נפילה ברחוב בנתניה התביעה: 1. התובעת ילידת 1949. ביום 25.5.99, או בסמוך (כך ע"פ כתב התביעה), צעדה התובעת על מדרכה ברחוב ויצמן בנתניה, כשלפתע נתקלה בשתי תעלות שהיו פעורות במדרכה, מעדה ונפלה (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בקרסולה השמאלי. היא פונתה לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם אובחן שבר בשלושת הפטישונים בקרסול שנפגע. התובעת אושפזה למשך שלושה ימים, במהלכם טופלה רגלה ע"י קיבוע פנימי, והיא ושוחררה לביתה בהמלצה להמנע מדריכה, אלא שכעבור שבוע התפתח זיהום בקרסול, והיא אושפזה שוב ונותחה להוצאת הקיבוע הפנימי. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה נגרמה לה נכות לצמיתות ונזקים רבים נוספים, אותם היא תובעת מהעיריה, בטענה כי זו הפרה את חובת הזהירות כלפיה, והתרשלה בכך שהותירה ברחוב תעלות פתוחות ללא שילוט, ללא סימון וללא חסימה שתמנע את הנפילה, ובהזניחה את הטיפול במפגע גרמה לתאונה ולנזקים. 2. הנתבעת הכחישה הן את אירוע התאונה והן את קיומו של המפגע, וטענה כי המדרכות במקום היו תקינות, וכי לא הופרה כל חובת זהירות כלפי התובעת. לחילופין טענה הנתבעת, כי התאונה נגרמה באשמה המוחלט של התובעת, אשר לא שמה ליבה לדרך ולא נזהרה בהליכתה. הנתבעת הכחישה מכל וכל גם את נזקיה הנטענים של התובעת. 3. לאחר הגשת כתבי הטענות, ביקש המוסד לביטוח לאומי להצטרף לתביעה, בטענה כי המל"ל היה זה ששילם לתובעת דמי תאונה וקיצבת נכות כללית בשיעור של 10% בגין הפגיעה בקרסול, ומשכך - ואם תמצא העיריה אחראית לתאונה - הרי שהמוסד זכאי לחזור אליה בתביעת שיבוב להשבת הגימלאות ששולמו. ביום 30.10.02, ולאחר שנשקלו עמדותיהם של בעלי הדין בקשר לבקשה זו, הורה בית המשפט על צירופו של המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף. בשלב קדם המשפט גיבשו הצדדים את המוסכמות והפלוגתאות בינהם, כשעיקרי המחלוקת נעוצים בנסיבות אירוע התאונה וקיומה של אחריות מצד הנתבעת, ובגובה הנזק ודרך חישובו, אם ימצא בית המשפט כי הנתבעת אכן אחראית לאירוע התאונה (עמודים 9 - 10 לפרוטוקול). מצבה הרפואי של התובעת 5. מטעם התובעת צורפה חוות דעתו של האורטופד ד"ר מורנו, שבדק ומצא כי בעקבות התאונה נותרו לה 15% נכות לצמיתות (תוך המלצה על הפעלת תקנה 15), ואילו הנתבעת צירפה את חוות דעתו של ד"ר גורדין, שמצא כי התאונה לא הותירה כל נכות. 6. לאור הפער בין חוות הדעת, מינה בית המשפט את ד"ר אמנון ישראלי כמומחה מטעמו, ואף הוא בדק את התובעת וקבע לה תקופת אי כושר למשך 6 חודשים, נכות זמנית בשיעור 15% לתקופה של שישה חודשים נוספים, ונכות צמיתה בשיעור של 6% לפי תקנה 48(3) א (מותאם) - בשל תסמונת כאב לאחר החלמה סבירה של שבר בקרסול. נסיבות אירוע התאונה 7. בתצהירה טענה התובעת כי ביום התאונה, בשעות הבוקר, עת הלכה ברחוב ויצמן בנתניה, נפלה לפתע בשל מהמורות וסדקים שנוצרו בין האספלט למדרכה: "ביום 25/5/99 עת הלכתי במדרכה... בחזרתי מהמוסד לביטוח לאומי, בשל מהמורות וסדקים בין האספלט למדרכה, לפתע ללא התראה מוקדמת נפלתי והתמוטטתי...." (סעיף 1 לת/1). וכן: " בעודי סובלת כואבת וחבולה הבטתי אל המדרכה והתחוור לי כי הנפילה ארעה בגין מהמורה וסדק מוזנחים ולא מטופלים ואף לא מסומנים כמקום מפגע או מקום בלתי מטופל באי איזשהו אמצעי זהירות" (סעיף 2 לת/1). התובעת צירפה לתצהירה תמונות, שלטענתה מצביעות על מקום אירוע התאונה. בחקירה הנגדית התבקשה התובעת להסביר את סיבת הנפילה, והשיבה כי נפלה "בשתי תעלות פעורות במדרכה" (בעמוד 21), וכשהתבקשה להצביע בתמונות על אותן תעלות, השיבה כי בשתיים מתוך שלוש התמונות שצורפו לתצהיר לא ניתן כלל לראות אותן - עובדה תמוהה כשלעצמה שכן אם התעלות אינן נראות שם, לשם מה הוגשו תמונות אלו - ואילו בתמונה שסומנה מס' 1 אמנם זיהתה התובעת רק תעלה אחת, אך בפועל סימנה שתי תעלות (עמודים 21-22). וכך העידה התובעת: " כשהלכתי בדרך לא הסתכלתי לבדוק איפה אני עומדת ליפול. הלכתי על המדרכה לתומי ולא בדקתי אם יש פעור או לא פעור. אני בדרך כלל מאד זהירה לאור החיים שלי שעברו. אז מצאתי את עצמי על הכביש עם רגל מסביב..." (בעמוד 23). והוסיפה: "אני לא בדקתי איפה אני הולכת ומצאתי את עצמי על הרצפה. אני לא יודעת איך תקראי למהמורה...", והסבירה: "...ואני מצביעה על תמונה מס' 1 שעליה צויירו התעלות. יש עליה סדקים ומהמורות. אני מסמנת ב-X ... את המהמורות. 5 איקסים. אני מסמנת בעיגול את המקום שבו נפלתי. אני מסמנת עיגול נוסף שבו נתקלתי (ולא סימנתי אותו קודם).." (בעמוד 24). מדבריה של התובעת עולה, כי היא אינה יודעת לומר מה היתה סיבת הנפילה, והיא אף לא טענה שעובר לנפילה הרגישה שרגלה נתקלה במכשול כלשהו שגרם לה לאבד את שיווי המשקל, אלא רק שבדרך כלשהי התמוטטה ומצאה את עצמה על הרצפה, וכשהסתכלה סביב הסיקה כי התאונה נגרמה בשל מצב המדרכה: "כשהייתי על הרצפה ומחכה לאמבולנס הסתכלתי וראיתי את המהמורה... לא חיפשתי סימן מדוייק. חיפשתי כאילו זה מקום מסוכן ללכת שם ובן אדם יכול להחליק שם" (בעמוד 25) . לטעמי, דברי התובעת מצביעים על כך שהיא אינה יודעת את סיבת הנפילה, אלא "חיפשה" ו"מצאה" אותה בסדקי המדרכה, אלא שלא ניתן להסתפק בכך לצורך הרמת הנטל והוכחת גורם התאונה. על השאלה כיצד אירעה התאונה, העידה הגב' שושנה חקינזרי, מטעם הנתבעת. העדה הינה שכנה של התובעת, וביום התאונה ראתה אותה שוכבת על הרצפה, ולדבריה אמרה לתובעת שהנפילה נגרמה בגלל הנעליים שזו נעלה: "היה לה עקב גבוה באמת. ....אמרתי לה בגלל הנעליים נפלת" (בעמוד 39), ועוד תיארה: "ראיתי אותה על הרצפה ושאלתי מה קרה לך ואמרה נפלתי ואמרתי בגלל הנעליים. לא שמתי לב אם היתה מדרכה שבורה. אני לא יודעת אם ברחוב ויצמן יש מדרכות שבורות. את נעל עקב אני זוכרת" (בעמוד 40). הגם שעדה זו לא ראתה את הנפילה והיא אינה יודעת מה גרם לכך, היא היתה משוכנעת כי הליכתה של התובעת ונעליה הם סיבת התאונה, ואין לכך כל קשר למצב המדרכה, וכך טענה באוזני התובעת כבר בזמן האירוע. מכאן, שהתובעת אינה יודעת מהו גורם התאונה, והצבעתה על המדרכה היא בבחינת "הבחנה מאוחרת" והסקת מסקנות, כשמסקנות אחרות עולות מדברי העדה הגב' חקינזרי. לפיכך, לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת מה היה הגורם לתאונה, והאם אמנם נפלה התובעת כתוצאה מפגם במדרכה או בשל סיבה אחרת, ודי בכך כדי לדחות את התביעה. ואולם, אפילו אם אצא מהנחה כי ניתן לקבל את גירסת התובעת, ולהצביע על סיבת התאונה כקשורה במדרכה, יהיה זה בלתי אפשרי לקבוע כי מקום התאונה היינו בגדר מפגע או מכשול בשעה שלא הוגשה כל חוות דעת מומחה, שעשוייה היתה לתמוך בכך שקיים ליקוי במדרכה, והתובעת אף לא טרחה למדוד את הפרש הגבהים היוצר את המהמורות שלטענתה מצויות במקום, וראיותיה מסתכמות אך ורק בעדותה ובתמונה יחידה, ובאלו אין די להוכחת התביעה. מעדותה של התובעת ניתן להבין כי המדרכה בה נפלה הינה אזור סכנה מרובה מכשולים, בו ישנן תעלות פעורות ומהמורות, והמקום לא ניתן למעבר הולכי רגל אלא תוך הסתכנות וחירוף נפש, ותוך דילוג מעל בורות ותעלות, ואלמלא הוצגה התמונה בה סומן מקום הנפילה, הייתי עשויה לחשוב שכך אמנם פני הדברים. אלא שבחינת התמונה מלמדת כי המצב שונה לחלוטין, וכי תיאוריה של התובעת מוגזמים ומופרזים עד מאד, ואין קשר ביניהם למצב האמיתי בשטח. ה"תעלות" הנראות בתמונה הן לכל היותר סדקים רגילים, לא גדולים במיוחד, ואת מהותם של סימני ה-X שסימנה התובעת על גבי התמונה וכינתה "מהמורות" - אודה כי לא הצלחתי לפענח. גם ההגדרות בהן בחרה התובעת לתאר את מצב המדרכה רחוקות מהמציאות, ומצביעות על כוונה להעצים את נסיבות האירוע (וכך גם הטענה כי נתקלה בשני מכשולים - בעמוד 24), כשמשמעות המילים "תעלה" ו"מהמורה" במילון הן - בור, או סוג מסויים של חפירה ארוכה באדמה - ("המילון החדש" של אבן שושן, המהדורה המשולבת - 1999) ואלו אינן מתיישבות בשום צורה עם מה שנראה בתמונה, כשלא מצאתי במדרכה לא תעלות ולא בורות שנחפרו שם. ההיפך הוא הנכון, בדיקת המקום אותו סימנה התובעת על גבי התמונה כמקום הנפילה (ריבוע ובתוכו עיגול), אינו מגלה שום מכשול היכול להקרא "תעלה פעורה" או "מהמורה", או אפילו סדק בו יכלה התובעת להתקל (גם לא בעזרת זכוכית מגדלת), והעובדה שמדובר במעין חיבור בין מרצפת לבטון, עדין אין בו כדי ללמד על קיומו של מכשול, בודאי לא כזה שיש לסמנו כמקום סכנה, וככזה שצריך הציבור להיות מוזהר מפניו. על מצבה של המדרכה העיד מר דוד אמינוב, העובד כמהנדס תשתיות אצל הנתבעת, כשלדבריו על המקום בו נפלה התובעת לא התקבלה בעיריה שום קריאה או הודעה בסמוך ליום התאונה - למרות שעוברים שם מאות אנשים מדי יום. לראשונה נודע לנתבעת על הנפילה רק כארבעה חודשים לאחר מכן, עת פנה בא כוחה של התובעת לעיריה והודיע על המקרה. לאחר קבלת ההודעה יצא העד ובדק את המקום, ומצא כי המדרכה תקינה ואין בה כל מפגע או מכשול (נ/6). בחקירתו הנגדית הסביר העד כי מצב המדרכה במקום התאונה הוא תקין ללא כל מפגע, ולכל היותר ניתן לומר כי זוהי שחיקה רגילה, כשהבדל של מספר מילימטרים אינו בגדר מכשול הדורש תיקון, ולדעתו נפילתה של התובעת אינה קשורה למצב המדרכה (עמודים 34-35). עדותו של מר אמינוב היתה אמינה, והתרשמתי כי הוא אינו מתחמק מאחריות במקום בו ישנה אחריות כזו, ותיאור מצב המדרכה על ידו תואם את המציאות הרבה יותר מאשר תיאוריה של התובעת. מכאן, שע"פ הראיות שבפני לא הוכיחה התובעת קיומו של מכשול אשר גרם לתאונה ואשר עשוי להקים אחריות לנתבעת. 12. לא זו אף זו, עדותה של התובעת על נסיבות ומקום הנפילה, הינה עדות יחידה של בעלת הדין לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, והגם שלטענתה ישנם עדים שראו את האירוע - ובינהם בנה שהגיע למקום בעודה פצועה על הארץ (בעמודים 20-21), ובעלי חנויות שנכחו שם - היא לא זימנה איש מהם לתמוך בגירסתה, ואף לא נתנה כל הסבר ממשי לכך, ורק בשלב מאוחר לאחר שנשמעו ראיות ההגנה, ביקשה לזמן עדות הזמה - ובקשתה נדחתה (ראה החלטה מיום 10.3.03), ועובדה זו פועלת לחובתה ע"פ כללי הראיות. גם תמיהות נוספות שלא באו על פתרונן, מצטרפות למסקנה בדבר אי הרמת הנטל המוטל על התובעת, כך לדוגמה הסתירות באשר לשאלה מאין ולאן הלכה התובעת בעת אירוע התאונה (והשווה בין כתב התביעה לתצהיר, ובעמוד 23-24 לפרוטוקול), והתמיהה בנוגע לרכב שלכאורה היה מעורב באירוע כאמור בשני מסמכים רפואיים שאינם קשורים זה לזה (בעמוד 26). 13. ועוד אני רואה להוסיף באשר לראיות; התובעת הסתמכה בתצהירה על שלוש תמונות, ששתיים מהן בלתי רלוונטיות לתאונה גם לגירסתה, ואילו את התמונה השלישית- שאינה נושאת תאריך - בה נראה המקום בו נפלה, לא רק שלא היא זו שצילמה, אלא שהיא לא נכחה במקום בעת הצילום, ובנה שלדבריה היה זה שצילם לא הגיע למסור עדות על נסיבות הצילום, וברור שהתובעת אינה יכולה לעשות זאת במקומו. למרות כל זאת, ראיתי לנכון להתייחס לתמונה שהוצגה ואת דעתי על מקום הנפילה והנראה בה כבר הבעתי לעיל. אלא שבכך לא הסתיים הענין, ועו"ד סמסון ב"כ התובעת ביקשה להגיש תמונות אחרות שצילמה היא עצמה מספר ימים לפני הדיון (בעמוד 22). לא קיבלתי את אותן תמונות כראיה, הן משום שלטעמי לא ראוי שעורך דין המייצג לקוח יהיה מעורב בפועל בהכנת ראיות ויתכן שיצטרך להחקר על כך, הן משום שלא ברור מי הצביע על מקום הנפילה שצולם ע"י עורכת הדין, הן משום שחלפו כארבע שנים מאז אירוע התאונה ועד לצילום, והן משום שניתן היה להכין את הצילומים עובר להגשת התצהירים ולא להביאם רק במועד ההוכחות, שהיה ידוע זמן רב מראש. למרות זאת, לאחר סיום הראיות ולאחר שהוגשו כבר הסיכומים ביקש ב"כ התובעת לצרף ראיות חדשות, קרי אותן תמונות המציגות את מקום הנפילה כמקום בו קיים מפגע, וזאת במטרה לסתור את עדותו של העד אמינוב, ולהוכיח כי המקום תוקן ע"י העיריה בשנת 2003 (בש"א 3406/03). ב"כ הנתבעת התנגדה שוב להגשת התמונות, ולא התרתי את צירופן גם הפעם הזו, משום שלדעתי עול ההוכחה המוטל על התובעת הוא להראות כי המקום שבו נפלה בעת התאונה מהווה מפגע, והעובדה כי העיריה ביצעה תיקונים במקום או בסמוך לו, כארבע שנים לאחר מכן, אין בה כדי לסייע בהרמת נטל זה, ובמיוחד בשעה שבידי התובעת תמונות שלטענתה צולמו מספר ימים לאחר האירוע ומשקפות את המצב בשטח באותו מועד. למרות כל זאת עיינתי בתמונות החדשות שצירופן התבקש, ולהפתעתי הסתבר כי המקום שסומן בהן כמקום הנפילה, אינו זהה למקום אותו סימנה התובעת בעדותה, ונדמה כי אילו היו מתקבלות התמונות כראיה - היתה סתירה זו לבדה מספיקה כדי לדחות את התביעה. ולסיום; אילו היתה התובעת מוכיחה כיצד נגרמה התאונה, או כי הנפילה נגרמה כתוצאה ממכשול שהיה במדרכה, היה מקום לבחון את שאלת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שחבה העיריה לעוברים ושבים במדרכות העיר, אולם בנסיבות שפורטו לעיל לא מצאתי כי יש להדרש לשאלה זו, ואוסיף רק מדברי בית המשפט העליון, שהתייחס לתאונות כאלו לא אחת, וקבע כי סיכוני נפילה הם מסיכוני החיים הרגילים שלא ניתן להטיל בגינם אחריות: "...אכן מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק.." (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פד"י ל"ז (1) 113, בעמוד 126). על גישה זו חזר כב' השופט חשין בע"א 371/90, פד"י מ"ז (3) 345: "סיכון של החלקה קיים תמיד - מסיכוני החיים הוא - ולא בגין כל החלקה במהלך העבודה יש לראות מעביד כמי שהפר חובתו כלפי עובדו...." "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית" וזהו אחד מאותם מקרים בהם אין להטיל אחריות על הנתבעת. סוף דבר 15. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, לא את הגורם לנפילתה כקשור במצב המדרכה, ואף לא כי במדרכה היה מכשול שעלול היה לגרום לתאונה, ולפיכך דין התביעה להדחות. ובאשר להוצאות - התקיימו בתיק זה מספר דיונים והוגשו בקשות שנדחו, לאחר קבלת תגובות מפורטות ומנומקות של הנתבעת, ובנסיבות הענין אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, כשהסכום צמוד ונושא ריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מאחר והמחלוקת עם המוסד לביטוח לאומי היתה זניחה, והוא לא היה שותף למרבית הדיונים, אינני מחייבת את המל"ל בהוצאות בשל דחיית תביעתו. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה