1. התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 1/4/98, ובתאונת דרכים נוספת ביום 27/8/99. בתאונה הראשונה נבדקה בחדר מיון בביה"ח איכילוב. בבדיקתה נמצאה רגישות בגב העליון, ללא רגישות צווארית, ללא חסר נוירולוגי, וללא ממצא חבלתי בצילומי רנטגן של הצוואר והגב. היא טופלה בקיבוע הצוואר בצווארון ושוחררה לביתה. התאונה השניה אירעה כאשר התובעת רכבה על אופניה ותוך כדי בלימת-פתע היא סובבה את כידון האופניים וזה פגע בביטנה. היא נבדקה גם הפעם בחדר מיון בביה"ח איכילוב, שם התלוננה בעיקר על כאבים בבטן. בבדיקתה נמצא כאב בצלעות התחתונות, מוגבר בעת נשימה, וכן כאבים בצוואר (ראה ת/2). באופן כללי, בבדיקתה לא נמצאה עדות קלינית והדמייתית לפגיעה משמעותית, והיא שוחררה לביתה. הנכות הרפואית 2. ד"ר א' ישראלי מנה כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי. ביחס לתאונה הראשונה קבע המומחה כי נסיבותיה הקלות של התאונה, והעדר כל פנייה לטיפול רפואי במשך 16 חודש לאחר מכן, שוללים נזק נותר כתוצאה מתאונה זו. ביחס להתקף של כאבי צוואר וגב תחתון, שאירע בחודש אוגוסט 1999 (לפני התאונה השניה), קבע המומחה כי אין קשר בין התאונה לבין האירוע הזה, בשים לב לפרק הזמן הממושך ללא כל תלונות מאז התאונה ועד האירוע. המומחה קובע כי לא נותרה לתובעת כל נכות כתוצאה מהתאונה הראשונה. ביחס לתאונה השניה קבע המומחה כי בבדיקת התובעת הדגימה הגבלה בתנועות ע"ש צווארי ומותני, אולם בבדיקה לא מכוונת ובפעילות ספונטנית, נצפו תנועות סבירות, ללא הפרעה בתיפקוד פשוט כהתפשטות והתלבשות. כן לא נמצאו הפרעות בתיפקוד העצבי, או ממצאים חולניים בצילומי הרנטגן. המומחה קבע לתובעת נכות בשיעור 5% עקב כאבי הצוואר ונכות בשיעור 5% עקב כאבי הגב התחתון, ובסה"כ 9.75%. מחצית מן הנכות ייחס לכאבי צוואר וגב תחתון שקדמו לתאונה (אך אינם נובעים, כפי שהובהר לעיל, מן התאונה הראשונה), ועל כן, מסקנתו היא כי הנכות הצמיתה הקשורה לתאונה השניה היא בשיעור 4.9%. בחקירתו הסביר המומחה כי קבע את הנכות כפי שקבע, הן בשל הכאב בגב התחתון ובצוואר, והן בשל המיגבלה, הקלה מאד, שמצא בתנועות (פרו', עמ' 22, ש' 22-25). הטענה כי מנגנון התאונה השניה לא יכול היה לגרום לפגיעה בעמוד השידרה 3. ב"כ הנתבעים 2, 4, עוה"ד מ' לב עמוסי, בסיכומים מצוינים שהגישה, תוקפת את חוות דעת המומחה, מכל זוית אפשרית. ראשית, לטענתה, אופן התרחשות התאונה, כפי שהוסבר ע"י התובעת למומחה, וכפי שמובא בחוות דעתו, שונה מכפי שאירעה התאונה בפועל. המומחה הבין כי התובעת נפגעה כרוכבת אופניים עת פגעה בדלת של רכב, שנפתחה למסלול נסיעתה, והיא נהדפה לפנים, ונחבלה מכידון האופניים בביטנה. הדגש איננו על פגיעה בדלת הרכב (פרו', עמ' 17, ש' 15), אלא על טלטלה של עמוד השידרה כתוצאה מכך שהגוף נע קדימה ונעצר בבת אחת בכידון האופניים (עמ' 17, ש' 21). והנה, בפועל, התובעת, לפי עדותה שלה, כלל לא "עפה" קדימה, אלא בלמה בחוזקה, סובבה את הכידון שמאלה, והכידון פגע בביטנה. המומחה אישר בחקירתו כי אם אין מדובר במצב שהגוף נהדף קדימה, אלא הכידון נע אחורה, כלומר, "אם הכידון נע אחורה כתוצאה מסיבוב, ופגע לה בבטן, והיא לא עפה קדימה ופגעה בכידון, אז זו לא טלטלה של עמוד השידרה" (עמ' 17, ש' 22-24), ואין סיבה לפגיעה בעמוד השידרה (עמ' 17, ש' 13-14). במלים אחרות, התאונה כלל לא אירעה במנגנון אשר יכול לגרום לפגיעה בעמוד השידרה, ואם כך, ברור שעמוד השידרה לא נפגע בתאונה, והנכות שנקבעה אינה קשורה לתאונה. 4. אינני מקבל טענה זו, באשר נראה לי כי אין הבדל של ממש בין אופן התרחשות התאונה כפי שהתובעת מתארת אותה, לבין תיאור התאונה כפי שהמומחה הבין את הדבר. התובעת מתארת (פרו', עמ' 5) כי הבחינה באופן פתאומי במכונית החונה בצד הדרך, במקום אסור לחניה, כי נבהלה עד מאד, ובלמה את האופניים. "בלמתי בצורה מלאה עם שתי הידיים על מעצורי היד, ולמיטב זכרוני נגעתי נגיעה קלה בדלת המכונית שנפתחה, ומיד, או תוך כדי, סטיתי, או הפניתי את הכידון בצורה מלאה שמאלה. אני רוכבת, עוצרת בצורה חזקה מאד, הכידון נוגע נגיעה קלה בדלת, ומיד אני סוטה שמאלה עם הכידון אשר נכנס בי בעוצמה בתוך הבטן" (עמ' 5, ש' 17-20). "מה שזכור לי זה שלא עפתי ולא נפלתי אלא בלמתי בכל הכוח..." (עמ' 5, ש' 23). היא עצרה בבלימה חזקה ביותר, בשיא כוחה (עמ' 6, ש' 10, ש' 13) והאופניים נעצרו באחת (עמ' 6, ש' 9). ברור הדבר, כי כאשר רוכב אופניים בולם בלימה חזקה ביותר ופתאומית, גופו נהדף קדימה. על כן, וכפי שהעידה התובעת, מכיוון שבלמה בצורה חזקה ביותר, היא לא נשארה ישובה על מושב האופניים (עמ' 7, ש' 2-9). היא היטיבה לתאר את הדבר בהודעה שמסרה במשטרה יומיים לאחר התאונה (נ/2): "...משנפתחה הדלת בלמתי בפתאומיות, ותוך כדי הבלימה הפתאומית, כידון האופניים נכנס בעוצמה בבטני, ועפתי קדימה". נכון שבעדותה בביהמ"ש אמרה שהיא לא "עפה" מן האופניים, אך נראה שכוונתה לכך שנשארה על האופניים ולא נפלה על הכביש. לסיכום, אותה גירסה נמסרה הן ע"י התובעת והן ע"י המומחה הרפואי. התובעת בלמה בחוזקה ובפתאומיות. כתוצאה מכך, גופה נהדף קדימה, ונעצר בבת אחת בכידון. מנגנון זה גרם לטלטלה של עמוד השידרה (מלבד הפגיעה החזקה בבטן). יצוין כי כדי שתתרחש תאונה במנגנון זה, "הגוף צריך לעצור תוך כדי תנועה במהירות כלשהי", אך זו אינה חייבת להיות מהירות גבוהה. "זה יכול להיות מהירות של ריצה מהירה" (עמ' 17, ש' 1-2), קל וחומר כשמדובר במהירות של נסיעה, גם אם איטית. הטענה כי הכאבים והמגבלות נובעים ממצב שקדם לתאונה השניה 5. ב"כ הנתבעות 2, 4 מוסיפה וטוענת כי אין בסיס לקביעת המומחה הרפואי כי מגבלת התנועות או הכאבים בגב התחתון ובצוואר קשורים לתאונה השניה. טענתה זו מבוססת על הנקודות הבאות: (א) בתאונה הראשונה היתה פגיעה בע"ש הגבי והצווארי. (ב) למן התאונה הראשונה ואילך, ובמשך כל התקופה שעד התאונה השניה, היה רצף של כאבים בע"ש הגבי והצווארי, הנובעים מן התאונה הראשונה. (ג) בתאונה השניה היא נפגעה בבטן בלבד, ולא נפגעה כלל בעמוד השידרה. (ד) לכן, כאביה בגב התחתון ובצוואר, שלשה שבועות אחרי התאונה השניה (ת/3), כלל אינם קשורים לתאונה השניה (שבה, לפי הנטען, לא נפגעה כלל בעמוד השידרה), אלא זהו המשך של כאבי גב תחתון וצוואר שהיו לה ברציפות במשך כל התקופה מאז התאונה הראשונה, ובמיוחד - שבועיים, וגם שבוע, לפני התאונה השניה (נ/1). 6. טענה זו מסברת את העין ואת האוזן, אלא שהיא הוצגה בפני המומחה הרפואי, והוא שלל אותה. ראשית, באשר לטענת התובעת כי סבלה מכאבי גב וצוואר משך כל התקופה שלאחר התאונה הראשונה ועד התאונה השניה, אזכיר כי מדובר בתקופה של כ-16 חודש כשלכל אורך התקופה הזאת אין ולו פנייה אחת של התובעת לקבלת טיפול רפואי (מלבד נ/1). ואזכיר כי מדובר בענין זה בעדות יחידה של בעלת דין ללא כל סיוע. ולא רק שאין כל תמיכה לטענתה, בתיעוד הרפואי, אדרבה, ישנה עדותו של ד"ר ישראלי, אשר עמד בתוקף על דעתו, כי העדר כל פניה לטיפול רפואי משך תקופה כה ממושכת שולל את הטענה בדבר כאבים בגב בצוואר (עמ' 19, ש' 1-5 וכן עמ' 24, ש' 17 עד עמ' 25, ש' 12). ואם תישאל השאלה - מה אפוא היה הגורם לכאבי הגב והצוואר באוגוסט 1999 (לפני התאונה השניה), אשר בגינם פנתה התובעת לטיפול (נ/1)? משיב על כך ד"ר ישראלי כי פרטי הרישום במסמך נ/1 מתארים תלונות הנובעות מנהיגה ונסיעה ממושכת, ואינם מזכירים רקע חבלתי (תשובה 3 בתשובות ההבהרה מיום 16/6/02. וכן פרו', עמ' 19, ש' 6-10). 7. שנית, באשר לטענה כי התובעת כלל לא נחבלה, בתאונה השניה, בעמוד השידרה, נראה כי טענה זו אינה נכונה: (א) בתעודת חדר מיון מיום התאונה הופנתה התובעת, בין היתר, לצילום ע"ש צווארי, דבר המעיד לכאורה על חשד לפגיעה צווארית (תשובה 5 בתשובות ההבהרה, וכן פרו' עמ' 21, ש' 23-24). (ב) מסמך נוסף מביה"ח איכילוב מיום התאונה, ת/2, בו צוינו, בין היתר, כאבי צוואר, וכן נכתב כי הבדיקה הדרושה היא צילום ע"ש צווארי. (ג) בהודעת התובעת במשטרה, יומיים לאחר התאונה, נ/2, ציינה כי נפגעה בין היתר בגב ובצוואר. (ד) במסמך של קופ"ח, ארבעה ימים לאחר התאונה, נ/3, צוין כי נפגעה בין היתר בגב ובצוואר. (ה) ד"ר ג'וסמן, ששה ימים לאחר התאונה, ב- 2/9/99, מפנה את התובעת לצילומי ע"ש מותני. אמנם בענין זה העיד ד"ר ג'וסמן כי לא היו בשלב זה כאבי גב או צוואר, וכי שלח אותה לצילומים על מנת לבדוק את מערכת עמוד השידרה בגלל החבלה בבטן (עמ' 7, ש' 26 עד עמ' 8, ש' 2) אך מצד שני העיד כי אם שלח אותה לצילומי ע"ש מותני, הרי זה מפני שהיא התלוננה בפניו על כאבי גב (עמ' 9, ש' 13-19). (ו) ד"ר ג'וסמן, בתאריכים 14/9/99 וכן 16/9/99 מציין אבחנה של צליפת שוט. אמנם, הוא רשם זאת רק על יסוד אבחנתו של ד"ר גורדין (פרו', עמ' 8, ש' 23-24), וזו נעשתה טרם התאונה השניה. אך מצד שני, ד"ר ג'וסמן ידע רק על התאונה השניה, ולכן מה שרשם לא יכול היה להתייחס אלא לתאונה השניה (עמ' 10, ש' 1-7). (ז) ד"ר ערן לין, בתאריך 16/9/99, קרי, שלשה שבועות אחרי התאונה (ת/3), מציין כי התובעת התלוננה על כאבי גב תחתון ואגן. בבדיקתה מצא, בין היתר, הגבלה בינונית בתנועות הצוואר, והגבלה קלה בתנועות ע"ש המותני, והוא במפורש קושר זאת לתאונה מיום 27/8/99. אני סבור כי די במסמכים שפירטתי כדי להפריך הטענה לפיה בתאונה השניה לא היתה כל פגיעה בגב ובצוואר. 8. ושלישית, באשר לטענה כי כאבי הגב והצוואר, עליהם התלוננה בפני ד"ר לין שלשה שבועות אחרי התאונה, אינם אלא המשך טבעי של אותם כאבי גב עליהם התלוננה בפני ד"ר גורדין שבוע לפני התאונה ושבועיים לפני התאונה - מסביר ד"ר ישראלי בחקירתו: "בשביל לקבוע את הדברים בצורה המדויקת ביותר, אני חייב להתייחס לשני הדברים, שהיה לה כאב קודם, לפני התאונה, יש לה כאב אחרי התאונה, ויש את התאונה, השאלה מה המשקל של כל אירוע. האם כל המשקל הוא על הכאבים שהיו לפני התאונה, או על הכאבים שאחרי התאונה, או שלשניהם יש חלק. בסיטואציה הזו אין לי שום מדד שבעזרתו אני יכול להגיד איזה גורם הוא הכי חזק. לכן חילקתי את זה חצי חצי בין שני האירועים - הכאבים שלפני התאונה, והתאונה עצמה - שגורמים לסבל הנוכחי שלה..." (עמ' 21, ש' 9-15). דרך הכרעה זו של המומחה הרפואי היא לגיטימית וכשרה, אם מביאים בחשבון (כפי שהמומחה הביא בחשבון) כי מנגנון אירוע התאונה היה כזה שאכן יכול לגרום לפגיעה בעמוד השידרה (עמ' 21, ש' 21-22), וכן, שהרופא בחדר מיון התרשם כי היתה פגיעה צווארית (עמ' 21, ש' 23-24). ד"ר ישראלי אף הוסיף וציין כי לולא היתה תלונה בחדר מיון על כאבי צוואר, כי אז הוא אכן היה מייחס את הכאבים הללו לתחלואה שקדמה לתאונה (עמ' 21, ש' 24-26). הנה כי כן, המומחה הרפואי הפעיל שיקול דעת מקצועי ונכון, על פי נסיונו, ועל יסוד מכלול הנתונים, ואינני רואה כל סיבה לפסול את מסקנותיו. הטענה כי כלל לא חלה החמרה בהשוואה למצב טרום התאונה השניה 9. טענה נוספת בפי ב"כ הנתבעות 2, 4 היא, שכלל לא חלה החמרה במצבה הרפואי של התובעת אחרי התאונה, בהשוואה למצבה עובר לתאונה, ועל כן, לא היה כל מקום לקבוע לה נכות, בגין תאונה זו. לשם הקיצור אציין רק כי פירוט הטענה הזאת מופיע בסיכומיה של עו"ד לב עמוסי, בעמ' 8, וכי ד"ר ישראלי אישר בחקירתו, כי, אכן, מצבה של התובעת בעת בדיקתה על ידו היה טוב ממצבה לפני התאונה (עמ' 24, ש' 1-2). 10. התשובה לטענה זו מצויה אף היא בחקירתו של ד"ר ישראלי: לדבריו, "לפי הבדיקות של ד"ר לין חודש וחצי לאחר התאונה, מצבה היה יותר קשה מאשר הבדיקות לפני התאונה" (עמ' 23, ש' 25-26). "אני מוכרח להתייחס גם לבדיקות של ד"ר לין, כמתארות עובדות שהיו בשטח" (עמ' 24, ש' 2-3). ההסבר לכך ניתן על ידו בצורה בהירה וברורה: "מבחינת טווחי התנועה אין מגבלה משמעותית בגב. אבל רופאים שבדקו אותה בהזדמנויות אחרות כן מצאו מגבלה משמעותית בגב. אני אמור לתת חוות דעת לפי כל המידע שיש לפניי, כולל התיעוד הרפואי. בנושא של כאבי גב, הבדיקה הרגעית ביום מסוים יכולה להיות נוראית, וביום אחר היא יכולה להיות תקינה, כי אנחנו יודעים שזה בא בהתקפים אצל רוב האנשים. ייתכן שביום הבדיקה אצלי היא לא היתה בהתקף, ואז תנועתה תהיה מלאה באותו יום, ולכן אני מתרשם לא רק מהבדיקה אצלי, אלא גם מהתיעוד הרפואי. אם רופא אחר מצא שיש לה הגבלה בתנועה, אני חייב להתייחס גם לכך. מאחר ובבדיקה שלי ראיתי שהתנועה שלה היא סבירה, ובבדיקה אצל מישהו אחר יש מגבלה, שמתי את עצמי באיזה שהוא מקום באמצע" (עמ' 23, ש' 2-10). הסבר זה מעיד על הפעלת שיקול דעת נכון, תוך ראייה רחבה של הדברים, ואינני רואה כל סיבה לפסול את מסקנות המומחה. 11. לסיכום חלק זה, אני מקבל את מסקנותיו של המומחה, ד"ר ישראלי, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 4.9% בגין התאונה השניה, וכי לא נותרה לה כל נכות צמיתה בגין התאונה הראשונה. עבודתה של התובעת 12. התובעת הינה עורכת דין, מאז שנת 1996. בתקופת התאונה הראשונה, כמו גם בתקופת התאונה השניה, עבדה כעו"ד אצל הממונה על השכר במשרד האוצר. כארבעה חודשים לאחר התאונה השניה, החלה לעבוד כעוזרת משפטית של שופט ביה"ד לעבודה בירושלים. עם פרישתו של השופט לגימלאות, החלה לעבוד, מתחילת שנת 2004, כיועצת משפטית של ביה"ח ברזילי באשקלון. הפסדי שכר בעבר 13. ד"ר ישראלי קבע לתובעת בגין התאונה הראשונה, ארבעה ימי אובדן כושר עבודה מלא, ואח"כ - נכות זמנית בשיעור 15% למשך חודש ימים. בגין התאונה השניה, קבע שלשה שבועות של אובדן כושר עבודה מלא, ואח"כ - נכות זמנית בשיעור 15% למשך שלשה חודשים. התובעת בסיכומיה דורשת פיצוי בגין הפסד שכר בחודש שלאחר התאונה הראשונה (חודש 5/98) ופיצוי בגין הפסד שכר בשלשת החודשים שלאחר התאונה השניה (11/99-9). אינני מקבל דרישתה זו. התובעת בתצהירה ציינה כי נרשמו לה כך וכך ימי מחלה בגין כל אחת מהתאונות (סעיף 9 לתצהירה), אך לא טענה ולו ברמז כי נגרם לה הפסד שכר כלשהו בגין הימים האלה. ואכן, בחקירתה התברר מפיה כי לא נגרם לה הפסד שכר כלשהו. כדבריה - "מתלושי השכר לא ניתן לראות העדרות בעבודה. אולם כל העדרות שלי גיביתי באישור מחלה אותו מסרתי למדור הנוכחות, וכל עוד לא עברתי את המכסה השנתית הנצברת, לא נוכו ממני ימי העדרות בשכר. אם עבדתי בעת אירוע התאונה הראשונה כשנתיים וחצי, ועמדו לרשותי מעל 60 ימי מחלה באותו מועד, ולא עברתי אותם, הרי לא תראי את זה בתלוש השכר... נכון שקיבלתי שכר מלא, וזאת כנגד המצאת ימי מחלה" (עמ' 28, ש' 19-24). הנה כי כן, התובעת מאשרת במפורש כי קיבלה את שכרה במלואו. כפי שעולה מרצף תלושי המשכורת שצורפו, במשכורתה של התובעת חלו תנודות רבות מחודש לחודש, ואין לקשור את הדבר, נוכח עדותה שלה, לימי העדרות/ימי מחלה שקיבלה בגין התאונות, או איזו מהן. כך, למשל, התובעת "בחרה" את תלוש המשכורת של חודש מאי 98, אולם החודש הסמוך לאחר התאונה הראשונה הוא דווקא חודש אפריל 98, ובחודש זה השתכרה התובעת סך 10,358₪ ברוטו, היינו, יותר משכרה טרום התאונה (ר' סעיף 10 לתצהירה). 14. התובעת טוענת כי עובר לסיום עבודתה בביה"ד לעבודה, השתכרה סך של 13,500₪ ברוטו לחודש, ואילו בעבודתה החדשה כיועצת משפטית בביה"ח ברזילי שכרה הוא 9,700₪ לחודש. לטענתה, מחצית מן ההפרש הזה הוא הסכום החודשי המגיע לה כפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר מתחילת עבודתה בביה"ח ברזילי (1/1/04) ועד היום, כמו גם מהיום ולהבא, עד תום תקופת העבודה הצפויה שלה. הנימוק לטיעון זה הוא, כי שכרה כיום נופל משכרה במועד התאונות, וכי בשל מגבלותיה תולדת התאונות, היא נאלצה למצוא עבודה במיגזר הציבורי דווקא, שם ניתן לעבוד שעות מקובלות ומתונות, בעוד שלולא מגבלות אלה, יכולה היתה לעבוד במיגזר הפרטי, שם נדרשות שעות עבודה רבות הרבה יותר, ולהשתכר שכר גבוה מן המקובל במיגזר הציבורי. טענה זו אני דוחה בשתי ידיים. התובעת עזבה את עבודתה בביה"ד לעבודה, כדבריה, "מכיוון שהשופט הממונה עליי פרש, וכיוון שזו משרת אמון, היה ברור לי שגם אני צריכה לעזוב את העבודה סמוך לפרישתו" (עמ' 27, ש' 1-2. וכן ש' 17-26). הנה, אין כל קשר בין עזיבת העבודה בבית הדין, לבין מגבלותיה או מכאוביה כתוצאה מן התאונה. ובאשר לטענה כי נמנע ממנה, בגלל התאונות, להשתלב בעבודה במיגזר הפרטי, בשל שעות העבודה המרובות הנדרשות שם, ובכן, ראשית, אין כל הוכחה לכך שנכותה (הנמוכה) של התובעת מגבילה אותה בשעות עבודתה או אינה מאפשרת לה לעבוד שעות מרובות. ושנית, התובעת היא שבחרה, משיקוליה היא, וללא כל קשר לתאונות, לעבוד בשירות המדינה, וזאת מרגע שהוסמכה כעורכת דין, בשנת 1996. התובעת אישרה כי לקראת סיום העסקתה בבית הדין, כלל לא פנתה למשרד פרטיים, אלא רק למכרזים למקומות עבודה שונים בשירות המדינה (עמ' 27, ש' 18, עמ' 28, ש' 8-11). לו באמת חפצה לעבוד במשרד פרטי, מדוע לא עשתה כן טרם התאונות? מדוע עבדה, תמיד, רק בשירות המדינה? ומדוע כלל לא פנתה למשרדים פרטיים, שבהם שעות העבודה סבירות (ויש לא מעט כאלה)? נראה כי, התובעת בחרה, מתחילת דרכה המקצועית, להיות עובדת מדינה, וכי בחירתה זו קדמה לתאונות, ואין לה כל קשר לתאונות, או לקשיים הנובעים מהן. היא נשארה, גם אחרי התאונות, באותו מסלול כללי שבחרה לעצמה מלכתחילה, ואם נגרם לה הפסד שכר כלשהו, הרי זה מפאת העובדה, שעבודתה בבית הדין נסתיימה, עובדה שגם לה אין כל קשר לתאונות. לסיכום האמור עד כאן: לא נגרמו לתובעת כל הפסדי שכר בעבר כתוצאה מן התאונות. אובדן כושר השתכרות בעתיד 15. נכותה הרפואית של התובעת היא נכות נמוכה (4.9%), והיא נקבעה בגין הגבלה קלה מאד בתנועות ע"ש צווארי ומותני ובגין כאבים בצוואר ובגב התחתון (פרו', עמ' 22, ש' 24). ככלל, "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה" (ד' קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהד' רביעית, חיפה, התשנ"ח-1997, הוצ' כרמל, בעמ' 191). כלל זה נכון גם ביחס לתובעת, שהעידה כי "למדה לחיות עם הנכות" וכי אין לנכותה כל השפעה על טיב ואיכות העבודה שלה, או על ההספק שלה בעבודה (פרו', עמ' 26, ש' 1-6, ש' 18-19). התאונות גם לא פגעו בכושר השתכרותה עד כה, והעובדה שלא נגרמו לה הפסדי שכר בעבר תוכיח. יחד עם זאת, אינני יכול לשלול מכל וכל את האפשרות, שמא בעתיד תהיה לנכותה השפעה כזאת או אחרת על כושר עבודתה והשתכרותה, או שמא בעתיד (אם תיפלט ממקום עבודתה הנוכחי) יקשה עליה, בשוק העבודה התחרותי מאד כיום, ובשים לב לנכותה ומכאוביה, להיקלט, ואף להוכיח את עצמה, במקום עבודה חדש. שיקולים מעין אלה וכיוצא באלה שימשו לעתים כבסיס לפסיקת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד (ע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי פד"י לח(4) 12, בעמ' 19, ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פד"י מט(3) 709, בעמ' 724), וכך אנהג גם במקרה זה. אני פוסק לתובעת, בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד בגין התאונה השניה, סך גלובלי של 20,000₪. 16. למותר לציין כי אין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה בגין התאונה הראשונה, שלא הותירה כל נכות לצמיתות. 17. כן אציין כי התובעת לא הוכיחה את טענתה (שהועלתה לראשונה בסיכומים) בדבר הפסדי הפרשות המעביד לקרן השתלמות, או בדבר הפסדי פנסיה בעתיד. מתלושי השכר עולה כי הפרשות, הן לקרן ההשתלמות, הן למבטחים, היו בעבר, וישנן גם כיום, ולא ברור פישרה של טענה זו. עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד 18. התובעת טוענת בסיכומיה כי בתקופות הסמוכות לאחר התאונות, וכן גם כיום, היא נזקקה ונזקקת לעזרת הזולת לביצוע עבודות הבית, נקיון, וקניות. לטענתה, אין היא מסוגלת לבצע את עבודות הבית השונות, ככל אשה בריאה אחרת, והיא תיזקק, לכן, לעזרת הזולת גם בעתיד. ציינתי כי דרישה זו עלתה בסיכומי התובעת, שכן, בתצהירה, או בעדותה בביהמ"ש, אין כל טענה כי נזקקה לעזרת הזולת. בכך די כדי לדחות דרישתה זו. כדי לזכות בפיצוי בעבור עזרת הזולת, יש להוכיח (א) את הצורך הרפואי בעזרה כאמור (ב) את ההיזקקות לעזרה בפועל (ג) את עלות העזרה (ע"א 619/86 חב' שחר זר מתכת נ' אטדג'י תק-על 90(3) 551). התובעת לא הוכיחה אף לא אחד מן המרכיבים הללו. התאונות שהיא נפגעה בהן הן תאונות קלות. מגבלת התנועה שלה היא מגבלה קלה מאד. אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר או לעתיד. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד 19. התובעת טוענת כי עברה סידרה ארוכה של טיפולים פיזיותרפיים וטיפולים אלטרנטיביים, ועודנה מצויה עד היום במעקב רפואי ונאלצת לעבור טיפולי פיזיותרפיה. אכן, צורפו אישורים בדבר קבלת טיפולים פיזיותרפיים במהלך שנת 2003 אולם טיפולים אלה נעשו במסגרת קופ"ח, והתובעת לא שילמה בעבורם (עכ"פ לא הוצגו קבלות). הקבלות היחידות שהוצגו הן קבלה אחת עבור טיפול שיאצו, בסך 460₪, קבלה אחת עבור טיפול בשיטת אלכסנדר, בסך 440₪, ועוד קבלה בגין רכישת תרופות, בסך 18.70₪. מעבר לכך, לא הוכחו כל הוצאות שהן, בגין טיפולים רפואיים או תרופות. בנוסף טוענת התובעת כי לאחר התאונה השניה לא יכולה היתה לנהוג בעצמה ונעזרה בהסעה ע"י בני משפחתה ובמוניות. היא צירפה לתצהירה קבלות בגין מוניות, מהימים הסמוכים לאחר התאונה השניה, בסך של כ-100₪. אני פוסק לתובעת סך 1,500₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד, בגין התאונה השניה. כאב וסבל 20. בגין התאונה הראשונה אני פוסק לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך 8,000₪ ובגין התאונה השניה - סך של 16,000₪. סיכום 21. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת, בגין התאונה הראשונה, את הסכומים כלהלן: כאב וסבל - 8,000₪ אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת, בגין התאונה השניה, את הסכומים כלהלן: אובדן כושר השתכרות לעתיד - 20,000₪ הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד - 1,500₪ כאב וסבל - 16,000₪ סה"כ - 37,500₪ והכל בתוספת הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. ניתן היום כ"ב בכסלו, תשס"ה (5 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים. צבי דותן, שופט אופניים