מבוא 1. הסיכון בניתוח קיסרי שני ועד כמה אחראים הרופאים לתוצאותיו זו השאלה שעומדת על הפרק בתיק זה. ביום 28.3.95 נולד בנה השני של התובעת בניתוח קיסרי שנערך בהרדמה מלאה בבית החולים הלל יפה בחדרה. לטענת התובעת בשל רשלנות הטיפול הרפואי במהלך הניתוח הקיסרי נפגעה שלפוחית השתן שלה וכן נחסם השופכן השמאלי המעביר שתן מהכליה אל השלפוחית, עד כדי כך שפגיעות אלו גרמו לה לטענתה נכויות לצמיתות בתחום האורולוגי והפסיכיאטרי ביחד עם צלקות שנותרו בגופה. 2. התובעת הגישה בתחילה תביעתה לבית המשפט המחוזי אשר מינה בהסכמת הצדדים שני מומחים מטעם בית המשפט, את פרופ' עמיצור פרקש בתחום האורולוגי ואת פרופ' שמואל טיאנו בתחום הפסיכיאטרי. לאחר שנתקבלו חוות דעת המומחים ומשלא הגיעו הצדדים להסכמה בדבר סיום המחלוקות בדרכי פשרה, הועבר התיק לבקשת ב"כ התובעת לבית המשפט השלום. 3. במהלך שמיעת הראיות בבית משפט השלום העידו ונחקרו שני המומחים שמונו מטעם בית המשפט, פרופ' עמיצור פרקש ופרופ' שמואל טיאנו. כל צד הביא גם לעדות את המומחה מטעמו, דר' נחום זילבר מטעם התובעת ופרופ' חיים אברמוביץ מטעם הנתבעת. בנוסף העידו מטעם התובעת, התובעת ובעלה. מטעם הנתבעת העידו 3 רופאים באשר לטפול שקבלה התובעת, המנתח דר' קורצקי מרק, האורולוג דר' נחום ארליך שהוזעק לחדר הניתוח ודר' אוסקר חצבסקי. לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב. כרונולוגיה 4. בשנת 1991 ילדה התובעת את בנה הראשון בניתוח קיסרי. 5. ביום 28.2.95 הגיעה התובעת בהיותה בחודש התשיעי להריונה אל מחלקת היולדות בבית החולים הלל יפה. באותו יום במהלך הלידה שהחלה כלידה טבעית רגילה הוחלט על ביצוע המשך הלידה בניתוח קיסרי. 6. במהלך הניתוח הקיסרי נפגעה שלפוחית השתן של התובעת והחתך שנוצר בה נתפר במהלך הניתוח, הלידה לכשעצמה עברה בהצלחה ונולד לתובעת תינוק בריא. 7. ביום 5.3.95 כאשר עדיין נותרה התובעת מאושפזת בבית החולים, התלוננה התובעת על כאבים במותן שמאל ואז נתגלתה חסימה בשופכן השמאלי. 8. ביום 7.3.95 הוכנס לגופה של התובעת נפרוסטום-צנתר לניקוז השתן בשל חסימת השופכן. 9. ביום 10.3.95 נענתה בקשתה של התובעת והיא הועברה להמשך טיפול ואשפוז במחלקה אורולוגית בבית החולים בלינסון- גם שם הוכנס לגופה נפרוסטום. 10. ביום 11.4.95 שוחררה התובעת מבית החולים בלינסון לביתה, באותו שלב הסתבר כי החסימה בשופכן השתחררה מאליה. 11. ביום 17.3.96 הגישה התובעת תביעתה לבית המשפט המחוזי בחיפה. השאלות שבמחלוקת 12. מאחר ואין מחלוקת כי במהלך הניתוח הקיסרי נפגעה שלפוחית השתן של התובעת ומאחר ואין מחלוקת כי בחלוף כ-7 ימים התגלתה חסימה בשופכן השמאלי, יש לבחון האם הסיבה לשתי הפגיעות הללו מקורה ברשלנות הנתבעת. 13. בנוסף יש לבחון את טענות התובעת בדבר פגם לכאורה שנפל ברישומי גליון הניתוח ואם נפל פגם תשאל השאלה מה משמעותו של פגם זה. בנוסף יש לבחון האם התקיימו במקרה זה תנאי הכלל "הדבר מדבר בעדו" ומה משמעות הדבר באשר לנטל השכנוע. 14. במידה ותקבע אחריותה של הנתבעת יש לבחון מהו הפיצוי לו זכאית התובעת לפי אבות הנזק השונים כאשר נקודת מחלוקת בולטת הינה הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית עליה הצביע מומחה בית המשפט לבין הרשלנות הרפואית במידה והיתה. דיון 15. אין מחלוקת בין הצדדים וכך גם עולה מהמסמכים הרפואים כי ההחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי היתה החלטה נכונה מצילת חיים. במהלך הלידה שהחלה כלידה רגילה הסתבר כי ראש העובר נותר גבוה כשאין התאמה בין הראש לבין האגן מה שמנע התפתחות לידה טבעית ללא נזק לעובר. בנסיבות אלו התקבלה ההחלטה הנכונה והתובעת הוכנסה לחדר הניתוח לשם ביצוע ניתוח קיסרי בהרדמה כללית, בסופו של אותו ניתוח בא לעולם בנה של התובעת במצב בריא ושלם. 16. מאחר והתובעת ילדה גם את בנה הראשון בניתוח קיסרי, על פי דעת כל המומחים היה צפוי למצוא בעת פתיחת בטנה של התובעת צלקות והדבקויות שנוצרו כתוצאה מהניתוח הראשון. 17. על שהתרחש בחדר הניתוח ניתן ללמוד מגיליון הניתוח (מסמך 3 בבמ/5) ומתאור הניתוח במסמך השחרור (נספח ב' לת/1). בעת פתיחת הבטן התגלה לעיני המנתחים "...שהדופן הקדמי של הבטן היה דבוק לקיר הקדמי של הרחם כאשר השלפוחית מגיעה עד אמצע הקיר הקדמי דבוקה בינהם. כן היו מס' הדבקויות נוספות בין השלפוחית לדופן הבטן". פתיחת הבטן נעשתה בחתך אורכי אמצעי "תוך הוצאת צלקת קודמת" והפרדת ההדבקויות. 18. דר' פרקש המומחה שמונה ע"י בית המשפט תאר מהי הפרצודורה הנכונה בנסיבות כגון אלו (עמ' 29) "...אם אני צריך להיכנס לבטן שיש לי חשש להדבקויות ואני חושד שבין שאר הדברים כיס השתן דבוק לשם אני נכנס בחתך אורכי וזאת מאחר וכאשר רוצים להגיע לאזור הדבקויות נגיד קודמות, העיקרון הכירורגי אומר שצריך ללכת מהאזור הפתוח הבריא לגבי האזור שבו יכולה להיות ההדבקויות....אני הייתי מתחיל מהטבור שבו האזור בריא בחתך אורכי". על פי גליון הניתוח ועל פי עדותו של המנתח דר' קורצקי מסתבר כי כך בדיוק פעל המנתח ומכאן שבשלב זה פעלו נציגי הנתבעת ללא רבב. 19. חשוב לזכור כפי שהסביר דר' פרקש כי רק לאחר פתיחת הבטן ניתן לתהות על טיב האנטומיה הפנימית של המנותחת לרבות מיקום והיקף ההדבקויות, כלומר הידיעה כי המנתח צפוי לפגוש בעת פתיחת הבטן גם את שלפוחית השתן בשל האפשרות כי היא דבוקה לרחם ולדופן הבטן מחייבת זהירות אך לא ניתן לדעת מראש אם כך המצב, שכן צילום חיצוני מקדים אינו מאבחן הדבקויות ורק לאחר חתוך הבטן ניתן לדעת בפועל מה טיבן של ההדבקויות הקימות וכיצד מימדי הגוף במצב הריון וההדבקויות השפיעו על מיקום האיברים הפנימים. הפגיעה בשלפוחית השתן (המכונה גם כיס השתן). 20. בגליון הניתוח נרשם כי "בזמן פתיחת הקיר הקדמי של הבטן נפתחה שלפוחית השתן באקראי, בקיר האחורי שלה באורך כ-3 ס"מ". בעקבות כך זומן לחדר הניתוח אורולוג ואז נתפר הפתח שנוצר בשלפוחית. הארוע תואר כך בגליון הניתוח: "בנוכחות אורולוג (דר' ארליך) בוצעה סגירת השלפוחית בשתי שכבות בחוט vicryl ממושך". 21. השאלה שיש לברר הינה האם הפגיעה בשלפוחית השתן צריכה להחשב כהפרת חובת הזהירות מצידם של אנשי הנתבעת. אך שאלה חשובה לא פחות הינה השאלה האם נותר נזק בעקבות אותה פתיחה ותפירה מחדש של הקרע שנוצר בשלפוחית, שכן אזכיר כי אין רשלנות בהעדר נזק. 22. אם אחזור לגליון הניתוח, מסתבר כי מיד לאחר תפירת שלפוחית השתן באותה מעמד נבדק תפקודה, תיאור עליו חוזרים גם במכתב השחרור "שלפוחית השתן מולאה בצבע לביקורת ונמצאה ללא דליפה". גם בחלוף 5 ימים שאותרה בעית חסימת השופכן נבדקה שוב השלפוחית ושוב נמצא כי "מהשלפוחית אשר נצפתה ללא דליפה". 23. ניתן לקבוע כבר עתה כי בעת הנתוח נוצר פתח בשלפוחית השתן- הפתח נסגר ולא נמצא פגם בתפקוד שלפוחית השתן מיד לאחר מכן. 24. על מנת לקבוע האם מהתיאור העובדתי הנ"ל ניתן להסיק כי הרופאים המטפלים בתובעת התרשלו במלאכתם, יש לפנות לחוות הדעת (והעדויות) של שלושה מומחים שהוצגו בתיק זה. מומחה התובעת דר' זילבר, מומחה הנתבעת פרופ' אהרונוביץ והמומחה שמונה מטעם בית המשפט דר' עמיצור פרקש. אקדים ואבהיר כי לאחר ניתוח טענות הצדדים ועדויות המומחים, מקובלת עליי חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט והנני סבור כי יש לאמצה במלואה ולהעדיפה על חוות דעתו של מומחה התובעת- דר' זילבר. למעשה גם אם לא היתה בפניי חוות דעתו של דר' פרקש לא ניתן היה לבסס מימצאים בתחום המומחיות על סמך חוות דעתו ועדותו של דר' זילבר כפי שהן הוצגו במשפט. 25. דר' זילבר בחוות דעתו (ת/2) מתייחס לפגיעה בשלפוחית השתן באופן כללי וסתמי מבלי להבהיר האם מדובר בהפרת חובת הזהירות ובעיקר אין הסבר בחוות דעתו מדוע יש לראות בפגיעה בשלפוחית השתן בנסיבות מקרה זה חריגה מנורמת ההתנהגות החלה על רופא סביר. דר' זילבר הסתפק באזכור הנושא רק בצורת מסקנה ללא נמוק-מסקנה לפיה ארוע כזה לא אמור להתרחש בניתוח קיסרי. ייתכן והסיבה לדלילותה של חוות דעתו של דר' זילבר הינה משום שהוא אינו המומחה המתאים לתאור הליך נכון וראוי של ניתוח קיסרי. דר' זילבר הוא אורולוג במקצועו והארוע ארע במהלך לידה במסגרת ניתוח קיסרי, ניתוח שלא בוצע מעולם ע"י דר' זילבר כפי שאושר על ידו בחקירתו הנגדית. אדגיש כי עיון בתשובות שמסר דר' זילבר בחקירתו הנגדית, מראה שתשובותיו לא ניתנו בדרך כלל לשאלות שנשאל ולעיתים התקבל הרושם כי מאחר והתשובה הנכונה אינה התשובה המועילה לתובעת, בחר דר' זילבר להשיב תשובות מעגליות על מנת שניתן יהיה למצוא בהן כל תשובה אפשרית. בנסיבות אלו נותרו בפניי בנושא זה חוות דעתו של דר' פרקש וחוות דעתו של פרופ' אברמוביץ (אשר אין בינהם מחלוקת מהותית בשאלת העדר הרשלנות). 26. בחקירתו הנגדית הסביר דר' פרקש כמתואר בעמ' 22 את הגורם לפגיעה בכיס השתן: "הבעיה לא היתה הדבקות בין כיס השתן לרחם אלא הדבקות של כל המערכת עם דופן הבטן. כאשר פתחו את דופן הבטן אז קרה אירוע החתך בתוך השופכן". שוכנעתי הן מעדותו של דר' פרקש והן מעדותו של המנתח דר' קורצקי כי הפגיעה בשלפוחית השתן במסגרת ניתוח קיסרי, הינה תוצאה אפשרית גם בהעדר רשלנות והיא עלולה להתרחש מעצם המבנה האנטומי הקיים לאחר ניתוח קיסרי קודם וזאת גם שננקטים כל אמצעי הזהירות כפי שהתרשמתי שנקט דר' קורצקי במקרה זה. 27. חשוב לראות כי הפגיעה עצמה בכיס השתן אינה פגיעה משמעותית והינה ברת תיקון מיידי מבלי שהיא מותירה פגיעה לאורך זמן כפי שארע בפועל במקרה זה. הסביר זאת היטב דר' פרקש כמתואר בעמ' 22-23: "ש. יש הבדל בין מי שמגיע חולה אליך ואתה צריך לטפל בו ויש הבדל בין פגיעה שלא לצורך ת. כן אבל אני רוצה להדגיש שעצם פתיחה וסגירה של כיס השתן אינו גורם לנזק. ש. יש כל הדופן של שלפוחית השתן היא מעוצבבת. כאשר אתה מבצע חתך בשלפוחית השתן אתה בדרך כלל פוגע בעצבים ת. לא נכון. על מנת לפגוע בעיצוב של כיס השתן, אני צריך להפוך את כיס השתן ולעשות דלסקציה באזור. אני יכול לפתוח את כיס השתן כמעט בכל מקום שישנו, לפתוח ולסגור ולכיס השתן לא קורה שום דבר. הדבר היחיד שנמנעים זה להגיע לאזור הבטן התחתונה ולאזור הצוואר ושם מתרכזים העצבים. אם אני לא מגיע לשם לכיס השתן לא יקרה שום דבר. העובדה שיש פגיעה (צ"ל בדיקה א.א.) אורודנמית לאחר הניתוח והבדיקה היא תקינה, אין פגיעה עצבית בכיס השתן. ש. הבדיקה האורודינמית מראה שהיא מתרוקנת היטב ושהיא יציבה ת. יש לה קיבולת טובה, היא מסוגלת לאגור שתן ללא התכווצויות מיותרות, אין התכווציות לא רצויות, יש התכווצות רצויה להשתנה ויש התרוקנות". 28. נקודה מהותית נוספת השוללת התרשלות מצד התובעת היא בחינת מומחיות הצוות הרפואי שטפל בתובעת והתנהגותו מיד עם התגלות הפגיעה בשלפוחית השתן. בתחילת הניתוח נכחו במקום דר' קורצקי ודר' מרום. דר' קורצקי באותו מועד היה מומחה לרפואת נשים ומיילדות עם ותק של יותר מ-40 שנה! וזאת לאחר שביצע אלפי ניתוחים קיסריים. דר' קורצקי היה הרופא הבכיר בחדר הניתוח. מיד עם התגלות הפגיעה בכיס השתן הוזעק למקום דר' ארליך אורולוג מנוסה שנכח בעת סגירת שלפוחית השתן ובעת בדיקת תקינותה לאחר מכן. 29. לאור האמור לעיל מקובלת עליי המסקנה אליה הגיע דר' פרקש בחוות דעתו במ/2 (מסקנה מס' 2) לפיה על סמך נסיונו ועל פי הספרות "פגיעות בדרכי השתן עלולות להיווצר בנתוחים קיסריים ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בניתוח קיסרי חוזר וכאשר קיימות הדבקויות באזור האגן הקטן, לכן להערכתי אין לראות בזה רשלנות רפואית". שוכנעתי כי הפגיעה בשלפוחית השתן לא נבעה מהפרת חובת זהירות מצידם של הרופאים שטפלו בתובעת, הצוות שהיה במקום פעל נכון גם מיד עם גילוי הפגיעה ולמעשה הביא להשבת המצב לקדמותו עוד באותו מעמד. חסימת השופכןURETER- 30. השופכן (המכונה גם אורטר) מיועד להעביר את השתן מהכליה אל כיס השתן. אין מחלוקת כי מספר ימים לאחר הניתוח הקיסרי התלוננה התובעת על כאבים ואז הסתבר כי היתה חסימה בחלקו התחתון של השופכן השמאלי שמנעה מעבר שתן מהכליה אל השלפוחית. 31. שאלת המפתח הינה מה גרם לאותה חסימה ואקדים מאוחר למוקדם כאשר אזכיר כי בדיעבד הסתבר כי החסימה השתחררה מאליה בחלוף 3 שבועות, ללא כל טיפול או התערבות טיפולית מצד הרופאים!. במכתב השחרור מבית החולים בלינסון, מכתב מיום 11.4.95 (נספח ב' לת/1) נרשם "בהדגמה אטוגרדית כעבור 3 שבועות יש מעבר טוב דרך האורטר" כלומר נכון לאותו יום (וכמובן שגם לאחר מכן) נפתרה הבעיה של חסימת השופכן. 32. דר' זילבר המומחה מטעם התובעת העריך בחוות דעתו כי "כפי הנראה תוך כדי תפירת הרחם נתפר גם השופכן השמאלי שגרם לחסימת השופכן בחלקו התחתון". השימוש במילים "כפי הנראה" במקרה זה אינו מתאים שכן לא ניתן לראות הבסיס להשערה זו במסמכים ובמיוחד היא לא עומדת במבחן המציאות. אם נחסם השופכן בשל תפירה שנתפר בטעות כיצד מתיישבת השערה זו גם העובדה כי החסימה השתחררה ללא ביצוע פעולת שיחרור כלשהי. קיומו של תפר חייב לכאורה התערבות חצונית של פתיחת התפר, התערבות שלא היתה. דר' זילבר התבקש להסביר את הסיבה להערכתו בחקירתו הנגדית ובמיוחד להצביע על הנמוק שהביא למסקנה כי השופכן נתפר. גם בנושא זה לא ניתן היה לקבל מדר' זילבר תשובה לשאלה הממוקדת. דר' זילבר למעשה "הלך במעגלים" כשנשאל על תפירה או קשירה של השופכן הוא בחר להרצות על החסימה שהיא התוצאה ולא הגורם וגם לאחר שב"כ הנתבעת חזר על אותה שאלה ב-7 צורות שונות, כמתואר בעמ' 6-7, נותרה השאלה היכן הראיה לקשירת השופכן- שאלה ללא מענה. בהעדר מענה בחקירה הנגדית ובהעדר בסיס במסמכים הרפואים להשערת דר' זילבר, יש לדחות השערה זו והנני קובע כי לא הוכח שהשופכן נחסם ע"י קשירה. 33. מה היא אם כן הסיבה לאותה חסימה. דר' פרקש בעדותו האמינה והמקצועית שלל את האפשרות של קשירה (או תפירה) של השופכן בשל המימצאים האוביקטיבים שנתגלו באותו שלב והוא אף הציג אפשרות לגורם שהביא לאותה חסימה כמתואר בעמ' 27: "ת. חסימת שופכן אחרי ניתוח קיסרי יכול להיגרם משתי סיבות עיקריות: אחת שקשרו את השופכן או שהיה דימום באגן ותוך כדי זה קשרו את השופכן. האפשרות השנייה שהיה דימום או בצקת אחרי הניתוח וזה יצר לחץ על השופכן והוא חסם אותו. ש. מה קרה פה בפועל ת. ככל הנראה לא קשר מאחר וקשר אם שופכן שנקשר ממש יש שתי אפשרויות, האחת שמשתמשים בחומרים נספגים והחומרים האלו היום הם, גם בשנת 95' השתמשו בחומרים המודרנים שאינם נמסים תוך מספר שעות. הדבר השכיח בקשירת שופכן זה יוצר נמק ואז נוצר דלף בין השופכן לכיס השתן. היות ואף אחד משני הדברים לא קרה אני מניח שהיה פה או בצקת או נשפך דם והדם עושה קריש וזה מה שלוחץ על השופכן וזה עם הזמן נספג ונעלם". 34. האפשרות המוצעת ע"י דר' פרקש של בצקת או קריש דם משתלבת היטב עם האפשרות המוצעת ע"י פרופ' אברמוביץ מומחה הנתבעת כמתואר במסקנה 5 לחוות דעתו- נ/4 - בצקת או כיפוף של השופכן בשל ההדבקויות. אפשרות זו סבירה בעיניי כשנזכור כי החסימה הופיעה רק 5 ימים לאחר הניתוח כלומר רק 5 ימים לאחר המועד שבו היתה האפשרות להתרשל ולקשור בטעות את השופכן וגם השחרור העצמי של החסימה מתיישב עם קריש שהתמוסס או בצקת והדבקות ששינו את נפחן. חסימת השופכן מספר ימים לאחר ניתוח בשל קיומו של קריש דם או בשל בצקת אינה מהווה הפרת חובת זהירות, מדובר בהתפחתות טבעית כחלק מהתמודדות של הגוף לאחר ארוע ניתוחי הכולל חיתוך ברקמות וכפי שצויין ע"י דר' פרקש גם בנושא זה אין רשלנות מצד הנתבעת. 35. בטרם סיום, ברצוני להדגיש כי בחינת מצבה הרפואי של התובעת- כפי שיפורט להלן, מראה כי גם אם היה נקבע שהנתבעת הפרה חובת הזהירות בפועל לא נותרה לתובעת נכות כלשהי. שלפוחית השתן נתפרה מיד לאחר פתיחתה והסתימה בשופכן השתחררה מעצמה כך שמצבה של התובעת חזר להיות כמצבה לפני הניתוח. דר' עמיצור פרקש שמונה כמומחה בית המשפט, בדק את התובעת בחלוף כ-5 שנים מיום הניתוח. לאחר בדיקת התובעת הוא מציין כי לא נמצא איבוד שתן והנרתיק היה יבש משתן!, כל יתר הבדיקות שכונו על ידי דר' פרקש בחוות דעתו כבדיקות עזר נמצאו תקינות לרבות בדיקה אורודינמית (בדיקת שלפוחית השתן בעת החדרת נוזל או גז בלחץ) ובדיקת מיפוי כליות. עוד מוסיף דר' פרקש ומבהיר כי בכל הבדיקות העדכניות האוביקטיביות שביצעה התובעת במהלך שנת 2000 אין כל עדות לנזק מתמשך שהוא תוצאת הארוע משנת 95 ולכן אין לתובעת נכות צמיתה הקשורה באותו ארוע ומסקנתו זו מקובלת עליי. 36. המסקנה המתחייבת בנסיבות אלו היא כי דין התביעה להדחות בשל העדר רשלנות. הדבר מדבר בעדו ופגם לכאורה ברשומות הרפואיות 37. ב"כ התובעת העלה בסיכומיו שתי טענות- הדבר מדבר בעדו ופגם ברשומי גליון הניתוח- שמשמען העברת נטל השכנוע אל הנתבעת. מאחר והמסקנה אליה הגעתי בדבר העדר רשלנות הינה המסקנה המתחייבת גם אם נטל השכנוע היה מוטל על הנתבעת הרי שמתייתר הצורך להתעמק בטענות התובעת בנושא זה. 38. למעלה מן הצורך כי לא מצאתי כל פגם ברשומות הרפואיות וגם דר' פרקש המומחה מטעם בית משפט לא התקשה לחוות דעתו על סמך החומר הכתוב שהוצג בפניו ולכן גם מבחינה זו דין הטענה להדחות. נושא שאיבת הדם במהלך הניתוח אינו נושא שחובה לרשמו, אלא רק במקרה בו מתרחש ארוע חריג הקשור בדימום או בשאיבה ולפי עדות המנתח דר' קורמקי לא ארע כל ארוע חריג בנושא זה שהיה צורך לרושמו. פרט לנושא שאיבת הדם גיליון הניתוח מפורט ועומד באמות מידה סבירות כפי שנקבעו ע"י כב' הש' ריבלין בע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' יעל פינטו תק-על 2002(3), 2648 בעמ' 2653. הנכות הרפואית 39. למעלה מן הצורך אפרט ואדגיש כי שוכנעתי שלא נגרמה לתובעת נכות צמיתה באותו ניתוח ובכלל זה אין לאמץ מסקנתו של דר' זילבר בדבר שלושת מרכיבי הנכות שפורטו בחוות דעתו. 40. התובעת ביססה טענותיה לענין קיומה של נכות רפואית על חוות דעתו של דר' זילבר (ת/2). דר' זילבר בדק את התובעת זמן קצר יחסית לאחר הארוע (בחלוף 9 חודשים מהניתוח הקיסרי) ולמרות שהוא העיד כ-10 שנים!!! לאחר מכן, הוא לא מצא לנכון לערוך בדיקה עדכנית להערכותיו, די בכך להשמיט הבסיס לחוות דעתו של דר' זילבר. דוגמא בולטת להעדר מידע עדכני כבסיס לחוות דעתו של דר' זילבר התעורר בעת שנשאל על תפקוד הכליות , דר' זילבר התעקש בתחילה כי לתובעת בעיית תפקוד כליות אלא שהוצג בפניו מיפוי כליות משנת 2000! שלא היה בפניו, הוא אישר כי "התפקוד של שתי הכליות זהה ותקין". גם בנושא המהותי של דליפת שתן אישר דר' זילבר כי להערכת נושא זה חשוב לבצע בדיקה אורודינמית אלא שבדיקה זו לא בוצעה על ידו! או כדבריו בעמוד 10: "ש. נניח שהתובעת באה אליך כפציינטית ואומרת לך שיש לה דליפת שתן במאמץ, תלונות מהסוג שהיא מתלוננת בפניך, האם חשוב לך כרופא לצורך אינדיקציה לשלוח אותה לעשות בדיקה אורודינמית ת. חשוב לי מאוד כשלקוחה באה ומתלוננת על דליפת שתן ללא קשר למאמץ ובמיוחד עם הפדים שהיא נושאת הם רטובים, חשוב מאוד לעשות בדיקות ביניהן בדיקה אורודינמית. ש. ואתה לא מצאת לנכון לעשות בדיקה אורודינמית כדי לא להגביר את סבלה ת. בשנת 1995, מס' חודשים לאחר האירועים והסבל שהיא עברה לא היתה הצדקה לבצע כל בדיקה אורודינמית, לא אני ולא הרופאים בבלינסון ולא האורולוגים שראו אותה במסגרת אותה תקופה. ש. ובשלבים יותר מאוחרים היתה הצדקה לעשות בדיקה כזאת ת. אם ממשיכים להתלונן במשך שנים אחרי ניתוח על הפרעות של דליפה במע' השתן יש מקום לבצע בדיקה אורודינמית. הייתי מנסה לפני הבדיקה טיפול תרופתי כדי למנוע בדיקה חודרנית לשוא". 41. מומחה אשר בכורח הנסיבות בדק את החולה שנים לפני מועד עדותו, כאשר הוא מגיע להעיד אין תפקידו לספר רק על מצב היסטורי וחובה עליו להתעדכן ולהציג בפני בית המשפט מצב רפואי עדכני, לא כך עשתה התובעת שהסתפקה בהבאת דר' זילבר לעדות על מצב שאינו יכול לתאר באופן אמיתי את נכותה נכון להיום. 42. באשר לדליפת שתן- דר' פרקש הסביר בהסבר מאלף בעזרת תרשימים שצייר (במ/3 ובמ/4) את המבנה האנטומי ואת האפשרויות לדליפת שתן שכולן נשללו בבדיקות אובקיטביות או כדבריו בעמ' 23-24: "אני חושב על שלושה דברים: הראשון האם נפגע השופכן, אני משרטט. לגברת נחתך כיס השתן בחלק העליון האחורי, היתה בעיה לשופכן התחתון, חסימה, (במקום המסומן באות א') במקום המסומן באות ב' מתואר החתך בחלק העליון. התובעת אומרת כי היא מאבדת שתן. אני צריך לחשוב על שלושה דברים כאורולוג: היות ונפגע השופכן ואני לא יודע איך, האם יש קשר בין השופכן לנרתיק. לנרתיק אין סוגר לכן כל מה שנשפך לנרתיק נשפך לתחתונים. אפשרות שנייה - אם החתך בכיס השתן וזה בדרך כלל לא קורה, אם לא נוצר שוב פעם נצור בין אזור החתך המסומן בב' לבין הנרתיק זה יכול לתת דליפת שתן תמידית. האפשרות השלישית היא שנפגע צוואר כיס השתן. כל השלושת הדברים האלו נשללו בבדיקות האוביקטיביות. לכן אין לי הסבר מבחינת הניתוח מדוע לאישה הזאת יש את הטיפטוף שתן כפי שהיא טוענת... ש. איך אתה מסביר את הדליפה שיש לה ח. היא הגיעה אליי עם פד לח ולא רטוב, חוץ מזה יש גורמים אחרים. אני כל מה שאני יכול לקבוע כמומחה זה לפי הנתונים האובייקטיבים העומדים מול עיניי. לא מצאתי לפי הנתונים גירוי של שתן באזור, לא מצאתי בנרתיק, לא מצאתי הוכחה אובייקטיבית, הבדיקות תקינות, בדיקת שתן תקינה". אשוב ואדגיש כי מתוצאות הבדיקה האורודינמית שבוצעה לתובעת ביום 29.5.00 (נ/2) נמצא כי תפקוד כיס השתן תקין וללא דליפות ודי בכך כדי להשמיט הבסיס לטענה בדבר נכות בתחום זה. דר' פרקש הסביר בחקירתו הנגדית כמתואר בעמ' 23 כי לא רק שלא מצא דליפת שתן אלא שאין קשר בינה לבין הניתוח: "ש. אז מה זה אובדן השתן התמידי הזה ת. אני לא יודע אם זה אובדן שתן תמידי. אולי יש לה מה שקוראים איבוד שתן במאמץ וזה יש אצל אחוז גדול של נשים לאחר לידות. ש. מה הקשר בין הניתוח הקיסרי שהיא עברה לבין הדליפה ח. אין שום קשר". דר' פרקש גם הסכים כי יש לצפות מחולה הסובלת מבעיות אורולוגיות שתקבל טיפול אורולוגי (עמ' 39) ואילו מתיק קופ"ח (נ/7) עולה כי התובעת לא נמצאת בטיפול אורולגי שנים רבות. קביעה זו המקובלת עליי והנתמכת בבדיקות אוביקטיביות מנתקת גם כל קשר סיבתי בין תחושותיה הנפשיות הסוביקטיביות של התובעת לבין אותו ניתוח קיסרי. במאמר מוסגר אוסיף כי פרופ' טיאנו שמצא נכות נפשית תארה כנכות זמנית שנמשכה רק עד שנת 2002, מועד שחלף זה מכבר. 43. תמוה בעיניי הכיצד בחר דר' זילבר להצביע על שני מרכיבי נכות נוספים, הדבקויות וצלקות שהם אינם קשורים ברשלנות כלשהי של הנתבעת. הדבקויות נגרמו לתובעת כבר בניתוח הקיסרי הראשון וכתוצאה מהניתוח הקיסרי השני שחובה היה לעשותו כדי להציל את העובר ומכאן שאין קשר בינן לבין המחלוקת נשוא התביעה. דר' פרקש הבהיר בעמ' 3 לחוות דעתו כי הדבקויות בבטן הינן תוצאה של כל ניתוח בטני, ומכאן שאין לראות בהדבקויות חלק מנכות שנגרמה בשל מעשה או מחדל של הנתבעת. גם בענין הצלקות בחר דר' זילבר לתארם באופן כללי וללא פרטים ואזכיר כי עצם החובה לבצע ניתוח קיסרי במקרה זה לא היתה שנוייה במחלוקת ומכאן שאם נגרמו צלקות לתובעת בעקבות הניתוח, אין מדובר בנכות שמקורה ברשלנות אלא להיפך בנזק שנגרם על מנת להציל את חיי היילוד. 44. לו הייתי נדרש לפסוק לתובעת פיצוי, הרי שלא הוכח כי נגרמה לה נכות תפקודית ומכאן שאין היא זכאית להפסדי שכר בעתיד. גם התנהגות התובעת עובר לניתוח מראה כי גם שהיא היתה בשיא כוחה היא בחרה לעבוד בצורה מינימלית, (ר' תצהירה סעיף 3 ושכרה על פי התלושים שעמד על שיעור של 800 ש"ח לחודש בלבד). במקרה של זכות לפיצוי עקב רשלנות, התובעת היתה זכאית במקרה זה לפיצוי בגין 7 חודשי השתכרות בעבר באופן מלא- זו התקופה אותה העריך דר' פרקש כתקופה סבירה של אי כושר, ולמרות שחלק מהתקוה הינה ממילא תקופה שבה שוהה יולדת בחופשת לידה, הנני מעריך את הפסדי השכר בסכום של 5,600 ₪ (בצירוף ריבית כחוק ממחיצת התקופה). 45. מרכיב הנזק העיקרי לו היתה זכאית התובעת במקרה של רשלנות הינו בגין כאב וסבל תוך התייחסות לתקופה הארוכה בה הסתובבה התובעת עם נפרוסטום ובהתחשב בסבל שסבלה כל אותה תקופה, שיעור הפיצוי המוערך על ידי בגין נזק שאינו נזק ממון במקרה של רשלנות היה 100,000 ש"ח. בנוסף במקרה של רשלנות היתה זכאית התובעת להחזר הוצאותיה לרכישת פדים וחיתולים, למרות העדר קבלות, באופן גלובלי הייתי מעמיד סכום זה לעבר ולעתיד על סכום 50,000 ש"ח (ר' סכום ההוצאות שתארה התובעת בעמ' 6 ובעלה בעמ' 18). תם ולא נשלם 46. בתום הליך משפטי ארוך נותרה התובעת עם תחושותיה הסוביקטיביות לפיהן היא חיה מידי יום את נזקי אותו ניתוח קיסרי. חשוב לזכור כי עולם הרפואה כמו גם עולם המשפט אינו עולם שניתן לצבעו בצבעי "שחור לבן" ולא לכל תחושה או נזק ניתן למצוא אחראי אותו יש לחייב בדין. היטיב לבטא זאת כב' הש' ריבלין בע"א 4152/03 ענדאליב נגיב חסונה נ' בית החולים ביקור חולים, תק-על 2005(1), 1135 בעמ' 1137 "אין ספק, כי בעקבות הניתוח הקיסרי נגרם למערערת ולבן-זוגה נזק קשה. אולם נפסק לא אחת, כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית" (דברי השופט מ' חשין בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3) 345). "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת... אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט באותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין... הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו" (ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784). הנה כי כן, לא כל נזק הנגרם לאדם בעת שהוא שוהה בבית חולים מקים, מניה וביה, חבות בנזיקין". הנני משוכנע כי התובעת מתנחמת בארוע המשמח שארע באותו יום קשה, לידת בנה שנולד בריא ושלם והנני משוכנע כי הרך שהתבגר בינתיים מסב נחת ואושר לתובעת ולבעלה. סיכום 47. לאור האמור לעיל הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת. 48. בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה ובשל תחושותיה הסוביקטיביות של התובעת לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות משפט לחובתה. 49. למרות שלא נתבקשתי לעשות כן ועל מנת למנוע פגיעה בתובעת באם ייחשפו טענותיה בדבר מצוקתה האישית הנני מתיר פרסום פסק הדין ללא פרסום שם התובעת. ניתוחרשלנות רפואית (בלידה)רפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות