פסק דין 1. זוהי תביעת נזיקין על סך של 2,358,000 ש"ח בגין רשלנות רפואית שלטענת התובע ביצעו הנתבעים וכתוצאה מכך נגרמה לו נכות רפואית ותפקודית. ואלו העובדות על-פי כתב התביעה: 2. בתאריך 11.6.1991 היה התובע מעורב בתאונת דרכים בה נפגע. כתוצאה מפגיעתו עבר התובע ניתוח אצל הנתבעת 2, של שחזור פתוח בקיבוע פנימי של מפרק הירך באמצעות הכנסת פלטה וברגים. 3. בגין פגיעתו זו, הגיש התובע תביעה לבית המשפט השלום בתל-אביב ב-ת"א 31303/92 ונפסקו לו פיצויים (מוצג נ/2). 4. בשנת 96' החל התובע לסבול מכאבים באזור מפרק הירך וכן התפתחה אצלו צליעה. בצילומי רנטגן שנערכו לתובע אובחנו שינויים במפרק הירך . לאחר שטיפול תרופתי לא הועיל, הוחלט על הוצאת הפלטה והברגים שהוכנסו בניתוח שעבר בעקבות תאונת הדרכים בשנת 91'. 5. בתאריך 22.9.97 נותח התובע אצל הנתבעת מס' 2 על-ידי הנתבע מס' 3. בניתוח זה הוצאו הפלטה והברגים בהרדמה כללית (גיליון הניתוח צורף כנספח א' לכתב התביעה). 6. גם לאחר הניתוח הנ"ל המשיך התובע לסבול מכאבים. בבדיקות שנערכו לו וכן בבדיקת E.M.G. התגלה כי לתובע נגרם נזק לעצם הסיאטיקוס מימין. התובע אושפז מיום 20.10.97 ועד ליום 30.11.97 אצל הנתבעת 2. ביום 27.11.97 עבר ניתוח נוסף. בניתוח בוצע ניסיון לשחרר את העצב הסכיאטי שנראו בו סימנים של שיתוק עקב לחץ (נספח ג' לכתב התביעה). 7. התובע המשיך לסבול מכאבים ועל כן פנה הפעם לבית החולים איכילוב ושם נותח בתאריך 6.3.98 במחלקה הנוירו-כירורגית. בעת הניתוח התגלתה צלקת קשה באורך של 10 ס"מ, הצלקת הופרדה מהעצב והתגלתה צלקת גם בתוך העצב. לאחר הניתוח הכאבים ירדו משמעותית והחלו להופיע תנועות בכף הרגל, אולם רגלו של התובע נותרה משותקת באופן חלקי (סיכום המחלה צורף כנספח ד' לכתב התביעה). 8. לטענת התובע, בביצוע הניתוח בתאריך 22.9.97 ובטיפול הרפואי שלאחר מכן ביצעו כלפיו הנתבעים את העוולות הבאות: א. עוולה של תקיפה, שכן התובע לא ידע ולא הוזהר מפני סיכון כה קשה של פגיעה בעצבי הרגליים. ב. הפרת חובה חקוקה הקבועה בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, (להלן: "חוק זכויות החולה") בדבר טיפול רפואי נאות וחובת ניהול רשומה רפואית; ג. לחילופין, בנסיבות העניין התקיימו יסודות הכלל "הדבר מדבר על עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ולפיכך הנטל להוכיח היעדר התרשלות מוטל על הנתבעים שהפרו את חובת הזהירות. ד. הפרת חובת הזהירות שחבו כלפיו: כשלא נהגו כרופאים מיומנים וזהירים, כשנהגו בניגוד לכללים רפואיים ושיטות רפואיות ובניגוד לפרקטיקה מקובלת; וכשביצעו בתובע ניתוח מבלי שהשתמשו במיומנות ובזהירות, משלא הבחינו בעצב הסכיאטי ופגעו בו. כן טוען התובע כי לא הזכירו במסמכי הניתוח את העצב הסכיאטי ובכך גרמו לו "נזק ראייתי". 9. לכתב התביעה צורפה חוות-דעת של ד"ר גורדין - הקובע כי בגין הפגיעה הקשה בעצב הסכיאטי, שנגרמה בשל הרשלנות הרפואית, סובל התובע מנכות בשיעור של 40%. לטענת התובע נכותו התפקודית גבוהה עוד יותר. כתב ההגנה 10. בכתב הגנתם טוענים הנתבעים כי נזקיו של התובע הינם תוצאה מתמשכת של תאונת הדרכים בה נפגע. בשל עיקרון "יחוד העילה" אין לתובע כל עילת תביעה כלפי הנתבעים. כן טוענים הנתבעים כי הטיפול שבוצע לתובע הינו טיפול רפואי סביר וזהיר וכי לא הייתה כל התרשלות מצידם בטיפול בתובע. אם נגרם נזק הרי שהוא נובע ממצבו הבסיסי של התובע בשל תאונת הדרכים או בשל סיבוך טבעי שעשוי להיגרם בעקבות ניתוח. כן טוענים הנתבעים כי מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לתובע, יש לנכות את התגמולים שהתובע קיבל או יקבל לרבות תגמולי המוסד לביטוח לאומי. חוות-דעתו של ד"ר גורדין מוכחשת על-ידי הנתבעים. 11. במועד מאוחר להגשת כתב-ההגנה הגישו הנתבעים מצידם חוות-דעת של פרופ' שטיין, החולק על מסקנותיו של ד"ר גורדין. המחלוקת היא הן בנושא הרשלנות והן באחוזי הנכות. לדעת פרופ' שטיין, ניתוח הוצאת המתכות שבוצע בספטמבר 97' לא תרם כל תרומה למגבלה והנכות הקיימת בשל השינויים הניווניים במפרק הירך הימני. לדעתו, רק רבע מהנכות הקיימת בגין הפגיעה בעצב היא תוצאה של הניתוח בחודש ספטמבר 97'. לכן, סבור פרופ' שטיין כי הנכות הרפואית הינה בגובה 5% בלבד "ומכל מקום שטף דם כזה הוא חלק אינטגראלי מתהליך הדיסקציה הכירורגית של הרקמות ולכן לא מהווה רשלנות או טעות". יחוד העילה 12. בד בבד עם הגשת כתב-ההגנה הגישו הנתבעים בקשה לדחות את התביעה על הסף. לטענתם, אין להפריד בין נזקים שנגרמו באופן ישיר מתאונת הדרכים לבין נזקים שנגרמו כתוצאה מרשלנות רפואית אגב טיפול בנפגע בתאונה. טענתם זו התקבלה על-ידי כב' הרשמת י' שיצר (כתוארה אז) ולכן בתאריך 11.10.01 נתנה פסק דין הדוחה את התביעה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 8535/01). בית המשפט העליון קבע כי כאשר העילה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") אינה עומדת עוד לנפגע, משום שמוצתה בפסק דין תקף וסופי, אין הצדקה לשלול ממנו את עילת התביעה על-פי דיני הנזיקין הכלליים בגין נזק שנגרם לו לאחר אותו פסק דין. לפיכך, בוטל פסק הדין הדוחה את התביעה על הסף והוחזר לדיון בשאלת הרשלנות הרפואית. 13. לאחר שהוחזר התיק לבית משפט זה, מינה כב' הרשם ש' ברוך את פרופ' דוד סגל, מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים הדסה עין כרם, כמומחה מטעם בית המשפט. הראיות 14. מטעם התביעה העיד ד"ר גורדין, אשר הבהיר כי בדק את התובע שלוש שנים לאחר הניתוח האחרון שעבר. הוא חזר על מסקנתו שצוינה בחוות הדעת שהפגיעה בעצב נובעת מרשלנות שהעצב לא זוהה, נלחץ ואולי אפילו מעצם השבר עצמו (עמ' 15, שורות 18-30). הוא הוסיף ואמר: "כנראה שזה נגרם על ידי טיפול רפואי....... העצב עובר קרוב מאד לאותם שרירים עליהם אתה מדבר [הכוונה לשרירים האחוריים - נ.א.] הניסיון להימנע מפגיעה רק על ידי הרמה של השרירים מבלי לזהות את העצב הוא ניסיון מסוכן...... אם נוקטים בכל האמצעים משחררים את העצב ומבודדים אותו הסיכויים שהוא יפגע הם מאד קטנים." כמו כן העידו מטעם התביעה התובע ורעייתו אשר סיפרו על קשייו של התובע בעמידה ממושכת, בעלייה וירידה במדרגות ובעובדה שבין השנים 92' עד 97' עבד התובע כנהג משאית, עבודה שכללה גם פריקה וטעינה וגם סבלות. לטענת בני הזוג, כיום מתקשה התובע בפעולות פשוטות, וגם קיימת החמרה במצב הכאבים. 15. מטעם ההגנה העיד פרופ' שטיין אשר חזר על האמור בחוות-דעתו. הוא הוסיף כי על פי ניסיונו ככירורג יש לרשום את זיהוי העצב, במהלך הניתוח. באשר למצבו הרפואי של התובע העיד (עמ' 33, שורות 24-31) כי: "התובע עבר תאונה שמאופיינת בשטפי דם נרחבים באזור פרק הירך באזור של העצב הסכיאטי. ידוע מהספרות הרפואית וזה מתועד היטב שאנשים עם נזק כזה בתאונה סובלים מדרגות שונות של פגיעה בעצב הסכיאטי. הביטוי הקליני של נזק כזה לעצב יכול להתפתח במשך זמן רב ולכן יתכן מאד שחלק מהמיחושים שעליהם הוא התלונן בביקורות במרפאות החוץ האורטופדיות בתל השומר, מקורם היה בנזק הזה לעצב הסכיאטי וזה הלך והתפתח. השיקול הכירורגי להביא להוצאת המתכות היה נכון ומקובל על המקצוע האורטופדי בכל העולם משום שזה גוף זה [צריך להיות זר - נ.א.] שגורם לגירוי." בנוסף לעד הגנה זה, העיד גם ד"ר אמנון ישראלי. עד זה הוא הרופא שהפנה את התובע לניתוח להוצאת הפלטה והברגים מרגלו. העד לא נחקר מעבר לשאלה האם הוא זה שהפנה את התובע להוצאת הפלטות והשיב בחיוב. יש לציין כי עד זה לא ביצע את הניתוח האמור. ד"ר כהן, הנתבע מס' 3, שביצע את הניתוח, לא הובא לעדות. המומחה מטעם בית המשפט 16. שני הצדדים ויתרו על חקירתו של פרופ' דוד סגל, שכאמור מונה כמומחה מטעם בית המשפט, והסכימו לקבלת חוות-דעתו. ההלכה הנוהגת באשר למומחה מטעם בית המשפט היא שככלל לא יטה בית המשפט לסטות מאותה חוות-דעת בהיעדר נימוקים משכנעים לעשות כן (ראו ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, תק-על 90 (2) 532). נימוקים משכנעים כאלה עשויים להיות פגם בשיקול הדעת של המומחה, חריגה מסמכות, פעולה שלא בהגינות, בחוסר תום לב, במרמה, או תחת השפעה לא הוגנת (ראו ע"א 609/92 מרום שירותי תעופה נ' רשות שדות התעופה, פד"י מ"ח(5), 381 בעמ' 391). הרציונל מאחורי הלכה זו שמומחה מקצועי שמונה על-ידי בית המשפט יחווה דעתו באופן עצמאי והוגן ויעשה את מלאכתו נאמנה. יחד עם זאת, עד מומחה כמוהו ככל עד ששקילת עדותו מסורה לבית המשפט. אין בעובדת היות העד מומחה כדי להגביל שיקול דעת זה. אולם, כאמור, חריגה מהכלל תעשה רק בהתקיים נימוקים כבדי משקל. בענייננו, משהסכימו שני הצדדים לקבל את חוות-דעתו של פרופ' סגל ללא כל חקירה או דרישה, חזקה עליהם שהסכימו לתוכנה. מקריאת חוות-הדעת עולה כי היא מפורטת כדבעי. המומחה בחן את כל המסמכים הדרושים אותם פירט בחוות-דעתו. הוא אף בדק את התובע ועיין בחוות-הדעת המקצועיות של שני הצדדים. בהסתמך על כל אלה כתב את חוות דעתו והגיע למסקנות המצוינות בה. משכך, ראיתי להסתמך על חוות-דעת מקצועית זו, גם אם עומדת בסתירה לאיזו מחוות-הדעת שהגישו הצדדים מטעמם. האם הוכחה רשלנות רפואית ? 17. שאלה זו הונחה בפני פרופ' סגל על-ידי הצדדים. השאלה בעניין הרשלנות הרפואית נחלקה לשני שלבים: השלב הראשון עליו התבקש פרופ' סגל ליתן דעתו הוא - האם שיקול הדעת לבצע את הניתוח הופעל כראוי. השלב השני - האם הניתוח בוצע במיומנות הדרושה. באשר לשיקול הדעת לביצוע הניתוח קבע פרופ' סגל כך: "הניתוח שבוצע, הוצאת מתכות, היה לדעתי ניתוח מיותר שלא בא לפתור את בעיית הכאב או את סיבתו. כלומר היה שיקול דעת מוטעה מלכתחילה. מתכות בגוף האדם לא גורמות לכאבים אלא אם חל שינוי במתכת עצמה, נשברה, בורג זז ממקומו, או שבורג בולט בתוך מפרק וגורם לנזק. ישנם מצבים שמוציאים מתכות היות והן שטחיות, מתחת לעור אצל צעירים, כאשר המתכת משנה את חוזק העצם ומפריעה תפקודית, או בנוכחות של זיהום. מכל האמור לעיל אף אחד ממצבים אלה לא מתאים למצבו של התובע. העובדה היא שעם השנים ראש הפמור "המשיך" בתהליכים הניווניים והמפרק עצמו נשחק. הניתוח של הוצאת המתכות לא שינה את המהלך הקליני וניתן היה להוציאן, אם בכלל, בזמן ניתוח החלפת הפרק כאשר זה יתבצע." [הדגשה לא במקור - נ.א.] כפי שבואר לעיל, אני מקבלת את מסקנותיו של פרופ' סגל וקובעת אפוא כי שיקול הדעת לביצוע ניתוח להוצאת המתכות היה שיקול דעת מוטעה מיסודו. באשר לפן הנוסף של ההתרשלות הרפואית, דהיינו האם הניתוח בוצע במיומנות הנדרשת חיווה פרופ' סגל את דעתו וכך אמר: "הניתוח בוצע על-ידי רופא מומחה לפי הרישום בגליון הנוכחי, אולם הניתוח לא בוצע על-ידי הצוות הבכיר של המחלקה המתמחה בניתוחים של החלפת מפרקים. כל ניתוח חוזר באיזור פרק הירך מגדיל את הסיכון של פגיעה בעצב הסכיאטי, ואחוזי הפגיעה גדלים בניתוחים חוזרים (הידועים גם כרויזיה) באיזור הפרק. אין כל עדות שהניתוח בוצע בצורה רשלנית אולם ישנה עדות שהעצב נפגע בזמן הניתוח עצמו." [ההדגשה לא במקור - נ.א.] 18. לטענת הנתבעים בסיכומיהם, מעיון בכתב התביעה עולה שהתובע כלל לא טען שום טענה לגבי רשלנות בעצם ההחלטה לבצע את הניתוח. עוד מציינים הנתבעים, כי גם לאחר שהוגשה חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט, גם אז לא ביקש התובע לתקן את תביעתו ולכלול פרט זה בטענותיו. לעומת זאת, הסתמך התובע על חוות-דעתו של ד"ר גורדין שסבור שהייתה הצדקה לביצוע הניתוח. לפיכך, מדובר ב"הרחבת חזית" אסורה. ב"כ התובע שולל טענה זו ומפנה לפרטי הרשלנות הנקובים בסעיף 13 לכתב התביעה ובין היתר לסעיף 13א' שבו נאמר: "לא נהגו כרופאים מיומנים וזהירים ו/או כמנהלי מרכז רפואי אחראים וסבירים." כן מפנה לסעיפים 13ו' ו-13ז' לכתב התביעה שם נאמר: "ו. פעלו בניגוד לכללים רפואיים ולשיטות רפואיות ובניגוד לפרקטיקה המקובלת. ז. לא נהגו כפי שנדרש מרופאים זהירים, סבירים, מיומנים ואחראים." וכן מפנה לסעיפים 11 ו-12 לכתב התביעה שבהם נטען כי הנתבעים הפרו חובות חקוקות הקבועות בחוק זכויות החולה בדבר טיפול רפואי נאות, חובת ניהול רשומה רפואית עם ממצאים רפואיים. ולחילופין נטען כי בנסיבות העניין התקיימו יסודות של הכלל "הדבר מדבר על עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין. 19. במחלוקת זו שבין הצדדים איני יכולה להסכים עם טענת הנתבעים כי מדובר ב"הרחבת חזית" אסורה וכי היה על התובע לתקן את כתב תביעתו לאחר קבלת חוות-הדעת. כתב התביעה מציין בסעיף 13, אמנם באופן כללי, את הטענה כי הנתבעים לא נהגו כרופאים מיומנים וזהירים מבלי פירוט יתר. אולם פרטי רשלנות אלה יכולים בהחלט להכיל בתוכם אף טענה ששיקול הדעת לגבי עצם עריכת הניתוח היה מוטעה. לאור האמור לעיל, ולאחר שקיבלתי את מסקנתו של פרופ' סגל, גם אם היא עומדת בניגוד לדעתו של מומחה התובע, הנני קובעת כי עצם ביצוע הניתוח בשעה שלא נדרש ניתוח כלל, יש בו משום סטייה משיקול הדעת והמיומנות הנדרשת מרופא סביר. 20. באשר לדרך ביצועו של הניתוח - גם בעניין זה נאמנה עלי קביעתו של פרופ' סגל. כעולה מחוות דעתו, הניתוח לא בוצע על-ידי הצוות הבכיר של המחלקה, ובכל ניתוח חוזר באזור פרק הירך יש משום הגדלת הסיכון של פגיעה בעצב הסכיאטי. הגם שפרופ' סגל לא מצא עדות שהניתוח בוצע בצורה רשלנית, מצא עדות שלכך העצב נפגע בזמן הניתוח עצמו. אם נצרף את שתי מסקנותיו של פרופ' סגל לאחת, הרי שהמסקנה העולה במקובץ משתיהן היא, כי לתובע נגרמה פגיעה בזמן הניתוח בעצב הסכיאטי בניתוח שלא היה דרוש כלל - ובלשונו של פרופ' סגל "ניתוח מיותר". רוצה לומר, אלמלא הניתוח המיותר לא היה נפגע העצב הסכיאטי. 21. אין צורך להכביר מלים באשר לחובת הזהירות המושגית שחב רופא למטופל. מעצם תפקידו כרופא מוטלת עליו חובת זהירות מושגית לכל מטופליו. עליו לטפל בחוליו במיומנות המקסימלית ובשיקול הדעת הטוב ביותר בהינתן הנתונים שבפניו. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - זו נקבעת על פי מבחן הציפיות. משמעות הדבר היא שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. רק אם התשובה לשאלה זו תענה בחיוב, כי אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. חובה זו אינה קיימת בחללו של עולם אלא מיוחדת היא למזיק ספציפי, לניזוק ספציפי, לנזק ספציפי ולהתנהגות ספציפית (ראו לעניין זה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113). בענייננו, אין כל ספק שניתוח מכל סוג שהוא כולל בחובו סיכון. בבואו של רופא סביר לשיקול דעתו של לבצע ניתוח בחולה עליו לבחון היטב את הצורך הרפואי באותו ניתוח ולהיות משוכנע שצורך זה גדול יותר וחשוב יותר מהסיכון שקיים בעצם הניתוח. רק כאשר שוכנע הרופא הסביר כי בהעדר ניתוח מצבו הרפואי של החולה יוחרף או שיסבול מכאבים אשר ימעיטו באיכות חייו, רק אז ייטול על עצמו את הסיכון שבניתוח עצמו. במקרה שלפנינו, כאשר הכול העידו שמציאת העצב הסכיאטי בעת ניתוח היא לעיתים משימה שקשה לביצוע וכאשר מכניסים מכשיר לאזור הניתוח יש סכנה שעצב זה ייפגע, הרי שבכך הוכח כי מדובר בנזק שיש לצפותו וניתן היה לצפותו. משהוכח שהניתוח כולו היה מיותר, כי אז נחשף התובע לסיכון בלתי סביר בעריכת הניתוח. כיוון שהנזק שנגרם קשור בקשר סיבתי הדוק להפרת החובה של שיקול הדעת המקצועי הנדרש בביצוע הניתוח, כי אז הוכחה הרשלנות הרפואית, שכן החובות שהוטלו על הנתבעים הופרו ואלמלא הופרו, לא היו נגרמים לתובע הנזקים שנגרמו לו. הנכות הרפואית והתפקודית 22. אין חולק כי כתוצאה מהניתוח סובל התובע מפגיעה עצבית בעצב הסכיאטי. בא-כוח התובע מצביע על קביעת המומחה מטעמו שקבע נכות בשיעור של 40% בגין הפגיעה בעצב. לטענתו, בנסיבות של תיק זה מדובר ב"גולגולת דקה", לאור מצבו של התובע טרם ההתרשלות. לפיכך, טוען בא-כוח התובע שנכותו התפקודית של התובע הינה לפחות בשיעור של 60%, כפי שטען התובע בסעיף 25 לתצהירו שעליו לא נחקר. המומחה מטעם הנתבעים קבע 20% נכות. 23. כפי שביארתי לעיל, קביעתי, גם בעניין הנכות הרפואית והתפקודית, תתבסס אך ורק על קביעת מומחה ביהמ"ש - פרופ' סגל שכך קבע בחוות דעתו: "במצבו הנוכחי נותרה לו [לתובע - נ.א.] נכות רפואית אורטופדית כדלקמן: הגבלה בינונית בתנועות פרק הירך המקנה לו נכות של 30% לפי סעיף 48(1) ז. נכות זו ניתנת לשיפור בעזרת ניתוח של החלפת פרק הירך במשתל מלאכותי אולם התובע לא מעוניין בניתוח זה. נכות שניה שנותרה הינה בגין הפציעה לעצב הסכיאטי. כאן חל שיפור משמעותי בכאבים וגם בתפעול לאחר הניתוח בבית חולים איכילוב. נכותו הצמיתה בגין פציעה זו הינה 10% לפי סעיף 32(1)אI." [ההדגשה לא במקור - נ.א.] לאור דברים אלה, אני קובעת כי הנכות הרפואית של התובע בעקבות הניתוח הינה 10% בלבד. 24. באשר לנכות התפקודית, טוען ב"כ התובע כי מדובר ב"גולגולת דקה" לאור מצב התובע טרם הרשלנות. לפיכך, נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מרשלנות הנתבעים הינה לכל הפחות בשיעור של 60%. גם בעניין זה אפנה לחוות דעתו של פרופ' סגל שם ציין כי: "למזלו של החולה למרות הפגיעה העצבית, הנזק הנותר הינו מזערי ולהערכתי אף פחות מ- 20% שהעניק פרופ' שטיין. עיקר המגבלה התפקודית של התובע נובעת מהשינויים הניוונים בפרק הירך , המוגבלות בתנועות וקיצור הרגל. כאמור נכות זו ניתנת לשיפור בניתוח של החלפת המפרק." [ההדגשה לא במקור - נ.א.] יש להדגיש, כי בשל קיום המגבלה התפקודית של התובע בגין תאונת הדרכים שהיא העיקר - הרי שהתובע כבר פוצה הן לגבי נזקי העבר והן לגבי נזקי העתיד. לפיכך את שאלת הנכות התפקודית יש לבחון על רקע הפער בין יכולתו התפקודית של התובע טרם הניתוח ולאחריו. התובע סבל מנכות בשל שינויים ניוונים נרחבים אחרי תאונת הדרכים שהצדיקה החלפת מפרק הירך , לניתוח כזה סירב התובע. לאחר הניתוח להוצאת המתכות נוספה לו נכות נוירולוגית שפרופ' סגל הגדירה כמזערית. לאור האמור לעיל, לא ראיתי לנכון לקבוע כי התוספת של נכותו התפקודית של התובע לאחר הניתוח עולה על נכותו הרפואית. כפי שציין פרופ' סגל עצמו, עיקר המגבלה התפקודית נובעת משינויים ניוונים בפרק הירך ומוגבלות בתנועה בשל קיצור הרגל. לפיכך הנני קובעת כי הנכות התפקודית שפחתה בעקבות הניתוח המיותר זהה לנכות הרפואית והינה בשיעור של 10% בלבד. הנזקים הפסדי שכר לעבר ולעתיד 25. התובע עבד כנהג משאית והשתכר 5,048 ש"ח ברוטו נומינלי (נספח ד' לתצהיר התובע). עתה הוא עובד כקופאי "בבית הרכב חניונים" ומשתכר סך של 2,819 ש"ח ברוטו נומינלי. התובע טוען כי הוא חזר לעבוד רק בחודש מרץ 99' כאשר החל מחודש נובמבר 97' (תקופה של 15 חודשים) לא עבד. התובע מבקש להכיר במלוא התקופה כתקופה של אי-כושר לעבוד. כיוון שאי-כושר הינו עניין רפואי היה ראוי שתומצא תעודה רפואית המציינת את פרק הזמן של אי-הכושר. בעניין זה לא ראיתי להסתמך על דברי התובע בלבד. בהעדר כל נתון אובייקטיבי, אין מנוס מלהעריך את תקופת אי-הכושר לפי מדד סביר. אין כל ספק שבתקופת הניתוח לא יכול היה התובע להשתכר ויש להניח שגם פרק זמן של כ-5 חודשים לאחר מכן, ובסה"כ כ-6 חודשים. כפי שצויין לעיל, התובע סבל מכאבים חזקים קודם לניתוח וזו גם הסיבה שפנה לטיפול רפואי. הוא עבד כנהג משאית קודם לניתוח, מכיוון שמדובר בעבודה פיזית קשה ממילא לא יכול היה להמשיך בה לאורך זמן וזאת בשל מצבו הבריאותי עקב תאונת הדרכים, והשינויים הניוונים במפרק הירך . אני יוצאת מתוך הנחה שעוד מספר חודשים היה התובע ממשיך ועובד באותה עבודה כאשר שכרו הנומינלי ברוטו היה 5,048 ש"ח. באותם 6 חודשים של אי-הכושר זכאי התובע למלוא שכרו שהיה משתכר אלמלא הניתוח. לפיכך בראש נזק זה על הנתבעים לשלם לתובע 5,048 ש"ח משוערכים מיום הניתוח להיום, כפול 6 חודשים. 26. באשר להפסד ההשתכרות לעתיד - החל מחודש מרץ 99' ועד היום עובד התובע כקופאי בבית הרכב חניונים. במקום עבודה זו משתכר התובע על פי תלוש המשכורת סך של כ-3,600 ש"ח ברוטו בממוצע. (נספח ו' לתחשיב הנזק). כפי שציינתי לעיל המעבר מעבודתו של התובע כנהג משאית לעובד בחניון, עבודה המבוצעת בישיבה וללא מאמץ פיזי, נובע בעיקר מההחמרה במצבו הרפואי ומהשינויים הרפואיים שתולדתם בתאונה. פרופ' סגל העריך כי נכותו של התובע מהתאונה ניתנת לשיפור בניתוח של החלפת המפרק שהתובע מסרב לעבור ואילו הפגיעה העצבית של הנזק שנותר מהניתוח הינה כדבריו, מזערית. שוכנעתי כי המעבר של התובע לעבודתו דהיום לא נבה מהנזק הנוסף שנותר לו אלא בעיקר נובע מתאונת הדרכים. יחד עם זאת, ראיתי לנכון להוסיף סכום גלובלי של הפסדי שכר עתידיים שמגלמים בתוכם גם הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, בשל תוספת הנכות, הגם אם היא מזערית ולא ניתנת לכימות מדויק. לפיכך, הנני מעמידה את הסכום הגלובלי לעתיד על סך של 250,000 ש"ח בערכים של היום. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 27. התובע ציין בתצהירו כי כתוצאה מהתאונה עבר סדרת טיפולים וביניהם טיפולים תרופתיים, אורטופדיים, פזיותרפיים, נוירולוגים ופסיכולוגים, שאינם מכוסים בביטוח הרפואי. הוא מעריך את הוצאותיו בראש נזק זה בעבר על סך של 1,000 ש"ח לחודש מיום הניתוח ולתקופה של שנה ולאחר מכן ב- 750 ש"ח לחודש. כן טען כי כל חודש הוא קונה תרופות נוספות שגם עליהם הוא מוציא כ- 50 ש"ח מדי חודש. את הטיפולים והתרופות אין התובע יכול לקבל במסגרת קופת חולים או הביטוח הלאומי והפיזיותרפיזט מסרב להנפיק לו קבלה. התובע לא הציג ולו קבלה אחת לדרישותיו או לטיפולים אלו. תמוה בעיני שטיפולים כה מגוונים בתחומים כה רבים ובכללם רכישת תרופות על בסיס קבוע לא מצאו ביטויים ולו בקבלה אחת. התובע ידע שיצטרך לתמוך בראיות את תביעתו שהוגשה בשנת 2000. מדוע גם לאחר מכן לא טרח לשמור אף אחת מן הקבלות, לא הובהר על ידו. לא למיותר להוסיף כי התובע מקבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה כאשר הביטוח הלאומי העלה את נכותו מ-20% ל-42%. הן מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, והן מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, יכול התובע לקבל ללא כל תשלום את הוצאותיו הרפואיות. בנסיבות אלה לא ראיתי לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, בגין הוצאות רפואיות. הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד 28. לטענת התובע הוא נזקק להוצאות נסיעה כדי לנייד את עצמו למחוז חפצו לצורך טיפולים ובדיקות רפואיות, עבודה וקניות וכיוצ"ב וזאת תוצאה של מצבו הרפואי לאחר הניתוח. התובע העריך את נזקיו בשיעור של 1,500 ש"ח לתקופה של שנה מיום הניתוח ולאחר מכן בסך של 800 ש"ח הוצאות חודשיות. גם בעניין זה לא הציג התובע כל קבלה או חוות דעת ממנה עולה כי בשל הנכות הנוספת של 10% גבר הצורך בנסיעות. התובע גם לא הביא כל ראיה על רכישת רכב, אחזקת רכב והוצאותיו. כפי שפירטתי לעיל, עיקר נכותו הבריאותית והתפקודית של התובע נובעת מתאונת הדרכים ובשל הוצאות ניידות אלו כבר פוצה בתביעתו הקודמת גם לגבי העתיד. עצם הצורך ברכב נובע מאותו מצב בריאות שהיה קיים עוד טרם הניתוח בשל הפגיעה במפרק הירך . המגבלה המזערית שלו בגין הפגיעה בעצב הסכיאטי אינה מצביעה דווקא על הצורך ברכב מעבר להוצאות נסיעה שיש לכל אדם גם ללא מגבלה רפואית כלשהי. הנתבעים בסיכומיהם הסכימו כי התוספת בגין ניידות התובע הנובעת מהפגיעה בעקבות הניתוח עומד על סכום גלובלי של 20,000 ש"ח מעבר לצרכיו הבסיסיים. כיוון ששוכנעתי שלאחר הניתוח נזקק התובע לפרק זמן כלשהו לנסיעות מוגברות לטיפולים רפואיים, הנני פוסקת לתובע סכום גלובלי בסך של 20,000 ש"ח בערכים של היום בשל הוצאות ניידות ורכב. עזרה צד ג' בעבר ובעתיד 29. התובע הצהיר כי הצרך בעזרת צד ג' רק נוצרה לאחר הניתוח, ובעקבותיו. לדבריו טרם הניתוח התמודד היטב עם פגיעתו, תפקד היטב ואף עבד במקצוע פיזי כנהג משאית. לדבריו רק הניתוח שינה כל זאת והפך אותו לאדם חולני, נזקק, שאינו מתפקד כלל. לדבריו, את העזרה הנדרשת לו כיום מספקים בני משפחתו וחבריו שכן אינו יכול לבצע אפילו פעולות פשוטות של אחזקת הבית. דברים אלה נתמכים אף בעדות אשתו שהעידה כי טרם הניתוח השתתף התובע בטיולים ויצא לבילויים וריקודים. הוא מעריך את נזקיו בראש נזק זה בעבור 12 החודשים לאחר הניתוח ב- 28 שעות שבועיות לפי עלות של 35 ש"ח ולאחריה 21 שעות שבועיות בעלות של 35 ש"ח. בדין טוענים הנתבעים כי התובע אינו סיעודי. הוא יכול להתלבש ולהתפשט לבד ואינו מוגבל ואין כל ראיה לכך שנזקק לעזרה עקב תוספת הנכות המזערית עקב הניתוח. גם בעניין זה זולת דברי התובע ורעייתו אין בפני כל קבלה או חוות דעת בדבר הצורך בעזרת הזולת. הנתבעים מציינים בסיכומיהם שסך 15,000 ש"ח בגין רכיב זה ישקף את נזקקות התובע לעזרה. אני מניחה כי לאחר הניתוח אכן נזקק התובע לעזרת צד ג' במשך 6 חודשים למספר שעות שבועיות. לפיכך, ראיתי לנכון לפסוק סכום גלובלי של 25,000 ש"ח בערכים של היום בגין רכיב זה שיישקף את הצורך בעזרה בתקופה האמורה. לא ראיתי לנכון לפסוק בגין עזרת צד ג' לעתיד, משום שמדובר בנזקקות נוספת על פני נכותו הקודמת שלא הוכחה. כאב וסבל 30. התובע בתצהירו העיד על הכאב והסבל הרב שנגרם לו כתוצאה מרשלנות הנתבעים ובין היתר על פגיעה באורח חייו וחיי משפחתו. הוא מבקש כי ייפסק לו סכום בשיעור של פי 4.5 מהחישוב על פי חוק הפיצויים. הנתבעים שוללים את זכאותו של התובע שנכותו הינה בשיעור של 10% לסכומים הגבוהים שהוא מבקש ומציעים לפסוק לו בפריט זה 25,000 ש"ח. אין לי כל ספק שלתובע נגרמו כאב וסבל הן בזמן הניתוח והן בתהליך ההחלמה ממנו ומשכך הוא זכאי לפיצוי. יחד עם זאת, אין הוא זכאי לסדרי הגודל של הסכומים המבוקשים בסיכומיו. ראיתי לנכון לפסוק לו בפריט זה סך של 40,000 ש"ח בערכים של היום. שאלת הניכויים 31. לטענת הנתבעים יש לנכות מהסכום שייפסק בפסק הדין, סכומים עבור דמי פגיעה, קצבת נכות מעבודה וקצבת ניידות המשולמת לו ע"י המוסד לביטוח לאומי. לטענתם, תאונת הדרכים שהיתה בשנת 91' היתה תאונת עבודה ובגינה נקבעו לו 20% נכות. לאחר ההחמרה במצב ובעקבות הניתוח קבע המוסד לביטוח לאומי כי חלה החמרה במצבו, דבר שהעלה את נכותו ל- 42%. כתוצאה מכך, טוענים הנתבעים, גדלו תגמולי המוסד לביטוח לאומי החודשיים שהתובע קיבל. שיעור הגמלה החודשית המוגדלת זוהי טובת ההנאה שצמחה עקב הניתוח ולפיכך יש לנכותם מן התביעה. כיוון שתגמולי הביטוח הלאומי עולים על סכומי הנזק שנגרמו לתובע, לטענת הנתבעים, דין תביעתו להידחות. התובע מצידו טוען כי אין מקום להפחית סכומים עבור ימי פגיעה, קצבת נכות מעבודה וניידות וכל תשלום אחר מן המל"ל, שכן אלו התקבלו ביחס ישיר וכתוצאה מהתאונה שארעה בשנת 91'. התשלומים המוגדלים כפי שעולה מתעודת עובד הציבור החלו להשתלם עוד בטרם הניתוח ולא כתוצאה מן הניתוח נשוא התביעה. לפיכך טוען התובע שאין הצדקה לנכות את הסכומים האמורים. אכן מעיון בתעודת עובד ציבור (מוצג נ/1) עולה כי הביטוח הלאומי הכיר בנזקים בגין התאונה שארעה ביום 11.6.91 כנכות צמיתה בשיעור של 54%. התשלומים החלו להשתלם עוד טרם הניתוח ולאחר מכן גדלו, אולם לא הוכח כי הגידול בתשלום נובע דווקא מהנזק לעצב הסכיאטי ולא להחמרה במפרק הירך שהיא תוצאה של תאונת הדרכים. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון להורות על ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי מהסכומים שיפסקו בפסק דין זה. לסיכום 32. התובע הוכיח כי הנתבעים התרשלו בעת שהחליטו על עריכת ניתוח מיותר ברגלו. כתוצאה מהניתוח הנ"ל נגרמו לו נזקים רפואיים ותפקודיים בשיעור של 10%, בנוסף לנכותו הקודמת כתוצאה מתאונת הדרכים אותה עבר בשנת 1991. ואלו הנזקים שהוכחו על ידי התובע: א. הפסדי שכר לעבר בסך של 5,048 ש"ח מיום התאונה משוערכים להיום כפול שישה חודשים. ב. הפסדי שכר לעתיד בסך של 250,000 ש"ח בערכים של היום. ג. לא הוכח כי נגרמו לתובע הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. ד. הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד בסך של 200,000 ש"ח בערכים של היום. ה. עזרה צד ג' בעבר בסך של 25,000 ש"ח בערכים של היום. ו. לא הוכח כי יגרמו לתובע הוצאות עזרה צד ג' לעתיד. ז. כאב וסבל בסך של 40,000 ש"ח בערכים של היום. הנזקים האמורים אינם כלולים בתשלומי הביטוח הלאומי ולפיכך אין לנכות את התגמולים שמקבל התובע בגין תאונת הדרכים מתשלומים אלה. לאור האמור לעיל - ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים האמורים לעיל בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 13% מהסכום האמור כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. רפואהתאונת דרכיםרשלנות