באילו מקרים ניתן להגיש תביעה נגד בית חולים אסף הרופא ? מה הדין בסוגיית תביעות רשלנות רפואית בבית חולים אסף הרופא ? להלן סקירה של פסקי דין בנושא רשלנות רפואית אסף הרופא: ##(1) רשלנות רפואית אסף הרופא - אי ביצוע בדיקות מתאימות לפני ניתוח:## בת"א 53157/07, הוגשה תביעה נגד בית חולים אסף הרופא במסגרתה נטען כי לא בוצעו לתובע בדיקות מתאימות לפני ניתוח, התובע ובני משפחתו לא הוזהרו מפני הסיבוכים הנשימתיים העלולים להיגרם לו, עקב הניתוח והניתוח לא בוצע במיומנות ובזהירות ראויה. בנסיבות אלו נטען, כי כתוצאה מהניתוח הרשלני נגרם לו נזק נוירולוגי והוא סובל משיתוק ברגלו הימנית. נטען להיעדר קשר סיבתי בין האמור והנטען בכתב התביעה לבין מצבו של התובע. התובע, סבל מפיגור שכלי, לא שיתף פעולה ובנסיבות אלו לא ניתן היה לבצע את הבדיקות ולקבל תוצאות מהימנות. בית המשפט שוכנע כי מחלתו של התובע בשילוב העקמת הקשה ממנה סבל, די בהם כדי להוות מצב קליני, אשר היה בו כדי להצביע על סיכון או אפשרות לתחלואה או בעיה ריאתית או לבבית, אשר הצדיקו והצריכו ההנחיות, שניתנו על ידי הרופא לביצוע הבדיקות אליהן הופנה התובע לפני הניתוח וחייב את הנתבעת לפצות התובע בגין נזקיו בסך של 200,000 ₪. ##(2) רשלנות רפואית בניתוח - תביעה נגד בית חולים אסף הרופא:## בת"א 341-02-14 הוגשה תביעה נגד בית חולים אסף הרופא, כאשר טענות התובע התחלקו לשניים: האחת עניינה רשלנות והשנייה עניינה העדר הסכמה מדעת. התובע טען כי משהוחלט על כריתה מלאה היה על הצוות הרפואי לצפות שהוריד הנבוב יפגע ולהיערך לכך מבעוד מועד [הזמנת מומחי כלי דם לניתוח עצמו ודאגה להמצאות שתל בחדר ניתוח שיושתל במקרה הצורך. עוד טען התובע כי הנתבעת התרשלה גם בכך שהורתה לו להפסיק את השימוש בקלקסן, שכן כדברי המומחה מטעם בית המשפט: הפסקת הקלקסן גרמה להופעת פקקת. באשר לטענה בדבר העדר הסכמה מדעת, התובע טען כי הוא נותח מבלי שיסבירו לו מה כולל הניתוח ואילו סיכונים טמונים בחובו. בית המשפט החליט לקבל את טענת התובע כי במועד הניתוח לא היה בחדר הניתוח שתל בנמצא ולפיכך קבע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,188,84 בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 512,189 ₪. ##(3) טיפול רשלני לאחר פציעה - רשלנות רפואית אסף הרופא:## בת"א 39635-11-11 הוגשה תביעת רשלנות רפואית המתייחסת לטיפול שהתובע קיבל במרכז הרפואי "אסף הרופא". לטענת התובע, אבחון וטיפול רשלני מצד הצוות הרפואי שטיפל בו בבית החולים, גרם להחמרת הנזק שנגרם לו כתוצאה מדקירה עד כדי נכותו הנוכחית, אשר המומחה מטעם בית המשפט, העריך אותה בשיעור 20% בגין פגיעה בעצב האולנרי ו-5% בגין צלקת ניתוחית שנותרה לו כתוצאה מניתוח שעבר לבסוף בבית החולים על שם שיבא בתל השומר. יחד עם זאת, הומחה קבע שלוש קביעות נוספות אשר יש בהן כדי לערער את יסודות הקשר הסיבתי בין ההתרשלות של בית החולים לנזק שבסופו של דבר התגבש אצל התובע לאור האמור לעיל, בית המשפט מקבל את דעתו של המומחה, כי התובע הגיע לבית החולים לראשונה עם קרע מלא בעצב האולנרי והתוצאה היתה כי התביעה נגד בית החולים התקבלה. ##(4) רשלנות רפואית אסף הרופא לאחר ניתוח:## בת"א 1337-06 הוגשה תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים אסף הרופא. התובע טען לרשלנות של בהתנהגות הפוסט אופרטיבית (לאחר ביצוע הניתוחים), בפרט בכל הנוגע לאופן העברתו מחדר הניתוח למחלקה לאחר הניתוח. התובע טען כי הודגש באזניו, עובר לניתוח, כי יש להימנע מתזוזות ראש ב-24 השעות שלאחר הניתוח וכי יש חשיבות מכרעת להתנהגות זו לשם הצלחת הניתוח. הנתבעים טענו בין השאר, כי מומחה בית המשפט קבע שטכניקת הניתוח והשימוש בפרוטזה היו ראויים וכי הסיבוכים שנגרמו – ירידה בשמיעה ונקב בעור התוף – הם סיבוכים מוכרים העלולים להתרחש אצל טובי המומחים בעולם. לאחר שבית המשפט בחן את התשתית הראייתית שהונחה ושקל את טענות הצדדים, הגיע למסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח, במידה הדרושה בהליך אזרחי, כי העברתו מחדר הניתוח למחלקה נעשתה תוך טלטולו וכי הפרוטזה הועתקה כתוצאה מהעברה מטלטלת זו והנתבעים שילמו לתובע פיצוי בסך 275,000 ש"ח. ##(5) דחיית תביעת רשלנות רפואית - אסף הרופא:## בת"א 43949-08 הוגשה תביעת רשלנות רפואית אסף הרופא, לטענת התובעים, המנוחה נפטרה כתוצאה מטיפול רפואי רשלני ולקוי של הצוות הרפואי בבית החולים, ומכאן תביעתם לפיצוי על הנזקים שנגרמו להם בעקבות פטירתה. התובעים טענו כי הצוות הרפואי בבית החולים לא ערך בירור מלא וראוי לאבחון המקור לתלונותיה של המנוחה, ולא העניק לה השגחה רפואית מתאימה למצבה. הנתבעים טענו כי תלונות המנוחה על כאבים בחזה היו משניים להתייבשות, הכאבים הלוחצים חלפו עוד לפני הגעתה למיון ובמיון התלוננה על כאבים עמומים בלבד. הצדדים היו חלוקים באשר לְאופי, היקף ומשמעות תלונותיה של המנוחה בכל הקשור לכאבים בחזה. לטענת הנתבעים, את מצב החולה אין לבדוק על פי ערכי לחץ הדם בלבד, או לפי תלונה זו או אחרת, אלא יש לבחון את תמונת המצב הכוללת ולבצע הערכה קלינית מקיפה בהסתמך על האנמנזה, הבדיקה הגופנית, וממצאי בדיקות העזר. בית המשפ ציי כי הממצא העיקרי עליו ביסס המומחה את חוות דעתו כי המנוחה נפטרה כתוצאה מדיסקציה של אבי העורקים – קיומו של מיצר מורחב – נשלל. בית המשפט פסק כי למרות שמדובר באאורטה בטנית, יש בתוצאות הבדיקה, שבוצעה חודשים ספורים לפני פטירתה של המנוחה, כדי להוות נדבך נוסף לנתונים שהצטברותם מפחיתה את הסיכוי כי המנוחה נפטרה כתוצאה מדיסקציה של אבי העורקים, אשר על כן, התביעה נדחתה. ##(6) דחיית תביעה בטענת טיפול לא מקצועי - אסף הרופא תביעה:## בת"א 17788-12-08 הוגשה תביעה נגד בית חולים אסף הרופא כשהתובעת טענה שעת הגיעה לחדר המיון בבית החולים לא ניתן לה כל טיפול למעט אספירין, שעה שניתן היה לטפל בה באמצעות חומר ממיס קרישים שיכול היה להצילה מנכותה ממנה סובלת עתה. לטענת התובעת, הרופאה לא שאלה אותה או את משפחתה מתי שכבה לישון, אולם לו היתה מבררת זאת ניתן היה לגלות שהתובעת הגיעה לבית החולים טרם חלף חלון 3 השעות. לבסוף טענה התובעת שהיה על הנתבעים להעבירה לבית חולים אחר שנתן, במועדים הרלוונטיים לתובענה, טיפולים טרומבוליטיים לאירוע מוחי איסכמי. לגופן של טענות התובעת, טענו הנתבעים שהטיפול שניתן לתובעת היה טיפול מיומן ומקצועי שתאם את הפרקטיקה הרפואית הנהוגה במועדים הרלוונטיים לתביעה. השאלות במרכז המחלוקת היו: הראשונה, האם רישום תרופה בפנקס התרופות מחייב מתן טיפול בה החל מרגע רישומה. השנייה, האם במועדים הרלוונטיים לתובענה הטיפול באמצעות ה-TPA נחשב כ"אומנות הרפואה". השלישית, האם התובעת עמדה בקריטריונים המתירים טיפול באמצעות ה- TPAנוכח הסיכונים שבמתן תרופה זו ונוכח אחוז החולים שטופל בתרופה, והאם ההימנעות משימוש בתרופה בעניינה של התובעת היה בגדר טיפול נאות או שהוא בגדר התרשלות. בית המשפט דחה את התביעה ופסק כי התובעת, שעליה הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין נזקיה לבין הטיפול בה בהגעתה לבית החולים, לא הביאה בחוות הדעת מטעמה כל נתון שיש בו כדי לאפשר קביעה לפיה חלק כלשהו מנזקיה נובע רק מהאירוע הראשון, ועל כן התוצאה היא שהתובעת נכשלה בהוכחת קשר סיבתי בין נזקיה לבין דרך הטיפול באירוע הראשון. ##(7) דחיית תביעת רשלנות רפואית בניתוח לייזר - אסף הרופא תביעה:## בת"א 5927-06, הוגשה תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים אסף הרופא בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע. לטענתו, בגין ניתוחי לייזר להסרת משקפיים, שבוצעו במרכז הרפואי אסף הרופא. לטענת התובע, בעקבות הניתוחים התפתח קרטוקונוס (מחלה הגורמת לעיוות בצורת הקרנית), בשתי עיניו, כך שאין כיום אפשרות לתקן ראייתו באמצעות משקפיים או עדשות מגע. התובע טען כי עצם ההחלטה לבצע את ניתוח לאסיק בחולה הסובל מקורטוקונוס הייתה נגועה ברשלנות. טענתו העיקרית של התובע היא, שעוד בבדיקתו עובר לניתוח הראשון, נמצאו סימנים לקיומו של קרטוקונוס קפוא, המהווה התווית-נגד (קונטרה-אינדיקציה) ברורה לביצוע ניתוח לאסיק ולפיכך היה על פרופ' נמט לייעץ לו לא לעבור את הניתוח, או לחלופין, להודיע לו על סיכון זה וליתן לו האפשרות להחליט אם לעבור את הניתוח חרף הסיכון. המחלוקות העיקריות הינן, האם הנתבעים הפרו את חובת הזהירות והתרשלו בכך שניתחו אותו במצבו והאם מסרו לתובע את מלוא המידע הדרוש לרבות הסיכונים הכרוכים בניתוח במצבו. בית המשפט פסק כי שאף אילו היה מקבל את טענותיו של התובע בדבר התרשלות הנתבעים בהחלטה לנתחו או ביחס להעדר הסכמה מדעת הרי שהתובע הגזים בתיאוריו את מצבו, לא תיאר בצורה מהימנה את שגרת יומו, שינה את גרסתו ביחס לשימוש בעדשות מגע ו"שכח" כי כבר בעברו סבל מחרדות והתקפי פאניקה. כמו כן, גם ביחס לתלונות בדבר ראיה כפולה והעדר יכולת להסתדר עם עדשות, הרי שגם ביחס לתלונות אלו בית המשפט לא מצא לקבל את עדותו של התובע וסבר כי מרבית טענותיו בנושא לא היו מהימנות ולמעשה נולדו לצורך ההליך, אשר על כן בית המשפט דחה את התביעה. ##(8) רשלנות רפואית אסף הרופא - ערעור על דחיית תביעה:## בע"א 1693/09 הוגשה תביעה נגד אסף הרופא ועלתה השאלה האם רופאי בית החולים שבדקו את המנוחה עובר למותה נהגו ברשלנות רפואית. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים נגע לשאלה האם בנסיבות המקרה היה על הרופאים לבצע בדיקות מקובלות שבוחנות אם יש סיכון לתסחיף ריאתי (למשל: בדיקת חמצון בדם, צילום ריאות, מיפוי ריאות, או Spiral CT angio ולטפל בחולה בהתאם למה שמתבקש מבדיקות התסחיף. בית המשפט בחן את הראיות ופסק כי כי על הרופאה היה לבצע לפחות בדיקות פשוטות אלו של מדדים וציין כי אין בקביעות אלו כדי לגרוס, שבכל מרפאה, וכלפי כל חולה, ישנה חובה עקרונית לבדוק מדדים, אלא שבנסיבות המקרה הפרטני, בעובדה שלא נבדקו מדדים יש משום התרשלות. נוכח כל האמור לעיל, בית המשפט קיבל את הערעור וחייב את המשיבים לפצות את המערערים ב-66% מהנזק אותו קבע בית המשפט. ##(9) להלן פסק דין בנושא צינתור סיכונים - תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים אסף הרופא:## 1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי התובע (להלן: "התובע") כנגד המרכז הרפואי אסף הרופא (להלן: "בית החולים"), כנגד רופא, וכנגד משרד הבריאות (להלן: "הנתבעים"). העובדות הצריכות לעניין 2. התובע, יליד 1946 חש תעוקה בליבו בסמוך לתאריך 28/8/03, ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים. במהלך האישפוז נקבע כי יש לבצע לתובע צינתור, או אז "… המולץ לרעיית התובע בחום על ידי הנתבע 2, ד"ר אלברטו הנדלר מטעם הנתבע 1 על רכישת סטנט מסוג CYPHER (להלן: "הסייפר") אשר אינו כלול במסגרת "סל הבריאות" וכי יש לשלם בעבורו באופן פרטי..." (סע' 5 לכתב התביעה). עוד טוען התובע כי ד"ר הנדלר הסביר לרעייתו "...כי השתלת הסייפר עדיפה על השתלת סטנט רגיל מסוג ZETA שכן הסייפר מקטין באופן משמעותי ביותר את האפשרות לסתימת העורקים, ולהיזקקות לצינתור חוזר בעתיד, וכי הסייפר הינו סטנט איכותי יותר מהסטנט הרגיל..." (סע' 7 לכתב התביעה). עוד הוסבר לתובע ולרעייתו, כי אם הם מסכימים לרכוש את הסייפר, עליהם לשלם עבורו מראש, וכן עליהם להפקיד התחייבות לתשלום בעבור סייפרים נוספים, באם יתברר במהלך הצינתור כי יש צורך בהשתלת סייפרים נוספים. אשת התובע פעלה על פי המומלץ ומסרה שיק בעבור הסייפר, וכן המציאה התחייבות לתשלום מחברת הביטוח, עבור סייפרים נוספים. בתאריך 2/9/03 בוצע צינתור בגופו של התובע "... ונקבע כי אכן צריך להשתיל באחד מעורקיו... סטנט" (סע' 14 לכתב התביעה), אלא שאז "...גילה לתדהמתו הרופא המצנתר, הנתבע 2, כי אין בנמצא סייפרים. הנתבע 2 כעס והביע כעסו על כל הצוות. החלה המולה והצינתור הופסק לדקות ארוכות, בעוד התובע שוכב על מיטת הניתוחים "פתוח", כשהוא בהכרה, ואינו מבין את פשר המהומה" (סע' 15 לכתב התביעה). התובע טוען כי בשלב זה פנה אליו ד"ר הנדלר "...וטען בפניו כי אין בנמצא סייפר. הוא אמר לתובע כי הוא נאלץ להפסיק את הצינתור למשך כמה דקות על מנת לנסות ולהשיג סייפר. עוד אמר לתובע כי ינסה לעשות מספר שיחות טלפון להשיג שליח שידאג להבאת הסייפר בבהילות. כמו כן ביקש הנתבע 2 מהתובע להמתין (על שולחן הניתוחים תוך כדי פרוצדורה) בערך רבע שעה עד עשרים דקות.... בינתיים הושאר התובע לבדו בחדר הצינתורים. התובע חש כי כל עולמו חרב. הוא חשש לחייו וכל דקה שחלפה נראתה בעיניו כנצח. מחשבותיו של התובע נדדו אל הרע מכל, והוא חשש למצבו הרפואי וחש סכנה ממשית לחייו" (סע' 16, 19-18). התובע טוען כי הושאר במצב זה למעלה מעשרים דקות (!) (סע' 21 לכתב התביעה), וכאשר שב ד"ר הנדלר לחדר הצינתורים, התברר כי לא עלה בידו להשיג את הסייפר "... וטען כי אין ברירה, אלא לסיים את הצינתור תוך כדי השתלת סטנט רגיל מסוג ZETA" (סע' 21 לכתב התביעה), ואכן "הצינתור הסתיים תוך השתלת סטנט רגיל בגופו של התובע" (סע' 24 לכתב התביעה), ו"ביום 3/9/03 שוחרר התובע מבית החולים עם חשש כבד בליבו על אשר ארע - על המחדל, ועל כך שהושתל בגופו סטנט רגיל, ולא סייפר" (סע' 25 לכתב התביעה). לדברי התובע בכתב התביעה "מאז הצינתור ועד היום לא מצליח התובע לשוב למסלול חייו הרגיל. הוא אינו מוצא מרגוע. הוא טרוד במחשבות תמידיות על מצבו הרפואי, על העובדה שהושתל בגופו סטנט פחות טוב מהסייפר; הוא מתקשה להירדם בלילות, ותמונת חדר הניתוח כאשר הוא שוכב "פתוח" על שולחחן הניתוחים "מוזנח" עולה וחוזרת במחשבותיו. מאז המקרה סובל התובע מאי שקט נפשי, מפחדים ומחשש כבד כי הוא חי על זמן שאול, וכי ייאלץ לעבור בשל היצרות עורקים חוזרת צינתור נוסף, בשל העובדה שהותקן בעורקיו סטנט רגיל במקום סייפר, ואולי ייאלץ לעבור אף פרוצדורה קשה יותר מצינתור. הדבר מדיר שינה מעיניו ואינו נותן לו ולבני משפחתו מנוח" (סע' 28-27 לכתב התביעה). עוד טוען התובע כי "כתוצאה מהמקרה נאלץ התובע לקבל טיפולים רפואיים כולל נטילת תרופות. הוא קיבל, בין שאר התרופות, כדורים מסוג PLAVIX. קרי אם היה מושתל סטנט מסוג סייפר, לא היה נזקק לתרופה זו. כמו כן נאלץ התובע להיוועץ רבות ברופאים קרדיולוגיים בשל חששו למצבו הרפואי. זאת ועוד, כתוצאה מן האירוע ובשל חרדותיו ממנו, נדרש התובע לקבלת טיפול נפשי על ידי פסיכולוג קליני מומחה... המזור לחרדותיו הרבות לא נמצא רק בפנייתו של התובע לפסיכולוג, והוא אף פנה לפסיכיאטר, אשר המליץ לו ליטול תרופות בעלי מרכיבים נוגדי דיכאון" (סע' 33-30 לכתב התביעה). התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת פסיכיאטרית - ד"ר פורטנוי - ממנה עולה כי לתובע נותרו 30% נכות בתחום זה, כתוצאה מהאירוע נשוא כתב התביעה, ומשכך תובע התובע את נזקיו. 3. הנתבעים שוללים את טענותיו של התובע, וכופרים בחבותם לפצותו. לדבריהם "עובר לצינתור ניתן הסבר לתובע ולמשפחתו כי קיימת אופציה (הדגשה במקור - ד.ג.) שבעורק "הסתום" יושתל תומכן מסוג סייפר, אחרי פתיחת הסתימה" (סע' 4ד' לכתב ההגנה) והם מדגישים כי "סטנט מסוג סייפר לא היה כלול בסל הבריאות וכי השתלתו מותנית בהתאמה אנטומית לגודל העורק - נתון זה ניתן לראות אך ורק בזמן ביצוע הצינתור" (ההדגשות במקור - ד.ג.) (שם). הנתבעים מודים במובלע כי במהלך הצינתור "... יצא אחד הרופאים לוודא שאכן אין בנמצא סייפר בגודל העורק שנמצא סתום..." (סע' 5ב' לכתב ההגנה) אולם "... בחדר הצינתורים נותר עם התובע כל הצוות המצנתר, שכלל, בין השאר, אחיות, והוא לא נשאר "מוזנח" ו"פתוח" כלשון כתב התביעה" (שם), וכי "התובע מנסה לתאר תיאור דרמטי לפעולה פשוטה יחסית, והכל על מנת להעצים את תביעתו" (סע' 5ג' לכתב ההגנה). בסופו של דבר "פעולת הצינתור לתובע בוצעה כמתוכנן ובהצלחה והושגה תוצאה טובה! (עורק שהיה סתום ב-95% נפתח). חייו של התובע ניצלו" (סע' 5 ד' לכתב ההגנה) (ההדגשות במקור - ד.ג.). הנתבעים צירפו חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי - פרופ' פניג - ממנה עולה כי לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מהאירוע נשוא כתב התביעה, ומשכך עותרים הנתבעים לדחיית התובענה. 4. יובהר כי מצאתי לנכון להאריך ולפרט את טענות התובע, שכן כפי שיבואר בהמשך, מרבית טענות התובע אינן אמת, והוכחו כטענות סרק, ודומני כי מוטב היה לוּ נמנע התובע מהגשת תובענה זו. הצינתור 5. ראש וראשונה יש לקבוע כיצד התנהל הצינתור, והאם תיאורו של התובע באשר לאופן התרחשותו, הוא תיאור אמת. זה המקום לציין כי התייחסותו של המומחה מטעם התובע - ד"ר פורטנוי - לאופן התרחשות הצינתור, הינה מטבע הדברים, מפיו של התובע, אשר כפי שנראה בהמשך, לא דק פורטא בתיאור ההליך. זה גם המקום לציין כי תיאוריו של התובע באשר לאופן התנהלות הליך הצינתור היו דרמטיים, מוגזמים ובלתי אמינים בעליל, ועל פי התרשמותי, מצא התובע לנכון להאדיר ולהעצים אירוע בעל חשיבות נמוכה ביותר, ועשה כן תוך עיוות העובדות ומתן עדות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם האמת. בתצהירו - כמו גם בעדותו - טען התובע כי משהתברר שיש צורך בהשתלת סטנט, החלה המולה בחדר הצינתורים, בנסיון לאתר סטנט מסוג סייפר. בנסותו לדמות לאירוע ציביון דרמטי, חזר התובע ותיאר כי שכב על "מיטת ניתוחים" בעודו שוכב על "מיטת צינתורים". התובע תיאר כי המתין למעלה מ-20 דקות לחזרתו של ד"ר הנדלר לחדר הצינתורים, ובכל אותו הזמן היה "פתוח" ו"מוזנח", אלא שאין ספק שהשימוש במילה "פתוח" לא נועדה אלא כדי לשוות לאירוע ציביון דרמטי, וזאת משום שצינתור, על אף היותו פעולה פולשנית, אינו מהווה ניתוח, וממילא אין "פותחים" את המצונתר. באשר למשך הזמן בו הושאר התובע לבדו לדבריו, הרי שבכתב התביעה ובתצהירו טען כי נשאר לבדו למעלה מעשרים דקות, אלא שבפני פרופ' פניג "הופחת" משך הזמן ל-10 דקות, והתובע אישר "שכל האמור בחוות דעתו של פרופ' פניג מפי, הינו אמת" (עמ' 6 שורה 12). בחקירתו הבהיר התובע כי הוא יודע שמדובר ב-20 דקות "כי ד"ר הנדלר אמר לי שהם יצאו ל-20 דקות. בין 15 ל-20 דקות" (עמ' 6 שורות 17-16) והנני מתקשה להאמין כי בשובו של ד"ר הנדלר לחדר הצינתורים, הוא הכריז על משך הזמן בו נעדר ממנו. בהמשך טען התובע כי ד"ר הנדלר אמר לו "שהוא ייעדר מהחדר בין 15 ל-20 דקות..." (עמ' 6 שורה 20) אולם גירסה זו על פיה לכאורה הודיע לו ד"ר הנדלר מראש כי ייעדר למשך 20-15 דקות, הופיעה לראשונה במהלך עדותו של התובע אשר הודה כי "אין לי הסבר מדוע לא כתבתי זאת בתצהיר" (עמ' 6 שורה 22). לעומת עדותו הבלתי אמינה ובלתי משכנעת של התובע, התרשמתי לטובה מעדותו של ד"ר הנדלר שהוא זה שביצע את הצינתור ונכח במקום. בעדותו הסביר ד"ר הנדלר כי מהלך הצינתור "מתחלק לשניים. החלק האבחנתי, והחלק הטיפולי במידה ויהיה צורך, ואת הקוטר המדוייק של הסטנט הנדרש אנו יודעים רק לאחר סיום החלק האבחנתי" (עמ' 17 שורות 24-22), ובתצהירו הבהיר ד"ר הנדלר כי "לאחר פתיחת ההיצרות עם בלון, סברתי שיש לשים במקום ה"נגע" סטנט בקוטר של 3.5 מ"מ" (סע' 10 לתצהיר). עוד עולה מתצהירו של ד"ר הנדלר כי הוא ידע שאין במלאי סטנט סייפר בגודל הנדרש (סע' 10 לתצהיר) ואז "אמרתי לתובע שאנסה לשאול במרכזים רפואיים אחרים, אולי במקרה יש אצלם סייפר בגודל זה..." (שם), דהיינו, זה המקום להבהיר כי לפני ביצוע הצינתור האבחנתי, לא יכול היה ד"ר הנדלר לדעת מה גודלו של הסטנט הנדרש, אם נדרש, ומשכך, אין לייחס למי מהנתבעים רשלנות בגין אי הימצאות הסטנט בגודל הנדרש במלאי בית החולים. חשוב להדגיש כי ד"ר הנדלר לא נחקר בחקירתו הנגדית בנושא זה, ומכאן ברור כי גירסתו הינה גירסת אמת. בחקירתו תיאר ד"ר הנדלר את חדר הצינתורים והבהיר כי מדובר בחדר המחולק לשניים. בחלק האחד נעשה הצינתור, ובחלק האחר - הוא חדר הפיקוד "שבו יושבים טכנאי רנטגן וטכנאי ביו רפואי" (עמ' 18 שורות 23-22). ד"ר הנדלר הבהיר כי "אין מצב שהטכנאי הביו-רפואי עוזב את המקום. אין מצב כזה. הוא עוקב אחר הנתונים הפרמטריים הקליניים שהחולה מחובר אליהם במהלך כל הפעולה..." (עמ' 19 שורות 8-6). מחקירתו של ד"ר הנדלר עלה כי היתה אפשרות שאותו טכנאי ביו רפואי ינסה לאתר טלפונית את הסטנט הנדרש, אלא שד"ר הנדלר, במסירותו "רציתי לדבר עם האיש של החברה על מנת שיזרז את הנושא, ולא להשאיר את זה בידיים של טכנאי שאולי ההתייחסות היתה אחרת" (עמ' 19 שורות 11-10) ומשכך, יצא ד"ר הנדלר מחדר הצינתורים "... מחדר אחד לחדר שני לחדר הפיקוד, זה משך של שיחה טלפונית שיכולה לקחת אולי 30 שניות... דיברתי בטלפון בערך 30 שניות ונכנסנו עוד פעם..." (עמ' 19 שורות 10-9, 13), וכן "בשלב הראשון, הטכנאים שהיו בחדר הפיקוד ביצעו שיחות טלפון בנסיון להשיג את הסייפר. כשראיתי שזה מתארך, נכנסתי בעצמי לחדר הפיקוד. דיברתי כדקה, ונכנסתי חזרה לחדר הצינתורים" (עמ' 19 שורות 24-23), ודוק: בין חדר הצינתורים לבין חדר הפיקוד קיים חלון זכוכית אשר דרכו צופים הטכנאים בחולה המצונתר (עדות התובע, עמ' 5 שורה 20), דהיינו, גם כאשר עבר ד"ר הנדלר לחדר הפיקוד, הוא יכול היה עדיין להיות בקשר עין עם התובע אשר שכב על מיטת הצינתורים מעבר לחלון. לא זו אף זו, ד"ר הנדלר העיד כי "הצינתור מתבצע בדרך כלל בנוכחות שני רופאים ואחות. אני לא זוכר אם במקרה הזה היו שני רופאים. אחות בטוח היתה, מאה אחוז. אין מצב שהתובע נשאר לבד בחדר... בוודאי שבמהלך השיחה שלי, שני הטכנאים היו בעמדות שלהם (מעבר לחלון הזכוכית הצופה על החולה - ד.ג.). האחות היתה בפנים" (עמ' 19 דורות 20-19, 25), והמסקנה המצערת הינה כי טענתו של התובע על פיה הושאר למשך כעשרים דקות לבדו בחדר הצינתורים - איננה אמת. מהאמור עולה כי לאחר ביצוע הצינתור האבחנתי, הוחלט להשתיל בגופו של התובע סטנט. ד"ר הנדלר העדיף להשתיל סטנט מסוג סייפר, אולם משלא נמצא סטנט בגודל הנדרש, הושתל בגופו של התובע סטנט מסוג זטה. משך הצינתור - הן האבחנתי והן הטיפולי - היה כ-40 דקות (סע' 15 לתצהירו של ד"ר הנדלר). במהלך הצינתור יצא ד"ר הנדלר מחדר הצינתורים לחדר הפיקוד על מנת לבצע שיחת טלפון לצורך השגת הסייפר הנדרש. שיחה זו נמשכה לכל היותר דקה אחת, ובסופה שב ד"ר הנדלר לחדר הצינתורים, וסיים את הצינתור בהשתלת סטנט מסוג זטה. 5. במאמר מוסגר אציין כי יתכן שהחלטתו של ד"ר הנדלר לצאת מחדר הצינתורים ולבצע את שיחת הטלפון בעצמו, היתה החלטה שגוייה, שכן עזיבתו של הרופא את החדר, על אף ההסברים שנתן לתובע בזמן אמת, עלולה להכניס את החולה לחששות ואי ודאות, אולם מכאן ועד קביעת נכות פסיכיאטרית בשל היעדרו של ד"ר הנדלר מחדר הצינתורים במשך כדקה - ארוכה הדרך, ולמעשה בלתי אפשרית, מה עוד שאינני מקבלת את גירסת התובע על פיה הושאר התובע לבדו, והנני קובעת כי האחות נשארה בחדר הצינתורים בזמן היעדרו הקצר של ד"ר הנדלר מהחדר, וכן הנני קובעת, כי בניגוד לדברי התובע, הטכנאים ששהו בחדר הפיקוד לא עזבו את מקומם, ונשארו בקשר עין רציף עם התובע, כל זמן שד"ר הנדלר שוחח בטלפון בניסיון להשיג סטנט מסוג סייפר, במידות הנדרשות. הנכות 6. התובע טוען כי הוא סובל מנכות בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 30% וזאת כתוצאה משניים: השארתו לבדו בחדר הצינתורים "פתוח" ו"מוזנח" במשך כעשרים דקות, וכן פחדיו הנובעים מהעובדה שהושתל בגופו סטנט שונה מהסטנט אשר אמור היה להיות מושתל. באשר להישארתו של התובע לבדו בחדר הצינתורים במשך כ-20 דקות "פתוח" ו"מוזנח" - הרי שקבעתי כי מדובר בטענה חסרת כל שחר, טענה שאיננה אמת, ומן הסתם לא באה לעולם אלא כדי לנסות להעצים ולהאדיר את התובענה. באשר לפחדים של התובע באשר לסוג הסטנט שהושתל בגופו, ראוי להבהיר כי ככל שקיימים פחדים - דבר שלא הוכח, הרי שמדובר בחשש סובייקטיבי של התובע, ואשר אובייקטיבית, ובמיוחד לאור הזמן הרב שחלף מאז השתלת הסטנט, ברור כי הינם חסרי כל בסיס. מכל מקום, גם אם סובל או סבל התובע מפחדים כתוצאה מסוג הסטנט שהושתל בגופו, אין מדובר בפחדים אשר הותירו בו נכות כלשהי. במאמר מוסגר יצויין כי התובע נמנע מהבאת חוות דעת על פיה הסטנט מסוג זטה שהושתל בגופו הינו נחות או שיעילותו פחותה מהסטנט מסוג סייפר, וכאמור, משך הזמן שחלף מאז השתלת הסטנט ועד היום, משך זמן שבו לא סבל התובע מבעיות רפואיות כלשהן כתוצאה מהשתלת הסטנט - היא הנותנת כי שיקול דעתו של ד"ר הנדלר היה נכון, וכי לא נפל כל מתוֹם בהחלטתו להשתיל בגופו של התובע סטנט מסוג זטה. המומחה מטעם התובע קבע בחוות דעתו כי מאז הצינתור, פיתח התובע "כל מיני סימנים וסימפטומים הזהים למצב שלאחר טראומה נפשית". ומהם אותם סימנים וסימפטומים? "הוא פוחד שהעורק ייסתם מחדש, יארע לו התקף לב נוסף, פוחד להתרחק מביתו, עם כל מיחוש בבית החזה הוא ממהר להיבדק עם חשש ללקות בליבו. איבד את העניין, הכח, היוזמה, שמחת החיים. הוא פנה לטיפול פסיכילוגי ונמצא בטיפול אצל פסיכולוג קליני מומחה, מר ראול פוקס. הפסיכולוג התרשם שמר סעדון כמוס עבר חוויה טראומטית וסובל מחרדת דיכאון" ומשכך "הגעתי למסקנה שעבורו האירוע במהלך הצינתור היווה חוויה קשה וטראומטית כאשר הרגיש שחייו בסכנה, חסר אונים לחלוטין, חסר שליטה", אלא שבמהלך שמיעת הראיות הוברר כי מסקנותיו המלומדות של המומחה ד"ר פורטנוי הסתמכו אך ורק על דבריו של התובע, דברים שהתבררו כאי אמיתות או חצאי אמיתות, וכן התברר למצער, כי ד"ר פורטנוי נמנע מבדיקת התיעוד הרפואי הרלבנטי על מנת לנסות ולאמת את דברי התובע. בעדותו הודה ד"ר פורטנוי כי תיקו הרפואי של התובע לא הומצא לו, והוא לא עיין בו טרם כתיבת חוות דעתו (עמ' 9 שורות 30-29). ד"ר פורטנוי הודה כי ידע שהתובע סובל מתחלואים שונים - ללא כל קשר לאירוע נשוא כתב התביעה - אולם "לא ראיתי את התיק הרפואי של התובע בקופת חולים..." (עמ' 10 שורה 2). ד"ר פורטנוי הסביר כי חוות דעתו מתבססת על דברי התובע, וכי "אני האמנתי לתובע" (עמ' 10 שורות 8-7). בין היתר, הבהיר ד"ר פורטנוי כי "כשאני אומר בחוות הדעת שמדובר באדם ללא רקע פסיכיאטרי, אני מתבסס על דברי התובע בלבד..." (עמ' 10 שורות 10-9) ונשאלת השאלה, האם אין מצופה ממומחה לבדוק את התיק הרפואי בטרם מתן חוות דעת, וזאת כדרישת מינימום?! ד"ר פורטנוי הבהיר כי ידע שהתובע הוא אב לילד פגוע משותק מוחין, והוא הסכים כי גידול ילד פגוע עלול לגרום "... סבל, מועקות שאין לתאר אותם" (עמ' 10 שורה 16), ולמרות זאת "אני לא הקדשתי לחרדות בגין הילד הפגוע משמעות, בכל מה שקשור לתיאור המועקה ממנה סובל התובע היום, כי היו דברים יותר ספציפיים שאני קישרתי אותם לאירוע הטראומטי עבורו כפי שהוא חווה אותו" (עמ' 10 שורות 22-20), האם זו הסיבה ש"אני לא ציינתי את הילד החולה..." (עמ' 10 שורה 18)?? האם אין זה ברור שגידול ילד משותק מוחין גורם דאגות ומועקות קשות מיום לידתו? באם יש לתובע נכות פסיכיאטרית, האם אין לקיומו של הילד הפגוע, והטיפול בו, חלק כלשהו?! לא זו אף זו, התובע התאשפז משום שלקה בליבו. ד"ר פורטנוי הודה כי "כל אירוע לב הוא בהחלט אירוע שהוא מאיים. .. אני מודה שפה לא התייחסתי מספיק, והייתי צריך לתת משקל בהערכה הכוללת של אחוזי הנכות שקבעתי" (עמ' 10 שורות 23, 26-25), ומשכך, מצא ד"ר פורטנוי לנכון לקבוע במהלך עדותו כי "הייתי מעניק 10% בגין התגובה לאירוע הלבבי" (עמ' 10 שורה 27) כך שלגירסתו, נותר התובע עם נכות בשיעור של 20% בגין החוויה הטראומטית שחווה בזמן הצינתור, ולאחריו, אלא מאי? האירוע נשוא כתב התביעה התרחש ביום 2/9/03, ומצרופות כתב התביעה עולה כי התובע פנה לראשונה לכאורה לפסיכולוג ראול פוקס ביום 22/10/04, דהיינו כשנה לאחר האירוע. לא זו אף זו, "מימצאיו" של הפסיכולוג נכתבו על דרך הסתם, וברור כי הוכתבו לו על ידי התובע, שכן הפסיכולוג אינו טורח לציין מהו מקור "מימצאיו" ועל סמך מה הגיע למסקנות המפורטות במסמך החתום על ידו, מיום 22/10/04. זאת ועוד, הפסיכולוג מציין באותו מסמך כי התובע "התחיל טיפול פסיכולוגי בתאריך 04/ 10-19" אולם למעט אישור יחיד ובודד זה, לא הומצא מסמך כלשהוא המעיד על קבלת טיפול כלשהו, או מסמך המעיד על תשלום בעבור טיפולים פסיכולוגיים, מה עוד, שהתובע, משיקולים השמורים עימו, נמנע מזימונו של הפסיכולוג למתן עדות, וברור כי הפניה לפסיכולוג היתה כהכנה להגשת התובענה. מהמסמכים שצורפו הנני למדה, כי חודשים ספורים לפני הגשת התובענה, דהיינו ביום 20/3/05 ביקר התובע לראשונה אצל המומחה מטעמו - ד"ר פורטנוי - אשר אישר בעדותו כי "לכאורה אני הראשון שהמלצתי לו לקחת קלונקס" (עמ' 11 שורה 3) וכי "אני פגשתי אותו לקראת המשפט והוא אמר לי שהוא לוקח קלונקס" (עמ' 11 שורה 4) ומהמסמכים עולה כי הפגישה "לקראת המשפט" היתה לאחר הפגישה הקודמת עם ד"ר פורטנוי, היא הפגישה בה הורה ד"ר פורטנוי לתובע ליטול כדורי קלונקס, ולדברי התובע, הוא פעל על פי המלצתו. העולה מכל האמור הוא כי מאז האירוע נשוא כתב התביעה, ועד לביקורו של התובע אצל ד"ר פורטנוי, לא העלה התובע ולו פעם אחת תלונה כלשהיא בעלת גוון נפשי. פרופ' פניג - המומחה מטעם הנתבעים בדק את תיקו הרפואי של התובע בקופת חולים, ומתיק זה עלה כי כחודשיים לאחר שחרורו של התובע מבית החולים, הוא אושפז ללילה אחד בשל כאבים בחזה, ובהמשך פנה לקופת חולים בשל כאבים בברכיים, כאבים בעמוד שדרה מותני, נזלת, שיעול, חום, פרוסטטה, כאבי גרון וכו', וראה זה פלא: "אין רישום של תרופות פסיכיאטריות שהנבדק טוען שלוקח (פקסט וקסנקס כפי שרשם לו הפסיכיאטר)". בעדותו, תיקן פרופ' פניג את האמור והבהיר כי "אין מחלוקת שאחרי אפריל 05 - מועד הביקור אצל ד"ר פורטנוי, קיבל התובע תרופות נוגדי דיכאון, והרושם הוא שהביקור אצל ד"ר פורטנוי, ונטילת התרופות שהיתווה ד"ר פורטנוי לתובע, לא נועדו אלא לייצר חוות דעת המעידה לכאורה על קיומה של נכות". התובע טען עוד כי מאז האירוע נשוא כתב התביעה הוא סובל מהפרעות שינה, אלא שאמירה זו נותרה בגדר אמירה סתמית, שכן בתיעוד הרפואי אין כל זכר לכדורי שינה אותם צרך או צורך התובע לכאורה, ואין זכר לתלונות בדבר הפרעות שינה, ולעניות דעתי מדובר בטענה שאין בה כל ממש. התובע טוען בתצהירו (סע' 48) כי בשל הטראומה שנגרמה לו "איבדתי את הפוטנציאל להשתכר הן משום פחדי להתרחק מביתי הקרוב לסניף קופ"ח, הן משום שבשל הטראומה איבדתי את האנרגיה והיוזמה, והן משום שבשל מצבי אפסו הסיכויים שמעביד כלשהוא יסכים להעסיק אותי", אלא מאי? במהלך חקירתו של התובע התברר כי גם אמירות אלו אינן אמת. התובע הודה כי "... בשנת 2000 יצאתי בתנאי פרישה ניהולית של החברה (בזק - ד.ג.) לפי מה שהציעו לי" (עמ' 4 שורה 1), ולאחר מכן עבד "... בבוטקה של מפעל הפיס, והפסקתי לעבוד שם לפני האירוע ללא קשר לאירוע" (עמ' 4 שורות 3-2), עוד התברר כי התובע מוכר כנכה בשיעור גבוה מאוד במוסד לביטוח לאומי, ולמעשה, במועד ביצוע הצינתור לא היה לו פוטנציאל השתכרות כלשהוא בשל תחלואיו השונים לרבות מצבו הלבבי. נראה שהתובע ידע זאת, ועובדה היא שהוא חדל לעבוד לפני האירוע נשוא כתב התביעה, ללא כל קשר לאירוע זה. התובע הבהיר בחקירתו כי הוא עוסק באופן שגרתי בפעילות גופנית (עמ' 6 שורה 10) ו"אני גם מבשל בבית, אני אוהב לבשל..." (עמ' 6 שורה 11), ולמרות התיאור הדרמטי בסע' 48 לתצהיר, הודה התובע כי לאחר האירוע היה בחו"ל שלוש פעמים (פראג, פורטוגל והפיליפינים) ונראה כי האמור בסע' 48 לתצהירו של התובע נטול כל בסיס. אשת התובע ניסתה להמעיט מערך פעילותו והתנהלותו של בעלה התובע וטענה כי "אני מגדירה את בעלי כאדם לא כל כך פעיל. הוא הולך לעשות קניות... אנחנו יוצאים עם חברים מעט מאוד. אנחנו יוצאים בערך פעם בחודש עם חברים לבית קפה, יושבים, אוכלים משהו" (עמ' 8 שורות 8-7, 12-11) אלא שניכר היה בה כי היא מתאמצת מאוד להציג את בעלה כאדם מוגבל, מקום שלמעשה הוכח כי התובע מנהל אורח חיים רגיל ונורמטיבי של אדם בגילו, המוגבל רפואית מחמת תחלואים שונים, ואינו עובד. מהאמור עולה כי יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' פניג ולקבוע כי לתובע לא נותרה נכות כלשהיא בגין האירוע נשוא כתב התביעה, וראוי לצטט מעדותו את דבריו על פיהם "האיזון שלנו מופר כל רגע ורגע כשאנו נתקלים באיזשהו עוול או אי צדק או כעס. האם בהכרח כל הפרה של איזון הופכת להפרעה נפשית? והתשובה היא לא. הפרת האיזון הספציפית של התובע לא גרמה לו להפרעה נפשית. אני מסכים אפילו לצורך הדיון שהוא כועס, הוא מרגיש פגוע על מה שקרה. אבל מכאן ועד להפרעה נפשית, וניקח את זה עוד צעד, לא כל הפרעה נפשית גורמת לנכות נפשית" (עמ' 16 שורות 5-1). הנני סבורה כי התובע נפגע וכעס על כי הסטנט שהושתל בגופו אינו מסוג סייפר, בחושבו כי ד"ר הנדלר השתיל בו את הסטנט הנחות מחמת רשלנות ואי הכנת הסטנט המתאים מבעוד מועד, ונראה כי כעס זה גרם להגשת התובענה. אין ספק כי התובע טעה בחושבו כי הסטנט מסוג זטה שהושתל בו הוא נחות לעומת הסטנט מסוג סייפר, ויעידו על כך השנים שחלפו מאז השתלת הסטנט בלא שהתובע יסבול מבעיה כלשהיא בגין השתלת הסטנט, דהיינו, הורתה של התובענה הינה בתחושה סוביקטיבית שגויה של התובע, ובשום אופן לא בשל התנהגות רשלנית של מי מהנתבעים כלפיו. הנני קובעת כי התנהלותם של הנתבעים היתה ללא רבב. ד"ר הנדלר העניק לתובע טיפול רפואי מצויין, ושיקול דעתו היה מקצועי ונכון, ולמעשה טיפול זה הציל את חיי התובע, ועליו להודות על כך לד"ר הנדלר. באשר לפחדיו של התובע - אין לי ספק כי לתובע פחדים בשל מצב בריאותו הלקוי, ואך טבעי הוא שהוא חושש מהתקף לב נוסף, אלא שאין בין פחדיו וחששותיו לבין האירוע נשוא כתב התביעה דבר וחצי דבר. מדובר בפחדים אשר קיימים אצל מרבית בני האדם בכלל, ואצל חולי הלב בפרט, וכפי שהבהיר פרופ' פניג, לא כל פחד מביא לקיומה של נכות נפשית. 7. סוף דבר, התובענה נדחית בזאת. שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על התובע לטובת הנתבעים ביחד ולחוד, זאת בצירוף שכ"ט המומחה מטעם הנתבעים הן עבור חוות הדעת והן עבור עדותו בבית המשפט. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות