משיכת כספי קופות הגמל טרם שחלפו 15 שנים

1. הנתבעים 1 ו- 2 ניהלו חשבון אצל התובע ( להלן "הבנק"). בגין יתרת החובה בחשבונם ביום 18.2.96, הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר נגד בעלי החשבון (להלן "החייבים"), ונגד הנתבעים 3-5, שלטענת הבנק היו ערבים לחשבון (להלן "הערבים"). בקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים נדחתה, בכל הנוגע לבעלי החשבון (להלן "החייבים"), וניתן נגדם פסק דין. התביעה שלפני התבררה נגד הערבים בלבד. הערבים טוענים, כי לא ערבו מעולם לחשבון העובר ושב השוטף של החייבים. לטענתם, חתמו על ערבות להלוואה שנטלו החייבים, בסכום של -.100,000 ₪, ל- 5 שנים. משהוחזרה ההלואה על ידי חיוב חשבון העו"ש של החייבים, שוב אין הערבים חייבים לפי כתבי הערבות. במלים אחרות, הערבים טוענים כי לא ערבו לחשבון העו"ש, כי אם לחשבון ההלוואה בלבד. זאת ועוד, הערבים טוענים כי נציגי הבנק הבטיחו להם, כי לחייבים בטחונות רבים נוספים, שעל כן אין סיכון ממשי במתן הערבות, שכן חוב ההלוואה מובטח בבטחונות אחרים. משהיו בטחונות אלו בידי הבנק, סבורים הערבים, היה על הבנק לממש בטחונות אלו, ורק לאחר מכן לפנות אל הערבים, אם בכלל. 2. בחינת המסמכים עליהם חתומים הערבים, מעלה אבחנה בין הנתבעים ברגר ובוקסבוים, לבין הנתבע פרלשטיין. כל השלושה חתמו על "כתב ערבות לאבטחת כל חוב מוגבל בסכום", (מוצג ת/2/ד), בסכום של -.100,000 ₪. בנוסף, חתם כל אחד מן הערבים על "הודעה לערב בגין ערבות כל חוב מוגבל בסכום" על סך -.100,000 ₪, וכן על דף "מידע על הערב" בו פורטו, בנוסף לפרטי אותו ערב, גם "סכום ההלוואה/האשראי", והיות כתב הערבות "מוגבל בסכום". ב"הודעה לערב" של הערב פרלשטיין, הוסף, לפי דרישתו, המשפט הבא: "למרות האמור לעיל, התחייבותי זאת היא על סך -.100,000 ₪ (מאה אלף ₪) לטובת הלוואה זו ל- 5 שנים." הערבים למדים מכך, כי התחייבות כל השלושה היא לפרעון ההלוואה בלבד. הבנק למד מכך, כי פרלשטיין עמד על תנאי מיוחד ונוסף לאלו שכולם התחייבו בהם, דהיינו כי המדובר בערבות לטובת ההלוואה בלבד, אשר גם מוגבלת בזמן, ולא רק בסכום. 3. הואיל ונשמעה הטענה כי חשבון העו"ש אינו משקף את חשבון ההלוואה, הגיש הבנק חוות דעת מטעמו ( של מר עמית קורנפלד - ת/1), ובה חישב באופן נפרד את החיובים לפרעון ההלואה, ואת חיובי הריבית בגין חשבון זה. חישוב זה הביא ליתרת חובה של -.92,866 ₪. 4. ערבות להלוואה או לכל חיוב? מר משה פייג, שהיה פקיד השקעות בסניף הבנק במועד הרלוונטי, ואשר בפניו חתמו הערבים על כתב הערבות, מסר בעדותו כי ניתנו שתי הלוואות: האחת - בסכום של -.60,000 ש"ח, לכיסוי יתרת חובה שנוצרה בחשבון עקב משיכה גבוהה חד פעמית, והאחרת - בסכום של -.39,960 ₪, שהיא מחזור של הלוואה קודמת. לטענתו, אמר לערבים כי ערבותם היא לכיסוי יתרת החוב בחשבון החייבים. עם זאת, מסכים מר פייג כי יתכן שאמר שהחייבים נטלו הלוואה בסכום של -.100,000 ₪. יתכן שמכאן הקשר שנעשה בין שני החובות. כזכור, רק בהודעה לערב מר פרלשטיין מסוייגת ההתחייבות לטובת ההלואה. האם ניתן ללמוד מכך דבר על ההתחיבויות האחרות? הערבים טוענים, בתצהירם, כי הואיל וחתימת פרשלטיין היא האחרונה מכולן, על כן האמור בה מחייב את כולם. הגיון זה אינו ברור לי כלל. מר פרלשטיין העיד, כי מתוך זהירות רבה בחן את המסמכים, ועל כן עמד על הכללת האמור לעיל. מר פייג, אשר טפל בחתימה על הערבויות, טען בעדותו, כי אם היו הערבים האחרים מבקשים לסייג את החתימה כפי שעשה מר פרלשטיין, יתכן שהבנק לא היה מסכים לכך. ההסכמה להסתייגות בענין פרשלטיין מוסברת על ידו בכך, שפרלשטיין לא היה הערב העקרי שעליו סמכו. בין הערבים גם אחד, שהיה ידוע כאדם אמיד (מר בוקסבוים, שבאותו זמן היה בעל משרד לתווך) (ראה עמוד 20 לפרוטוקול, בשורות 2-17). הואיל ואין הערבים מסייגים את הערבות להלוואה בלבד בכתובים, והואיל ואין תמיכה אחרת בטענתם - לא אוכל לקבל את הטענה. יתרה מכך - גם אם אצא מנקודת הנחה, כי המדובר בערבות לתשלום הלוואה בלבד, ולא לכיסוי יתרת חוב בחשבון עו"ש - עדיין שרירה וקיימת התחייבות הערבים לשאת בתשלומים. שיטת החישוב של יתרת חוב ההלוואה, בין שהיא מכח חיוב חשבון ההלואה, או מכח העברת אותו חיוב לחשבון העו"ש, אינה מעלה ואינה מורידה. החשוב הוא, ייחוד כל התשלומים וכל החיובים בגין חוב ההלואה. לשם כך נערכה חוות הדעת של מר עמית קורנפלד, ת/1, ולפיה חושב סכום החוב בחשבון ההלוואה בלבד. לא הובא כל חישוב לסתירת החישוב האמור. הערבים אמנם טענו כי מרגע שההלואה שינתה עורה, והפכה לחיוב בחשבון העו"ש - שוב אין היא אותה הלוואה, ועל כן פטורים הם מן התשלומים לפיה. טענה זו אינה נראית לי: כל הערבים אנשים מן הישוב הם, וכולם הבינו כי הם חותמים כערבים לתשלום סדיר ורציף של חוב ההלוואה. אף לא אחד מהם ההין לטעון כי ידע כי החישוב יעשה בחשבון ההלוואה בלבד, ולא בחשבון אחר - ולדעתי לא ניתן לקבל טענה מִתָּממת כזו. זאת ועוד: החייב עצמו מבהיר, כי נהג לשלם את חובו בגין ההלוואה בחשבון העו"ש, וכך עשה גם עם הלוואה קודמת, שאחת ההלוואות כאן באה לחדש ולהחליף. דהיינו, מלכתחילה ברור היה שחיובי ההלוואה ייזקפו לחובת חשבון העו"ש. אם כך, מהי משמעות הערבות להלוואה, אם זו הולכת וקטנה כנגד חיוב חשבון העו"ש, בלא בטחונות או ערבויות לו, וכאשר מראש זו היתה כוונת הצדדים? (ראה עדות שמחה ברגר בעמוד 28 לפרוטוקול, שורות 9-11). 5. קיום בטחונות אחרים א. הערבים טענו, כי נמסר להם שבחשבון החייבים בטחונות אחרים, כדוגמת קופות גמל של החייבים, וחשבונות חסכון שלהם, ועל כן - אם תווצר יתרת חובה לפי ההלוואה, יהיה לבנק ממה להפרע. על כן טענו, כי חתימתם על הערבות היתה פרוצדורלית גרידא. גם טעון כזה לא אוכל לקבל מאנשים מן היישוב, המבינים טיבה של התחייבות, וטיבה של ערבות. ההסבר האמור נשמע כתרוץ בדיעבד בלבד. פקיד ההשקעות של הבנק, מר פייג, אשר החתים את הערבים על כתבי הערבות, מכחיש כי אמר למי מן הערבים, שקיימים די בטחונות לכיסוי חשבון ההלוואה. לא זו בלבד, אלא שבטחונות כאלו לא היו קיימים. אמת נכון, שלחייבים היו מספר קופות גמל, שלהם ושל ילדיהם, חלקם קטינים, ואולם - משיכת הסכומים מקופות הגמל מותנית בהמצאת כתב קיזוז לבנק, וכתב קיזוז כזה לא יכול להנתן בגין כספי הקטינים. זאת ועוד, משיכת כספי קופות הגמל טרם שחלפו 15 שנים מיום ההפקדה, מביאה לתשלום מס בשעור 35%, בעוד שמשיכה בתום המועד אינה חייבת במס. עם זאת, מר פייג מסכים, כי יתכן שאמר לערבים, כי קיימות קופות גמל, אולם הוא מכחיש כי טען שאלו מהוות בטחון. מר פייג סבור, כי המידע בדבר חסכונות וקופות גמל התקבל מן החייב דוקא, שהוא אחיו של הערב שמואל ברגר. ממילא, טוען מר פייג, כי סכום כל קופות הגמל באותו מועד עמד על סך -.20,000 ש"ח בלבד, כך שבודאי לא יכול היה לומר כי הן מכסות את הסכום כולו. החייב, מר שמחה ברגר, הבהיר בעדותו כי קופות הגמל כולן, כולל אלו שהיו משועבדות לאחרים, וכולל אלו שהיו על שם קטינים - הגיעו לכ -.41,000 ₪ (עדותו בעמוד 29 לפרוטוקול). שמחה ברגר, הוא החייב, חזר ומסר כי היו קופות גמל, קרנות נאמנות או תכניות חסכון בסכום שהגיע כדי -.100,000 ₪, אולם לא יכול היה להראות אלא את קופות הגמל האמורות לעיל (-.41,000 ₪), מתוכן כ -.21,000 ₪ על שם קטינים (עמוד 30). ב. זאת ועוד, בתצהיר העדות הראשית מטעם הערבים, חסרה התייחסות ספציפית למוסר המידע בדבר קיום בטחונות מספיקים. נאמר שם, בגוף שלישי בלתי מחייב: "נאמר והובהר לנו בבנק כי ההלוואה מובטחת בהוראות בלתי חוזרות ובשעבודים שהוטלו על קופות גמל וחסכונות של הלווים ושל ילדיהם, וכי גובה סכומי קופות הגמל מבטיח שערבותנו לא תגיע למימוש בפועל שכן סכומי קופות הגמל יכסו את סילוק ההלוואה". בחקירה הנגדית נשאלו הערבים אודות האימרה הכללית הנ"ל. לעומת החסר בתצהיר העדות הראשית, בחקירה הנגדית כבר ידעו הערבים לומר ולפרט הרבה יותר. הדבר מפתיע במיוחד, משום שהמדובר בעילת ההגנה העקרית בתביעה זו. בסופו של יום, אם אכן הבטיח הבנק כי החוב מובטח באמצעות בטחונות אחרים, הרי קיימת אולי גם הבטחה של הבנק שלא לפנות אל הערבים. ודוקא עילה זו אינה מפורטת כדבעי בתצהיר העדות הראשית. התחושה הבלתי נוחה היא כמובן מכך, שפרטי הענין החשוב הזה עלו רק לאחר תצהיר העדות הראשית מטעם הבנק, שבו הוכחשה במפורש אמירת הערבים, כי לכאורה נמסר להם שקיימים די בטחונות, פרט לערבויות. הערב שלמה פרלשטיין, שהוא בעל חברת אמבולנס פרטי, מסר בעדותו: "כשאני דיברתי עם משה פייג, אמרתי שאני מוכן לעשות לו טובה לקבל את ההלוואה בבנק, להסתכן זה לא חוכמה, הוא אמר לי אל תדאג יש כסף בבנק, וזה רק פורמלי". משנשאל כיצד היה זהיר מאוד בחתימה, וביקש להוסיף את ההסתייגות כי המדובר בערבות להלוואה בלבד, אך לא מצא לנכון לבדוק את נכונות הטענה בענין הבטוחות האחרות - השיב כי לא בדק את הדקויות של המסמכים, קופות גמל או תוכניות חסכון (עמוד 36 שורה 13 ואילך). הערב יוסף בוקסבוים היה בעל עסק של תווך בעת שחתם על הערבות, וידע אף הוא שהיו כל מיני בטחונות, במלוא החוב, אם כי לא ירד לפרטי אותם בטחונות. גם הוא מבהיר, כי חתם "באופן פרוצדורלי" בלבד. מר בוקסבוים מדגיש, כי גם אם אין בטחונות, אין הוא צריך לשאת בחוב ההלוואה לפי הערבות, שכן לכתחילה הובטח לו שאם יווצר חוב כזה, הוא יכוסה על ידי הבטחונות הקיימים. העד מבהיר, כי סמך על החייב, שהיה מנהל החשבונות שלו, והיה מוכר לו כאדם מסודר, שקול ואחראי. גם כאשר נשאל אם ההלוואה נפרעה השיב "אני בטוח שההלוואה נפרעה, אני מכיר אותו כאדם מבוסס ולא חשבתי אחרת" (עמוד 43, שורה 17). זאת, למרות עצם הגשת התביעה, ולמרות המסמכים שהוצגו לו. לצערי, התרשמתי מעדותו של מר בוקסבוים, כי הוא עושה כל מאמץ להתרחק מן החוב, ולו במחיר אמירת דברים שאינם אמת. בעיקר, משנשאל מספר פעמים, מדוע אינו חייב לפי ערבותו, בהנחה שהמדובר באותה הלוואה שערב לתשלומה. תשובתו המקוממת של אדם שניהל עסק לתווך מקרקעין היתה, כי חתימתו היתה פרוצדורלית גרידא. כי לא חייבה אותו. "אני הייתי מוכן לעשות טובה לאדם, שהוא מנהל חשבונות שלי וגר בדירה יפה, אני מכיר אותו כאדם שהוא בקהילה היה לו מעמד יפה. חתימתי חסרת משמעות". (עמוד 44 שורות 13-14). לא אוכל להתייחס לדברי העד ביתר כבוד והערכה, משהעד עצמו מייחס לדבריו ולחתימתו הוא. שמואל ברגר, אחיו של החייב, הוא משגיח כשרות. הוא מודה כי לא שאל כלל באיזה סכום קופות הגמל והבטחונות, והסתפק בכך שנאמר לו על-ידי פקיד הבנק כי אלו מגיעים כדי ערך ההלואה. יתרה מזו, משהגיעו מכתבי הדרישה של הבנק, פנה אל אחיו, האחרון אמר שיסדר זאת, והערב הסתפק בכך. הערב לא שאל כלל מדוע לא שולם החוב מתוך הבטחונות. התרשמתי מדברי העד, כי נעתר לבקשת אחיו, ומבלי להתעניין בכל פרט, נחלץ לעזרתו. העד מבהיר גם כי אין הבדל מבחינתו אם אחיו נטל הלוואה או שמא קבל אשראי אחר. התרשמתי, כי בדיעבד נודעו לו פרטים שבעזרתם ניתן היה להטיל אשם בבנק, כך שתתכן האפשרות לא לשלם לפי ההתחייבות. ג. בדיקה ממשית של קופות הגמל של החייב ושל קרוביו מעלה כי חלקן היו על שם קטינים. ממילא, יש צורך במתן הוראה לבנק לסיום חשבון זה. הוראות כאמור לא ניתנו לגבי קופות שטרם הגיעו למלוא 15 שנים, ופטור מלא ממס. החייב עצמו, שמחה ברגר, מודה כי נותרו כספים בקופות הגמל שלו (עמוד 29 לפרוטוקול, בשורות 15, 16). כיצד יכול היה לטעון כי קופות הגמל משועבדות לבנק, שצריך היה להפרע מהן, כאשר גם לאחר ההליכים המשפטיים עומדות הן לזכותו? ד. הנתבעים ביקשו להראות כי קופות הגמל אכן היו משועבדות לבנק. זאת, באמצעות המסמכים נ/1-נ/7. ואולם, גם כאשר התחייב החייב למסור לבנק את כספי קופות הגמל, הרי התחייבותו היתה למשוך כספים מן הקופות בעצמו, ולהעבירם לבנק. זאת, ככל שהמדובר בכספים "משוחררים" של הקופות, בהתאם לתקנות הקופה, ולהסדר החוקי החל (ראה לדוגמא סעיף 3א בכתב ההתחייבות נ/2). הבנק טען, כי מלבד המגבלות האמורות, קופות הגמל היו מעוקלות, וגם לכן לא ניתן היה להשתמש בכספים לכסוי הגרעון. הוכחה לכך לא הובאה. 6. חובת הבנק כלפי ערבים ב"כ הנתבעים, עו"ד עזריאלי סבור, כי הבנק הפר את חובת הגילוי ואת חובת האמון החלות עליו כלפי הערבים, וכי על כן, פטורים הם מהתחייבותם. את ההפרה הנטענת מוצא ב"כ הנתבעים בכך שהערבים הוחתמו על טפסי ערבות לכל סכום עד -.100,000 ₪, בעוד שהתחייבותם היתה לתשלום כספי הלוואה, וכן בכך שהבנק לא מסר מידע ברור לערבים אודות הבטחונות האחרים, וגרם להם להבין, כי לא יפנו אליהם למימוש הערבות. הואיל וסברתי כי לא היתה הטעיה כלשהיא, מכוונת או בלתי מכוונת, לא ראיתי מקום לילך בעקבות סקירת ההלכה הארוכה מטעם ב"כ הנתבעים. השאלה העקרית היא עובדתית, והיא אם הבטיח הבנק לערבים כי לא יהיה צורך במימוש ערבותם. התשובה לכך, מתוך העדויות שנשמעו, שלילית. מכיוון שברור שהערבים חתמו על ערבויות, וידעו את טיב ההתחיבות - שוב אין מקום לבחון אם נוסח המסמך הוא ערבות להלוואה או שמא ערבות לחשבון עו"ש, ובלבד שהתחייבות הערבים היא אך ורק לאותם כספי הלוואה שלא נפרעו. על כך באה חוות הדעת מטעם הבנק, אשר לא נסתרה בשום אופן על ידי הערבים. 7. "ערב יחיד" ומיצוי ההליכים כלפי החייב ב"כ הנתבעים סבור, כי הערבים בבחינת "ערב יחיד" הם לפי חוק הערבות תשכ"ז-1967. לפיכך, טרם שהוגשה התביעה נגדם, היה על התובע לקבל פסק דין נגד החייב, ולפעול למימושו בכל הליכי ההוצאה לפועל. סבורני כי טעות בידו. הערבויות נחתמו בתאריכים 12.5.93, 19.5.93 ו- 20.5.93. לפי הוראת סעיף 5(א) לחוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992 (להלן "תיקון 1992"), הוראות החוק בקשר לתנאי המימוש כלפי החייב העקרי חלות גם לגבי ערבויות שניתנו טרם שנכנס התיקון לתוקף (ביום 24.3.93). סעיף 17ג לתיקון 1992 קובע כי לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד, אלא לאחר שניתן פסק דין נגד החייב, ולאחר שיו"ר הוהצאה לפועל אישר שהנושה נקט בכל הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב. התביעה שלפני הוגשה נגד החייבים והערבים גם יחד, כך שאף לא אחד מן התנאים שלעיל התקיים. ואולם, כאמור בסעיף, הוא חל רק על "ערב יחיד". הגדרת ערב יחיד כללה, טרם תיקון תשנ"ח לחוק הערבות, את מידת הקרבה שלו עם החייב, ואת גובה הערבות, שעמד בעת הגשת התביעה על סך 40,000 ש"ח. אין חולק, שגובה התחייבותו של כל אחד מן הערבים הוא 100,000 ש"ח, ועל כן אין הם בגדר ערב יחיד. ואולם, ב"כ הנתבעים מבקש לתקן רושם זה, על מנת להכניס את הערבים בגדר "ערב יחיד", כדלקמן: ראשית, כי לכתחילה מדובר בשתי הלוואות, שלפחות אחת מהן סכומה נמוך במעט מ -.40,000 ש"ח. שנית, כי חוק הערבות מחלק את סכום הערבות של ערבים יחידים בינם לבין עצמם בחלקים שוים. גם נסיון זה לא יצלח: הערבים לא חתמו כערבים להלואה אחת או אחרת, ואם בכלל חתמו כערבים להלוואה, הרי הסכום הנקוב היה -.100,000 ש"ח. ושנית - חלוקת הסכום בין הערבים אמנם מביאה לתוצאה של סכום נמוך מ -.40,000 ₪ לכל אחד מהם, אלא שעצם חלות הסעיף מותנית בהיות הערב - ערב יחיד. דהיינו, ראשית, לפי הגדרת הערב היחיד נבחנת הערבות, ואם נמצאו הערבים ערבים יחידים, אזי ישא כל אחד בחלקו בלבד. אין זה המקרה בעניננו, מקום שאף לא אחד מן הערבים עונה על הגדרת "ערב יחיד". הואיל והערבות היא לסכום של -.100,000 ₪ - אין הערבים או מי מהם בגדר "ערב יחיד", ועל כן לא חלות עליהם הוראות סעיף 17 לתיקון 1992. בכלל זה, לא חלות הוראות חלוקת הסכום, ואף לא איסור הגשת התביעה טרם שמוצו ההליכים נגד החייב העיקרי. 8. התוצאה היא שאני דוחה את כל טענות ההגנה. אשר לחישוב סכום התביעה: הבנק הגיש, כאמור, חוות דעת מטעמו. הנתבעים לא הגישו אמנם חוות דעת נגדית, אך ניסו באמצעות החקירה שכנגד להגיע להפחתת הסכום שנקבע על-ידי המומחה, מר עמית קורנפלד. הנתבעים טוענים, כי בהסתמך על החקירה הנגדית, סכום החוב על חשבון ההלוואה (בניגוד לסכום הכללי בחשבון העו"ש) צריך לעמוד על סך -.53,000 ₪ בלבד. ואולם, מר קורנפלד הסביר, כי רוב החיובים בחשבון העו"ש היו על חשבון ההלוואות, והדבר אמור גם ביתרת החובה שטרם העמדת ההלוואות לפרעון (חקירת מר קורנפלד בעמוד 10 שורה 25, ובעמ' 11 שורות 19-27). אשר על כן, הסכום הנכון, לפי חוות הדעת הוא -.92,865.82 ₪. מסכום זה יש להפחית תשלומים שב"כ הבנק הצהירה על קבלתם טרם הגשת כתב התביעה, אך לאחר מתן חוות הדעת: -.9,870 ₪ (ראה עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 9, 10) והיתרה לתשלום היא -.82,996 ₪. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של -.82,996 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. יובהר, כי בכתב התביעה נתבקשה אמנם ריבית תלת חדשית מצטברת בשעור של 21.3% לשנה, ואולם לא הוכח כי הוסכם אודות ריבית זו, באף לא אחד ממסמכי הבנק שהוגשו כראיה. כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, את הוצאות המשפט, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של -.10,000 ₪ בצרוף מע"מ. ניתן היום י"ח באלול, תשס"א (6 בספטמבר 2001) בנוכחות: ב"כ הנתבעים עו"ד עזריאלי, ובהעדר ב"כ התובע שהוזמנה לשמיעת פסק הדין היום. אסתר שטמר, שופטתקופות גמל