1. לפנינו תביעה לתשלום הפרשות לביטוח מנהלים, גמול שעות נוספות, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הפרש שכר עבור חודש 9/01 ושכר חודש 10/01. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. הנתבעים מנהלים עסק של שירותי קייטרינג. ב. התובע, שהינו טבח, עבד אצל הנתבעים מ- 5/97 ועד 10/01. ג. התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעים. ד. לתובע שולמו פיצויי פיטורים ביום 24/7/02. ה. סוכם בין הצדדים כי התובע יעבוד 8 שעות ביום (מוסכמה 4, דיון מוקדם מיום 28.7.02). 3. הפרשות לביטוח מנהלים התובע טוען כי כאשר התקבל לעבודה סיכמו עמו הנתבעים כי בנוסף למשכורתו החודשית, יופרש עבורו מדי חודש סכום השווה ל-5% משכרו, עבור ביטוח מנהלים. כך אמנם נעשה בחודש הראשון, אולם לאחר מכן הפסיקו הנתבעים לעשות כן, בניגוד להסכם בין הצדדים. לדבריו לא בדק אם אמנם הופרשו עבורו הסכומים כמוסכם משום שסמך על הנתבעים, וגילה כי הדבר לא נעשה בדרך מקרה. התובע פנה לנתבעים מיד, אך לא נענה (סעיפים 4-6 לתצהיר התובע). בעדותו לפנינו חזר התובע על דבריו, והסביר מדוע פנה לב"כ בעניין זה באיחור (ע' 7). התובע הבהיר עוד כי: ”כשסיכמו איתי את המשכורת שאלו אותי כמה אני רוצה ואמרתי 6,000 ₪. הם הוציאו אותי מהמשרד ואמרו לי שההצעה שלהם היא 4,500 ₪ + ביטוח מנהלים + 500 ₪ בשנה“ (ע' 8). בתלוש השכר הראשון של התובע מופיעה הפרשה לחברת "מנורה" בסך של 305 ₪. הנתבעים טוענים כי לא היה סיכום בעניין הפרשות לביטוח מנהלים, וכי התובע לא הציג כל מסמך בכתב המעיד על כך. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי לא כל עובדיהם מקבלים ביטוח מנהלים, ובכל מקרה נעשה ביטוח המנהלים לעובדים רק לאחר תקופת עבודה בת שנה. באשר להפרשה שנעשתה משכרו הראשון של התובע, טוענים הנתבעים כי מדובר בטעות של רוה"ח שטיפל בעניין. בתצהיר הנתבעים נטען עוד כי בשנת 1999 ניתנה לתובע, לבקשתו, העלאת שכר משמעותית, וכי התובע לא היה מעוניין כלל בביטוח מנהלים, והעדיף העלאה בשכרו (סעיף 9 לתצהיר). טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעים. 4. חוזה, ובכלל זה חוזה עבודה, אינו חייב להיות בכתב. סיכום בע"פ הינו הסכם מחייב לכל דבר ועניין (ג. שלו: דיני חוזים, בע' 277). בין הצדדים בענייננו, לא נעשה חוזה בכתב. על כן, העובדה שהתובע אינו תומך את טענתו זו במסמך בכתב אינה מערערת את גרסתו. השאלה הינה האם סוכם עם התובע כי יופרשו עבורו כספים לביטוח מנהלים. גרסת התובע בעניין זה היתה משכנעת ומהימנה, והתרשמנו כי התובע דובר אמת. התובע אף הסביר כי אמנם לא נתקבלה דרישתו באשר לגובה השכר, אולם הוא הסכים לקבל את הצעת הנתבעים, משהובהר לו כי יקבל העלאות שכר וכן ביטוח מנהלים (סעיף 3 לעיל). יתר על כן, העובדה שבתלוש השכר הראשון של התובע אמנם מופיעה הפרשה לביטוח מנהלים תומכת בגרסתו. ההסבר שנתנו לכך הנתבעים אינו משכנע כלל, ומקובלות עלינו במלואן בעניין זה טענות התובע בסיכומיו. הנתבעים לא הסבירו מה פשר הטעות, ורק במהלך החקירה הנגדית נאמר כי מדובר בטעות של רואה החשבון. הנתבע לא הסביר מדוע טעה רוה"ח (ע' 13 ), וזה האחרון גם לא הובא לעדות בפנינו. אי הזמנת עד, שבעל דין יכול היה להביאו ולא עשה כן, יוצרת חזקה שאילו הובאה עדותו, היתה סותרת את גרסת אותו בעל דין. משמע שאי הזמנת עד פועלת לרעת הצד שהיה אמור להזמינו (ע"א) 465/88 הבנק למימון ולסחר חוץ בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 655, 651, וראו גם עע (ארצי) 415/99 נחום ירדנאי נ' דגש - תוכנה ומחשבים בע"מ, טרם פורסם, ניתן ביום 10/4/02). יתר על כן, מקובלת עלינו טענתו של התובע כי טענתם הסתמית של הנתבעים בעניין הטעות איננה מתיישבת עם דבריו של הנתבע 1 בעדותו, לפיהם הנתבעים אינם נוהגים ליתן לעובד חדש ביטוח מנהלים, שהרי קרוב לוודאי שרוה"ח ידע גם ידע כי התובע הינו עובד חדש, ובנסיבות אלו לא היה מעלה בדעתו להוסיף בתלוש המשכורת הפרשה לביטוח מנהלים, אלמלא הנחו אותו הנתבעים לעשות כן (סעיף 12 לסיכומי התובע). אמנם היה על התובע להתריע על אי הפרשת הסכומים, אולם שוכנענו כי במשך למעלה משנתיים לא ידע התובע כי לא הופרשו עבורו הסכומים כמוסכם, כי רק בשנת 1999 הבחין בכך בדרך מקרה, ואז פנה מיד לנתבעים, אך לא נענה (סעיף 6 לתצהירו). יתר על כן, העובדה שהתובע פנה לבית-הדין במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעים, מאחר שדרישותיו לא נענו, תומכת בגרסתו. לפיכך אנו קובעים כי סוכם בין הצדדים שלתובע יופרשו הפרשות לביטוח מנהלים. צד לחוזה אינו יכול לשנות באופן חד צדדי תניות בחוזה. שינוי חד צדדי של חוזה העבודה מקנה לצד הנפגע זכות לפיצוי על הפרתו (בג"צ 239/83 מילפלדר ואח' נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא(2) 210). יש לדחות גם את טענת הנתבעים כי חישוב הסכומים אינו נכון, וכי הסכומים הנתבעים אינם מציאותיים (סעיפים 15-13 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים לא הגישו חישוב כל שהוא מטעמם, וטעות אחת בחישוב אינה מעידה על כך שהחישוב כולו מוטעה. לפיכך ישולמו הנתבעים לתובע 18,564.20 ₪. בין הצדדים היו חילוקי דעות של ממש בעניין זה, לפיכך איננו רואים מקום לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנה. לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע את הסכום הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לגבי כל תשלום מן היום שבו קמה החבות לשלמו. 5. גמול שעות נוספות התובע טוען כי קיבל תשלום רק עבור חלק מן השעות הנוספות שעבד בתקופה שמ- 19/9/00 ועד 6/6/01. לכתב התביעה צורף פירוט שעות העבודה של התובע (נספחי ג'). בתצהירו טען הנתבע כי: ”התובע כיתר העובדים אצלנו, קיבל את מלוא השכר בגין השעות הנוספות הלא רבות בהם עבד בפועל, ניתן לראות את התמורה בגין השעות הנוספות גם בהפרשי השכר בחלק מתלושי השכר של התובע. דוחותיו של התובע בגין שעות נוספות כביכול, הנן חד צדדים ומעולם לא היו מקובלים עלינו“ (סעיף 10 לתצהיר, ההדגשה הוספה ד.פ.). ואולם בעדותו אישר הנתבע כי אינו מנהל רישום של שעות העבודה של עובדיו, כי הוא משלם לעובדים תשלום עבור שעות נוספות עפ"י דיווחיהם (ע' 11 בתחתית העמוד), וכי התובע קיבל את כל הכסף שדרש עבור השעות המופיעות בנספח ג' (שם). משכך, יש לדחות את טענת הנתבעים בסיכומיהם כי דוחו"תיו של התובע מעולם לא שימשו בסיס לתשלום בגין שעות נוספות (סעיף 19 לסיכומים). באשר לאופן התשלום טען הנתבע כי הסכומים ששולמו עבור שעות נוספות אינם מופיעים בתלושי המשכורת, וכי חלק שילם במזומן (ע' 12). מדובר, אם כן, בטענת "פרעתי", שעל הטוען לה להוכיחה (דב"ע נה/10-3 פאחרי אל עזיז חסן נ' הסלט בע"מ, ניתן ביום 30/4/95). הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו כי אמנם שילמו לתובע את כל הסכומים שלהם הוא זכאי על-פי דיווחיו. כאמור לא מופיעים הסכומים הנטענים בתלושי השכר, ולא הובאה ראיה אחרת, המבססת את גרסת הנתבעים כי אמנם שילמו לתובע את מלוא שכרו בגין עבודתו בשעות נוספות. יתר על כן, הנתבעים לא הציגו גרסה אחידה בעניין זה, כפי שפורט לעיל. לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע גמול שעות נוספות בסך של 4,599 ₪. מאחר שגרסת הנתבעים נדחתה, ומשמדובר בשכר עבודה בפועל, רואים אנו לנכון לחייב את הנתבעים בתשלום חלק מפיצויי ההלנה (לעניין שיקול דעתו של בית-הדין בפסיקת פיצויי הלנה ראו סעיף 8 להלן). הנתבעים ישלמו את הסכום הנ"ל בצירוף פיצויי הלנה בשיעור של 5% לחודש מיום 24/9/01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 6. פדיון חופשה התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום בגין 27 ימי חופשה, וכי אין להסתמך על רישומי הנתבעת בעניין זה, כיוון שלא נעשו אלא לאחר שהוגשה התביעה כנגד הנתבעים. מנגד טוענים הנתבעים כי מסרו פירוט של ימי החופשה שניצל התובע, וכי גרסתו שלו רצופה סתירות, ואינה מבוססת. "סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1 (4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז 1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה" (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113). בכתב ההגנה המתוקן הכחישו הנתבעים את טענת התובע כי הוא זכאי לפדיון חופשה, והוסיפו כי: ”התובע ניצל במלואם, ואף מעבר לכך, את ימי החופשה שהגיעה לו“ (סעיף 15). בדיון המוקדם שהתקיים ביום 28/7/02 התבקשו הנתבעים לפרט את גרסתם הנ"ל תוך 10 ימים (ע' 2). ביום 15/8/02 הודיעו הנתבעים כי במהלך תקופת עבודתו קיבל התובע 67 ימי חופשה. להודעה לא צורף מסמך כלשהו, ולא ניתן פירוט של ימי החופשה. לתצהיר הנתבעים נספח ג', המפרט את ימי החופשה של התובע. בעדותו טען הנתבע כי יש לו מחברת שבה נרשם "מי לקח חופש ומי לקח מחלה", אולם כאשר נתבקש להציג את המחברת השיב: ”יש לי מחברת אבל לא כאן“ ובהמשך: ”אני יכול לחפש את זה, לא הבאתי את זה לכאן“ (ע' 12, בתחתית הע'). הנתבע אף אישר כי הדפים שהגיש (נספח ג') אינם צילום של המחברת (ע' 13). אם אמנם היתה בידי הנתבעים מחברת ובה רישום ימי החופשה של התובע, היה עליהם להציגה בפני בית-הדין. משלא עשו כן, פועלת עובדה זו לחובתם, וניתן להניח כי רישום מעין זה אינו קיים, או שאם היה מוצג, לא היה בו כדי לבסס את גרסת הנתבעים. גם העובדה שהנתבעים לא הגישו פירוט של ימי החופשה של התובע, אלא בשלב מאוחר של ההליך, פועלת לחובתם. משכך, לא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל המוטל עליהם, ומקובלת עלינו גרסת התובע כי ניצל 37 ימי חופשה בלבד, במשך כל תקופת עבודתו. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 8,145.36 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24/9/01. 7. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים התובע פוטר במהלך חודש 10/01 (בין הצדדים שנויה מחלוקת באשר למועד המדוייק). ואולם פיצויי פיטורים שולמו לתובע רק ביום 24/7/02, היינו כ- 9 חודשים לאחר שפוטר. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים כי סיומם של יחסי עובד-מעביד נבעו מאופיו האלים של התובע, ומבעיות המשמעת והיעדרויותיו התכופות של התובע, וכי בנסיבות אלה לא מגיעים לתובע פיצויי פיטורים. בנוסף טען ב"כ התובע כי מדובר בטעות כנה, כי הנתבעים עשו מאמצים כבירים לגייס את פיצויי הפיטורים, וכי מצבם הכלכלי קשה בשל המצב הקשה בכלכלת המדינה, שהינו בגדר ידיעה שיפוטית. על כן יש לבטל את פיצויי ההלנה ולהפחיתם לסכום קטן וסימלי. 8. הטענה כי התובע פוטר בשל עבירות משמעת, ועל כן יש לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים, הועלתה לראשונה בתצהיר הנתבעים. הטענה אינה מופיעה בכתב ההגנה המתוקן, וגם בפלוגתאות אין פלוגתא בעניין זה, אף כי הדיון המוקדם התקיים חודשים רבים לאחר פיטורי התובע. התובע לא נחקר על כך כלל, ואיננו רואים מקום להסתמך על דברי הנתבע בעניין זה, בהיותם גרסה מאוחרת, שנראה כי הועלתה רק משעמדו הנתבעים על התוצאות הקשות שעלולות לנבוע מאי תשלום פיצויי פיטורים במועד. יתר על כן, בתצהיר הנתבע מדובר רק על איחורים והיעדרויות (סעיף 14). לעומת זאת, בעדותו לפנינו הוסיף הנתבע כי: ”דיברתי עם אישתי בטלפון שאמרה שהיה פיצוץ בעבודה והתובע משתולל, ורוצים להוציא אותו“ (ע' 16 באמצע הע'). דברים אלה נשמעו לראשונה בישיבת ההוכחות שהתקיימה כשנתיים לאחר הגשת התביעה, ודי בכך כדי לדחותם. על אף האמור לעיל רואים אנו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית. לבית הדין נתון שיקול דעת אם להפחית את פיצויי ההלנה, ואין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחיתם, כסמכות שאין בצידה שיקול דעת (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב - מימון, לא פורסם, ניתן ביום 29/11/00). בענייננו יש להתחשב בתוצאה של פסיקת פיצויי הלנה שהינה לעיתים בלתי סבירה כלפי המעביד (ע"ע 394/99 המפד"ל - אגבריה, ניתן ביום 23/12/03). לפיכך אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/10/01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 9. הפרש שכר עבור חודש ספטמבר התובע טוען כי בחודש ספטמבר הפחיתו הנתבעים 500 ₪ משכרו, וכי שולמו לו 5,500 ₪ במקום 6,000 ₪. הנתבעים טוענים טענה כללית כי שולם לתובע מלוא שכרו. גם בעניין זה מוטל נטל ההוכחה על הנתבעים להוכיח כי אכן שולם לתובע מלוא שכרו. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובע 500 ₪ עבור שכר חודש ספטמבר בצירוף פיצוי הלנה בשיעור של 5% מיום 1/10/02 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 10. שכר חודש אוקטובר בין הצדדים שנויה מחלוקת בשאלה מתי פוטר התובע. בתצהירו הצהיר התובע כי ביום 8/10/01 הודע לו על פיטוריו המיידיים, ללא התראה, וללא הודעה מוקדמת, וכי מכתב פיטורים ניתן לו רק ביום 17/10/01, אף המכתב נושא תאריך 24/9/01 (נספח ה' לתצהיר התובע). בתצהירו הצהיר הנתבע בעניין זה כי: ”עקב בעיות התנהגות איחורים והיעדרויות תכופות נאלצנו לפטר את התובע ביום 24/9/01. חשוב לציין כי עובר לתאריך הנ"ל נעדר התובע ללא הסבר ללא רשות במהלך 3 ימי עבודה כמעט רצופים (20-21, 23 לספטמבר), כפי שמשתקף מרשימות המעקב (נספח ג'-4 לעיל). כאשר חזר התובע לעבודה ביום 24/9/01 נאמר לו על ידי כי הוא מפוטר ונדרש לעזוב את מקום העבודה. מכתב הפיטורין נמסר לתובע לכל המאוחר ביום שלמחרת דהיינו ביום 25/9/01. לתובע שולם מלוא השכר עד לסיום עבודתו“ (סעיף 14, ההדגשה הוספה ד.פ.). בחקירה הנגדית הציג הנתבע גרסה שונה: ”ש. אתה זוכר את הסיטואציה שהייתה ביום 24/9. ת. כן, פחות או יותר. ש. אני אזכיר לך, שהתובע הגיע לעבודה באותו יום אתה לא היית שם. ת. דיברתי עם אישתי בטלפון שאמרה שהיה פיצוץ בעבודה והתובע משתולל, ורוצים להוציא אותו. אמרתי לו לך הביתה, לא השתמשתי במילה מפוטר, אמרתי לו בטלפון לך הביתה. למחרת הוא בא ורוצה מכתב פיטורים, אז הכנתי את זה. ש. לא אמרת לו שהוא מפוטר בטלפון. ת. נכון, למחרת. ש. אז אם לא אמרת לו שהוא מפוטר, אז למה שיבוא וידרוש מכתב פיטורים. ת. תשאל אותו. נראה לי שכל התרגיל היה כדי להוציא מכתב פיטורים וראיתי שאני לא יכול להמשיך איתו, אז נתתי לו. ש. אני אזכיר לך מה שהיה. אתה ביום 24/9 אמרת לו שיצא לחופשה. ת. לא. ש. למעשה לקח לך זמן, הרי אתה ביום 24/9 לא החלטת עדיין שאתה מפטר אותו. ת. אמרתי לו לך הביתה. ש. לא ידעת אם אתה מפטר אותו או לא. ת. ידעתי שאני חייב לעשות את זה, אבל בטלפון אמרתי לו לך הביתה, הוא היה מתפוצץ שם, ולמחרת אמרתי לו אתה מפוטר“ (ע' 16 ש' מאמצע הע', ע' 17 בראש הע', ההדגשה הוספה ד.פ.). התובע לא נחקר על גרסתו בחקירה הנגדית, והאמור בתצהירו לא נסתר. יתר על כן, כפי שצויין לעיל, עשה עלינו התובע רושם אמין ומהימן, וניכר בו כי הוא דובר אמת. מנגד, לא הציג הנתבע גרסה אחידה וחד משמעית גם בעניין זה. לפיכך מעדיפים אנו את גרסת התובע על פני זו של הנתבעים. משכך על הנתבעים לשלם לתובע שכר עבודה עבור 8 ימי עבודה בסך של 1,920 ₪ (8 X 25 : 6,000), בצירוף פיצויי הלנה בשיעור 5% בחודש מיום 1/11/01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע דמי הודעה מוקדמת עבור שבועיים, כפי שנתבע, בסך של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23/10/01. הנתבעים ישלמו הוצאות התובע בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ביטוח מנהלים