התובעת, נשאלה, עובר לביצוע הניתוח הקיסרי, באיזה סוג הרדמה היא בוחרת, כללית או אפידורלית, והשיבה כי הינה מעדיפה, הרדמה כללית. לטענת התובעת, נגרמו לה, נזקי גוף, כתוצאה מהתרשלות, בביצוע הרדמה לפני ניתוח קיסרי: ##להלן פסק דין בסוגיית ניתוח קיסרי - הרדמה:## מבוא 1. התובעת, ילדה, את ילדה הראשון, בניתוח קיסרי, שבוצע בהרדמה כללית, בבית חולים "אסף הרופא", (להלן:"בית החולים"). הנתבעת, מדינת ישראל - משרד הבריאות, (להלן: "הנתבעת"), מחזיקה ומנהלת את בית החולים. 2. התובעת, נשאלה, עובר לביצוע הניתוח הקיסרי, באיזה סוג הרדמה היא בוחרת, כללית או אפידורלית, והשיבה כי הינה מעדיפה, הרדמה כללית. לצורך ובמהלך, ההרדמה הכללית, הוחדר, על ידי הרופא המרדים, צינור הנשמה- "טובוס", דרך פיה של התובעת, אל בין מיתרי הקול, ומעבר להם. לאחר הניתוח, התלוננה התובעת, על צרידות, קשיים בנשימה וקושי בבליעת נוזלים. משהתופעות האמורות, לא חלפו, נבדקה התובעת, על ידי רופא א.א.ג. ואובחנה כסובלת מדיסלוקציה של האריטנואיד (סחוס האחראי על תנועתיות מיתרי הקול), עם שיתוק של מיתר הקול השמאלי. התובעת, הופנתה לניתוח תיקון וריפוזיציה של האריטנואיד, אשר בוצע בבית החולים, ביום 17/8/00, אך ניתוח זה, לא צלח. 3. לטענת התובעת, נגרמו לה, נזקי גוף, כתוצאה מהתרשלות, בביצוע ההרדמה. כן טוענת התובעת כי עובר לניתוח, לא הוחתמה על טופס הסכמה להרדמה ולא ניתן לה הסבר, בדבר הסיבוכים הכרוכים בהרדמה כללית, בכלל והסיכון של פגיעה במיתרי הקול, בפרט ובכך יש משום הפרת חובה חקוקה וביצוע טיפול רפואי תוך כדי תקיפה. האם הוכחה התרשלות בביצוע ההרדמה 4. בפתח הדיון, יש לציין כי התובעת, לא צרפה לתביעתה ולא הגישה, חוות-דעת של מומחה רפואי, בתחום ההרדמה, התומכת בטענתה, בדבר התרשלות בביצוע ההרדמה, ולמותר להזכיר את הוראת תקנה 127, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המחייבת הגשת חוות דעת של מומחה, לצורך הוכחת טענה שבמומחיות. מטעם הנתבעת, הוגשה חוות דעתו של פרופ' ראובן פיזוב, מנהל מחלקת הרדמה וטיפול נמרץ, במרכז הרפואי "כרמל", נ/1, כן העיד, ד"ר סמיון פוליפודי, הרופא המרדים, אשר ביצע את ההרדמה, נשוא התביעה. התובעת, תולה את עיקר יהבה, לצורך הוכחת טענת ההתרשלות, על הכלל בדבר העברת נטל הראיה - "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], (להלן: "פקודת הנזיקין"). כן טען ב"כ התובעת, בסיכומיו, כי ההתרשלות, בביצוע ההרדמה, התבטאה, בנסיבות הענין, בביצוע ההרדמה, על ידי רופא שאינו מומחה בהרדמה, באי ביצוע בדיקות מקדימות כנדרש ובשימוש בטובוס, לא מתאים. הלכה היא כי שאלת תחולתו של כלל "הדבר מעיד על עצמו", נבחנת על רקע מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, ראה לעניין זה; ע"א 1146/99 קופת חולים כללית ואח' נ' סולן, פ"ד נה (4), 898 , 908-909 (להלן: "פרשת סולן"), ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק ואח', פ"ד נו(1) 539,(להלן: "פרשת שטרנברג"), לפיכך, אקדים ואבחן את הראיות והטענות הפוזיטיביות שנטענו. מומחיותו של ד"ר פוליפודי 5. טוען ב"כ התובעת בסיכומיו כי "זוית מפתיעה", נחשפה בעת חקירתו הנגדית של ד"ר פוליפודי, במסגרתה, הסתבר כי בעת ביצוע ההרדמה, נשוא התביעה, לא היה ד"ר פוליפודי, מומחה להרדמה ולפיכך פעולות ההרדמה שביצע, בהעדר הסמכה כמומחה בהרדמה, מהוות הן רשלנות והן תקיפה. דין טענה זו להידחות. בתצהירו של ד"ר פוליפודי, נ/3, נאמר כי שימש כרופא מרדים, בבית החולים אך לא נאמר ולא נטען כי היה הוא, במועדים הרלבנטיים לתביעה, רופא מומחה בתחום ההרדמה. לו סברה התובעת כי יש חשיבות לענין מומחיותו ונסיונו של הרופא המרדים, ניתן היה לברר שאלות אלה, טרם הגשת התביעה, ולמצער במסגרת ההליכים המקדמיים. בנסיבות אלה, צודקת ב"כ הנתבעת בטענתה כי הטענות בענין מידת מומחיותו של ד"ר פוליפודי, נטענו לראשונה, במסגרת הסיכומים,לפיכך, הינן בגדר הרחבת חזית אסורה. 6. גם לגופו של עניין, דין הטענה להידחות. בעדותו, ציין ד"ר פוליפודי כי בשנת 2000, עבר את שני מבחני ההתמחות בהרדמה ולאחר מכן, צריך היה, להשלים עבודה במדעי היסוד, כדי לקבל תעודת מומחה, כך שבכל מקרה, מדובר במתמחה, בסיום תקופת ההתמחות. הטענה כי פעולות ההרדמה, בוצעו, בניגוד "לכל הכללים ולפקודת הרופאים", (סעיף 2 לסיכומי התובעת), נטענה בעלמא, ללא כל פירוט של ההוראות החוקיות או הוראות הנוהל, שלהפרתן נטען, אם בכלל. מן המפורסמות היא כי בבתי החולים, מועסקים רופאים מתמחים ויש לשער כי השאלה, איזה פעולות ופרוצדורות רפואיות, מוסמך רופא מתמחה, לבצע, בכל שלב משלבי ההתמחות והאם נדרשת, נוכחות או השגחת רופא מומחה, לצורך ביצוען, מעוגנת בכללי נוהל או נוהג ולמצער יש לאמר כי שאלת מידת הניסיון הנדרש, לצורך ביצוע פרוצדורה רפואית מסוימת, בשלבי ההתמחות השונים, בכלל וכשמדובר ברופא מתמחה, בשלהי תקופת ההתמחות, בפרט, הינה שאלה שברפואה ויוזכר כי לא הוגשה, מטעם התובעת, כל חוות דעת שבמומחיות. 7. בהסתמכות התובעת, על פסק דינו של בית המשפט העליון, בע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח (2), 535, אין כדי לסייע לה בטענתה שכן שם נפסק כי הקביעה על פיה, עצם העובדה שזריקת ההרדמה האפידורלית, ניתנה על ידי רופא מתמחה, מהווה התרשלות, אינה יכולה לעמוד, בהעדר ראיות משכנעות, מכוחן יכול היה בית המשפט, לקבוע שהמתמחה, לא היה בעל ידע וניסיון שאפשרו לו, ביצוע הפעולה האמורה, (שם, בעמ' 546-547). אמנם שם דובר בזריקה אפידורלית שבוצעה על ידי רופא מתמחה, בהשגחת רופא מומחה, אלא שבענייננו, לא הובאה כאמור, כל חוות דעת של מומחה, התומכת בטענה כי ד"ר פוליפודי, לא היה כשיר או מיומן דיו, בהתאם לשלב ההתמחות בו נמצא, אותה עת, לבצע את פעולת ההרדמה האמורה, לבדו וללא צורך בנוכחות, רופא מומחה ולא ניתן לגזור מהדברים האמורים שם, גזירת קל וחומר. ביצוע בדיקות מקדימות 8. הטענה בדבר אי ביצוע בדיקות מקדימות, לאיתור קושי צפוי באינטובציה, נטענה על ידי התובעת כטענה בעלמא, ללא פירוט הבדיקות, שעל פי הנטען, היה צורך לבצע ובלא תימוכין, בחוות דעת של מומחה להרדמה. ד"ר פוליפודי, בדק את התובעת, טרם ההרדמה, כמתועד בטופס "הערכה לפני ניתוח", (נספח א1 לתצהיר) והשיב בחקירתו הנגדית כי אין בדיקות נוספות שצריך היה לבצע, וכדבריו: "לפני הניתוח הראשון נעשו בדיקות המקובלות והבדיקות האלה אמנם שלא יכולות במאה אחוז לשלול את הקושי באנטובציה אבל הם לא עוררו חשד שביצוע אנטובציה יהיה קשה ואכן היתה אנטובציה קלה, היא עברה בדיקות כמקובל. אני חושב שאצל התובעת לדעתי אין בדיקות מעמיקות יותר לפני ניתוח שיכלו להצביע שאם אשתמש בטובוס דק יותר והסיבוך הזה היה ניתן למנוע אותו.", (עמ' 17 לפרוטוקול ישיבת 6/2/05). גם בעניין זה, אין בהסתמכות על עובדות שהוכחו או על חוות דעת של מומחה, שנתקבלה, במקרה אחר, כדי לסייע לתובעת בטענתה, ויצויין כי בפסק הדין, בעניין 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נה (3) 117, עליו מסתמכת התובעת, דובר בקושי באינטובציה שנבע ממצב חולני, נדיר מאוד, של סחוסי קנה הנשימה וכאשר, לדעת המומחה, ניתן היה, למצוא בבדיקה גופנית, טרם ההרדמה, גוש בגרון. בענייננו, להבדיל, לא נטען ולא הוכח, באמצעות חוות דעת של מומחה כי אצל התובעת, היו גורמי סיכון כלשהם שיכלו להצביע, על קושי באינטובציה וההיפך הוא הנכון, ד"ר פוליפודי, העיד כי האינטובציה, היתה קלה והתובעת אף עברה, ניתוח נוסף, בהרדמה כללית, וגם אז, לא צויינה, בעיה מיוחדת, אם כי הומלץ להשתמש, בטובוס דק יותר, נוכח הפגיעה תוצאת ההרדמה, נשוא התביעה. קוטר הטובוס 9. טוענת התובעת כי ההתרשלות בביצוע ההרדמה, נובעת מהשימוש בטובוס מס' 7.5, במקום בטובוס מס' 6, כפי שבוצע בהרדמה, מאוחרת יותר, לצורך הניתוח הקיסרי השני שעברה התובעת. טענה זו, אינה יכולה להתקבל, בהעדר חוות דעת של מומחה, התומכת בה. זאת ועוד, פרופ' פיזוב, ציין בחקירתו הנגדית כי: "לאשה בהריון קוטר 7.5 זה הסטנדרט", כן הוסיף פרופ' פיזוב כי ככל שמשקלו של המורדם, גדול יותר, קוטר הטובוס, צריך להיות גדול יותר, על מנת שניתן יהיה להנשימו, ללא קושי ובשימוש בטובוס, בעל קוטר קטן יותר, ישנם סיכונים, שכן: "בזמן ניתוח ובמיוחד בניתוח קיסרי צריכים להשיג אטימות של דרכי אוויר למטרה להגן על שאיפת תוכן קיבה או לוע שיכול להיכנס לדרכי אוויר, שימוש בצינור קטן, מביא לניפוח בלונית המיועדת לאטימות ללחצים גבוהים מאוד וזה מביא לנזק בקנה.", (עמ' 13 לפרוטוקול ישיבת 9/11/04). גם ד"ר פוליפודי, שלל בעדותו, שימוש בטובוס קטן יותר והעיד:" לעולם לא הייתי מכניס לה טובוס 6, זה טובוס דק ומיועד להרדמת ילדים. מדובר באישה בוגרת ויש חסרונות לזה. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות....ברור שטובוס דק מקשה מאוד על הנשמה מלאכותית לכן אם אין סיבה לא הייתי מכניס לה טובוס דק, לא מקובל להכניס בניתוחים כאלה טובוס דק. כנראה שבניתוח השני מאוד חששו בפגיעה בקול לכן הם לקחו סיכוי על הקושי בהנשמה ולא מקובל לבצע ניתוח קיסרי עם טובוס 6",(עמ' 17-16 לפרוטוקול ישיבת 6/2/05). מכאן שעצם השימוש, בטובוס 6, בניתוח השני, נוכח הפגיעה הקיימת והידועה, במיתרי הקול, אין בה כדי ללמד על סטיה מפרקטיקה מקובלת ונאותה, בהרדמה נשוא התביעה. נאותות הטיפול הרפואי - חוות דעתו של פרופ' פיזוב 10. פרופ' פיזוב, ציין בחוות דעתו כי לכל אחת משיטות ההרדמה, הנהוגות בניתוח קיסרי; הרדמה כללית עם צנרור הקנה או הרדמה איזורית - אפידורלית, יש תופעות לוואי וסיכונים וכי מקום בו לא קיימת מניעה או עדיפות, מסיבות מסויימות, לאחת משיטות ההרדמה האמורות, הבחירה נעשית, בדרך כלל, על ידי היולדת, כפי שגם נעשה בענייננו. פרופ' פיזוב, הוסיף וציין כי ההרדמה בוצעה, תוך שימוש ב"פנטוטל ומרפי שרירים, סוקצילין- חולין, בשיטה של Rapide Sequence induction" וכי מדובר, בשיטת ההרדמה, המקובלת ביותר, לצורך ניתוחים קיסריים. כן ציין פרופ' פיזוב כי השימוש במרפי שרירים, נועד להבטיח, הרפיה מלאה של שרירי הנשימה, בזמן צנרור הקנה וכי גליון ההרדמה (נספח ד1 לתצהיר התובעת, ת/1ב', להלן:"גליון ההרדמה"), נערך כמקובל ומצויין בו, מהלך הרדמה והתאוששות תקין. פרופ' פיזוב, ציין בחוות דעתו כי את הסיבוכים, כתוצאה מצנרור קנה - אינטובציה, ניתן לחלק לשתי קבוצות; סיבוכים הנובעים מתהליך הצנרור עצמו וסיבוכים הנובעים מנוכחות צינור בקנה הנשימה וכי בדרך כלל, לאחר צנרור קנה, מתלוננים החולים, על אי נוחות וכאבי גרון אם כי מדובר בתופעה, החולפת לאחר פרק זמן קצר של יום עד שלושה ימים. נזק לקנה הנשימה ונקע של האריטנואיד, כפי שהתרחש במקרה שלפנינו, אינו סיבוך שכיח ובספרות, מתוארים פחות מ - 100 מקרים של נקע אריטנואיד, לעומת שכיחות גבוהה ביותר של צנרורי קנה והמדובר בסיבוך שהסתברותו הוערכה באחת הסקירות המקובלת, בשיעור של 0.023% מהמקרים. עוד ציין פרופ' פיזוב, בחוות דעתו כי מנגנון הפגיעה של נקע האריטנואיד, אינו ברור והסימנים, יכולים להופיע מספר ימים, לאחר הצינרור כאשר בחלק מן המקרים, מתרחש ריפוי עצמי של הנזק, ללא צורך בהתערבות רפואית ובענייננו; העדר גורמי סיכון ידועים אצל התובעת עצמה והעובדה שמגליון ההרדמה, עולה כי הצנרור, נעשה ללא קושי, מובילים למסקנה כי אין קשר, בין איכות הטיפול ודרך ביצוע הצנרור, לבין הנזק שנגרם. 11. ד"ר פוליפודי, שלל בחקירתו הנגדית את הטענה כי פגע במיתר הקול, משום שלא ראה אותו והשיב: "..במקרה שלה לא היה לי שום קשיים לבצע החדרת צינור בין מיתרי הקול. ראיתי היטב את מיתרי הקול גם בניתוחים הבאים הרופאים האחרים גם הם לא ציינו שום קושי בדבר הזה, בביצוע האנטובציה", (עמ' 16 לפרוטוקול). אמנם ד"ר פוליפודי, ציין בתצהירו כי אינו זוכר את פרטי הניתוח, אך הסברו כי הפרטים הכלליים אינם זכורים לו אך הינו זוכר שראה את מיתרי הקול שכן מקרים בהם לא רואים את מיתרי הקול, נדירים הם, בערך חמישה מתוך 1,000, ולכן היה זוכר זאת, במיוחד כאשר נודע לו, בדיעבד, על הפגיעה, מקובל עלי, נוכח הרישום, בגליון ההרדמה כי האינטובציה, היתה קלה, רישום שנערך בזמן אמת ובטרם נודע דבר הסיבוך של פגיעה באריטנואיד. 12. בנסיבות אלה, בהעדר חוות דעת של מומחה מטעם התובעת, המצביעה על תהליך או מנגנון גרימת הנזק, שמקורו בהתרשלות ובהתחשב בכך שחוות דעתו של פרופ' פיזוב, לא נסתרה ולא עורערה, בחקירה הנגדית ונוכח הרישום המלא, בגליון ההרדמה, בו צויין כי האינטובציה, היתה קלה, נראה כי הפגיעה באריטנואיד ובמיתר הקול, הינה בגדר נזק יטרוגני שאינו נובע בהכרח מהתרשלות או מביצוע לא נאות של צנרור הקנה, במהלך ההרדמה. תחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו" 13. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". שלושה תנאים מצטברים, נדרשים לצורך תחולת הכלל האמור, ואלו הם: א. לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו, יכולת לדעת, מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; ב. הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; ג. אירוע המקרה, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. 14. בענייננו, מתקיימים שני התנאים הראשונים לתחולת הכלל בדבר העברת נטל הראיה, אך סבורה אני כי התובעת, לא עמדה בנטל המוטל עליה, להוכיח התקיימות התנאי השלישי, ויודגש כי הנטל להוכיח שסביר יותר להניח שהתרשלות היא שגרמה, בנסיבות העניין, לנזק, מוטל על התובעת, ראה לענין זה; ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד (2) 229, פסקי הדין ב"פרשת סולן" וב"פרשת שטרנברג" וע"א 4152/03 ענדאליב ואח' נ' בית החולים ביקור חולים, תק-על 2005 (1), 1135, שם נפסק בענין זה, על ידי כב' השופט ריבלין כי: "כלל "הדבר מעיד על עצמו" מהווה חריג לדרישת ההוכחה האינדיבידואלית, בכך שהוא מאפשר לתובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיות סטטיסטיות גרידא - ראיות המלמדות כי במרבית המקרים, נזק מן הסוג שארע נגרם בשל התרשלות כלשהי... אלא שגם הראיות הכלליות אינן זוכות לאמון א-פריורי, והן נדרשות לעמוד באמות-המידה הרגילות של מהימנות ומשקל". 15. למותר לחזור ולציין כי התובעת, לא תמכה את תביעתה, בחוות דעת של מומחה, המבססת תיאוריה, המצביעה על התרשלות בביצוע ההרדמה. מאידך, מחוות דעתו של פרופ' פיזוב, אשר לא נסתרה, עולה כי שיטת ההרדמה שננקטה, הינה השיטה המקובלת, לא אותרו אצל התובעת, כל גורמי סיכון שיכולים להצביע, על קושי צפוי בהרדמה ובגליון ההרדמה, שנערך בזמן אמת, אף צויין כי האינטובציה, היתה קלה. עוד עולה מחוות דעתו של פרופ' פיזוב כי מדובר בנזק שמנגנון התרחשותו, אינו ברור ואינו נובע בהכרח, מפגיעה של הטובוס בסחוסי הקנה או מהתרשלות בביצוע האינטובציה. זאת ועוד, ב"פרשת שטרנברג" אף נפסק כי אין די בכך שמדובר בנזק שהסתברות אירועו נמוכה, כדי למלא את היסוד השלישי, לתחולת הכלל בדבר העברת נטל הראיה שכן: ".. לעיתים קיומם של סיכונים בלתי נמנעים כתוצאה מהטיפול, גם אם הסיכוי להתממשותם נמוך, עשוי להתיישב גם עם אפשרות שאינה מלמדת על רשלנות", (שם בעמ' 564). בענייננו, לא הוצבה, תשתית ראייתית, המלמדת כי ההסתברות לגרימת הנזק, כתוצאה מהתרשלות, עולה על ההסתברות להעדרה, לפיכך דין הטענה, בדבר תחולת הכלל הראייתי, "הדבר מדבר בעדו", להידחות. 16. מהמקובץ עולה כי הגם שלתובעת, נגרמה פגיעה בארטנואיד ושיתוק של מיתר הקול השמאלי, לא הוכח כי נזק זה, נגרם כתוצאה מהתרשלות בביצוע האינטובציה או בחריגה כלשהי מסטנדרט הזהירות הנדרש, במהלך ביצוע ההרדמה. לא נותר לי אלא להפנות לדברי השופט חשין, (כתוארו אז), בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3) 345: "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית.", אחריות בנזיקין, מבוססת, בין היתר, על קיומה של התרשלות וזו לא הוכחה, בנסיבות דנן. הסכמה מדעת 17. אין מחלוקת כי בפני התובעת הוצגו שתי אפשרויות הרדמה, לצורך ביצוע הניתוח הקיסרי; הרדמה כללית או הרדמה אפידורלית. התובעת, בחרה בהרדמה כללית אלא שלטענתה, היות ולא הוסברו לה, הסיכונים הכרוכים בהרדמה כללית, אין לראות בהסכמתה כהסכמה שניתנה מדעת ובנסיבות אלה, הטיפול הרפואי שניתן לה מהווה, תקיפה, הפרת חובה חקוקה והתרשלות. 18. הלכה היא, כי אין די, ב"הסכמה פורמלית", לקבלת טיפול רפואי ועל מנת שהסכמתו של מטופל, תחשב כ"הסכמה מדעת", יש לספק לו, מידע הולם על מצבו, מהות הטיפול, הסיכונים הכרוכים בו וטיפולים אלטרנטיביים אפשריים. חובה זו והיקפה, מעוגנות כיום, בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן:"חוק זכויות החולה"), שהוראותיו, משקפות כללים ועקרונות שהוכרו וגובשו בפסיקה שקדמה לחקיקתו, ראה לענין זה: ע"א 6153/97, שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו (4) 746, (להלן:"פרשת שטנדל"), ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח "כרמל" חיפה ואח', פ"ד נג (4) 526, (להלן: "פרשת דעקה"), ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא (2) 171, וע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר קורט וייגל ואח', פ"ד מז (2) 497. הפרתה של החובה לספק למטופל את המידע הדרוש, לצורך קבלת החלטה מושכלת, האם לבחור בהליך רפואי, זה או אחר, עשויה, היא לכשעצמה, להעמיד למטופל, זכות לפיצויים, בעילה של רשלנות. 19. אשר לטענה בדבר העדר הסכמה, כמבססת עוולה של תקיפה, המגמה בפסיקה, הינה לצמצם את השימוש בעוולת התקיפה, בתביעות בגין רשלנות רפואית, למקרים נדירים וחריגים, כך שדרך כלל, תידון השאלה של העדר הסכמה מדעת, במסגרת עוולת הרשלנות. שאלת היחס בין עוולת התקיפה לבין עוולת הרשלנות, נדונה, על ידי כב' השופטת ביניש בפסק דינה ב"פרשת דעקה", באומרה כי מן הראוי שעוולת התקיפה, תיוחד למקרים קיצוניים, כגון שהטיפול הרפואי, ניתן בעל כורחו של החולה, או כאשר לא נמסר לחולה, כל מידע על מהות הטיפול ותוצאותיו, (שם בעמ' 547). בענייננו, ניתנה לתובעת, זכות הבחירה, בין הרדמה כללית להרדמה אפידורלית, לצורך ביצוע ניתוח קיסרי שאין חולק כי בוצע בהסכמתה. גם אם לטענת התובעת, הסיכונים הכרוכים בהרדמה כללית, לא הוסברו לה, במלואם ולאשורם, איני סבורה כי ניתן לראות בטיפול שניתן לה, כמעשה תקיפה, כמשמעו בסעיף 23 לפקודת הנזיקין ויש, על כן, לבחון את נסיבות המקרה, במסגרת עוולת הרשלנות. 20. עובר לניתוח, הוחתמה התובעת, על "טופס הסכמה: ניתוח קיסרי", (נספח 1 לתיק המוצגים מטעם התובעת, להלן: "טופס ההסכמה לניתוח"), בו צויין: "הובהר לי שהניתוח העיקרי מתבצע בהרדמה כללית ו/או אפידורלית והסבר על ההרדמה ינתן לי על ידי מרדים". בתצהירה, ת/1א', ציינה התובעת כי נשאלה באיזה הרדמה היא בוחרת והשיבה שבהרדמה כללית, אך מלבד זאת, לא קיבלה הסבר כלשהו, על ידי הרופא המרדים. בחקירתה הנגדית, העידה התובעת כי לאחר שהוחתמה על טופס הסכמה לניתוח ולפני הכניסה לניתוח, נבדקה על ידי המרדים, וכדבריה: "אמרתי שלא נפגשתי עם רופא נוסף כי זאת לא היתה פגישה זה היה לפני שנכנסתי לניתוח. דיבר איתי רופא נוסף לפני הכניסה לניתוח. הוא שאל אותי אם יש לי שיניים תותבות. אני הייתי שמנה מאוד והוא שאל אותי אם יש בעיות עם בלוטת המגן ואמרתי לו שלא, שעשיתי בדיקה והכל תקין. הוא שאל אותי איזה סוג הרדמה אני בוחרת ואמרתי לו כללית , הוא שאל למה, אמרתי לו שאני רוצה לישון ולקום שהילד כבר בחוץ ואני לא רוצה להרגיש שום דבר", (עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת 9/11/04). 21. אין מחלוקת כי התובעת, לא הוחתמה על טופס הסכמה נפרד, בנוגע להרדמה וד"ר פוליפודי, אף ציין במפורש בתצהירו כי במסגרת ההסבר, לפני הרדמה כללית, אין הוא מציין בפני המטופל את הסיבוך נשוא התביעה, דהיינו, דיסלוקציה של הסחוסים, באיזור מיתרי הקול, שכן מדובר בסיבוך, נדיר ביותר. אשר להסבר שניתן טרם ההרדמה, העיד ד"ר פוליפודי, בחקירתו הנגדית כי רוב הניתוחים הקיסריים, מבוצעים בהרדמה אפידורלית וכי גם במקרה זה, אמר לתובעת כי הוא מעדיף וממליץ, לבצע את הניתוח בהרדמה אפידורלית, וכדבריו:"אני נימקתי את ההמלצה שלי ואני הסברתי למה כן אני רוצה וממליץ על הרדמה איזורית. חלק מהנשים רוצות לראות מיד את התינוק. במקרה של התובעת היא לא רצתה לראות מיד את התינוק. הנימוק העיקרי והסברתי שלנשים בהריון ביצעו הרדמה כללית עם החדרת צינור לקנה הנשימה ומחדירים את הצינור כאשר חולה כבר לא מסוגל לנשום ולפעמים יש קושי בהחדרת הצינור לקנה הנשימה וזה מביא לסיבוכים מאוד רציניים אפילו מוות והסברתי לה שתוצאות הניתוח מבחינת הסיבוכים כמו מוות הם לטובת הרדמה איזורית זה מה שאמרתי",(עמ' 15-16 לפרוטוקול). 22. לאור הוראות סעיף 14 לחוק זכויות החולה, המחייב החתמה על טופס הסכמה בכתב, רק לצורך טיפולים, המנויים בתוספת ואשר הרדמה, לכשעצמה, אינה נמנית עליהם, עצם העובדה שהתובעת, לא הוחתמה על טופס הסכמה נפרד, לענין ביצוע ההרדמה, אינו בגדר הפרת חובה חקוקה, כנטען על ידי ב"כ התובעת, בסיכומיו. כן אין לאמר כי אי גילוי העובדה שד"ר פוליפודי, לא היה רופא מומחה אלא מתמחה בהרדמה, פוגמת בתוקף ההסכמה לטיפול, ויצויין כי פרטי ניסיונו של מבצע הטיפול, אינם בגדר הפרטים שיש למסור למטופל, בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, לצורך קבלת הסכמה מדעת לטיפול. יחד עם זאת, קיומו או העדרו של טופס הסכמה בכתב, הינו בעל משמעות ראייתית, ובענייננו, עדותה של התובעת כי עובר לניתוח, הוצע לה לבחור, בין הרדמה כללית להרדמה אפידורלית, בלא שקיבלה הסבר, בעניין הסיכונים הכרוכים בכל אחד מסוגי ההרדמה, לא נסתרה. בעניין זה, ראיתי להעדיף את גירסתה של התובעת שכן גירסתו של ד"ר פוליפודי, בענין מהות ההסבר שניתן, לא נזכרה ברשומה הרפואית, "גליון ההערכה לפני ניתוח" ואף לא פורטה בתצהיר עדותו הראשית. ד"ר פוליפודי, ציין בתצהירו כי פרטי המקרה, אינם זכורים לו ולהבדיל מעדותו בדבר מהלך ביצוע האינטובציה, הנתמכת ברשומה הרפואית, אין זה סביר בעיני כי זכורים לו פרטי השיחה עם התובעת ומה בדיוק אמר לה, טרם הניתוח וזאת כאשר הדברים, אינם מעוגנים בטופס הסכמה, דוגמת זה שהתובעת הוחתמה עליו, לפני הניתוח השני (נספח א/3 לתצהיר ד"ר פוליפודי) או ברישום על גבי טופס "הערכה לפני ניתוח", דוגמת הרישום על גבי הטופס המתייחס לניתוח השני (נספח א/2 לתצהיר), בו נרשמו בתמצית, פרטי ההסבר שניתן לתובעת, טרם ההרדמה הכללית השניה. 23. אין בידי לקבל, בהקשר זה את טענת הנתבעת, כי לאור נדירותו והסתברותו הנמוכה ביותר של הסיכון לפגיעה באריטנואיד ובמיתר הקול, אין מקום לפרטו ולהכלילו במסגרת ההסבר שניתן לחולה, טרם הרדמה כללית. אמנם החובה לפרט את מהות הטיפול, השלכותיו וסיכוניו, אינה מוחלטת ואינה משתרעת על סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים, אלא שבענייננו, סבורה אני כי היה מקום לפרט את הסיכון לנזק, חולף או קבוע, לקנה הנשימה, כתוצאה מהליך ההרדמה הכללית. לטעמי, יש מקום להבחין, בין מקרה דוגמת זה, ששיטת ההרדמה, נתונה לשיקול דעתה ובחירתה של התובעת, לבין מקרים בהם עסקינן, בניתוח שאין דרך לבצעו, אלא בהרדמה כללית. ככל שיש למטופל, זכות בחירה, רחבה יותר, באשר לדרך הטיפול ושיטת ההרדמה המועדפת, כך מתרחבת חובת ההסבר והגילוי, בדבר הסיכונים הכרוכים בכל אחת מדרכי ההרדמה, בכדי שהמטופלת, תוכל אכן לבצע, בחירה מודעת ומושכלת המבוססת על היתרונות והסיכונים הכרוכים, בכל אחת משיטות ההרדמה. בענין זה, ניתן להקיש מהדברים האמורים ב"פרשת שטנדל", לגבי היקף חובת ההסבר כשמדובר בטיפול אלקטיבי, גם למקרה בו מדובר בבחירה בין אופציות טיפוליות שונות, כאשר לרצונה ובחירתה של המטופלת, ניתן משקל של ממש, בהעדר אינדיקציה רפואית ברורה, לנקיטה באחת משיטות ההרדמה. 24. עוד ראיתי להפנות, בעניין זה, לדוגמת טופס הסכמה להרדמה, ת/2, הנושא כותרת של בי"ח קפלן, בו מצויין: "הוסברו לי תופעות הלוואי לאחר הרדמה כללית לרבות: כאב גרון ואי נוחות בבליעה, כאבי שרירים, בחילות והקאות ואי נוחות כללית. כמו כן הוסברו לי הסיכונים והסיבוכים האפשריים לרבות: נזק לשיניים ולקנה הנשימה כתוצאה מהחדרת המיכשור הנחוץ להרדמה...". פרופ' פיזוב, ציין בעדותו כי בחלק מבתי החולים, נהוג להחתים על טופס הסכמה נפרד להרדמה וכי הטופס, דוגמת ת/2, מוכר לו אך גם בו, אין איזכור של הסיכון לפגיעה בסחוס האריטנואידי. אלא שבכך, אין רבותא שכן בטופס האמור, נזכר ומצויין במפורש, הסיכון לנזק לקנה הנשימה ונראה כי די בציון סוג הנזק ואין צורך לפרט את כל מנגנוני הפגיעה האפשריים. עוד ראיתי לציין כי גם אם אקבל את עדותו של ד"ר פוליפודי כי הסביר לתובעת שבהרדמה כללית, כרוכים סיכונים שעלולים להסתיים אף במוות, לא ניתן לראות בהסבר זה, כמרובה המחזיק את המועט, והיה מקום לפרט, באופן כללי את סוגי הנזקים המהותיים והקבועים שעלולים להתרחש, לרבות הסיכון לנזק, חולף או קבוע, לקנה הנשימה, כשם שהיה מקום לפרט מנגד את היתרונות והסיכונים המרכזיים, הכרוכים בהרדמה אפידורלית. 25. בנסיבות העניין, ראיתי, על כן, לקבוע כי לא ניתן לתובעת, הסבר מלא וממצה, בדבר הסיכונים העיקריים, הכרוכים בהרדמה כללית לעומת הסיכונים הכרוכים בהרדמה אפידורלית, טרם שהתבקשה לבחור בין השתיים. התרשלות בביצוע טיפול בהעדר הסכמה מדעת 26. על התובע, בעילה של רשלנות רפואית, בגין העדר "הסכמה מדעת", להוכיח, בין היתר, את הקשר הסיבתי, בין ההתרשלות, לבין הנזק הנטען, כלומר, שעליו להוכיח כי לו היה מקבל את המידע המלא, אודות הטיפול הרפואי, לא היה נותן את הסכמתו, לטיפול שבוצע. בחינת הקשר הסיבתי האמור, דהיינו, הערכת ההסתברות שהנפגע, היה מסרב לטיפול או בוחר בדרך טיפול אחרת, תעשה, על בסיס, מבחן אובייקטיבי, על פי אמות מידה של "החולה הסביר" ובהתייחס לנסיבותיו הסובייקטיביות של הנפגע, דהיינו, מתוך ניסיון להעריך מה היתה העדפתו ובחירתו של הנפגע הספציפי כחולה סביר ובהתחשב בנסיבותיו האישיות, מצבו הנפשי והעדפותיו, טרם הטיפול וטרם היוודע, דבר ארוע הנזק. מדובר על כן, בהערכה EX ANTE , להבדיל מהערכה בדיעבד-EX POST ,ראה לעניין זה, "פרשת דעקה", שם בעמ' 554-552 ו"פרשת אדנה". 27. בענייננו, אין מחלוקת בדבר ההכרח לבצע ניתוח קיסרי, לאור מצוקה בה היה נתון, העובר. התובעת, העידה בחקירתה הנגדית כי חששה לעובר וכי: "הכי חשוב היה לי להציל את הילד. קודם כל רציתי להציל את הילד וגם בשבילי רציתי הרדמה כללית שאני אהיה רגועה, אני אשן ואקום אחרי שהילד בחוץ... הוא אמר שיש הרדמה אפידורלית שזאת הרדמה חלקית ויש הרדמה כללית לכל הגוף וזהו, אז אמרתי שאני רוצה הרדמה כללית, אני רוצה לישון ולא להרגיש", (עמ' 6 לפרוטוקול ישיבת 9/11/04). אמנם התובעת, הוסיפה והעידה כי לו היתה יודעת שבהרדמה כללית, יש סיכון למיתרי הקול, היתה בוחרת בהרדמה אפידורלית, גם בהתחשב בסיכונים הכרוכים בה, לרבות; כאבים בזמן החדרת המחט, תחושות ערפול ורעד, כאבי ראש, כאבי גב (עד 50% מהמקרים), ובמקרים נדירים, אף פגיעה עצבית קבועה, לרבות שיתוק, אלא שנראה כי תשובתה זו של התובעת, הינה בגדר חכמה שלאחר מעשה, המושפעת מהתרחשותו בפועל של הסיכון, הנדיר לכשעצמו של פגיעה במיתר הקול. נראה כי באותה מידה, סביר להניח כי לו היתה התובעת, בוחרת בהרדמה אפידורלית והיתה סובלת, חלילה, עקב כך, מסיבוך של פגיעה עצבית קבועה, היתה משיבה כי היתה מעדיפה, הרדמה כללית, למרות הסיכון המזערי, לפגיעה במיתר הקול. אמנם, יכולת השימוש התקין בקול, הינה משמעותית וחשובה אך אין בידי לקבל כי חשיבותה היתה גדולה ורבה במיוחד לגבי התובעת, נוכח עבודתה כמזכירת מנכ"ל שכן אין מדובר במקצוע יחודי התלוי, כל כולו, ביכולת הקולית ונראה כי גם בסיכוני ההרדמה האפידורלית, לו היו מתרחשים, היה כדי לפגוע בכושר השתכרותה של התובעת. 28. בנסיבות אלה, סבורה אני כי נוכח העובדה שכל אחת משתי שיטות ההרדמה, הן הרדמה כללית והן הרדמה אפידורלית, כרוכה בסיכונים שונים, לרבות סיכונים לנזקים קבועים ומהותיים, הרי שנוכח הסתברותם הנמוכה של הסיכונים בכלל והסיכון לפגיעה קבועה במיתרי הקול, שהוערך בשיעור של 0.023% של המקרים, כאמור בחוות דעתו של פרופ' פייזוב, בפרט, היתה התובעת, בוחרת בין השתיים, על פי נטייתה הטבעית וסדרי העדיפויות, הנובעים מאופיה וממצבה הנפשי, אותה עת, ובמקרה הנדון; כפי שהעידה התובעת על עצמה, רצונה היה, לישון ולא להרגיש דבר, ושיקול זה, הוא שהכריע בבחירה. בענין זה, ראיתי לייחס משקל, גם לעצם העובדה שהתובעת, עמדה על כך, שלידתה השניה, שבוצעה אף היא בניתוח קיסרי, תבוצע בהרדמה כללית, וזאת למרות שהתובעת הוזהרה, בדבר הסיכון המוגבר, לפגיעה נוספת, במיתרי הקול, נוכח הפגיעה הקיימת. גם בשוקלי את העובדה שלתובעת נגרמה נכות נפשית, בגין הפגיעה במיתרי הקול, תוצאת ההרדמה הראשונה, ולנכות זו, היה משקל בהחלטה. אין להתעלם מכך שהתובעת, היתה מוכנה לשאת, בסיכון נוסף, גם אם לדבריה: "ידעתי שבאפידורלית אני עלולה להרגיש משהו ואם הייתי שומעת את הרופאים או אם הניתוח היה מסתבך אני הייתי משתגעת". (עמ' 8 לפרוטוקול). לפיכך, נראה כי לאור רצונה של התובעת, "לישון ולא להרגיש" (עמ' 6 לפרוטוקול), גם בטרם הניתוח, נשוא התביעה, סביר להניח שגם אם היתה התובעת, מקבלת הסבר מלא, בדבר הסיכונים הכרוכים בכל אחד מסוגי ההרדמה, ושיעור הסתברותם הנמוך, היתה בוחרת, גם בניתוח הראשון, בהרדמה כללית. עוד יצויין כי לא זו בלבד שגם בהרדמה אפידורלית, כרוכים סיכונים מהותיים, אלא שבשיטת הרדמה זו, המנותחת, ערה ומודעת למתרחש וקיים סיכון שהאילחוש, יפעל באופן חלקי, כמפורט בנ/2, ולמותר לחזור ולציין כי התובעת, הסבירה את בחירתה, בהרדמה כללית, ברצונה, לישון ולא להרגיש דבר. 29. לאור המסקנה האמורה, הרי שלא מתקיים, קשר סיבתי, בין ההתרשלות המתבטאת בהפרת חובת הגילוי וההסבר הנאות, לגבי הסיכונים הכרוכים בכל אחת משיטות ההרדמה, לבין הנזק שנגרם ודין הטענה להתרשלות במתן טיפול רפואי, בשל העדר "הסכמה מדעת", להידחות. פגיעה באוטונומיה 30. ב"פרשת דעקה", הכיר, בית המשפט העליון, בעוולה חוקתית של פגיעה באוטונומיה שעניינה הזכאות לפיצוי, מקום בו הופרה חובת הגילוי וההסבר לגבי מהות הטיפול הרפואי וסיכוניו ובשל עצם הפרתה, וזאת בגין הפגיעה בכבודו של המטופל וזכותו כאדם לגבש החלטה מושכלת, על בסיס מלוא המידע הרלבנטי. הפיצוי, בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה, מקום בו לא הוכח קשר סיבתי, בין הפרת חובת הגילוי, לנזק, דהיינו: כאשר סביר להניח, על בסיס שיקולים אובייקטיביים והנסיבות הספציפיות של המקרה, כי החולה, היה מסכים לטיפול, גם אם היה מקבל את מלוא המידע אודותיו, הינו פיצוי נמוך וצנוע יחסית, אשר נועד לפצות את הנפגע, בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, בשל הפגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה ולגיבוש עמדה עצמאית וזאת להבדיל מפיצוי על מלוא הנזק, מקום בו מוכח כי הנפגע, לא היה נותן את הסכמתו לטיפול, לו היה מובא בפניו, המידע המלא כנדרש, ("פרשת דעקה", שם, בעמ' 586-581). 31. ב"פרשת דעקה", דובר במקרה בו נמסר למערערת, על הצורך בביצוע ביופסיה בכתף, רק כאשר היתה בחדר הניתוח, לצורך ניתוח ברגלה וזאת כשהיא נתונה, תחת השפעת, תרופות מטשטשות. בעקבות אותו ניתוח בכתף, נגרמה נכות, בשיעור של 35%. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט (כתוארו אז) אור, קבע כי גובה הפיצוי, בגין הפגיעה בזכות לאוטונומיה שמשמעה, זכות האדם לשלוט על שיעשה בגופו, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ויקבע על דרך האומדנה, בהתחשב בכלל נסיבות המקרה. באותו עניין, נפסק פיצוי, בסך של 15,000 ₪, בגין הפגיעה באוטונומיה. בפסק הדין, בעניין ת"א (תל אביב -יפו) 1180/97 עזבון המנוח סולי בוים ז"ל נ' פרופ' מור ואח', תק-מח 2003 (3)169, נפסק על ידי כב' השופטת חיות, בשבתה בבית המשפט המחוזי, פיצוי בסך של 25,000 ₪, בגין פגיעה באוטונומיה, בשל העדר הסבר מספק, באשר לסיכון של פגיעה נוירולוגית, הכרוך בניתוח מעקפים והחלפת מסתם שעבר המנוח ואשר בעקבותיו, נגרמה לו פגיעה נוירולוגית קשה. ויודגש, אין מדובר בפיצוי על הנזק הפיזי שנגרם אלא בפיצוי על עצם הפגיעה בזכות הבחירה כשנקודת המוצא היא כי גם אם היה הנפגע מקבל, הסבר נאות, היה בוחר בביצוע הטיפול. 32. בענייננו, בהתחשב בכלל הנסיבות, ובהתחשב בחובה המוגברת, למסירת מידע, בדבר הסיכונים והיתרונות הכרוכים בכל אחת משיטות הרדמה, כאשר התובעת, היא שלמעשה נתבקשה, לבחור, בדרך ההרדמה הרצויה לה, ראיתי להעריך את הפיצוי, בגין הפגיעה באוטונומיה, בסכום גלובלי של 45,000 ₪. שאלת גובה הנזק 33. היה וטעיתי במסקנתי, בדבר העדר קשר סיבתי, בין הפרת חובת הגילוי, לבחירתה של התובעת, בהרדמה כללית, אדון בקצרה בשאלת גובה הנזק. 34. כתוצאה מתהליך ההרדמה סבלה התובעת כאמור מדיסלקציה של האריטנואיד ושיתוק של מיתר הקול השמאלי, כן נגרמה לתובעת נכות נפשית. לאחר שהוגשו חוות דעת מטעם הצדדים, מונו מומחים, מטעם בית המשפט, בתחומי א.א.ג והפסיכיאטריה. 35. ד"ר משה אנגלנדר, שמונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום א.א.ג, העריך את נכותה של התובעת, בשיעור של 10%, עקב צרידות והפרעה בדיבור ו - 5% נכות, עקב הפרעות בנשימה, בצורה קלה, ללא השפעה על תפקוד הריאות. ד"ר אנגלנדר, נחקר על חוות דעתו וזו, לא נסתרה. יחד עם זאת, מסכימה אני עם טענת ב"כ הנתבעת כי לצורך הערכת השפעתה התפקודית של הנכות, יש משקל, להתרשמות מיכולת הדיבור של התובעת, כפי שהתבטאה בעדותה ואומר כבר עתה כי הגם שקולה של התובעת, נשמע צרוד, הרי דיבורה היה מובן וברור. 36. ד"ר ירחמיאל ברבר, שמונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום הנפשי, העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 15%, בגין תסמונת פוסט טראומתית. הערכתו של ד"ר ברבר, התבססה על מידע שנמסר לו, בדבר פיחות בתפקודה של התובעת, בתחום המקצועי ובתחום החיים האישיים. כשעומת ד"ר ברבר, בחקירתו הנגדית, עם העובדה שהתובעת, חזרה לעבודתה, אם כי לטענתה כפקידת הנהלת חשבונות ולא בתפקיד מזכירת מנכ"ל, אותו מילאה כמתלמדת, עובר לארוע, וממשיכה לעבוד, באותו מקום עבודה, עד עתה, כי הרתה פעם נוספת, ביצעה את מעקב ההיריון והלידה, באותו בית חולים עצמו, בו נגרם הנזק וילדה את ילדה השני, בניתוח קיסרי, בהרדמה כללית וכי לאחר לידת הילד השני, עזבה את בית הוריה, בו התגוררה לפני ואחרי לידת הילד הראשון והינה מנהלת אורח חיים עצמאי, בבית משלה, הודה ד"ר ברבר, כי יש בכך כדי להצביע על שיפור במצבה של התובעת. יחד עם זאת, ד"ר ברבר העיד כי יש להתחשב בסבל הסובייקטיבי של התובעת, בגין הפגיעה בקול וכי את המרכיב הזה בנכות, הינו מעריך בשיעור של 5% נכות. 37. בנסיבות אלה, ראיתי לקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת, הינה בשיעור של 14.5% בתחום א.א.ג. ו - 5% נכות, בתחום הנפשי. 38. אשר לנכות התפקודית, יצוין כי עדותה של התובעת, באשר לפגיעה בקידומה המקצועי והעברתה מתפקיד של מזכירת מנכ"ל מתלמדת, אותו מילאה, בתקופת ההיריון הראשון, לתפקיד פקידת הנהלת חשבונות, נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין. למרות שהתובעת, ממשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, הרי הממונה עליה, לא זומן להעיד ואף לא הוגשו תלושי שכר, המצביעים על הפרשי שכר, בין שתי המשרות האמורות. התובעת, צרפה לתצהירה, שלושה תלושי שכר בלבד, מהם עולה כי שכרה בתפקיד מזכירת מנכ"ל מתלמדת, עמד על סך של 4,100 ₪ ברוטו, בחודש מאי 2000, ושכרה כפקידת הנהלת חשבונות, בחודש פברואר 2001, עלה ועמד על סך של 4,300 ₪. מעצם העובדה שלא הוגשו, תלושי שכר נוספים, לתקופה שלאחר פברואר 2001, ניתן להסיק כי לא חל שינוי במגמת העלייה בשכר. בנסיבות אלה, סבורה אני כי הנכות התפקודית, נמוכה באופן משמעותי, מהנכות הרפואית וכי היה מקום להעריך את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות וכושר השתכרות, בסכום גלובלי של 100,000 ₪. את הפיצוי, בגין כאב וסבל, בהתחשב במהות הפגיעה ושיעור הנכות הצמיתה, הייתי מעריכה בסך של 100,000 ₪. איני סבורה כי פגיעתה של התובעת, מצדיקה פסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג', מעבר לתקופה הראשונה שלאחר הלידה, במהלכה, היתה התובעת צריכה להתמודד עם גילוי הפגיעה והטיפול בה, לרבות ניתוח שעברה בניסיון לתקן את הנזק. כן הייתי מתחשבת בכך שבתקופה הסמוכה לפגיעה, הנכות הנפשית, היתה משמעותית יותר כך שהתובעת נזקקה לעזרה מוגברת בטיפול בתינוק, לפיכך, הייתי פוסקת פיצוי גלובלי בגין עזרת הזולת, בסך של 25,000 ₪ ופיצוי גלובלי, בגין הוצאות רפואיות, לרבות טיפולים נפשיים, והוצאות נסיעה לטיפול רפואי, בסך של 15,000 ₪, כך שהנזק בכללותו, היה מסתכם, בסך של 240,000 ₪. סיכום 34. כאמור, ראיתי לקבוע כי לא הוכחה התרשלות, בביצוע ההרדמה וכי לא הוכח, קשר סיבתי, בין הפרת חובת הגילוי וההסבר בדבר אפשרויות ההרדמה וסיכוניהן, לבין בחירת התובעת, לעבור את הניתוח הקיסרי, בהרדמה כללית, לפיכך דין התביעה, בגין מתן טיפול רפואי רשלני, להידחות. בנסיבות הענין, זכאית התובעת, לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, בסך של 45,000 ₪. היות והתביעה בעילה של רשלנות נדחתה, אין התובעת זכאית, להחזר הוצאות המשפט, בגין חוות הדעת הרפואיות בשאלת גובה הנזק ובנסיבות אלה, ראיתי להורות כי על הסכום שנפסק, תתווספנה הוצאות המשפט, למעט בגין חוות הדעת הרפואיות וכן שכר טרחת עו"ד, בשיעור של 20% ומע"מ כחוק. הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. ניתוחרשלנות רפואית (בלידה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות