פסק דין 1. התובע, תושב שוויץ יליד 1968, הגיע לביקור בישראל בסוף חודש מרץ 1997, לאחר טיול בן שלושה חודשים בהודו, אותו ערך יחד עם חברתו דאז- רעייתו כיום. כשבוע לאחר הגיעו ארצה, החל התובע לחוש ברע וסבל מחום גבוה, תשישות וכאבי ראש. על כן פנה פעמים אחדות באופן פרטי לידיד המשפחה פרופ' אליעזר שוורץ, מומחה למחלות טרופיות וזיהומיות אשר בדק אותו במספר הזדמנויות. משלא חל שיפור במצבו, והחום הגבוה לא ירד ואף הופיעה פריחה בכל חלקי גופו, חשד פרופ' שוורץ כי מדובר בקדחת "דנגי" והפנה אותו לאשפוז בבית החולים שערי צדק (הנתבע). 2. התובע התקבל לחדר מיון ביום 10.4.97 בשעה 1:30 אחר חצות, שם נבדק ע"י מספר רופאים ובכללם ד"ר אידלמן - רופאה בכירה בחדר המיון; פרופ' ינון - מומחה למחלות זיהומיות; ד"ר רוזנברג ז"ל - מומחה נוירולוג , וכן ע"י מומחה עיניים ומומחה א.א.ג. 3. למחרת היום (יום ו' 11.4.97) הועבר התובע לאשפוז במחלקה פנימית ב' להמשך בירור ומעקב. בהגיעו למחלקה זו נבדק התובע ע"י ד"ר לוין, מי ששימש כרופא תורן. נוכח תלונותיו לגבי חוסר יכולתו להירדם, ובהמשך לטיפול שקיבל בחדר המיון, נרשמה הוראה למתן כדור שינה, במידה והתובע לא יצליח להירדם בלילה. בצהרי אותו יום ביקרו את התובע במחלקה הפנימית אחיו, דוד איישנרנד, חברתו לחיים, והגב' כרמלה שוורץ, רעייתו של פרופ' שוורץ שהיא ידידת המשפחה ואחות במקצועה. לקראת כניסת השבת סיימו האורחים את ביקורם ועזבו את ביה"ח כשהם מותירים את התובע בגפו. 4. שעות אחדות לאחר מכן, זמן מה לאחר חצות, נצפה התובע כשהוא מתהלך במחלקה. משפגש את ד"ר לוין, התלונן בפניו על כך שאינו מסוגל להירדם, והלה הפנה אותו לקבלת כדור שינה מידי האחות. לפי גיליון התרופות לתובע ניתן כדור שינה בשעה 03:00 לפנות בוקר. לא ברור מה בדיוק אירע בשעות שלאחר מכן שכן התובע עצמו אינו זוכר דבר (ראה תצהירו ת/4). כל שידוע הוא, כי בשעות הבוקר המוקדמות נתחוור לאחות כי התובע אינו במיטתו וזו, לאחר שלא איתרה אותו, דיווחה על כך לד"ר לוין. לאחר שהחולה ששהה באותו חדר יחד עם התובע סיפר כי במהלך הלילה הוא עצמו סגר את חלון החדר שהיה פתוח לאחר שחש בקור, ניגש ד"ר לוין לחלון והבחין בתובע שהיה שרוע על גג הקומה הרביעית, ארבע קומות מתחת, כשהוא מחוסר הכרה (להלן: "התאונה"). התובע קיבל טיפול בחדר המיון של ביה"ח ובהמשך הועבר לביה"ח הדסה עין כרם. 5. בתביעה שבפניי, אשר הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, עותר התובע לקבלת פיצוי מאת הנתבע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התאונה. לטענתו, אירעה התאונה כתוצאה ממעשיו ו/או מחדליו של הנתבע, משלא אובחן מצבו כמי שנזקק להשגחה צמודה, וחרף מצבו הקשה לא ננקטו האמצעים הנדרשים להבטחת שלומו. עוד טען התובע כי אינו יודע ולא יכול היה לדעת מה הנסיבות שגרמו לתאונה וכי על הנתבע הראיה שלא התרשל. 6. הנתבע מצידו כפר בטענות התובע והכחיש כל אחריות לתאונה. לשיטתו, בכל שלבי הטיפול למן קבלתו בחדר המיון, נעשו לתובע בדיקות מקיפות תוך התייחסות רצינית לתלונותיו וכן ננקטו כל אמצעי הזהירות הראויים והדרושים בהתחשב במצבו שלא נראה חמור באופן מיוחד. משכך, טען הנתבע כי מדובר באירוע שלא ניתן היה לצפותו מראש ולאבחנו מבעוד מועד וכי עסקינן למעשה בהסתכנות מרצון שלא ניתן היה לצפותה. בנסיבות אלו, אין לייחס כל אחריות לנתבע וזו רובצת במלואה על שכמו של התובע. 7. בהסכמת הצדדים, הוריתי ביום 23.4.06 על פיצול הדיון באופן שתחילה תידון ותוכרע שאלת החבות, ורק לאחר מכן, וככל שיידרש הדבר, תידון סוגיית הנזק. 8. אין חולקין לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית מצדו של רופא או כל מי שנמנה על הצוות הרפואי של בית חולים, כלפי חולה המטופל על ידו (ראו: ע"א 4025/91 צבי נ' קרול פ"ד נ(3) 784). סלע המחלוקת נוגע לשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, דהיינו האם ניתן וצריך היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות התאונה שאירעה. התשובה לשאלה זו נגזרת מן השאלה האם שגה הנתבע בהערכת מצבו הנפשי והפיזי של התובע. 9. התובע, שהיה בזמן הרלוונטי בשלהי שנות העשרים לחייו, ללא רקע נפש, הגיע למשמרתו של בית החולים בהיותו סובל ממחלת חום לאחר טיול בהודו. מהעדויות ששמעתי ומתוך המסמכים הרפואיים שהונחו בפניי התרשמתי כי תלונותיו זכו למענה וטיפול הולמים וכי הנתבע לא חסך במשאבים לבירור מצבו באופן מקיף. אלא שאף לא אחד מן הרופאים המומחים שערכו בדיקות כאמור, לא התרשם כי קיימת בעיה חריגה המצריכה בירור מיוחד או כזו הדורשת זימון בדיקה פסיכיאטרית, ולא סבר כי מצבו הנפשי של התובע מעיד על סכנה פוטנציאלית (ראה תיעוד הבדיקות במיון נספח ב' לנ/6), הכל כמפורט להלן: 9.1 פרופ' שוורץ, אצלו טופל התובע לפני הגיעו אל בית החולים הנתבע, סבר כי ייתכן והתובע סובל מקדחת דנגי והסתפק תחילה בטיפול להורדת החום. בחקירתו הנגדית סיפר כי התרשם מהתובע "כחולה עם מחלת חום שחזר מהודו. ללא כל בעיות נפשיות" (עמ' 6 שורות 22-23 לפרוט'). בהמשך נשאל "אתה התרשמת שמדובר בבחור צעיר, בריא בנפשו עם מחלת חום ופריחה. לא הוזעקת מאיזושהי בעיה פסיכיאטרית שהוא הביא" והשיב "אכן כן" (עמ' 6 שורה 7 לפרוטוקול). לאחר ביקורים אחדים אצלו, הפנה פרופ' שוורץ את התובע להשגחה באשפוז אצל הנתבע "עקב מצבו הכללי הירוד", כלשון מכתב ההפניה שהוציא תחת ידו (נ/1). בעדותו סיפר על סמך מה איבחן מצב זה: "התרשמתי שמצבו הגופני היה ירוד. החום עדיין נמשך. הוא טען לאי שקט וסיפר שלא מצליח לישון בלילות. עקב זאת החלטתי שהוא זקוק להשגחה. דנגי זו אבחנה ראשונית שהייתה וזו המחלה שאם אין סיבוכים היא עוברת לאחר כשבוע. באותו יום רביעי הייתי מצפה שזה כבר ירד, וזה לא הראה סימנים של שיפור... לכן סברתי שראוי שהוא ילך לביה"ח בכל מקרה, שם אפשר לעשות את ההשגחה הטובה ביותר. ההשגחה הטובה ביותר, כאשר מדובר בזוג תיירים שאין להם בית ומשפחה, היא בתנאי אשפוז." (עמ' 11 שורות 11-17 לפרוט'). מדברים אלו עולה, כי החלטתו של פרופ' שוורץ להפנות את התובע לביה"ח הייתה בגין מצבו הפיזי וכי ההשגחה לה היה זקוק היא עצם ההימצאות באשפוז בשים לב להיותו תייר חסר בית בארץ. בעניין זה אוסיף כי העובדה שפרופ' שוורץ קיים שיחה טלפונית עם ד"ר אידלמן, רופאה בכירה בחדר מיון, בה דרש בשלומו של התובע לאחר הגיעו לבית החולים, אין בה כדי להעיד על כך שמצבו היה חריג או חמור באופן מיוחד, בהתחשב בכך שמדובר בבחור צעיר, זר בארץ, שטופל על ידו ובנוסף מי שמשפחתו מקיימת קשרי ידידות עם רעייתו של פרופ' שוורץ. 9.2 ד"ר אידלמן, הרופאה הבכירה במיון, העידה לגבי התרשמותה מהתובע כלהלן: "ת: שאלתי אותו שאלות והתרשמתי שהוא מתמצא במה שהוא אומר והיכן הוא נמצא.... הוא היה צלול להערכתי. ש: ומצד שני עצבני תשוש וחוזר על אותם דברים. ת: הוא היה אולי עצבני בגלל מחלת החום, אליה ייחסתי את זה. האבחנה עדיין לא הייתה ברורה והוא הרגיש לא טוב, כמו כל אדם שיש לו חום גבוה" (עמ' 28 שורות 18-24 לפרוט'). בחקירתה סיפרה, כי נוכח תלונות התובע אודות ירידה בריכוז ובזיכרון, הגם שמדובר בסימפטומים שכיחים במחלות חום, זומן מומחה נוירולוג לחדר המיון אשר בדק את התובע. לדבריה, לא מצאה לנכון לערוך גם בדיקה פסיכיאטרית, מאחר ולא מצאה אצל התובע "שום סימן מעורר מחשבה על בעיה פסיכיאטרית, הוא היה לגמרי צלול, משתף פעולה ומבצע את כל המבוקש ממנו מבחינת ההתנהגות במיון, הסכים לתת בדיקות דם, כל הרופאים בדקו אותו, הוא לא התנגד לשום שאלה של רופא. ההתנהגות שלו הייתה לגמרי נורמאלית" (עמ' 29 שורות 25-28 לפרוט'). 9.3 ד"ר רוזנברג ז"ל המומחה הנוירולוג שבדק את התובע בחדר המיון, ציין ברישום הבדיקה כי התובע סובל מחוסר שינה ואיטיות מחשבה, ללא כל הזיות או מחשבות שווא. 9.4 גם פרופ' ינון, מומחה למחלות זיהומיות, ציין בתצהירו (נ/7) כי מצבו של התובע לא היה קשה בכלל ולא אובחנו התנהגויות קיצוניות או משונות. לדבריו, התובע סבל ממחלת חום ומפריחה לאחר טיול במזרח, דבר שאינו נדיר ובמקרה זה, לא היה נראה מעורר דאגה מיוחדת. בעדותו הוסיף: "כמו שאמרתי, אנו רואים לעיתים תופעות פסיכיאטריות אצל חולים שחוזרים מהמזרח הרחוק. פה אני בפירוש לא התייחסתי לדברים האלה. ההתרשמות שלי כאן הייתה מחלה אורגנית מבלי שחששתי מכל בעיה פסיכיאטרית" (עמ' 36 שורות 10-13 לפרוט'). 9.5 רופא המחלקה, ד"ר לוין, העיד בתצהירו (נ/8) כי בבדיקה שנערכה לתובע בהגיעו למחלקה הוערך מצבו הכללי כטוב יחסית, ללא תלונות מיוחדות פרט לחוסר יכולת לישון וכי התובע "היה נראה רגוע, לא עצבני, משתף פעולה" (סעיף 8 לתצהיר). כשנשאל האם הבחין במהלך אשפוזו הקצר של התובע במחלקה בסימפטומים מיוחדים ענה חד משמעית בשלילה: "ת. לא. אני בדקתי אותו כשהוא הגיע, עשיתי בדיקה גופנית ודיברתי איתו. הוא היה נראה לי אדם שלא ישן כמה לילות. הוא היה נראה עייף, אך לא היה עצבני. הוא שיתף פעולה וענה על כל השאלות. לא היה שום רמז למשהו שיכול להתרחש. ... ת. לא הייתה התנהגות מוזרה. חולה שלא יכול להירדם הרבה פעמים יוצא מהחדר ומסתובב. אנו רואים את זה הרבה פעמים" (עמ' 42 שורות 1-8 לפרוט'). 10. למעשה, גם מעדותו התובע עצמו, נמצאתי למד כי הגורם העיקרי לחרדה ממנה סבל נבע מחוסר יכולתו לישון, וכך תיאר זאת בלשונו (עמ' 23 שורות 21-27 לפרוט').: "ש. האם העצבנות שלך הייתה בגלל זה שאתה במשך תקופה ארוכה לא יכולת לישון? ת. החוסר שינה שיגע אותי ובלבל אותי וזה קורה כשלא יכולים לישון הרבה זמן. ש. האם העצבנות והחרדה היו על רקע זה שלא ישנת מספר ימים? ת. הפחד שלי היה שאני לא אוכל לישון, למה אני לא אוכל לישון ולמה אני לא יכול לישון ומה יקרה אם אני לא אוכל לישון ומה קורה עם הבריאות שלי" 11. התמונה המצטיירת מן העדויות דלעיל הנה שעל אף שהתובע נבדק על ידי מומחים אחדים, ותלונותיו זכו לאזן קשבת והתייחסות מקצועית ומקיפה, הרי שלא אובחנה אצלו כל מצוקה או בעיה פסיכיאטרית שהצריכה טיפול, התייחסות או השגחה מיוחדים בקשר לתחום זה. על אף טענותיו המרובות כלפי תפקודו ומקצועיותו של הצוות הרפואי שטיפל בו, נמנע התובע באופן תמוה מלהציג כל חוות דעת רפואית שתתמוך בגרסתו לפיה התרשל בית החולים באבחון מצבו. 12. לטענת התובע ניתן היה לצפות את התרחשות האירוע ולנקוט באמצעים הדרושים כדי למנעו, ולו רק בהתבסס על התלונות והחששות שהביעו מבקריו בפני הצוות הרפואי שטיפל בו. אין בידי לקבל טענה זו. אני מאמין לעדי התובע, הגב' כרמלה שוורץ וכן אחיו, מר דוד איישנרנד, שתיארו בפניי את מצבו הקשה של התובע במהלך אשפוזו, את חוסר השקט בו היה שרוי ואת חרדתם לשלומו. יחד עם זאת, יש לזכור שעצם האשפוז בבית חולים גורם לרוב חרדה ודאגה אצל החולה ובני משפחתו. אין זה יוצא דופן ונדיר שחולה טרוד ומצוי במצוקה בעת אשפוזו, בייחוד בהיעדר אבחנה מדויקת לגורם מחלתו, ומקום בו הוא חושש כי נדבק במחלה קשה. בחקירתו הנגדית הודה אחי התובע, מר איישנרוד דוד כי התובע חשש שמא נדבק באיידס וביקש לבחון אפשרות זו (ראה עמ' 18 שורות 13-14 לפרוט'). בנסיבות אלו אין תימה שהתובע היה נתון בחרדה ואי שקט והקרין זאת על אורחיו ומבקריו. יחד עם זאת, אין לצפות מהמערכת הרפואית כי תציב השגחה ושמירה מיוחדים על כל חולה חרד. בהקשר זה אני רואה לציין כי אם אכן מצבו של התובע היה כה מעורר דאגה בעיני בני משפחתו (ראה דברי אחיו בעמ' 19 שורה 19 לפרוטוקול), והוא ביקש מהם מפורשות להישאר לצדו (סעיף 9 לתצהיר האח ת/3), תמוה בעיני מדוע זה הם בחרו להתעלם מבקשתו המפורשת והחליטו לעזבו בגפו בבית החולים. 13. התובע טען עוד כי העובדה שהחליף בגדיו מספר פעמים עובר לאירוע, כפי שדיווח על כך שותפו לחדר וכי הסתובב במסדרונות המחלקה בחוסר שקט בשעת לילה מאוחרת, צריכה היתה להדליק נורת אזהרה אדומה אצל אנשי הצוות הרפואי. גם טענה זו דינה להדחות. גם אם החלפת הבגדים התכופה היתה מובאת לידיעת הגורמים המטפלים בזמן אמת, לא היה בכך כדי להצביע על התנהגות קיצונית בחריגותה, בשים לב לכך שלתובע היה חום גבוה ויש להניח כי סבל מהזעת יתר. שיטוטיו במחלקה רק מעידים על חוסר יכולתו להירדם וחוסר השקט בו היה שרוי ולמעשה היוו חלק מן הבעיה בגינה אושפז להשגחה. 14. ככל שמדובר בניסיון אובדני על רקע של מצב פסיכיאטרי, עולה מן הראיות שהוצגו בפניי כי לא ניכר כל סימן מוקדם לכך שלתובע כוונות אבדניות. כלל הרופאים שבדקו אותו לא סברו כי מצבו חריג ומצריך השגחה מיוחדת מעבר להשגחה רפואית רגילה לצורך השלמת הבירור אודות מצבו הרפואי. דומה כי אף אחיו של התובע היה מופתע מן המעשה ולא סבר בזמן אמת כי מתקיימים אצל התובע סימנים כלשהם למצוקה או למצב נפשי קשה העשויים להוביל למעשה אובדני. בגליון מהלך המחלה שנרשם בעת אשפוזו של התובע בבית החולים הדסה (נ/3 נספח ג') נרשם מפי האח כי התובע "סבל מחום ולא ישן מספר לילות עם מתח וחרדה שהלכו וגברו. דיבר אל חברתו לא ברורות, וכמו כן דיבורו נעשה מבולבל יותר ואולם לא היה בדבריו שום דבר שרמז למה שקרה בהמשך וזה בא בהפתעה מוחלטת לכולם". (ההדגשה אינה במקור - א.ט.). 15. בסיכומיו הפנה ב"כ התובע למספר פסקי דין המתייחסים, כך לדבריו, לעובדות דומות למקרה דידן בהן הטיל בית המשפט חבות על בתי החולים שלא דאגו לשלומם של החולים אשר פגעו בעצמם בעת שהיו באשפוז. בחינה של אותם פסקי דין תלמד כי העובדות שם שונות מן העובדות דכאן. כך למשל בע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פד"י נג' (3), 529 דובר על חולה ששם קץ לחייו כשהוא בין כתלי בית החולים. אלא שבאותו מקרה מדובר היה בחולה שהגיע לבית החולים לאחר ניסיון התאבדות כשהוא במצב קשה. כל הבדיקות הפסיכיאטריות שנעשו לו הצביעו על כך שהוא היה נתון במצוקה קשה ועל כן נקבע כי מקום בו בית החולים יודע על ניסיון התאבדות קודם של החולה ועל נטיותיו האובדניות, עליו לצפות את האפשרות שינסה לעשות כן שוב ועליו לנקוט באמצעים על מנת למנוע סכנה זו. הוא הדין לגבי פסק הדין שניתן בת"א 3073/00 (ת"א - יפו) א' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(1), 7342 שאף שם מדובר היה בחולה שהגיעה לבית החולים בשל ניסיון אבדני כאשר בעברה היו ניסיונות קודמים. לא זה המקרה בענייננו. לתובע לא היו כל בעיות במישור הנפשי בעבר ומצבו לאחר שנבדק על ידי מספר מומחים לא הצביע על בעיה הנוגעת לתחום הפסיכיאטרי או כזו שצריכה היתה להדליק נורת אזהרה אצל הנתבע. האירוע התרחש בשעות שלפנות בוקר, לאחר שלתובע ניתן כדור שינה. דומה כי בנסיבות המקרה לא היה הנתבע חייב לוודא כי התובע נמצא במיטתו ומצבו הקליני והנפשי לא הצריך הצבת שמירה ופיקוח צמודים. ודוק חובת ההשגחה של הצוות הרפואי בבית החולים על החולים המאושפזים במחלקות השונות אינה מוחלטת ואין מקום לחייב את בית החולים בכל תאונה המתרחשת בין כתליו גם אם זו מצויה מחוץ לטווח הצפייה. 16. לסיכום נקודה זו אדגיש שוב כי מן הראיות והעדויות שנשמעו בפניי עולה כי התובע היה בחור צעיר וחיוני שאך שב מטיול במזרח, ולא גילה כל סימני דיכאון או מצוקה מיוחדים, לא לפני האשפוז ולא במהלכו, החורגים ממצוקה נורמאלית למי שסובל ממחלת חום ממושכת וחוסר שינה. בנסיבות אלו לא נדרש היה בית החולים לצפות אירוע אובדני כלשהו מצד התובע ולכן גם לא היתה מוטלת עליו כל חובה להציב על התובע שמירה או השגחה מיוחדים. לפיכך, אין לומר כי הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת על מוסד רפואי כלפי חולים המאושפזים בין כתליו. 17. בשולי הדיון אציין כי לאורך כל המשפט לא נצמד התובע לגרסה עובדתית עקבית לגבי השתלשלות האירועים שהיוו את התאונה. מצד אחד טען כי לא מדובר במקרה אובדני, אך באותה נשימה בא בטענות כלפי בית החולים על שלא אבחן את מצוקתו הנפשית ולא קיים לגביו פיקוח והשגחה צמודים יותר. בכתב התביעה תיאר התובע את התאונה במלים אלו (סעיף 5ד') "בשלב מסוים התובע או נתקל או נפל או הופל מחלון בית החולים . . . . ". את הגרסה שהופל זנח התובע בסיכומיו ולאפשרות שנפל בטעות עוד אדרש בהמשך. אלא שכבר עתה אני רואה לסלק מן הדרך את הטענה כי יש להפוך את נטל הראייה ולהשית את חובת ההסבר על הנתבע מכוח הכלל 'הדבר מדבר בעדו' המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. על מנת שסעיף זה יחול נדרשים שלושה תנאים מצטברים כדלקמן: א). כי התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה הנסיבות שגרמו לאירוע בו נגרם לו הנזק ; ב). כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה עליו ; ג). כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע נהג באופן רשלני. בענייננו, לא מתקיים התנאי השלישי מאחר ומצאתי כי מדובר באירוע שנגרם ללא כל רשלנות מצד הנתבע, אשר על פניו, טיפל בתובע באופן מסור ומקצועי. במצב דברים זה אין לומר כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע נהג באופן רשלני. 18. אשר לטענה כי התובע נפל מן החלון, להבדיל מקפיצה שבצע מתוך מצוקה נפשית, הרי שאף זו דינה להידחות. מעדותו של ד"ר לוין עלה כי החלונות בחדרי המחלקה משקיפים לעבר מרפסת צרה המקיפה את הקומה ומהווה מעין יציאת חירום (עמ' 46 שורות 15 ואילך לפרוטוקול). משמע שעל מנת ליפול, צריך היה התובע לצאת דרך החלון אל המרפסת ומשם ליפול מטה. מכאן שאין לומר כי מדובר בנפילה רגילה של מי שעמד ליד החלון, וצנח מטה בטעות. נכון הוא שמדברי ד"ר לוין עלה כי באחד החדרים בקומה קיימת דלת יציאה למרפסת, אך לא הוכח כלל כי התובע אושפז בחדר מסוג זה. הנטל להוכחת טענה זו מוטל היה על התובע כמו גם יתר הטענות הנוגעות לבטיחות החלון שלא אוששו בכל ראיה של ממש. לא הוצגה כל חוות דעת או ראיה אחרת שתצביע על ליקוי בטיחותי או פגם כלשהו הקשור למבנה החלון, צורתו, סגירתו, העדר סורג וכיוצ"ב טענות. 18. על יסוד מקבץ הנימוקים שמניתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות. לפיכך, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט וכש"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. הואיל והתובע הפקיד בקופת בית המשפט ערובה לכיוסי הוצאות הנתבע בסך 9,320 ₪ , תפעל המזכירות להעברת הסכום במלואו לידי ב"כ הנתבע. התובע ישלם את הסכום הנותר, תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נזקי גוףרשלנות