פסק דין מושא הערעור בפנינו הינו פסק דינו של בית הדין האזורי (עב 1340/99, השופט ארי תיבון, נציג ציבור מר שפיצר ונציג ציבור מר דרבסי) אשר קיבל את תביעת המנוח וחייב את המערערת לשלם פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה. עם זאת, דחה בית הדין האזורי את תביעת המנוח לפיצוי בגין אי העברת פרמיית ביטוח במועד. העובדות הצריכות לעניין המנוח עבד בשירות המערערת מיום 16.9.1992 עד ליום 5.4.1998 עת פוטר, לטענתו, ללא הודעה מוקדמת וללא מכתב פיטורים. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי המנוח עבד בתקופה שבין חודש מאי 1997 לחודש מרץ 1998 גם עבור מזכירות הישוב כוכב השחר כפועל ניקיון וקיבל תלוש משכורת על פיו עבד בהיקף של 20 שעות לחודש. המנוח נפטר ביום 27.5.2001. לאור העובדה כי המנוח נפטר בטרם הסתיימה חקירתו הנגדית וכי נחקר רק על חלק מתצהירו, קבע בית הדין האזורי בהחלטה מיום 18.3.2002 כי תצהיר המנוח יישאר בתיק אך יהא רלוונטי רק לגבי הנושאים לגביהם נחקר המנוח. בכפוף לכך דן בית הדין האזורי בסעדים שתבע המנוח. זכאות המנוח לפיצויי פיטורים הצדדים היו חלוקים בשאלה האם המנוח התפטר או פוטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. המערערת טענה בבית הדין האזורי כי המנוח לא פוטר מעבודתו אלא עזב מרצונו לאחר שנתפס בעת ביצוע גניבה. לחלופין טענה המערערת כי המנוח פוטר בנסיבות אשר אינן מזכות אותו בפיצויי פיטורין או בתמורת הודעה מוקדמת. זאת מאחר שהמנוח ביצע עבירות משמעת בכך שעבד אצל מעביד נוסף בו זמנית על חשבון שעות העבודה בשירות המערערת ומכיוון שביצע גניבות של מצרכים שונים מן המערערת. בערעורה חוזרת המערערת על טענותיה אלה. בית הדין האזורי קבע כי המערערת לא הוכיחה שהמנוח עבד במועצה על חשבון שעות עבודתו בשירות המערערת. על נטל ההוכחה המוטל על מעביד הטוען לפיטורים בגין עבירה פלילית של עובד עמדתי בעניין אנואר חמיד (דב"ע נה/ 60-3 אנואר חמיד - יעקב הלמן ואחרים - לא פורסם): בענייננו לא די בכך שגרסת הגניבה נראית סבירה בעיני בית הדין על מנת לשלול פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. דעתנו מושתתת על שניים - על שאלת מידת ההוכחה הדרושה כאשר נטען במשפט אזרחי כי נעברה עבירה פלילית; ועל מטרתם המיוחדת של תשלום פיצויי הפיטורים ומתן הודעה מוקדמת לעובד. נסביר. א. על מי מוטל הנטל להוכיח גניבה על ידי עובד ממעבידו. .... אלא שנטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית הדין כי העובד אכן גנב. בית דין זה עמד על כך: "מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16לחוק או לבקש את בית הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17לחוק וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו" (דב"ע ל/6- 3אליהו שמואלי ויעקב פורר - שושנה שרייר פד"ע א 69, 74מול האות ג; וראה גם דב"ע שן/119-3 עיתונות מקומית בע"מ- אשר בן עמי פד"ע כ"ב, 303). הנה כי כן, על המעביד להוכיח את טענת הגניבה, ולא על העובד להוכיח שלא גנב. ב. מידת ההוכחה הדרושה; האם במקרה דנן הוכחה גניבה במידת ההוכחה הדרושה האשמת עובד בגניבה ממעבידו אינה קטלא קניא. שאלה היא, מה מידת הוכחה יש להטיל על המעביד בעניין כגון דא, האם כמידת ההוכחה במשפט אזרחי, האם כמידת ההוכחה במשפט פלילי או מידת הוכחה שונה משתי אלו. יש לזכור, שכאשר במסגרתו של משפט אזרחי בבית הדין לעבודה מועלית טענה שבוצע מעשה פלילי, הסנקציה, הסעד המבוקש, אינה סנקציה פלילית. מדובר בסעד אזרחי. זוהי סנקציה של שלילת זכות סוציאלית המוקנית לעובד על פי חוק מגן קוגנטי. זוהי סנקציה שעשויה להיות לעיתים קשה. על מנת לבחון את מידת ההוכחה הדרושה לענייננו, נבחן מה הן אמות המידה לפיהן פועל בית הדין לעבודה בשאלות של ראיות. ... בית הדין מאמץ לעצמו את העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות ונוהג בהתאם, אלא שהוא גמיש בדיני הראיות כשהדבר דרוש לעשיית צדק ולא פוגע, לדעתו, בחקר האמת. לאור ההלכות בדיני הראיות באשר למידת ההוכחה הדרושה, אימץ לעצמו בית הדין את ההלכה, כי במשפט בענייני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי. הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במאזן ההסתברות כנדרש במשפט אזרחי, ובבית הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על מנת לשכנע את בית הדין בעצם קיום העבירה. בית דין זה עמד על כך, ש­"מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה" (דב"ע לו/1-3 יגאל הלמן - יוסף וישנגרד - לא פורסם; צוטט בדב"ע מז/4-3 שרה שלפי ואחרים - "אגד", פד"ע כ"ט 56, 49). בדב"ע נד/31-3 ד"ר אדוארד אוסוסקין ואחרים - מוטורולה ישראל בע"מ(לא פורסם) פיתח בית הדין לעבודה רעיון זה בהסתמכו על הלכת בית המשפט העליון בעניין זיקרי (זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 475/81 פ"ד מ(1) 589). .....בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה צריך לבסס כדבעי: "נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת (בענייננו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען" (דב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ - לא פורסם).וראה לעניין זה גם דב"ע נד/196-3 חיים חי (עייש) - עזבון המנוח ישראל דיין ז"ל ואחרים - לא פורסם. מכאן, הלכה פסוקה היא בבית הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על פי מידת הסבירות. הלכה זו בוססה במשפט הכללי. בית המשפט העליון עמד בשורה של פסקי דין, עוד לפני עניין זיקרי, על מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שנטענת בו טענה של עבירה פלילית. בע"א 292/64 משה כהן נגד ירמיהו אשד, פ"ד י"ט(1), 414, מקום שם נדונה תביעה כספית המבוססת על טענת תרמית ומעילה, ציין השופט ברנזון (בעמ' 416של פסק הדין, מול האותיות ה-ז): "יש לשים לב, כי התביעה לא היתה למתן חשבונות, אלא תביעה כספית רגילה בסכום קבוע המבוססת על טענת תרמית ומעילה. טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי". בעניין זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 475/81 פ"ד מ(1) 589) ניתח בית המשפט העליון שאלה זו של מידת ההוכחה הדרושה לטענה של עבירה פלילית במשפט אזרחי. השופט בך קבע, כי במקרים כגון דא יש לדרוש רמת הוכחה שלישית שהיא רמת ביניים בין דרישת ההוכחה במשפט אזרחי למידת ההוכחה במשפט פלילי. הוא אף העריך אותה כרמה שבין %80- 70של ודאות. כך הדבר בארצות הברית (כפי שהדבר מובא בספרו של הרנון, "דיני ראיות", כרך א', בעמ' 216): .... .... בעניין זיקרי הנ"ל התייחס השופט ברק לכך, שאכן דרושה מידת הוכחה מוגברת וזהירות בהאשמות מן הסוג האמור, אלא שלדעתו אין לקבוע נוסחאות מדעיות מדויקות: "מקובל עלינו כי קיימות שתי רמות של מידת הוכחה, זו הנוהגת במשפט הפלילי (שכנוע מעבר לכל ספק סביר) וזו הנוהגת במשפט האזרחי (נטייה של מאזן ההסתברות). הטעמים העומדים ביסוד ההבחנה לא הובהרו דיים, אך הם קשורים ללא ספק באינטרסים המוגנים. כאשר האינטרס המוגן הוא 'קדושת החיים', יש ליצור שולי בטחון רחבים יותר מאשר כאשר האינטרס המוגן הוא 'קדושת החוזים' (ראה .( V.s 525, 357. 513, speiser v. Randallעם זאת, נוסחאות אלה בדבר מידת ההוכחה הפלילית מזה ומידת ההוכחה האזרחית מזה, 'אינן נוסחאות מדעיות או מדויקות, כי אם אך מבחנים נוחים או מעשיים' (השופט אגרנט בע"פ 232/55 פד"י יד 2017, 2063). הייתי נמנע, על כן, מקטגוריזציה נוקשה במסגרתם של מבחנים 'נוחים או מעשיים' אלה. על כן, הייתי נמנע מיצירת מידת הוכחה שלישית, המצויה בין זו האזרחית לבין זו הפלילית. עד כמה שבארצות הברית מקובלת רמה כזו, הייתי נוטה שלא לאמץ גישה זו. בעניין זה הייתי נוטה ללכת בעקבות הגישה המקובלת באנגליה (ראה (1985) ,(. 141th ed. P 6cross, on evidenceבאוסטרליה . .. ובקנדה... ובניו-זילנד (ראה קרוס, שם, עמ' 147). גישה זו היא שבאה לידי ביטוי בפסק דינו של השופט אגרנט בע"פ 232/55 הנזכר, ובמספר פסקי דין שבאו בעקבותיו (ראה, למשל, ע"א 256/57 פד"י י"ד 1204 1238), על פיה עניין לנו בשתי מידות הוכחה, אזרחית ופלילית, ובשתיים בלבד. עם זאת, כמות הראיות שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה משתנה על פי מהות הנושא". השופט ברק מביא מדברי השופט אגרנט בעניין גרינוולד הנ"ל (בעמ' 2063): "אף אחד משני המבחנים האמורים אינו מבחן החלטי, ובתחום כל אחד מהם עלולה להשתנות מידת ההוכחה הדרושה ממקרה למקרה, הכל לפי רצינות העניין השנוי במחלוקת. רצוני לומר: במידה שהעבירה, נשוא הדיון הפלילי, עולה בחומרתה, כך תגדל גם מידת ההוכחה הדרושה לגביה. כן גם בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא העניין". היינו, אין לקבוע מסמרות אלא לבחון בכל מקרה את האינטרס המוגן, הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי. .... מכאן, הגישה הרצויה החוזרת בפסיקה בעולם והתקבלה בארץ, היא גישה גמישה הבוחנת כל עניין לגופו וקובעת את מידת ההוכחה הדרושה על פי האינטרסים המוגנים. בענייננו, מדובר בטענת עבירה פלילית במשפט אזרחי, ביחסי עבודה. מחד, יחסי עבודה הם יחסים מתמשכים הדורשים מידת אמון גדולה בהרבה ותום לב גדול מזה שבין צדדים לחוזה בדרך כלל. ... מעילה באמונו של מעביד, ובודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר. הם פוגעים באישיות יחסי העבודה. מנגד עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו. הנטל על המעביד להוכיח זאת. אין משמעות לכך שכל שהעובד עשה הוא לומר - "לא נכון... לא גנבתי". לא עליו מוטל הנטל להוכיח שהדבר לא נעשה. על מידת ההוכחה המוטלת על המעביד להיות מוגברת. הנה כי כן כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות. מצא בית הדין האזורי גם לגופו של עניין את גרסת המנוח מהימנה בעקבות הגרסה העקבית אשר הציג בתצהירו ובחקירתו בבית הדין האזורי מחד לעומת התמיהות והסתירות אשר עלו מהודעתם במשטרה, תצהירם וחקירתם של עדי המערערת מר מוטי כהן, מנהל המערערת ומר גואטה, סוכן סלטי "צבר" שסיפק סחורה למערערת. ראוי לציין כי לאחר תום החקירה במשטרה לא הוגש כתב אישום כנגד המנוח. בתצהירו טען המנוח כי פוטר על רקע ויכוח עם מעבידו על זכויותיו. בחקירתו בבית הדין בעניין הגניבה הכחיש נמרצות כי נתפס בגניבה וחזר על גרסתו בעניין נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. בדין קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה המוגבר החל עליה להוכיח את הגניבות הנטענות על ידה. לאור האמור לעיל קבע בית הדין האזורי כי המנוח פוטר ביום 5.4.1998 ללא הודעה מוקדמת והשית על המערערת לשלם פיצויי פיטורים בסך 17,117 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ודמי הודעה מוקדמת בשיעור שכר של חודש אחד בסך 3,043 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.4.1998. קביעותיו של בית הדין האזורי מעוגנות בחומר הראיות ומבוססת על התרשמותו של בית הדין האזורי מן העדים ומחומר הראיות ולא מצאנו מקום להתערב בן. האם המנוח זכאי לגמול שעות נוספות לעניין זכאות המנוח לגמול שעות נוספות הוכח כי המנוח עבד מסגרת שעות קבועה לפיה בימים ראשון עד חמישי עבד בין השעות 07:30-14:00; בימים ראשון, שני, רביעי וחמישי עבד גם אחר הצהריים בין השעות 16:30-19:00; ובימי שישי עבד בין השעות 07:30-13:30. בסך הכול עבד המנוח 48.5 שעות שבועיות. עוד הוכח כי המנוח נעדר בכל יום במשך שעה לצורך האכלת אמו. לאור האמור קבע בית הדין האזורי כי המנוח עבד 47.5 שעות שבועיות. לאור קביעות אלה חישב בית הדין האזורי את השעות הנוספות שעבד המנוח. בית הדין ציין כי מאחר ומכוח חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 היה על המנוח לעבוד בין החודשים 1.12.96-18.6.92 45 שעות שבועיות. הלכה למעשה הוא עבד 47.5 שעות שבועיות. משכך זכאי המנוח לגמול שעות נוספות בגין 566.5 שעות נוספות לתקופה זו. מאחר ומכח ההסכם הקיבוצי מיום 9.1.95 וצו ההרחבה שנכנס לתוקפו ביום 1.12.96, היה על המנוח לעבוד בין החודשים 1.7.97-1.12.96 44 שעות שבועיות ומשעבד 47.5 שעות שבועיות, קבע בית הדין כי המנוח היה זכאי לגמול שעות נוספות בגין 105 שעות נוספות בן עבד בתקופה זו. מכוח צו ההרחבה היה על המנוח לעבוד בין החודשים 5.4.98-1.7.97, עד לפיטוריו 43 שעות שבועיות. משעבד 47.5 שעות שבועיות, זכאי המנוח לגמול שעות נוספות בגין 180 שעות נוספות, אשר עבד בתקופה זו. לאור האמור לעיל, משעבד המנוח 851.5 שעות נוספות כששכרו הממוצע לשעה היה 11.5 ₪ (בית הדין האזורי ציין בפסק הדין כי מאחר ולא הובאו נתונים לגבי שכרו הממוצע החודשי של המנוח חושב שכרו הממוצע לפי חודש 1.96), חויבה המשיבה לשלם גמול שעות נוספות בסך 12,346.75 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית. טוענת המערערת כי אף אליבא דבית הדין האזורי, משנקבע כי המנוח נעדר שעה ביום מעבודתו כדי להאכיל את אמו יש להפחית מחישוב שעות העבודה 6 שעות שבועיות ולא שעה אחת. פועל יוצא מחישוב זה הוא שהמערער אינו זכאי כלל לגמול שעות נוספות. עוד טוענת המערערת כי בפועל עבד המנוח פחות ממכסת השעות השבועיות הקבועה בסעיף 3 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ה'תשי"א-1951 ובצו ההרחבה לעניין שבוע עבודה מלא . טענה זו של המערערת ראויה להתקבל. אכן, כקביעת בית הדין האזורי, הוכח כי המנוח יצא מידי יום לשעה על מנת לטפל באמו, בהסכמת מר כהן, מנהל המערערת. אשר על כן יש להפחית מחישוב סך השעות בן עבד המנוח שש שעות שבועיות ולא שעה אחת. עולה מזה כי המנוח עבד 42.5 שעות שבועיות ואינו זכאי לגמול שעות נוספות. יום עבודה שהוא קצר מיום העבודה הקבוע בסעיף 2 לחוק, כל שעה עודפת ביום העבודה המקוצר אינה שעה נוספת כמשמעה בחוק אלא שעה עודפת שאינה מזכה בגמול שעות נוספות. האם ניתן לקזז משכרו של המנוח לעניין זכאות המנוח לשכר הודה מר כהן בתצהירו ובחקירתו הנגדית כי נמנע מלשלם למנוח שכר לחודש מרץ ושכר עבור שלושה ימי עבודה בחודש אפריל מאחר והחליט לקזז את המשכורות כנגד הגניבות אותן ביצע המנוח, לטענתו. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי המנוח עבד בתקופה זו. בית הדין האזורי הפנה לסעיף 25(7)(ב) לחוק הגנת השכר, ה'תשי"ח - 1958 הקובע כי מעביד רשאי לנכות משכרו האחרון של עובד בסיום יחסי העבודה כל יתרת חוב של העובד כלפי מעבידו. הלכה היא כי יתרת חוב של העובד הינה רק סכום קצוב ומוכח אשר אינו שנוי במחלוקת (דב"ע לט/14-11 מרטון-שפילמן, פד"ע כו,יא; דב"ע נד/ 101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ, פד"ע כח, 241, 258). המערערת העלתה בכתב הגנתה טענת קיזוז של שעה בכל יום עבודה בה המנוח עבד עבור המועצה המקומית וקיבל בגינה גם שכר עבודה מהמערערת. טענה זו נדחתה כאמור. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח שהמנוח עבד במקביל במקום עבודה אחר בשעות בן עבד אצל המערערת. עוד טענה המערערת בכתב ההגנה טענת קיזוז בסך 145,941 ₪ בגין גניבות שלטענתה ביצע המנוח במהלך התקופה בה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. גם טענה זו נדחתה. בית הדין האזורי קבע כי משסכום הגניבה אינו קצוב והמערערת לא הוכיחה את הגניבות כאמור. על כן בדין קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא היתה רשאית לקזז מהמשכורות וחייבה לשלם למנוח את שכרו. בערעור העלתה המערערת טענה שונה וחדשה לפיה, משנקבע כי המנוח נעדר שעה ביום מעבודתו כדי להאכיל את אמו יש לקזז משכרו של המנוח סכום קצוב של שכר בגובה 6 שעות שבועיות וכן יש לקזז משכרו שכר שקיבל המנוח ביתר עבור שעות בן לא עבד, כאשר בפועל עבד פחות ממכסת השעות השבועיות הקבועה בחוק שעות עבודה ומנוחה, ה'תשי"א - 1951 ובצו ההרחבה. טענה זו של המערערת הינה טענת קיזוז חדשה אשר לא נידונה בבית הדין האזורי והועלתה רק בשלב הערעור. אמנם בית דין זה נוהג בגישה מקלה ומאפשר להעלות בערעור טענות משפטיות חדשות אם הן מבוססות בחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הדיונית (דב"ע נא/ 12-3 אדירים, חברה לבנין - שבתאי, פד"ע כג 192, 193). בענייננו לא הוכח שהמנוח קיבל שכר ביתר. העובדה שהמנוח עבד פחות ממכסת השעות הקבועה בחוק ובצו ההרחבה לשבוע עבודה מלא אינה משליכה על כך ששולם למנוח בתקופת עבודתו שכר ביתר. טענה כזו לא הוכחה על ידי המערערת בעיקר משמדובר בעובד ששולם לו שכר לפי ערך של שעה, לפי מספר השעות בן עבד. בנוסף, לפי טופסי 101 שהוצגו מטעם המערערת בבית הדין האזורי ובפנינו שולם למנוח שכר לפי 184 שעות עבודה חודשיות, לפי חלקיות משרה של 100%. לפי טופסי 101 עבד המערער 46 שעות שבועיות, יותר ממכסת השעות השבועיות הנדרשות בחוק שעות עבודה ומנוחה ובצו ההרחבה למשרה מלאה. חישובה זה של המערערת בטופסי 101 אינו עולה בקנה אחד עם טענות המערערת לעניין מסגרת שעות העבודה של 48.5 שעות שבועיות ואינו תואם את השעות בן הוכח על פי עדויות עדי המערערת כי המנוח עבד בפועל. לאור סתירה זו, אין להסיק מטופסי 101 בלבד כי בתקופת עבודתו שולם למנוח שכר ביתר בכל התקופה בה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. עם זאת, משהוכח כי המנוח יצא בכל יום להאכיל את אמו, תשולמנה לו משכורות מרץ ואפריל לפי חישוב השעות שהוכח כי עבד בפועל, היינו, לפי חישוב של 42.5 שעות שבועיות. האם בדין חויבה המערערת בפיצויי הלנת שכר בית הדין האזורי חייב את המערערת בתשלום פיצויי הלנת שכר בנימוק כי "מאחר ובעניין אי תשלום המשכורת התגלה בין הצדדים מחלוקת של ממש ומשהתייעץ מר כהן עם עורך דינו היה עליו לדעת כי מחובתו לשאת בתשלום המשכורת". כאשר קיים נימוק לפיו ניתן להפחית מפיצויי הלנה הרי כאשר אך סיבה זו חדלה להתקיים הרי מאותו רגע מוטלים פיצויי הלנה מלאים. הכלל הוא, כי התקופה בה רשאי בית הדין להפחית את פיצוי ההלנה ממשיכה עד אשר המעביד יועמד על טעותו. משנפסקה הסיבה לאי תשלום שכר או פיצויי הפיטורים מסתיים הנימוק להפחתת פיצויי הלנה (ראה סטיב אדלר, "פיצויי הלנה: חוק ופסיקה", שנתון משפט העבודה ו', 5, 40-38). בענייננו לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי המנוח עבד וזכאי לקבל שכר. אמנם המערערת קיבלה יעוץ מעורכת דין לא לשלם שכר לתקופה בה יחסי עובד-מעביד הגיעו לידי סיום. עם זאת בנסיבות המקרה שלפנינו היתה מחלוקת של ממש בדבר גובה השכר שיש לשלם למנוח, והאם ניתן לקזז משכרו מהנימוקים בגינם היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר הזכאות לפיצויי פיטורים, כאמור. מנימוקים אלה ולאור קביעתנו כי יש לחשב את שכרו של המנוח לחודשים מרץ אפריל לפי שבוע העבודה של 42.5 שעות יש מקום להפחית מפיצויי ההלנה לגובה הפרשי הצמדה וריבית. נימוק נוסף לאי הטלת פיצויי הלנה הוא הזמן הרב שעבר מאז סיום יחסי עובד-מעביד עד למתן פסק הדין. אילוצי בית הדין והעומס המוטל עליו מביאים לכך שפיצויי ההלנה אינם עומדים בשום פרופורציה לסנקציה המבוקשת. פיצויי הלנת שכר הם אמנם סנקציה שאינה תלויה בהוכחת נזק. זה אינו פיצוי על נזק. זוהי סנקציה חמורה שכאמור מנותקת מהנזק שנגרם. על כן יש לשקול את היחס הסביר בין גובה החבות בשכר לפיצויי ההלנה. על כן אנו מעמידים את פיצויי ההלנה לגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.4.1998. האם זכאי המנוח לפדיון חופשה לאור תקופת עבודתו של המנוח אצל המערערת, בין החודשים 16.8.1992 - 5.4.1998, זכאי היה המנוח לחופשה של 46.5 ימים. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי המנוח ניצל בשנת עבודתו 4 ימי חופשה. נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה המגיעה לעובד מוטל על המעביד. זה חייב לנהל פנקס חופשה ומחובתו לדעת את ימי החופשה שהעובד ניצל. בית הדין האזורי התייחס לתצהירו של מר כהן לפיו המנוח ניצל בשלושת השנים האחרונות 12 ימי חופשה. בית הדין האזורי הפנה לסיכומי המערערת בבית הדין האזורי. בסיכומיה טענה המערערת כי המנוח ניצל 18 ימי חופשה לפחות. בית הדין האזורי עיין בתלוש המשכורת של המנוח מחודש 7.97 לפיו הוא ניצל יום חופשה בחודש זה. עובדה זו לא באה לידי ביטוי בטבלת ימי החופשה שצורפה לסיכומים. לאור שוני הגרסאות מטעם המערערת בעניין ניצול ימי החופשה לא קיבל בית הדין האזורי את גרסת המערערת וקבע כי המנוח זכאי לפדיון חופשה של 42.5 ימים. מאחר ושכרו היומי האחרון עמד על סך 117 ₪, חויבה המערערת לשלם פדיון חופשה בסך 4,974 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. המערערת תשלם למשיב פדיון חופשה בגין 4 שנים בטרם הגשת התביעה בניכוי הימים עבורם קיבל המערער חופשה בתשלום. סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו. טענת המערערת בדבר אי זכאות המנוח לגמול שעות נוספות מתקבלת. משכורות חודשים מרץ אפריל ישולמו לפי חישוב של 42.5 שעות שבועיות. לגובה המשכורת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.4.1998. המערערת תשלם פדיון חופשה בגין 4 שנים טרם הגשת התביעה בניכוי הימים עבורם קיבל המערער חופשה בתשלום, בהתאם למופיע בתלוי השכר שלו. מאחר וחלק מהערעור התקבל ישא כל צד בהוצאותיו. פוליסהפרמיית ביטוח