4, ש' 18-23). המבקשת טוענת כי לא קיבלה את המסמך ולכן לא ידעה על ביטול מסגרת האשראי, ומשכך לא חששה כי השיק הנ"ל, שניתן במסגרת אשראי של 70,000 ₪, לא יכובד. אכן, ייתכן והמסמך לא הובא לידיעת המבקשת, ובהתבססה על אשראי בהיקף של 70,000 ₪ האמינה כי השיק יכובד. אולם, בעניינינו, אך מן הטעם השני שהובא על ידי המשיב יש לאשר את סירוב השיק. עיון בנספח יא' לבקשה מעלה כי יתרת החובה של חשבון המבקשת היה קטן מ - 70,000 ₪, בשל הפקדתו של שיק מס' 832 מיום 23.7.00 על סך 2,000 ₪. ראשית, הוכחה לעיל הסכמתם של הצדדים לפדיון שיקים בכפוף להפקדת מזומנים בלבד. שנית, מקובלת עלי, לעניין זה, עמדתו של המשיב כי בהסתמך על סעיף 3(א) להוראות בנקאיות (שרות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב שיקים), התשנ"ב - 1992, זיכוי החשבון בסך השיק שהופקד נעשה רק ביום 26.7.00, ומשכך, הרי שביום סירוב השיק לא היה בחשבון המבקשת יתרה מספקת. כך גם נקבע בע"א 583/94 הנ"ל: " אל לנו להתעלם מן העובדה כי שיק איננו מזומן מבחינת אופן גבייתו, וברי כי אין הוא אמצעי תשלום מיידי כאמצעי של כסף מזומן במטבעות או בשטרות, אם כי בעולם המסחר הוא נחשב כזה, נכון לרגע המסחר עצמו. לפיכך, נראה לי, כי אין בידי הלקוח להסתמך על מצג המוצג לו בדפי חשבון, למשל, כאילו השתנתה יתרת החשבון בבנק כתוצאה מהפקדת שיק, בטרם עברו מספר ימי עסקים המבטיחים הפקדת הכסף למעשה ובאופן ממשי לחשבונו, ובמיוחד כאשר נאמר לו באורח חד משמעי ומפורש כי סכומי היתרות המוצגות בדף החשבון, הינם זמניים וכפופים לגבייתם של שיקים שהופקדו לחשבון. משמע, אין דין הפקדת שיק לחשבון כדין מזומן, וממילא אין להסתמך על כן במשיכת שיקים נגדיים מן החשבון אם אין יסוד אובייקטיבי- סובייקטיבי, כאמור, להנחה כי אלה יפרעו". התראה 15. טוענת המבקשת כי בטרם הוגבל החשבון לא נשלח אליה כל מכתב התראה. סעיף 2(א1) לחוק דורש מן הבנק לשלוח התראה לכל אחד מבעלי החשבון לאחר סירובם של מספר שיקים כפי שנקבע בתקנות. "סורבו שיקים בחשבון במספר שנקבע בתקנות ישלח הבנק התראה לכל אחד מבעלי החשבון, ממיופי הכוח או ממורשי החתימה, הכל כפי שנקבע בתקנות". תקנות שיקים ללא כיסוי, התשמ"א 1981, קובעות בסעיף 6 כי התראה תשלח לאחר סירובם של חמישה שיקים. " (א) סורבו חמישה שיקים ישלח הבנק התראה לבעל החשבון, למיופה כוח ולמורשה חתימה בחשבון; לענין זה אין נפקה מינה אם סורבו שיקים נוספים במועד סירוב השיק החמישי; הוראות סעיף זה לא יחולו אם במועד שבו צריכה היתה להישלח התראה, נתקיימו כבר התנאים להגבלה. (ב) הבנק ישלח את ההתראה לא יאוחר מחמישה ימי עסקים אחרי היום שבו סורב השיק החמישי כאמור. (ג) לענין חובת משלוח התראה אין נפקה מינה אם השיקים שלענינם הוטלה ההגבלה אינם זהים לשיקים שפרטיהם נמסרו בהתראה, ובלבד שסורבו לפני תחילת ההגבלה". הפסיקה הכירה באי מתן התראה כעילת ערעור: "יתרה מכך: לאור הנתונים האמורים, היה על המערער לשלוח התראה למשיבה על הגבלת חשבונה ביום 5.7.96, לאחר שסורבו חמשת השיקים שנמשכו מן החשבון לאחר הגעת יתרת החובה של המשיבה אל התקרה המוסכמת, דהיינו לאחר סירוב השיק ה- 24. הדברים נכונים שבעתיים, כאשר מדובר בחברה שאושרה לה תקרת אשראי כה גבוהה של 8,850,000 ש"ח. סכומם הכולל של השיקים שסורבו החל מהשיק ה- 20 הוא 60,000 ש"ח. האם יעלה על הדעת, בנסיבות כאלה, שחריגה של כ- 60,000 ש"ח מתקרת האשראי הגבוהה כל כך לא תחייב את הבנק במשלוח התראה ללקוחו? התשובה על כך חייבת להיות שלילית. אין ספק, שלו היתה נשלחת התראה במועד, היתה אותה יתרת חובה זעירה מכוסה מיד ומוסדרת. על כן, אנו רואים צורך לבטל הבאתם במניין גם של שבעת השיקים האחרונים שסורבו". (ע"א 4172/98 (מחוזי י-ם) בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מפעלי דגן בלוקים וחומרי חציבה בע"מ, דינים מחוזי, כרך לב (3), 972) (כן ר' לעניין זה: ת"א 364/90 (מחוזי י-ם) בן אבו חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, שינים מחוזי, כרך כו (6), 825). 16. המשיב אינו מכחיש כי לא נשלחה התראה למבקשת, אולם הוא מבקש להסתמך על תקנה 6(א) סיפא לפיה אין צורך לשלוח התראה אם נתקיימו כבר התנאים להגבלה. גרסתו היא כי החלטת בית המשפט בדבר אישור הסכם הפשרה וגריעת השיקים מיום 24.5.00 לא נתקבלה אצלו, ורק לאחר שזו נשלחה אליו על ידי המבקשת נגרעו שבעת השיקים. אולם, עובר לפעולה זו, כבר סורבו שמונה שיקים נוספים, כך שלמעשה לא נותר למשיב זמן לשלוח התראה. נציגת המבקשת חזרה על גרסה זו בחקירתה הנגדית, באומרה כי: "ש. בסעיף 34 את אומרת שהחשבון היה מוגבל על פי הגבלה ראשונה עד לאותו יום שאני שלחתי לכם את החלטה של בית המשפט, החשבון היה מוגבל כל הזמן. ת. החשבון היה מוגבל עד ליום 24.9 וביום הזה נגרעו השיקים. ש. האם בפועל החשבון היה מוגבל עד 24.9. ת. היה מעוכב הגבלה. ברגע שהוסר העיכוב על השיקים הנוספים... מכיוון שהיה עיכוב הגבלה, השיק צף רק לאחר הסרת העיכוב". (פרוט', עמ' 4, ש'24-31 - עמ' 5, ש' 2). 17. הכיצד ייתכן כי צד השותף להסכם פשרה שהוגש לבית המשפט, אינו מודע לכך כי ההסכם קיבל תוקף של פסק דין, וזאת במשך ארבעה חודשים לערך? הסכם הפשרה, נחתם, והפך להסכם בין הצדדים, ביום 23.5.00; הכיצד לא ידע המשיב (או באי-כוחו) שההסכם אושר למחרת ע"י בית המשפט? חזקה שידע על כך, במיוחד לאור העובדה שההסכם הושג מס' ימים לפני דיון מתוכנן, שהיה קבוע ליום 4.6.00 (נספח ב' לתגובת המשיב). משום כך, 7 השיקים היו אמורים להגרע כבר באותם ימים (ולא בספטמבר), מה שהיה מביא לשיגור התראה, בסמוך לאחר מכן. יש לזכור כי מטרתה של ההתראה היא להזהיר את הלקוח, שכבר סורבו מספר שיקים והוא עשוי להיות לקוח מוגבל, אם ימשוך שיקים נוספים ללא כיסוי (עוד לעניין זה ראה מאמרו של יצחק עמית חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א - 1981, הפרקליט מד (ג) 449, 457). בעניינינו, ידעה המבקשת את עובדת הגבלת חשבונה בפעם הראשונה, אך גם את עובדת הסרת ההגבלה. משכך, בהעדר התראה מחודשת ישנה פגיעה בזכות של המבקשת, שהרי אם היתה מקבלת התראה נוספת, היתה יכולה לדאוג לכיסוי מספיק בחשבון, לקראת השיקים שעתידיים להיות מופקדים (ונזכור - כל השיקים נמשכו לטובת ספקים שונים עוד לפני ההגבלה הראשונה - סעיף 19 לתצהיר בן-עמי). 18. מן האמור עולה, כי על הבנק היה לוודא גריעת 7 השיקים והסרת ההגבלה ביום פסק הדין - 24.5.00. מהי נפקותה של קביעה זו? מאחר וחובת שיגור ההתראה קמה רק במועד הנ"ל, אזי לא היתה חובה לשלוח התראה לאחר סירוב השיקים מס' 438 ,468 ,448 ,419. לפיכך, אין מקום לגורעם. לעומת זאת, השיקים מס' 423, 426, 388 ו- 451 סורבו - חרף העובדה שלא ניתנה התראה כדין. לסיכום 19. הנני נעתר חלקית לבקשה, ומורה על גריעת השיקים 423, 426, 388, 451 ממנין השיקים שסורבו. כל צד ישא בהוצאותיו. שיקים