האם נגרם נזק ברשלנות בביצוע ההרדמה ? פסק דין ביום 15.8.93 ילדה התובעת את בנה בניתוח קיסרי, אלקטיבי, שבוצע במרכז הרפואי "קפלן" (להלן: "בית החולים") שבבעלות או בהפעלת הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), עובדות שאינן שנויות במחלוקת כפי המפורט בתצהיר התובעת וראה מסמכי האשפוז במחלקת היולדות בתיק המוצגים של התובעת, ת/6 (תיק מוצגים זה התקבל כראיה - עמ' 33 לפרוטוקול, כהגדרתו להלן, בסוף העמוד; להלן: "התיק הרפואי"); כן ראה תצהיר עדותו של הרופא המיילד/מנתח ד"ר דניאל רוזנמן, עד הנתבעים, ודו"ח הניתוח המצורף לו. הניתוח בוצע בהרדמה אזורית/ספינלית וגם על כך אין חולקים [ ראה, בין היתר, חוות דעתו של מומחה התובעת ד"ר טייטלר בפרק "פרטי המקרה" והתיעוד הרפואי המפורט בו והמצוי בתיק הרפואי וכן, תצהירו של הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") שהיה הרופא המרדים בעת הניתוח (להלן: "ההרדמה")]; תיאור ההרדמה יובא, ככל הנדרש להבנת פסק הדין, בהמשך הדברים. בעקבות ההרדמה וכתוצאה ממנה, ובעניין זה מקדים אני במעט את המאוחר, סובלת התובעת מנזק גוף תמידי, שיתואר גם כן בהמשך הדברים והוא סיבת התביעה נשוא פסק דין זה, במסגרתה טוענת הנתבעת (בין היתר) לכך שהנתבעים אחראים לביצוע לקוי של ההרדמה וכתוצאה מכך לנזקיה וחבים בפיצוי נזקי הגוף שאירעו לה עקב ההרדמה. הנתבעת מס' 2 אינה רואה ניגוד עניינים בינה לבין הנתבע וככל שזה חב בפיצוי התובעת אין הנתבעת מס' 2 שוללת את חבותה היא לפיצוי ביחד ולחוד עם הנתבע. לא פשוט לסכם ולתמצת את תלונותיה או את מצבה של התובעת בין היתר עקב כך שבאת כחה ראתה לנסח עבורה תצהיר עדות ראשית ארכני, טרחני, צעקני ומוגזם בפרטיו החוזר על עצמו לעייפה וגודש שמונה עשר עמודים מודפסים בצפיפות הכוללים למעלה משבעים סעיפים ובהם עשרות סעיפי משנה (סעיף מס' 50 לתצהיר, לבדו, האמור "לסכם" את מצבה של התובעת, תופס שניים וחצי עמודים !!!). לפי חוות דעתו של ד"ר טייטלר, המומחה הרפואי מטעמה של התובעת, נגרם לתובעת "...נזק שרשי סציאטי בלתי הפיך בגפה התחתונה השמאלית" (פרק סיכום ומסקנות בחוות דעתו); גם מומחה הנתבעים, פרופ' אלדד מלמד מאשר בחקירתו הנגדית שאכן לתובעת יש "...נזק חמור, נזק קשה, לשורשים היוצרים את העצב הפירוניאלי" [עמ' 138 לפרוטוקול הדיון המוקלט (להלן: "הפרוטוקול") שורות 18, 19 וכן בהמשך העדות בעמ' 144 שם]. המחלוקת בין התובעת לנתבעים היא למעשה בשתי שאלות, ככל הנוגע לתחום הרפואי ולשאלת האחריות: האחת, האם הנזק לשורשי העצבים נגרם כתוצאה מההרדמה? השניה, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, האם גרם הנזק הוא ברשלנות בביצוע ההרדמה? התשובה לשתי השאלות האלה גם יחד יכולה לבוא מתוך שימוש בחזקות ראייתיות, בין שלפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968 (להלן: "סעיף 41") ובין בחזקה ראייתית עובדתית שמחוץ לסעיף 41 ובלא קשר אליו [ ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ. ד"ר אהרון צ'ציק ואח', פד"י נו1, עמ' 539; להלן: "פס"ד שטרנברג" ]. שאלה אחרת שעלתה לדיון נגעה למשמעות קיומה של ציסטה שהתגלתה בעמוד השדרה של התובעת "....בתוך הקונוס מדולריס (החלק התחתון ביותר של עמוד השדרה) בצד שמאל, בגובה 1 L- 12D " (תחילת עמ' 2 לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' גולדהמר; להלן: "הציסטה"). בקצרה אציין שפרופ' גולדהמר ראה בציסטה את מקור הפגימות שמהן סובלת התובעת; את קיומה של הציסטה תלה פרופ' גולדהמר בביצוע ההזרקה של חומר ההרדמה במקום הלא נכון בעמוד השדרה של התובעת; לדעה זו לא היו שותפים הרופאים האחרים, כולל ד"ר טייטלר, אשר בעדותו בפני היה מוכן לשנות מחוות דעתו בנדון זה ולקבל אפשרות כפי קביעת פרופ' גולדהמר, בין היתר לאור מאמרים שפורסמו ולא היו בידי ד"ר טייטלר בעת כתיבת חוות דעתו (עמ' 4 עד 6 לפרוטוקול). לטעמי, לא בציסטה מקור התלונות של התובעת וזו לא נוצרה כתוצאה מההרדמה ולא הייתה רשלנות בביצוע ההרדמה מבחינת הכנסת המחט עם חומר ההרדמה למקום בו מצויה הציסטה; יחד עם זאת, לאור התוצאה אליה אני מגיע, איני רואה צורך להידרש לבירור מלא של העניין ולהנמקת עמדתי זו. מספר נתונים הקשורים בהרדמה מוסכמים על רופאי התובעת והנתבעת בדברים שנמסרו על ידיהם בחוות דעתם או בעדותם במהלך הדיון: ההרדמה מתבצעת על ידי הזרקת חומר הרדמה באמצעות מזרק לחלל הספינלי שבין החוליות 3L ו 4L; חוט השדרה מסתיים לפני המיקום הבינחוליתי הנ"ל ובאותו מקום מצויים שורשי עצבים הצפים בתוך נוזל במבנה הקרוי "זנב סוס"; אין למרדים אפשרות לדעת, בעת הכנסת המחט למקום הנ"ל, אם הוא נוגע או ייגע עם המחט באחד או יותר משורשי העצבים במקום הכנסת המחט; פגימה מסוג זה שקרתה לתובעת יכולה לקרות, לעתים, ומוכרת כתופעת לוואי של הרדמה ספינלית בטכניקה האמורה, גם במקרה שבו היא נעשית באופן הראוי ביותר בין כתוצאה ממגע של המחט בשורשי העצבים ובין כתוצאה מהשפעת חומר ההרדמה [ פיסקה 3 לפרק "דיון" בחוות דעתו של מומחה הנתבעים ד"ר ערן סגל ועדותו של ד"ר טייטלר, מומחה התובעת, המסכים לקביעותיו הנ"ל של ד"ר סגל בעמ' 19 עד 21 לפרוטוקול ]. למרות האמור לעיל, מקובל עלי, כי גם אם ננקטה על ידי הנתבע הפעולה האמורה במקום הנכון, קרי הזרקת חומר ההרדמה בין החוליות 3L - 4L, יש לראות את הנזק שנגרם לתובעת כנזק שנגרם לה באשמו, כפי שיובהר להלן. בין יתר טענות התובעת, ולעניין זה כבר ציינתי שיש צורך להפריד את הבר מהתבן, תלונה אחת בולטת ומשמעותית ביותר ונוגעת ישירות לעניין אחריות הנתבעים לנזק והיא באשר לאירועים שקרו לה בעת ביצוע ההרדמה. לפי התובעת בעת ביצוע ההרדמה: "לפתע הרגשתי זרם חזק מאד ברגל שמאל, עם כאב עצום שקשה לי לתאר. דבר שהקפיץ אותי על המיטה וצעקתי חזק מכאב" (סעיף 15 לתצהיר התובעת) ובהמשך: "מהרגע שהתעוררתי לאחר הניתוח, הרגשתי כאב עז ברגל שמאל, בלתי נסבל" (סעיף 20 שם). על דברים אלה היא חוזרת גם בחקירתה הנגדית בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון ביום 4.1.2004; בניגוד לאמור בסיכומי טענות הנתבעים (עמ' ראשון פיסקה 3) איני רואה שוני בין גירסת התובעת בתצהירה לדבריה בחקירתה הנגדית, מעבר לשינויי ניואנסים הקשורים בהבדלים שבין ניסוח דברים בכתב לבין עדות בע"פ. עדותה זו של התובעת מוכחשת כליל בתצהירו של הנתבע, דברים שעליהם עמד גם בחקירתו הנגדית ואיני רואה צורך להרחיב בהם שכן ההכחשה עצמה לא נסתרה מעצם החקירה; בקליפת אגוז יאמר כי לפי הנתבע, בוצע הליך ההרדמה כסדרו, באופן תקין, ללא כל אירוע חריג וללא תגובה כלשהי של התובעת (סעיפים 4, 5 לתצהיר הנתבע). עקרונית, עדי הנתבעים, כולל הנתבע עצמו, מסכימים שתלונה מסוג זה שטוענת לו הנתבעת, היא תלונה מרשימה, שיש לתת לה ביטוי בגיליון ההרדמה, אם וכאשר היא מתרחשת הואיל ויש בה כדי להעיד על פגיעה של המחט בשורשי העצב ואסור להמשיך בתהליך ביצוע ההרדמה באופן זה ובמצב כזה שכן עשוי להיגרם נזק לחולה, כפי שאכן אירע לתובעת ולמעשה ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי ישיר בין פגיעה כזו בשורשי העצב ובין תלונות התובעת [ עדות הנתבע בעמ' 100 עד 102 לפרוטוקול; ד"ר סגל מסכים לדברים אלה בחוסר רצון בולט, כאשר במהלך חקירתו הנגדית ניכרת עמדתו החד צדדית והאינטרסנטית להגנת הנתבעים, מעבר למתחייב מעצם זימונו לעדות ולמתן חוות דעת על ידיהם וראה עמ' 44 לפרוטוקול וכן עמ' 49 באמצע העמוד ולאחריו בעמ' 50 ו 51 לפרוטוקול ]. בחינת הדברים מתמקדת אם כן באשר אירע בחדר הניתוח, כראיה אשר ממנה ניתן יהיה להסיק את המסקנה בדבר קיומה או העדרה של רשלנות בביצוע ההרדמה. כפי שצוין לעיל, תלונה כזו של התובעת, מן הדין היה שתרשם בגיליון ההרדמה של התובעת; גיליון זה (נספח א' לתצהיר הנתבע) אינו מעלה כל תלונה חריגה או כל אירוע חריג, דבר שלכאורה סותר את עדותה של התובעת [ על חשיבותם של הרישומים הרפואיים ועל התוצאות שבדין בהעדר רישומים או בעת קיום רישומים בחסר, ראה, בין היתר: ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה ואח' נ. יעל פינטו ואח'; להלן: "פס"ד פינטו" ]. לא בכדי מעמידים הנתבע (עמ' 100, 101 ) וד"ר סגל (עמ' 44 ו 49 לפרוטוקול) את מסקנותיהם בדבר תקינותה של פעולת ההרדמה על בסיס העובדה שגיליון ההרדמה "שותק" בכל הנוגע לאירוע נשוא תלונת התובעת (להלן: "האירוע") ומכאן מסקנתם שהאירוע לא התרחש כלל; שניהם מדגישים (שם) גם את העובדה שבנוסף לנתבע היו גורמים נוספים מצויים בחדר הניתוח ועל כן לא ניתן היה להעלים את דבר התרחשותו של האירוע ולעניין זה אתייחס בהמשך הדברים [ ראה לאמור לעיל גם עדותו של מי שהיה עוזר הרופא המרדים, ד"ר גנדי ברגמן (להלן: "ד"ר ברגמן"), שהוא אחד הגורמים שהיה מצוי אותה עת בחדר הניתוח, בעמ' 74 לפרוטוקול שורות 14, 15, בעמ' 75 שורות 1 עד 12 ובעמ' 77 באמצע העמוד ]. לטעמי, למרות שתיקתו של גיליון ההרדמה, ולמרות עובדת מציאותם של גורמים רבים בחדר הניתוח בעת קרות האירוע כנטען, מקובל עלי כי האירוע אכן אירע, או לפחות ניתן לומר שהנתבעים לא הצליחו להרים את נטל הבאת הראיות שהועבר אליהם כתוצאה מהראיות שהובאו על ידי התובעת. מכלל האנשים שהיו נוכחים בחדר הניתוח, רק ד"ר ברגמן, מסר עדות שיש בה סיוע כלשהו לעדותו של הנתבע לכך שמהלך ההרדמה היה תקין ללא כל תקלה או חריג ותוך הכחשת עדות התובעת (סעיף 4 לתצהירו של ד"ר ברגמן); ד"ר ברגמן אשר שימש באותה עת עוזר לרופא המרדים, קרי היה עוזרו של הנתבע (סעיף 3 לתצהירו) הודה בחקירתו (ראה לעיל) שאין הוא זוכר דבר מהמקרה למעט העולה, או שלא עולה, מהרישום בגיליון ההרדמה. ד"ר רוזנמן, שביצע את הניתוח הקיסרי, לא זכר דבר; הוא גם לא יכול היה למסור פרטים באשר לנוכחותו או אי נוכחותו בעת ביצוע ההרדמה (עמ' 64 לפרוטוקול בסוף העמוד וכן בעמ' 71 בסופו); ככלל ניכרת בעדותו של ד"ר רוזנמן השתדלות מרובה שלא לדעת דבר כלשהו בנושאים שאינם קשורים בביצוע תפקידו הספציפי באותו יום ורצון עז שלא למסור מידע רפואי שיהיה בו, אולי, כדי להביא לתוצאה שאינה רצויה לשולחיו. לנתבע וד"ר ברגמן יש עניין ישיר בתוצאות המקרה שכן הם האחראים לביצוע ההרדמה (ד"ר ברגמן, כמובן, רק באופן עקיף כעוזרו של הנתבע); ד"ר רוזנמן עשוי להיות מי שמעורב במקרה, אם היה מצוי בחדר הניתוח בעת ביצוע ההרדמה, אך לנוחיותו, אין הוא זוכר דבר לכאן או לכאן. מאידך, לא הובאו למתן עדות ולא הוגשו תצהירים על ידי גורמים אחרים שנכחו בחדר הניתוח, ייתכן ובעת ביצוע ההרדמה והם: ד"ר חן גולדשמיט שהיה "בצוות המנתח", המיילדת הגב' שרון לברטובסקי וכן אחיות [ ראה תשובותיו של פרופ' בליקשטיין לשאלות 16 - 20 שבשאלון ת/5 ]; לא הובהר מדוע אלה לא מסרו את עדותם לאשר התרחש באותו יום בחדר הניתוח. "..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז2 עמ' 605 בעמ' 615). "הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398, דברים שצוטטו בהסכמה בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499 בעמ' 509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ]. לא למותר לציין כי במקרה אחד ראה בית המשפט לתת משמעות לאי מסירת עדותו של רופא שנכח בחדר הניתוח [ פס"ד שטרנברג" הנ"ל בעמ' 550 ] ובמקרה נוסף ניתנה משמעות כאמור לאי מסירת עדות של אחות שנכחה בחדר הניתוח [ "פס"ד פינטו" הנ"ל; וראה ע"א 6248/02 פנטה אדנה ואח' נ. מדינת ישראל ואח', פד"י נח2 עמ' 535, המאזכר בהסכמה את שני פסק הדין הנ"ל בעמ' 545 ]. ככל שהימנעות הבאת העדים יש בה כדי לסייע לראיות התובעת, הדברים מקדימים בכתיבתי את המאוחר; מאידך, יש בדברים הנ"ל כדי להסביר מדוע מוטל תוקף הרישומים בגיליון ההרדמה בספק, כאשר הן הנתבע והן ד'ר סגל מביאים את עובדת מציאות הגורמים הנוספים בחדר הניתוח כסיבה מדוע לא ניתן היה להתעלם מהאירוע, לפחות לעניין אי רישומו בגיליון ההרדמה ובפועל אותו צוות שבגין נוכחותו לא ניתן היה כביכול ל"פברק במחדל" את הגיליון, לא מסר עדות. לעדותה של התובעת מוצא אני סיוע בשני עניינים: האחד: תלונה שנמסרה על ידיה בזמן קרוב לאירוע; השני: הדרך, שלמען הזהירות ושלא לעשות שימוש במינוח משפטי אקרא לה "מרושלת", שבה התבצע כלל הטיפול בתובעת, אשר יש בו כדי להעיד גם לגבי חלקו של אותו טיפול השנוי במחלוקת כאן. אשר לתלונת התובעת: לפי הרישום הרפואי (מסמך מס' 39 בתיק הרפואי וכן המסמך הראשון שבתיק זה, דו"ח שחובר על ידי ד"ר שקאלר סגן מנהל מחלקת ההרדמה בבית החולים) מסרה התובעת בעת אשפוזה שלאחר הניתוח כי בזמן ההרדמה "...הרגישה זרם חזק מאוד ואז ירידה בתחושה בשתי הרגליים...". הדברים נרשמים מפי התובעת ביום 23.8.93, היינו מספר ימים לאחר הניתוח ובסמוך לו. אני ער לכך שכביכול ניתן לומר שעבר פרק זמן מספיק בין מועד הניתוח ולבין רישום התלונה על מנת שניתן יהיה לרמוז, כפי שנעשה, שעשוי הוא שהתובעת הודרכה במהלך פרק הזמן הזה לעניין התלונה; דבר זה אפשרי, אך לא סביר בעיני, כאשר התובעת במקרה זה צריכה לקבל הדרכה (שלילית) של רופא ועורך דין גם יחד שיסבירו לה כיצד להציג תלונה כוזבת, שתוכל לשכנע גם מבחינה רפואית; סבירות "הדרכה" כזו, נופלת בעיני מהסבירות שגיליון ההרדמה לא נרשם כראוי. עניין נוסף הנוגע לאמור לעיל הוא שאין התאמה מלאה בין התלונה כפי שנרשמה ביום 23.8.93 ובין התלונות בתצהיר התובעת ועדותה. לכך יכולים להיות מספר הסברים כגון שרושם הדברים אינו מעלה כל הכתב מילה במילה את הנאמר לו או שהתובעת, אולי, לא ספרה לרושם התלונה באותה עת כל פרט ופרט; יש בכך אולי גם להוסיף שלילה לאפשרות ההדרכה המוקדמת. מכל מקום, יש בתלונה הנ"ל כדי חיזוק, ולו חיזוק קל, לעדותה בתצהירה ובבית המשפט. כאמור, חיזוקים נוספים נמצאים בדרך הטיפול בתובעת. ראשית יאמר, הן הנתבע והן העוזר ד"ר ברגמן, לא היו בעלי תואר מומחה בהרדמה ונחשבו כמתמחים בלבד; הנתבע החל בהתמחותו בשנת 1991 וקבל תואר מומחה רק בשנת 1996 (עדותו בעמ' 96 עד 99 לפרוטוקול ודף "קורות חיים" נספח א' לתצהירו); ד"ר ברגמן קבל רשיון מומחה בהרדמה בשנת 2000 (עמ' 72 לפרוטוקול). הגם שהיה להם וותק קודם בהרדמה (ראה שם) והגם שד"ר סגל סבור שמתמחה בהרדמה בעל ניסיון הוא גורם מתאים דיו לביצוע הרדמה ספינלית (עדותו בעמ' 59 לפרוטוקול), ספק רב בעיני אם ד"ר סגל עצמו היה מסכים להיות מנותח ניתוח משמעותי בהרדמה המבוצעת על ידי מתמחה ובוודאי שלא היה מרוצה מכך. הן ד"ר סגל והן הנתבע מאשרים שהיה אמור להיות רופא מרדים בכיר "בסביבה" אולם עדות של גורם כזה לא נשמעה וגם לא הוברר מה היה תפקידו בעת האירוע הנטען (ראה עדות הנתבע בעמ' 96, 97 לפרוטוקול). רף המומחיות הרשמית של הנתבע, שהוא נמוך לטעמי, גם אם הוא בעל ניסיון מעשי רב, יש בו כדי ליצור חיזוק לטענות התובעת וספק באשר לביצועה הנאות של ההרדמה. שנית ושלישית, שני מוקדי טיפול נוספים בתובעת נמצאו מבוצעים ברישול; בנרתיק התובעת נמצא קטטר, מונח בצורה בלתי נאותה ולא ניתן הסבר ראוי לכך על ידי מי מהרופאים שמסרו עדות בפני. ד"ר רוזנמן, כדרכו בדיון, ניסה לברוח מהשאלה כיצד נמצא הקטטר במקום בו לא היה אמור להימצא, וסיכם זאת כ "...לא כזה big deal" ואולי יש בדברים אלה כדי לאפיין את אווירת הטיפול שבוצע בתובעת (עדותו בעמ' 68, 69). ד"ר סגל אישר שאכן הקטטר לא היה מונח במקומו (עמ' 61 לפרוטוקול שורות 18 עד 23 ועמ' 62 בתחילת העמוד). בנוסף, סבלה התובעת מהתפתחות של גוש תת עורי בכף יד שמאל, שהיה צורך להסירו בניתוח נוסף בשלב מאוחר יותר; הגוש הנ"ל הופיע במקום שבו קבלה עירוי תוך ורידי בעת ביצוע הניתוח הקיסרי (מסמך מס' 5 בתיק הרפואי, סכום מחלה מיום 14.12.93). ברור שהגוש הנ"ל הופיע במקום העירוי והוא תוצאה של עירוי תוך ורידי, בכך נאלץ ד"ר סגל להודות (סוף עמ' 62 לפרוטוקול) ולמרות שלא היה מוכן להשיב לשאלה האם זהו מצב המתאר טיפול נאות, הרי עצם כך שהדבר קרה והעדר נכונות להתייחס אליו מצביעים על כך שגם חלק זה של הטיפול נעשה באורח לא תקין (ראה עדותו של ד"ר רוזנמן בעמ' 69, 70 לפרוטוקול). מכל האמור לעיל אני מקבל על כן כעובדה את קרות האירוע, כהגדרתו הנ"ל. התוצאה הנלמדת מכך הוא שנזקי התובעת נגרמו באירוע וכי אלה היו נמנעים אילו נקט הנתבע דרך טיפול נאותה, לאחר קרות האירוע, שהכל מסכימים שאם אכן נכונים דברי התובעת, אסור היה להמשיך בתהליך ההרדמה כפי שנעשה, בין שהיה צריך לעבור לדיקור במקום אחר באיזור עמוד השדרה ובין שהיה מקום להפסיק כליל את ההרדמה ולעבור להרדמה כללית [ ד"ר סגל בעמ' 44 ו 45 לפרוטוקול; ד"ר ברגמן, עמ' 80, 81 לפרוטוקול; ד"ר מלמד, בעמ' 140 לפרוטוקול, שורות 10 עד 12 ]. הנתבעים אחראים איפוא לנזקיה של התובעת אשר נגרמו באשמו של הנתבע ומכאן תתמקד הנמקת פסק הדין בשאלת נזקיה של התובעת והפיצוי המגיע לה בגינם. לעניין קביעת הנזקים מונה מומחה רפואי על ידי בית המשפט, הוא פרופ' גולדהמר, אשר קבע את נכותה של התובעת לכדי שיעור של 10%. שיעור נכות זה הוא מעין מיצוע של שיעורי הנכות שמצאו מומחי שני הצדדים, ד"ר טייטלר (20%) וד"ר מלמד (5%). השיעור המספרי של הנכות נראה להיות פחות חשוב בעיני, כשאין מדובר בתביעת פיצוי בגין תאונת דרכים; בסיכומו של דבר, ממצאי המומחים היו פחות או יותר זהים; כולם מאשרים שלתובעת יש חוסר בתחושה בחלקים שונים של רגל שמאל; אין בנמצא דלדול שרירים משמעותי; קיימת חולשה בחלק הגבי של כף הרגל, העדר החזר בקרסול השמאלי או החזר חלש במיוחד וקושי בהליכה על העקב השמאלי (פרופ' גולדהמר מציין גם אי יכולת להזיז את הבוהן השמאלית); בבדיקה אצל פרופ' גולדהמר טענה התובעת שהיא סובלת מכאבים בשוק השמאלית ומתקשה בהליכה ממושכת ואינה יכולה לרוץ (שם בפרק "מצב נוכחי"); ד"ר טייטלר כותב על כך ש"בהליכה ישנה צניחה חלקית של הרגל השמאלית. קיימת הגבלה ניכרת בעמידה על רגל שמאל, אך יכולה לעמוד על קצות האצבעות" (פרק ד' סעיף 3 לחוות דעתו). נראה שההבדלים בין הרופאים השונים, לבד מכך שמבטאים את מיקומו של אותו מומחה במערך הדיון, מבטאים גם הבדלים במועדי הבדיקה וראוי לשים לב, לדעתי, גם לדברים שכתב פרופ' גולדהמר על כך שהתובעת מגזימה בתלונותיה. דעתו זו של פרופ' גולדהמר נראית לי סבירה לאור מערכת התלונות החוזרת ונשנית לעייפה בתצהירה של התובעת, ועל כך כבר עמדתי לעיל, שיש בה, בדרך כלל, כדי לשכנע את בית המשפט במגמה הפוכה מזו שמנסה המגזים להשיג. יש בידי היכולת לראות שאכן יש ממש באבחנתו הנ"ל של פרופ' גולדהמר וזאת מצפייה בשתי קלטות וידאו המראות את התובעת במהלך מעקבים שבוצעו אחריה על ידי חוקרת הנתבעים הגב' אולגה ציגלמן. שני המעקבים בוצעו בהפרשי זמן של למעלה משנתיים; בשתי הקלטות נראית התובעת כשהיא צועדת ללא כל קושי נחזה לעין; אכן, בקלטת הראשונה, שמועד תצלומה הוא 12.3.02, נראית התובעת, לפרק זמן ארוך יחסית, כשהיא צועדת באורח האמור, אולם התרשמותי הייתה שצעידתה הייתה איטית מהמקובל וזהירה יותר מהרגיל אצל אדם בחיי יום יום; מאידך, בקלטת השניה, שמועדה הוא 8.9.04 נראית התובעת כשהיא צועדת בצעדים מאוששים ובצורה נורמלית לחלוטין. אינני שולל, כמובן, את תלונותיה של התובעת באופן כללי ומקובל עלי שהיא סובלת מהגבלת מה ברגלה השמאלית; אני מקבל על כן, כבסיס מספרי את קביעתו של פרופ' גולדהמר, כמתאר את דרגת הנכות וקובע את שיעור נכונתה הקבועה של התובעת לכדי 10%. באמור לעיל אין כדי לשנות מהעובדה שהתובעת סבלה כאבים ומגבלות לאחר ובסמוך לניתוח הקיסרי ובהמשך הדרך, עד התמתנות והתייצבות הנזק. בגין נזקיה זכאית התובעת, כמובן, לפיצוי; כדרכן של התובעת או באת כחה, עמוס תצהירה של התובעת בפרטים ובפרטי פרטים לעניין הנזקים הנטענים, מבלי שבסופו של דבר יהיה לרובם ביסוס מספרי נאות או ביסוס ראייתי/רפואי הולם. ראש וראשון לראשי הנזק, כמקובל וכמובן מאיליו, הוא בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד; לעניין זה הוברר כי אי חזרתה של התובעת לעבודתה לאחר אישפוזה, אינו קשור כלל למצבה הרפואי אלא למצבה הבעייתי של החברה בה הועסקה (עדות עד התובעת מר ז'אן מרק בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון ביום 22.5.03) ובכך נמצאת התובעת כמי שאינה דוברת אמת בסעיף קטן טז' לסעיף 67 לתצהירה. בסופו של דבר, לאחר תיאור ארוך בן שני עמודים צפופים, הכוללים 39 סעיפים משנה, במסגרת סעיף המכונה "תעסוקה" (סעיף 67 בתצהירה של התובעת) מבקשת התובעת מבית המשפט לפסוק לה פיצוי בשיעור גלובלי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, וכך אכן בדעתי לעשות, בהעדר אפשרות ברורה אחרת לקביעת הפיצוי [קציר, פיצויים של נזק גוף, מהד' 5, פסקה 69 עמ' 408-414, פסקאות 100-103, עמ' 525-528]. ברור הוא שהתובעת סובלת ממגבלות ברגלה, דבר אשר יש בו, והיה בו כדי לפגוע ביכולת השתכרותה; מאידך ברור הוא שהתובעת היא עובדות טובה ומוכשרת כפי שעולה מתצהירה של עדתה הגב' ורדית סגלה (ראה בייחוד סעיפים 5 ו 7 לתצהיר); כך גם עולה מהתעודות אותן צרפה התובעת לתצהירה כמוצגים ת/2. בנסיבות אלה, בהתחשב במגבלותיה של התובעת כפי שתוארו לעיל, בגילה ובסוגי העבודות שהיו פתוחים בפניה, אני מעריך את נזקיה, משוערכים ליום כתיבת פסק הדין, בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד, לרבות הפסדים בתקופת הפנסיה, לכדי סך של -.130,000 ₪. ראש נזק משמעותי נוסף הוא בגין "כאב וסבל"; התובעת אכן נשאה כאבים ומגבלות; אשפוזה ערך 22 ימים והיא סבלה כאבים ומגבלות בתנועה, מהם היא סובלת עד היום, במידת מה. בסעיף 50 לתצהירה, בחלקים ממנו, מתארת התובעת את שמחת החיים שניטלה ממנה, בין היתר מכך שאינה מסוגלת לרקוד, ללכת לטיולים ארוכי טווח וכו' מגבלות שונות הנובעות מחולשת הרגל השמאלית שלה. הפיצוי בראש נזק זה הוא פיצוי משמעותי וסובסטנטיבי ובא לתת מענה של ממש לסבל שעובר נפגע [ ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' נ. לאה דיין ואח', פד"י נה1 עמ' 765; ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ. הרב נסים זאב ואח' פדי נה5 עמ' 241 ]. אני קובע שיעור פיצוי זה לכדי הסכום של -.50,000 ₪, נכון ליום כתיבת פסק הדין. בנוסף לסכומי הפיצוי הנ"ל מבקשת התובעת לפצותה בגין "ניידות", "עזרה בבית" מכשור רפואי, טיפול פסיכולוגי וכו' וכו' פיצויים שונים שהמשותף להם הוא שאין להם בסיס ממשי או שאין להם ביסוס כמותי ראוי. לא הוברר לי מדוע ראויה התובעת לפיצוי בשווי עלות מכונית מסוימת גם אם היא נוחה יותר לנהיגה לתובעת (ואין בידיה חוות דעת מומחה בעניין זה) ולא הובא תחשיב המצביע על השוני בין עלות רכב כזה לעלותו של רכב אחר שהייתה אמורה להשתמש בו אלמלא האירוע והנזק (סעיף 68 לתצהיר התובעת). סביר בעיני שהתובעת ראויה לפיצוי בגין עלות נוספת של ניידות מעבר למה שהייתה נזקקת לה אילמלא אירע לה הנזק; סביר בעיני שהיא תזדקק גם לתוספת עזרה בבית וכן אולי, למכשור רפואי, שגם לגביו אין בידיה עדות מומחה המצדיקה הוצאה כזו. לטעמי צריך וניתן לפצות את התובעת בגין כל אותם פרטים ופריטים, שסביר כי תישא בעלות מסוימת בגינם, ואין להם כימות ראוי, בסכום כולל של -.50,000 ₪, נכון ליום כתיבת פסק הדין. [ראה לעניין פסיקה גלובלית בראשי הנזק האמורים: קציר, שם פיסקה 106 עמ' 563-568]. סוף דבר: הנתבעים ישלמו לתובעת לפיצוי נזקיה את הסכום של -.230,000 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת, לרבות תשלומים עבור חוות דעת רפואיות בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן בשכ"ט עו"ד התובעת בסכום של -.40,000 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. ניתוחרשלנות רפואית (בלידה)רפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות