פסק דין לפני תביעה המייחסת לנתבע רשלנות רפואית במסגרת ניתוח ברגלה של התובעת. רקע כללי 1. משהחלה התובעת להלך הסתבר, כי היא סובלת מצליעה. בגיל 5 פנו הוריה אל הנתבע בקשר לצליעתה. הנתבע ערך לתובעת צילומי רנטגן, ולאחר מכן הודיע להם, כי יש צורך בביצוע ניתוח ברגלה. בהיות ההורים תושבי הרשות הפלסטינית, הציע להם הנתבע לבצע את הניתוח בבית החולים ביריחו על מנת לחסוך בעלויות. ביום 25.6.97 בוצע הניתוח. לאחר שהוסר הגבס מרגלה, הסתבר כי הניתוח לא צלח, והצליעה לא חלפה. הנתבע הציע להורים לבצע ניתוח נוסף, ואולם אלה חששו לבצעו, ואף לאחר שעברה בדיקה נוספת בבית החולים הדסה בירושלים, לא בוצע ניתוח נוסף. מסכת הראיות 2. מטעם התובעת העיד אביה, וכן המומחה פרופ' ו' ביאליק. מטעם ההגנה העיד הנתבע והמומחה מטעמו - פרופ' ש' פורת. עיקר עדות האב 3. האב טוען, כי הנתבע אמר לו שמדובר בניתוח לא מסובך וכי לאחריו התובעת לא תצלע יותר. האב העיד, כי מה שעניין אותו היה סיכויי הצלחת הניתוח ולדבריו ענה לו הנתבע (בחקירה ראשית): "... הוא אמר לי שנעשה ניתוח שיצליח אינשאללה ונעשה עוד ניתוח לאחר חודשיים ברגל השניה והיא תתחיל ללכת באופן רגיל." (עמ' 24 לפרו'). בחקירה הנגדית אמר בעניין זה: "ת. הוא אמר לי נעשה ניתוח ביריחו ונקווה שיצליח, ואחרי זה נעשה ניתוח ברגל השניה". (פרו עמ' 25). האב ציין כי הפגישה הראשונה נמשכה כ-10 דקות, והשניה לאחר ביצוע הצילומים התמשכה כ-15 דקות (עמ' 26 לפרוטוקול). כן הוסיף והעיד כדלקמן: "ואמרתי לו הניתוח לא היה בסדר, אף הראתי לו חוו"ד של רופאים אחרים שהראו שהניתוח לא הצליח. אמרתי לו שלו השארת את המצב כפי שהיה קודם זה היה הרבה יותר טוב. הברוגז היה כתוצאה מכך שהוא סירב לתת לי כל הפנייה או כל דו"ח שהוא לא יכול לטפל בילדה ביריחו. באותו זמן לא היו להם את המכשירים. כל הרופאים אמרו לי שאין מכשירים בגדה לחיתוך העצם. ש. אתה טוען שד"ר חוסייני סירב לתת לך הפניה המופנית למשרד הבריאות הפלסטיני כדי הם יתנו לך הפנייה להדסה לבצע ניתוח. כן. זו סיבת המחלוקת. ת. כן הסיבה שברפידיה אין לו מכשיר לחיתוך העצם ואמרו לי שאין כל דרך אלא בחו"ל. פחדתי כמובן לעשות את זה כאן. אפילו את הדו"ח שלי הופניתי למישהו בירדן ואמרו לי אסור לעשות ניתוחים כאלה עכשיו במוקאסד, תמתין עד שתגדל. בתביעה כתוב שלא עשיתם עוד ניתוח כי פחדתם לעשות עוד ניתוח כשהראשון לא הצליח. נכון. בשטחים את המכשור שצריך. מי הרופאים בהדסה שאתה טוען שהייתה אצלם. היו ד"ר חוסייני ועוד 3 או 4. כולם גברים. אני לא זוכר אם פרופ' פורת שהעיד כאן היה." (עמ' 25-26 לפרו'). חוות דעתו של פרופ' ביאליק 4. בדונו בסוגיה כותב פרופ' ו' ביאליק כדלקמן: "מדובר בילדה אשר בגיל מאוחר מאוד (כ-5 שנים) אובחן אצלה נקע של שני מפרקי הירכיים. הדבר גורם לצליעה ניכרת כאשר אינו מטופל בצורה נכונה. ידוע שאצל רוב הסובלים מבעיה זו ואשר אינם מטופלים כלל, לא מופיעים כאבים בגיל מבוגר יותר. ידוע גם שכאשר הממצא מאובחן מאוחר יותר, הטיפול מסובך יותר ותוצאותיו פחות טובות. אצל הילדה נעשה ניסיון לשיחזור המפרק הימני תחילה ולפי התוכנית (אשר לא יצאה לפועל) שיחזור משמאל. הניתוח שבוצע, לא השיג את מטרותיו, מכיוון שלא הושגה בו העמקת המרחשת, כנדרש. היום הילדה סובלת משינויים ניווניים מוקדמים במפרק המנותח - בירך ימין, אלו גורמים לכאבים. כמוכן, קיימת הגבלת תנועות בשני מפרקי הירכיים יותר מימין. נכותה בגין כך היום הינה, בהתאם לנוהלים לקביעת דרגת נכות של המוסד לביטוח לאומי, בשיעור של 30% בגין הגבלת תנועות מפרק ירך ימין ונכות בשיעור של 30% בגין הגבלת תנועות במפרק ירך שמאל. סה"כ נכות משוקללת של 51%. יש לקחת בחשבון, שבעתיד יהיה צורך בניתוח/ים משחזרים נוספים, כדי למנוע כאבים הקיימים כבר היום במפרק הירך . יתכן שבעתיד תסבול מכאבים בצד שמאל." (ת/1, ע' 9). עדות הנתבע 5. הנתבע מכחיש כי התרשל בביצוע הניתוח, וטוען כי פעל נכון כשהחליט לבצע את הניתוח. הוא העיד כי לתובעת היה נקע בשני מפרקי הירכיים וצליעה קשה. לדבריו, טרם הניתוח היא הלכה כמו ברווז עם צליעה קשה (עמ' 28 לפרו'). אשר לניתוח העיד הנתבע: "בניתוח עצמו פתחתי את הפרק עצמו והחזרתי אותו למקומו הטבעי ועשיתי את הניתוח בשיטת סולטר. בסולטר חותכים את האגן , מותחים אותו באופן שהמחבט יהא יותר אופקי." (עמ' 28 לפרו'). ובהמשך: "פתחתי עד כמה שהיה ניתן. בזמן הניתוח הפרק היה מול המחבט, אבל המחבט לא כיסה מספיק." (עמ' 29 לפרו'). כן התייחס הנתבע בעדותו לפרטי הניתוח, כפי שיפורט להלן. חוות דעת פרופ' ש' פורת 6. פרופ' פורת מציין שתי גישות לטיפול במצבה של התובעת, וכדבריו: "מאחר והמצב הוא דו-צדדי גישה אחת ממליצה לא לבצע כל טיפול ניתוחי ולהשאיר את המצב כמות שהוא, עם צליעה בולטת, אך יתכן - ללא כאבים עד גיל מאוחר. גישה שניה היא בעד התערבות ניתוחית שמטרתה להחזיר את ראש הירך למקומו הטבעי תוך בניית גג (אצטבולום) וזאת בעיקר עקב גילה הצעיר. (הניתוח נעשה כאשר הילדה היתה בת 5 שנים). כמובן שגישה זו מחייבת ניתוח דו-צדדי בשני מפרקי הירכיים." (נ/1, ע' 4). בנסיבות העניין ומאחר וצליעה שכזו בסביבתה החברתית של התובעת היא מום קשה, נבחרה ע"י הנתבע הגישה השניה, והניתוח נעשה בשיטת SALTER, ומשזה לא השיג את המטרה, היתה כוונה לבצע ניתוח משלים, אולם ההורים סירבו. בהתייחסו לחוות דעתו של פרופ' ביאליק, מציין פרופ' פורת: "פרופ' ביאליק בחוות דעתו נקט קו עיקבי. הוא מתייחס רק למפרק הירך הימני ומתעלם ממפרק ירך שמאלי המדגים אותן תופעות אך בחומרה קלה יותר (לפני הניתוח). פרופ' ביאליק מייחס את הנכות במפרק הירך הימני לניתוח כאשר הוא מציין שבפרק הירך השמאלי קיימת אותה נכות - מפרק שלא עבר כל טיפול (30%). בהשוואת הבדיקה הפיזיקלית שלי לתוצאות הבדיקה שלו מדגימות מספר הבדלים חשובים: הצליעה היא דו-צדדית. פרופ' ביאליק מוצא שהצליעה היא בימין. נכון בימין הצליעה חמורה יותר. הנערה לא מסוגלת לנתר גם בגף ימין וגם בגף שמאל, והסיבה ברורה - אי ספיקה של כל שרירי הירך עקב הפריקה הגבוהה הדו-צדדית. מבחן ע"ש טרנדלנבורג חיובי גם בימין וגם בשמאל. פרופ' ביאליק מציין שהמבחן חיובי רק בימין." (שם, 6). מכאן מגיע המומחה למסקנה, כי הנתבע לא נהג ברשלנות בביצוע הניתוח "אלא פשוט לא השיג את מטרתו, ובעיקר עקב חומרת הפתולוגיה." (שם, 7). עיקר טענות התובעת 7. ב"כ התובעת טוען, כי אחריות הנתבע מתבטאת בשלושה מישורים: א. מתן יעוץ לקוי והסתרת מידע במרפאת הנתבע בירושלים לפני ביצוע, ועצם ביצוע הניתוח ביריחו. ב. רשלנות בביצוע הניתוח. ג. הצגת מצג שווא רשלני משך שנה במרפאתו בירושלים שהניתוח הצליח על אף הכישלון. עיקר טענות הנתבע 8. הנתבע הינו רופא ותיק וביצע מאות ניתוחים מן הסוג הנדון. הוא הסביר להורים את מהות הניתוח ולא העלים מהם מידע כלשהו. הנתבע לא ביצע את הניתוח בעבור תשלום, וזה נעשה בבית החולים ביריחו במסגרת עבודתו שם. לא הייתה כל רשלנות מצידו. מדובר בצליעה קשה, ואילו היה הניתוח נעשה בגיל צעיר יותר, סיכויי ההצלחה היו גבוהים יותר. יש לדחות את הטענה בדבר יצירת "גגון" על ידי עצם שתל. כמו כן טוען הנתבע, כי טענות התובעת הינן בבחינת חכמה לאחר מעשה, טיפולו נעשה בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה, וכי הוא הפעיל שיקול דעת קליני בזמן הניתוח. דיון 9. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים ומומחיהם, כי בוצע ניתוח להחזרה פתוחה ואוסטיאוטומיה בשיטת SALTER, שהינו ניתוח להחזרה פתוחה, וכי מקובל לבצעו במקרה כגון זה. כך אף לגבי העובדה שהניתוח לא השיג את התוצאה המיוחלת. כן ברור ולא שנוי במחלוקת, כי התובעת לא ביצעה ניתוח נוסף מסיבותיה היא. פרופ' ביאליק, מטעם התובעת, מציין בחוות דעתו (ת/1), שאצל התובעת אובחן נקע של שני מפרקי הירכיים, שגרם לצליעה, וכי כשמאבחנים אותו מאוחר, אזי הטיפול מסובך יותר ותוצאותיו פחות טובות (עמ' 4 ב-ת/1). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אפוא באופן ביצוע הניתוח. 10. לשיטתו של פרופ' ביאליק, הנתבע, במהלך הניתוח, הכניס את ראש עצם הירך למקום המרחשת המקורית, אולם "הגג" היה שטוח, ובאין גג אין מה שיעצור את ראש העצם מלצאת שנית. דהיינו, לא נעשתה העמקה מספיקה. כן הוסיף בעדותו, כי בצילום שנעשה חודשיים אחרי הניתוח נראה, כי אין שם עצם שתל שאמור להחזיק את הגג מכופף, וכי לא רואים שבעצם הכסל נחתכה חתיכת עצם, אם כי אילו היה צילום מיום הניתוח או מיד לאחריו, ניתן היה לענות על כך בוודאות. ב"כ התובעת מפנה לדברי פרופ' פורת, החולק על דעתו של פרופ' ביאליק בציינו בעדותו, כי ראש הפימור הימני כן נמצא מול הסחוס המשולש וכי "... אני רואה בצילומים שהראש היה אבל התיקון של המרחשת היה לא מספיק" (עמ' 16 לפרוטוקול). כן מפנה ב"כ התובעת לדברי פרופ' פורת שהעיד שאכן "אין סטופר", ואין גג בזוית טובה שמוסיפה ליציבות (עמ' 18 לפרוטוקול). לדידה של התובעת, מדברי פרופ' פורת עולה כי אף הוא סבור שהייתה רשלנות. זאת מסיק הוא מדברי המומחה כדלקמן: "המחלוקת ביני לבין ביאליק יכולה להיות על כמה מ"מ. אם לא היתה נעשית החזרה פתוחה, הראש היה בתקרה. אם לא הייתה נעשית החזרה פתוחה זו הייתה רשלנות רפואית." (עמ' 19 לפרו'). ב"כ התובעת מסיק שאף הנתבע עצמו מודה ברשלנותו, כעולה מדבריו הוא בעדותו, בזו הלשון: "זה המקסימום שיכולתי לעשות בגיל 5 וזו כל הבעיה, זה לא הספיק. אחרי חודשיים שלוש כשהפרק התחיל לצאת, פנו אלי שוב ושלחתי אותם למרפאת התייעצות בהדסה וכל הבלגן הזה שם אמרו שצריך ניתוח נוסף ולכן מסרתי להם את ההפניה (נ/2). אני חושב שבגלל שהאבא פחד והלך לכל הרופאים ורוב הרופאים שהלך לא היו מומחים כמו פרופ' פורת. כל רופא אמר לו משהו אחר ואני חושב שהאבא פחד ולא עשה את הניתוח." (עמ' 28 לפרו') טענה נוספת בפי התובעת הינה, כי החלטת הנתבע לערוך את הניתוח בבית החולים ביריחו, מקום שאין מכשיר שיקוף בזמן הניתוח, היתה רשלנית ומוטעית. התובעת סומכת ידיה בטענה זו על עדות פרופ' פורת באומרו: "זה תלוי בהחלטת המנתח. בהחלט. זה אפשרי. זה מקובל, אבל לא צילום אלא שיקוף בהחלט. כל הניתוחים האלה נעשים בדרך כלל בעזרת שיקוף. (עמוד 22) ש. האם לא היה נכון מבחינת ד"ר חוסני אז, אם הוא עובד במקום שאין בו את אותו מכשיר שיקוף, כי אז הוא לא יכול לדעת מה ההעמקה שמושגת לשים את אותו גג סטופר כדי או לקצר את הירך או לשים אותו סטופר שהניתוח יצליח. ת. קשה לי לענות. אני חש שד"ר חוסייני הסתמך על ניסיון הכירורגיה העשיר שלו כפי שאמרתי קודם." (עמ' 22 לפרו'). 11. מעדיף אני את גרסת פרופ' פורת על פני דעתו של פרופ' ביאליק. אנמק. ראשית, פרופ' ביאליק בחוות דעתו לא ציין כלל שמדובר ברשלנות רפואית, כעולה מציטוט כל פרק "הדיון" מתוך חוות דעתו לעיל. מדברי פרופ' פורת עולה, כי בעת ביצוע ניתוח מסוג זה, כאשר המנתח חש שקיימת אי יציבות, הוא עשוי להחליט, בזמן אמת, להוסיף "גגון" בשלב שני, דבר שנעשה 6-7 שבועות מיום הניתוח. וכדבריו: "תרשה לי ללמדך משהו נוסף. בניתוח של החזרה פתוחה, יש שלב שנקרא קפסולורופיה, אוט קפסולופלסטיה, זה גורם ראשוני שמעניק את היציבות להחזרה. הפרוצדורה הזו היא תפירה של הקופסית שהיא מאוד חזקה, בצורה מהודקת. כלומר, היציבות של מפרק הירך לאחר הניתוח תלויה בשני גורמים: הראשון, הקפסולורופיה שהיא הידוק הקופסית, והגורם השני זה הגורם הגרמיט, הגג, שצריך להיות בזווית שבאמת עוצרת את הראש. לכן בהחלט יתכן שבזמן הניתוח תחושתו של המנתח היתה שיש יציבות כי הקופסית נותנת את היציבות הזאת ואי אפשר במאה אחוז לדעת האם הגג הגרמי הספיק בשלב זה." (עמ' 19 לפרו'). ד"ר חוסייני, הנתבע, העיד על מהלך הניתוח, בתשובה לשאלה בנדון ענה: "ת. אנו מקצרים את הירך , חותכים ומקצרים רק אם הפרק לא נכנס בקלות. אצלה לא היתה בעיה בכלל זה נכס בקלות. אם אתה עשית סולטר אתה לא יכול לעשת את הניתוח השני של הכנסת שלף. זה ניתוח אחר לגמרי. אפשר לעשות אם רואים שהניתוח לא הצליח, אחרי חצי שנה, שנה." (עמ' 29 לפרו') דעה זו של פרופ' פורת לא נסתרה, ולא הובאה כל עדות של מומחה שסתר את דברי הנתבע עצמו. אשר לנושא הגגון, מציינת ב"כ הנתבע בסיכומיה כדלקמן: "א. לטענה אין כל זכר בחוות דעתו או בכתב התביעה משמע פרופ' ביאליק לא סבר כך בעת שבדק המקרה וערך חוות דעתו; ב. הטענה נטענה באופן רפה ביותר, ללא כל פירוט ובפרט ללא פירוט האם מדובר בפעולה שנדרשה בניתוח הראשון, או שהיתה צריכה להתבצע בניתוח נוסף, מתקן, לאחר הניתוח הראשון. ג. לא נטען ע"י התביעה לא בכתב התביעה, לא בחוות הדעת ולא בעדותו בעל פה של פרופ' ביאליק, כי הניתוח שצריך היה לבצעו מלכתחילה הינו ניתוח "גגון" ולא ניתוח SALTER. ד. פרופ' ביאליק מודה בחוות דעתו כי על פי צילומי הרנטגן לאחר הניתוח הושג תיקון חלקי של ההעתקה של גג המרחשת מימין (עמ' 2 לחוות הדעת וכן עמ' 10 לפרוטוקול הדיון) דהיינו פרופ' ביאליק מסכים עם פרופ' פורת כי הושג במהלך הניתוח כיפוף של הגג. ה. המדובר ב"חכמה שלאחר מעשה" שכן ניתן היה להיווכח שהניתוח לא השיג את מטרתו רק לאחר מס' חודשים כשהוצא הגבס ובוצע צילום." (סיכומי הנתבע, שם, 6). (ההדגשה במקור). אף פרופ' ביאליק, מטעם התובעת, העיד: "... שברגע שהורידו את הגבס לאחר 6 שבועות, תוך זמן קצר אח"כ זה התחיל לצאת, ושוב יצא מהמקום" (עמ' 30 לפרוטוקול). נראה, אפוא, כי לא הוכח שהנתבע התרשל, והתוצאה כשלעצמה אינה מובילה למסקנה זו בנסיבות העניין, שכן ניתוח בגיל 5 כשקיימת בעיה שכזאת כבר יצר קושי, ואולם פרקטיקה מקובלת בתקופה הרלוונטית היתה לבצע ניתוח מתקן, ואולם ההורים סירבו לעשות כן. אשר לביצוע הניתוח, ללא מכשיר שיקוף, הרי שטענה זו לא הועלתה בכתב התביעה או בחוות הדעת של פרופ' ביאליק, ומכל מקום, אף כי העובדה נכונה, הרי שאין היא מלמדת על רשלנותו של הנתבע, הואיל וסביר שתושב הרשות הפלסטינית ינותח בבית חולים בסביבתו ובאזור מגוריו, אלא אם כן מוכן הוא לממן ניתוח בחו"ל. אף לא הוכח כי מכשיר שיקוף היה מונע את התוצאה שעה שמדובר ברופא כה מנוסה. 12. המסקנה היא, כי זה מקרה בו שיקול הדעת של הרופא בעת ביצוע הניתוח עדיף על חכמה לאחר מעשה, כפי שנקבע בשורה של פסקי דין. בע"א 32/89 קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות פ"ד מה(2), 142 ,נקבע: "איני רואה צידוק לייחס לרופאים המטפלים רשלנות באי ביצוע בדיקת ביאופסיה של הכבד עובר לניתוח ואי מילוי חובתם ביחס להסבר לתובעת על מהות הסיכון הכרוכה בניתוח, עליהם עוד אומר מילה בהמשך. "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות." (ע"א 280/60, פ"ד ט"ו, 1977 ,1974). לא כל שכן זהו המצב כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת אותן אותו זמן, ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסויים. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה." (שם, 171). הנתבע העיד על עצמו (עמ' 28 לפרוטוקול), כי ביצע כ-700 ניתוחים מעין אלה, ועדות זאת לא נסתרה. ניסיונו הרב מחזק את דעת המומחה, לפיה שיקול דעתו באופן ביצוע הניתוח בשיטה הנדונה, ובעניין "הגגון" אינו בגדר רשלנות. כך, העדפת דרך פעולה על פי אסכולה אחת ולא אחרת, אינה בלתי סבירה (ראו ע"א 144/59 ג.ד. מרכז קופת חולים, פ"ד י"ד 859, 864; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 121). מכאן שגם ניתוח שלא השיג מטרתו, ואפילו נשא עימו סיכון מסויים, לא יהווה רשלנות, שכן כך הוא עולם הרפואה הנתון לספקות ואי וודאות (ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' זכריה כהן (לא פורסם) (אתר נבו) (2005). כן לא נסתרה גרסת הנתבע, כי היה צריך לבצע ניתוח מתקן, ופרופ' פורת תומך בה (עמ' 21 לפרוטוקול), ואף פרופ' ביאליק מציין זאת: "ש. ואז במצב כזה עושים ניתוח מתקן ת. אמורים לעשות ניתוח מתקן או שיכולים להוסיף שתל עצם." (פרוטוקול עמוד 11). כן ראו דברי כב' השופטת נתניהו בע"א 789/89 סמדר עמר קטינה נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית (פ"ד מו(1) 712), וכן דברי כב' השופט חיים כהן בע"א 235/59 אלהנקרי נ' ד"ר הרי פולק (פ"ד יד(3) 2497, באומרו: "לא כל תקלה או כשלון תוך די טיפול רפואי מסתבר במעשה רשלנות דווקא; נהפוך הוא: בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא, כי התקלה או הכשלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על-ידי גורמים אחרים".(שם, 2500). בת.א. (ת.א) 1034/95 מוטיאי יואל נ' קופ"ח (לא פורסם) (2004) (להלן: "פס"ד מוטיאי") נאמר: "נקבע לא אחת ע"י בתי המשפט כי לא כל טעות באבחנה או בטיפול הרפואי מצביעה בהכרח על רשלנות מצד הרופא המטפל..." "... על פי המבחנים שנקבעו ע"י בית המשפט העליון, אין בוחנים את התנהגות הרופאים ואת הטיפול שהם העניקו לחולה כ'חכמים לאחר מעשה', על מנת לקבוע האם התרשלו הרופאים אם לאו. יש לבחון האם נהגו הם וטיפולו בתובע, הן במהלך אבחון מחלקתו והן בטיפול שנין לו לאחר מכן, באופן סביר וברמה שהיתה מקובלת באותה עת." (שם, פסקה 3). (הערעור שהוגש בפרשת מוטיאי נמשך על ידי מגישו). 13. בתוך כך אני מעדיף את עדות הנתבע על פני עדות אביה של התובעת, באשר אין כל הגיון בהתעקשות של הנתבע לבצע הניתוח, והרי גם מ-נ/2 עולה, כי הנתבע הפנה את התובעת להדסה, בניגוד לדברי האב. אף טענת האב, לפיה לא רצה לעשות הניתוח בשל כך שאין ברפידייה מכשיר לחיתוך העצם, אינה מתקבלת, ואני מעדיף את דברי הנתבע, כי הניתוח אינו מצריך מיכשור מיוחד או ניתוח בחו"ל. הנתבע טוען, כי גם פרופ' ביאליק מאשר בעדותו כי מלכתחילה, יש מצב בו מפרק ימין, אשר נותח, היה גרוע ממצב מפרק שמאל: "ש. המצב היה חמור יותר בצד ימין? ת. אפשר לומר שכן. לפני הניתוח המצב בצד ימין היה חמור יותר. ש. אם אנו לוקחים א המצב בכללותו לפני הניתוח, מדובר על ידה (צ.ל "ילדה") שהיתה לה צליעה קשה גם לפני הניתוח ת. לא בדקתי אותה לפני הניתוח ואולם סביר להניח שהיתה לה צליעה קשה גם לפני הניתוח". (עמ' 10 לפרו'). לפיכך אין משמעות לכך שלתובעת נקבע ע"י המומחה שיעור נכות של 30%, שכן כאמור לעיל, היתה לה נכות אף קודם לניתוח. אשר להסברים לפני הניתוח, אף בעניין זה אני מעדיף את גרסת הנתבע בציינו: "ת. בגיל 5 הניתוח סולטר הזה בערך מצליח 60, 70 אחוז ולא יותר. בגיל 5 יש הרבה סיבוכים. אחד מהסיבוכים היה שהפרק יצא אחרי הניתוח שוב. אני מסביר להם הכל, יש עוד סיבוכים. במיוחד בגיל 5 מוכרחים להסביר. לא נכון שאמרתי לאבא שזה ב-100 אחוז יצליח, אי אפשר להגיד את זה." (עמ' 28 לפרוטוקול). מן המורם עולה, כי הנתבע לא התרשל בביצוע הניתוח, ואף לא בהסבריו לפני ביצוע הניתוח. התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנותרגליים