להלן פסק-דין בנושא תביעת רשלנות רפואית באבחון מפרצת מוחית: המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המערערת בע"א 10302/05, שהיא המשיבה בע"א 10470/05 (להלן: המערערת), סובלת מנזקים קשים עקב דימום ממפרצת במוחה (נכות בשיעור של 100%). היא הגישה תביעה כנגד הגורמים הרפואיים שטיפלו בה - המשיבים בע"א 10302/05, שהם גם המערערים בע"א 10470/05 (להלן: המשיבים). התביעה התקבלה. המשיבים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה במסקנותיו לעניין האחריות ולחלופין - הפריז בחישוב נזקיה של המערערת. המערערת מצדה סבורה כי בית המשפט המעיט בפיצוי שפסק לה. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ארוך ומפורט. פסק-הדין מתאר כשל אבחנתי מצד הרופאים שטיפלו במערערת. בעוד שהיא סבלה מדימום לתוך חלל המוח עקב מפרצת מוחית, אבחנו הרופאים מחלות-חורף רגילות. בביקור הראשון של המערערת בקופת חולים (בתאריך 15.12.1998), אבחנה הרופאה (ד"ר ברו) דלקת חריפה בדרכי הנשימה העליונות (Upper Respiratory Infections Acute). למחרת, בביקור נוסף של המערערת, אבחנה הרופאה דלקת גרון חריפה (Tonsillitis Acute). אבחנה זו חזרה על עצמה בביקור נוסף ביום 21.12.1998. יומיים נוספים חלפו והמערערת הגיעה לקופת החולים ונבדקה על-ידי ד"ר דרעי. הרופא אבחן כי המערערת סובלת מסינוסיטיס חריף (Sinusitis Acute) ומכאבי ראש חזקים (Severe Headaches). כעבור יומיים הובהלה המערערת לבית החולים לאחר שהתעלפה, ושם אובחן הדמם. 2. גרסתם של המשיבים הייתה כי המערערת לא התלוננה על כאבי ראש אלא בביקורה האחרון (הרביעי) בקופת חולים. הם הסתמכו על התיעוד הרפואי של שלושת הביקורים הראשונים, שלא נאמר בו דבר לגבי תלונה על כאבי-ראש. אלא שבית המשפט קמא בחר לאמץ את גרסתה של המערערת, שלפיה בכל הביקורים היא התלוננה גם, ובעיקר, על כאבי-ראש, כאשר דרגת החומרה של הכאב הלכה והתעצמה. בית המשפט ציין כי גרסתה של המערערת בעניין זה הייתה ברורה ועקיבה, וכי גרסה זו מוצאת לה חיזוק משמעותי בגיליון הקבלה לחדר המיון של בית החולים ביקור החולים (מיום 25.12.1998), שם צוין כי היא סובלת מ"כאבי ראש מזה כשבועיים מלווה בבחילה עם החמרה היום בלילה...". בית המשפט לא מצא סיבה להניח כי המערערת הסתירה את תלונתה בדבר כאבי-ראש מרופאי קופת החולים. בית המשפט מצא תמיכה דומה גם במסמכים רפואיים אחרים (דוח נט"ן שנרשם על-ידי הפרמדיק שהעביר את המערערת לבית החולים הדסה, וגיליונות מבתי החולים הדסה ושיבא). עוד התייחס בית המשפט לפגמים שנפלו ברישומיהם של ד"ר ברו וד"ר דרעי. "דווקא בשאלות השנויות במחלוקת: לאמור: תוכן תלונותיה של התובעת, מועד תחילתם של כאבי הראש שהתלוננה עליהם ומיקומו המדויק של הכאב - בוצעו על יד הרופאים רישומים עמומים וחלקיים" - כך כתב בית המשפט. בית המשפט התייחס בהקשר זה בעיקר לתיעוד הרפואי של הביקורים השלישי והרביעי. אשר לביקור השלישי, פסק בית המשפט כי רישום תלונותיה של המערערת - "עדיין חולה שיעול" - אינו ברור ואינו חושף את אופי תלונותיה של המערערת בפני ד"ר ברו. ד"ר ברו הציגה גרסאות שונות כדי לנסות ולהסביר את הרישום, ובעיקר טענה כי הכוונה הייתה לכאב גרון, אך בית המשפט דחה את הסבריה והדגיש כי בסיום הביקור ניתנו למערערת לא פחות משבעה ימי מחלה. בית המשפט הטעים עוד כי הביטוי "עדיין חולה" רחב דיו כדי לכלול תלונה על כאב ראש מתמשך וחזק ביותר. בית המשפט התייחס כאמור גם לרישומיו של ד"ר דרעי (הביקור הרביעי). הרופא כתב בסעיף התלונות: "יש שיפור. עדיין נזלת, וכאב ראש. אוזן ימין סתומה". בסעיף הבדיקה הגופנית כתב: "כאב עצום בצד שמאלי של הראש בעיקר אחרי מישוש מערות לסת משמאל, ומישוש אתר הסינוס". בית המשפט המחוזי סבר כי רישומים אלה אינם בהירים די הצורך לגבי מועד תחילתם של כאבי הראש, עוצמתם ומיקומם המדויק. חוסר הבהירות לא תוקן בהסבריו של ד"ר דרעי. בית המשפט הטעים כי כשלי התיעוד שתוארו נוגעים לפרטים מהותיים, אשר אליבא דכל הרופאים, יש לבררם ולתעדם באופן מלא ומדויק. לאור מכלול הנתונים התבונן בית המשפט קמא בחשדנות גם ברשומות לגבי הביקורים הראשון והשני, ולא הוציא מכלל אפשרות שהמערערת התלוננה על כאבי ראש (קלים יחסית) אך תלונתה-זו לא נרשמה משנתפסה על-ידי ד"ר ברו כמבטאת "סימפטום לוואי בנאלי" לאבחנתה בדבר דלקת בדרכי הנשימה ובגרון. 3. לאור כל אלה, קיבל כאמור בית המשפט המחוזי את טענתה של המערערת כי היא התלוננה על כאבי ראש בכל ארבעת הביקורים בקופת החולים. לפי ממצאיו של בית המשפט, המערערת החלה לסבול מכאבי ראש ומנזלת עוד קודם לביקור הראשון, וכשהכאבים גברו - אך עדיין היו נסבלים - הגיעה לביקור הראשון והתלוננה על כאבים קלים ההולכים ומתגברים. בביקור השני התלוננה על כאבי ראש חזקים יותר, ובשלישי - על כאבי ראש קשים. בביקור הרביעי כבר דובר בכאבי ראש עצומים שאפפו את כל ראשה. בית המשפט הדגיש כי המערערת התלוננה גם על כאב גרון ונזלת, אך בכל ביקוריה הדגישה כי כאב הראש מפריע לה יותר מכל. 4. עולה מן המקובץ כי בית המשפט קמא ביסס את ממצאיו האמורים על שילוב של מספר נתונים: עדות בהירה ועקבית של המערערת, מסמכים רפואיים התומכים בגרסתה לגבי התמשכות כאבי-הראש, ובעיות בלתי-מפוענחות ברישומיהם של הרופאים-המטפלים. אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערערת השמיעה תלונות לגבי כאבי ראש בביקורה השלישי. עם זאת, לא הייתי מרחיק לכת וקובע באופן החלטי כי תלונות כאלה הושמעו גם בביקורים הראשון והשני, וזאת לאור העובדה שהרישומים לגבי ביקורים אלה כוללים פירוט של תלונות שונות, וניתן להניח כי אם הייתה תלונה על כאב ראש - היא הייתה נרשמת. מכל מקום, אף אם הושמעו תלונות לגבי כאבי ראש בביקורים הראשון והשני, ניתן להניח כי היו אלה תלונות מתונות. לעומת זאת, הרישום לגבי הביקור השלישי (שהתקיים חמישה ימים לאחר הביקור השני) אכן נוקב בלשון כללית ועמומה ("עדיין חולה"), ולאור מכלול הנתונים שמנתה הערכאה המבררת, ניתן לקבוע שאכן הייתה תלונה על כאב ראש משמעותי באותו מועד. באשר לביקור הרביעי, ברור למדי כי בשלב זה חלה החמרה בסימפטומים שמהם סבלה המערערת, וכי בשלב זה כאב הראש עמד במוקד העניין. הרופא אבחן את הכאב כסינוסיטיס, ורשם למערערת תרופות בהתאם - לרבות אנטיביוטיקה. בית המשפט המחוזי שלל אבחנה זו וקבע כי המערערת לא סבלה מסינוסיטיס, וכי במקרה זה הכאב שממנו סבלה המערערת - כאב שאפף את כל הראש אך היה חריף במיוחד בצד השמאלי באזור העורף - אינו מתיישב, לפי דברי המומחים הרפואיים, עם אבחנה של סינוסיטיס. במסקנה זו של בית המשפט המחוזי אני מוצא קושי מסוים. אזכיר את הרישום שערך ד"ר דרעי לגבי ממצאי הבדיקה: "כאב עצום בצד שמאלי של ראש בעיקר אחרי מישוש מערות לסת משמאל, ומישוש אתר הסינוס". נכון הדבר שהרישום "בצד שמאלי של ראש" אינו ממוקד ואינו מצביע על איזור הסינוסים דווקא. המומחים הרפואיים שהעידו במשפט ציינו דרכים אחרות שבהן ניתן וראוי לתעד כאב באזור הסינוסים. אך חשוב להדגיש כי בדיקת התיעוד הרפואי אינו מתמצה בבלשנות והיא צריכה להיעשות לפי אמות-מידה של סבירות. יש לבחון את הרשומה הרפואית בכללותה לפי ההיגיון והשכל הישר, ובהתחשב בהסברים הרפואיים הניתנים על-ידי עורכי הרשומה ועל-ידי מומחים רפואיים. במקרה זה ניתן בהחלט להבין מן הרשומה כי הבדיקה הידנית שבוצעה מיקדה את הכאב באזור "מערות הלסת משמאל" ו"אתר הסינוס", כפי שהעיד ד"ר דרעי. הסברה שאימץ בית המשפט, כי הכאב היה ממוקד דווקא בחלק האחורי של הראש - שאינו מתאים כלל למחלה של סינוסיטיס - אינה מתבקשת מן הרשומה, והיא משמיעה לנו כי הרופא אבחן סינוסיטיס והחל בטיפול נגד מחלה (מוכרת) זו מבלי שום קשר לממצאיו הרפואיים. לא מצאתי סיבה מספקת למסקנה חריפה כזו, ונראה לי סביר יותר כי ממצאי הבדיקה היו כאלה שלמצער עשויים להתאים למחלה של סינוסיטיס. במילים אחרות, הסברה כי כאבי הראש עשויים להצביע על סינוסיטיס לא הייתה מופרכת. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שאין עליה מחלוקת, כי המערערת סבלה בתקופה שקדמה לכך מהצטננות ומדלקות בדרכי הנשימה ובגרון (לרבות גילוי חיידק סטרפטוקוקוס A), וכי גם בהגיעה לבית החולים בתאריך 25.12.1998, זיהה רופא אף-אוזן-גרון "עדות לסינוסיטיס". עם זאת, לא ניתן לומר כי האבחנה של סינוסיטיס הייתה חד-משמעית, ומן החומר עולה כי לא ננקטו צעדים כדי לאשש אבחנה זו, מעבר למישוש ידני על-ידי רופא המשפחה (לסימנים המעוררים ספק בדבר האבחנה של סינוסיטיס במקרה זה ראו חוות-הדעת של ד"ר רוטמן). 5. האם לאור כל האמור יש מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המשיבים התרשלו כלפי המערערת? תשובתי לכך היא בשלילה. נחזור לפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, שממנו עולים שני פרטי התרשלות מרכזיים הקשורים ביניהם: ראשית, היעדר רישום מסודר ומלא שהיה מאפשר מעקב שוטף וקבלת החלטות שקולות ונאותות. שנית, אי-מתן משקל לנתונים מסוימים שצריכים היו לעורר "נורה אדומה" וחייבו בירור נוירולוגי בבית חולים. בית המשפט קבע כי האבחנות וההחלטות שהתקבלו על-ידי רופאי קופת החולים נעשו על-יסוד תשתית עובדתית מקוטעת וחלקית, ללא אנמנזה הולמת ובירור מעמיק של התלונות בדבר כאבי ראש. ד"ר דרעי טיפל בתובעת מבלי שהיה בפניו רישום מלא של תלונות המערערת בעבר, והוא עצמו נמנע מלברר עם המערערת פרטים לגבי מועד תחילתם ואופן התפתחותם של הכאבים. בית המשפט בא לכלל מסקנה כי לא נשקלו כנדרש הנתונים לגבי המערערת - כאבי ראש הולכים ומתגברים במשך כעשרה ימים; כאב ראש "עצום" במיקום חריג שאינו הולם מחלה של סינוסיטיס (הצד השמאלי-אחורי של הראש); היעדר חום (למעט בביקור הראשון). בית המשפט נסמך על עמדת המומחים הרפואיים בדבר חשיבותה של האנמנזה המדויקת והמלאה במקרים של כאבי ראש, לרבות קיום חקירה יזומה מצד הרופא. בית המשפט קיבל גם, לאור הממצאים שנקבעו על-ידו, את עמדת המומחים מטעם המערערת, כי בנסיבות המקרה צריך היה להפנות את המערערת לבירור נוירולוגי דחוף בבית החולים (בית המשפט הדגיש כי ההתרשלות אינה בכך שרופאי קופת החולים לא אבחנו בעצמם את המפרצת). עוד צוין כי אף רופאי קופת החולים, ד"ר ברו וד"ר דרעי, אישרו כי במקרים של התמשכות הכאב או שהכאב הוא בעוצמה רבה, יש לנהוג אחרת משנהגו. 6. מסקנותיו אלה של בית המשפט המחוזי עומדות בעינן חרף עמדתנו כי כאב הראש כפי שזוהה על-ידי ד"ר דרעי לא היה ממוקד רק בחלק האחורי של הראש. הסיבה לכך היא שמן הממצאים ומחוות-הדעת שבית המשפט קמא אחז בהן, ניתן להסיק כי במקרה זה המשיבים התרשלו בכך שלא ביררו כדבעי אם אבחנותיהם אכן נכונות. בהקשר זה יש להביא בחשבון כי המערערת התלוננה על כאב ראש עצום, שאפף את כל ראשה, ושלפי דבריה (אשר בית המשפט ראה לנכון לאמצם), היה ממש בלתי-נסבל (כלשונה: "הייתי דופקת את הראש בקיר בגלל כאבי הראש שמעולם לא היו לי כאלה וכך גם אמרתי לד"ר ברו"). היא התלוננה על כך לפחות בשני ביקורים - אך הרופא שטיפל בה בשנית לא היה מודע ככל הנראה לתלונה בביקור הקודם (כיוון שהדבר לא נרשם). נקבע גם שלא נעשה בירור מתי החלו הכאבים וכיצד התפתחו. בהינתן חומרתם הרבה של כאבי הראש, ויתר השיקולים שמנה בית המשפט קמא בפסק-דינו, המסקנה כי רופאי המשפחה צריכים היו לנקוט בצעדים כדי לוודא אם אבחנתם נכונה מבוססת ואין להתערב בה. כך למשל כתב ד"ר רוטמן בחוות דעתו, בין השאר, כי עוצמתם של כאבי הראש, התמשכותם והיותם בגדר תופעה חדשה אצל המערערת, חייבו בדיקות שונות (לחץ דם, דופק וחום) וכן בדיקה נוירולוגית בסיסית - בבית חולים אם יש צורך בכך. בהקשר זה אני רואה צורך להדגיש כי במקרה זה לא מדובר רק בהימנעות מלבצע בדיקות לגילוי הסברים חלופיים לכאבי הראש העצומים (כמו בדיקות נוירולוגיות), אלא גם בהימנעות מלבצע בדיקות המאששות כי אכן מדובר בסינוסיטיס שיכול להסביר את רמת-הסבל של המערערת (שליחת המערערת לרופא אף-אוזן-גרון וביצוע צילום רנטגן, למשל). בירור המקור לכאבי הראש החמורים והקשים התמצה - ככל שניתן להבין - בבדיקה ידנית של רופא המשפחה על-רקע מחלת חורף. בכך לא היה די בנסיבות המקרה. 7. שאלה נוספת שהתעוררה במקרה זה, שהמשיבים מרחיבים עליה את הדיבור גם בערעורם, נוגעת לנושא הקשר הסיבתי. המשיבים טוענים כי לפי נתונים סטטיסטיים, אחוז ניכר מן הסובלים מדימום ממפרצת מוחית אינם מאובחנים בביקור הראשון אצל רופא, וכי מתוך אלה המגיעים לבית החולים עם דימום בעודם בחיים, רבים נפטרים תוך חודש או נותרים עם נזקים נוירולוגיים. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה וקבע כי הוכח קשר סיבתי בין נזקה של המערערת לבין התרשלותם של המשיבים. גם במסקנה זו אין להתערב. הנקודה המשמעותית בהקשר זה היא שבנסיבות העניין בחר בית המשפט שלא לילך על-פי הסטטיסטיקה, אלא על-פי המהלך האינדיבידואלי של מחלתה של המערערת. בחירה זו אין בה קושי: "ההוכחה הסטטיסטית לא באה להמיר את כללי ההוכחה הרגילים. מקומה באותן מקרים יוצאי דופן שבהם מתקיימים טעמים המצדיקים זאת. לעומת זאת, מקום בו מלמדות הראיות כי החולה לא הפסיד דבר בשל האיחור במתן הטיפול הרפואי, ובאותה מידה - גם מקום בו עולה מן הראיות כי החולה הפסיד הכל - אין להידרש לראש הנזק האמור [אובדן סיכויי החלמה]" (ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' כהן, תק-על 2005(2), 406). במקרה הפרטני של המערערת, נמצא כי בהגיעה לבית החולים (בתאריך 25.12.1998) נתגלתה בקרקעית העין שלה "בצקת פטמות". משמעות הדבר היא, לפי חוות-הדעת שבית המשפט ראה להסתמך עליהן, כי סביר להניח שדימום קודם ארע מספר ימים קודם לכן (כלומר, הדימום ביום 25.12.1998 היה דימום חוזר). ממצא זה, כך הוטעם, מתיישב לא רק עם הספרות הרפואית אלא גם עם כאבי הראש העזים שמהם סבלה המערערת. למעשה, ממכלול הנתונים הסיק בית המשפט כי "לא נותרה אלא האפשרות, כי מקורם של כאבי הראש היה בדימום מוקדם או במספר דימומים מוקדמים מהמפרצת המוחית". על רקע מסקנה זו, לא נותרה אלא השאלה "מה היה קורה אילו" הייתה מופנית המערערת לבירור בתאריך 21.12.1998 או בתאריך 23.12.1998 - האם הדימום המוקדם היה מאובחן והדימום המאוחר - המזיק - היה נמנע, או שמא מהלך המחלה היה נותר בעינו. לא פעם נפסק כי "העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרשׂ לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לוּ בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השכנוע על שכמו של הנתבע" (ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, תק-על 2004(2) 837). הלכה זו יפה לענייננו, כיוון שחוסר היכולת ליתן תשובה "מה היה קורה אילו" נעוץ בהתרשלותם של המשיבים אשר לא הפנו את המערערת לבירור האבחנה הנכונה של כאבי הראש העצומים. הניסיון של המשיבים להסתמך על נתונים סטטיסטיים בדבר אחוזי האבחון הנמוכים של מפרצת מוחית מדממת בביקור הראשון אצל רופא נדחה על-ידי הערכאה המבררת, ובדין, משתי סיבות עיקריות: ראשית, כיוון שידוע כי במקרה זה קדמו "לביקור ההיפותטי" בבית החולים ביקורים בקופת החולים, כך שאין מדובר ב"ביקור ראשון"; שנית, כיוון שהנתונים הסטטיסטיים שהוצגו היו "סתמיים וכלליים", ולא כללו פרטים מהותיים המאפשרים לסווג את עניינה של המערערת בגדרי הסטטיסטיקה. הנתונים הסטטיסטיים לא היו אפוא שמישים במקרה זה, ומכל מקום לא סתרו את ההנחה כי מחלתה של המערערת הייתה מאובחנת לוּ התקיים הבירור הדרוש. ככל שמדובר ביכולת למנוע את הנזק לאחר אבחון המחלה, שוב מצא בית המשפט, על-פי החומר שבפניו, כי במקרה זה לא הסטטיסטיקה (הכללית) מדברת, אלא העובדות בעניינה של המערערת וחוות-הדעת הספציפיות לגביה. בית המשפט אימץ את חוות-דעתו המומחה מטעם המערערת, שלא נסתרה, אשר הצביעה על הדרכים למנוע לחלוטין את הנזק כאשר האבחון הוא מוקדם. כדברי בית המשפט: "לאור מהלכה הקונקרטי של מחלת התובעת מקובלת עלי, אפוא, סברתו של ד"ר רוטמן, כי לו אובחנה המחלה במועד הייתה הפרוגנוזה טובה ונכותה של התובעת הייתה נמנעת. מכל מקום, אף כאן ברור שבנתונים הכלליים והסתמיים שהביאו הנתבעים לא די כדי לשכנע בהעדר קיומו של קשר סיבתי, מחד, או בקיומו של גורם ממשי נוסף שעלול היה לגרום נכות". הנה כי-כן, בית המשפט קמא הלך בתלם הפסיקה, ולאור ממצאיו לא ראה לפנות לדוקטרינות השמורות למקרים חריגים, הקובעות פיצוי חלקי. אין כל עילה לסטות מן הדרך שבחר בה בית המשפט המחוזי. 8. לאור כל אלה, ולאחר שבחנתי את מכלול הטענות שהעלו הצדדים בפנינו (לרבות לגבי מומחיותם של הרופאים שמסרו חוות-דעת מטעם המערערת ולגבי סוגיית האשם התורם), החלטתי לדחות את ערעור המשיבים על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בנושא עצם הטלת האחריות. בית המשפט המחוזי פסק למערערת פיצויים בראשי נזק שונים, כאשר בבסיס הערכת הנזקים עומדת הקביעה שאין עליה מחלוקת, כי נכותה הרפואית של המערערת היא בשיעור של 100%. שני הצדדים משיגים על הסכומים שנפסקו. בחנתי את הסכומים שפסק בית המשפט ואת הטענות שהעלו הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי במבט כולל הפיצוי שנפסק - סביר, וכי גם אם בראש נזק מסוים הפיצוי שנפסק נוטה לצד הנמוך, הרי שהדבר מתאזן עם הפסיקה בראש נזק אחר. משכך, אין עילה להתערבותנו אף בעניין זה. התוצאה היא שהערעורים נדחים. כל צד יישא בהוצאותיו. המשנה-לנשיאה השופט א' רובינשטיין: א. מקובלת עלי חוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה, ואף לדעתי אין להתערב בפסק דינו המפורט והבהיר של בית המשפט קמא. אדרש רק לנקודה אחת: חובותיו של רופא המשפחה אל מול החולה הטוען וחוזר וטוען למיחושים קשים. המערערת הגיעה לקופת חולים ארבע פעמים - ב-15.12.98, 16.12.98, 21.12.98 ו-23.12.98 - בתלונות דומות. בית המשפט קמא, לאחר שפירט את כל התיעוד הנחוץ ואת הראיות, ציין (פסקה 36) "...ראינו, כי מהיבטים אלה (תיעוד מועדיהם, מיקומם ועוצמתם של כאבי הראש - א"ר) לוקה הרשומה הרפואית במקרה דנן בחוסר בהירות רבה. אין כל תיעוד של תלונות התובעת על כאבי ראש בביקורים הראשון, השני והשלישי, למרות שלאור מכלול הנתונים ובפרט מסמכי האשפוז של בתי החולים ביקור חולים, הדסה ושיבא, סביר להניח, כי התלוננה על כאבי ראש". לדידו של בית המשפט נמצאו איפוא פגמים ברשומות, ונאמר (פסקה 38) "אני מקבל איפוא את עדותה של התובעת, וקובע, כי היא התלוננה על כאבי ראש בכל ארבעת ביקוריה". כך באשר לפן העובדתי. ב. כפועל יוצא מקביעתו העובדתית מציין להלן בית המשפט אל נכון, בפן הנורמטיבי (פסקה 48), כי "חשיבותם הרבה של ביצוע אנמנזה תוך גילוי יוזמה מצד הרופא בכל הקשור לחקירה, בירור ודרישה אודות קיומם או קיומן של תופעות מסוימות שמהן סובל החולה, הודגשה פעמים רבות גם בהלכה הפסוקה". הוא מזכיר את ההלכות הנודעות ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276, 289-288 (השופט כתארו אז - אור); ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253 (השופט ד' לוין). נזדמן לי לציין ספציפית באשר לרופא משפחה (ע"א 9653/03 עזבון המנוחה מרציאנו נ' ד"ר זינגר (לא פורסם), בפסקה כ"ה) כלהלן: "כשלעצמי סבורני, שרופא משפחה - ואיני מדבר במקרה ספציפי זה דווקא - צריך שיקדיש זמן לשיחה עם החולה כי להגיע לתמונה כוללת של מצב בריאותו ומחושיו, זאת במיוחד במקרים של חולה שתלונותיו אינן חדלות. בית משפט קמא סבר אל נכון, כי דווקא ריבוי התלונות חייב בירור נוסף, שלא היה מקום להרפות הימנו גם אם בדיקות שונות לא העלו תוצאות". וכמו באותו מקרה, בו חדלו רופאים ממשלוח החולה לבדיקת קולונוסקופיה, על כן דבקה בהם רשלנות, נדרשה בנידון דידן בדיקה נוירולוגית, שהיא עניין שאינו חריג או נדיר, וזאת נוכח "נורה אדומה", כדברי חברי, שצריכה היתה להידלק. זאת, קל וחומר משעה שהתחלפו הרופאים המטפלים, והרופא (הקבוע) ששב לטפל התייחס ל"כאב עצום"; לעניין רופאים מתחלפים ו"העברת הלפיד" הראויה, ראו ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 552 (השופט - כתארו אז - ריבלין). ג. אכן, לא כל כאב ראש מצדיק חריגה מדל"ת אמותיו של רופא המשפחה אל בדיקות רחבות יותר, וברי כי הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה; אך תופעות אשר חוזרות על עצמן תוך ימים אחדים, מאת חולה ש"לא הרבתה לפקוד את קופת חולים", כדברי בית המשפט קמא - מצדיקות בירור נוסף. ובמקרה דנא - בירור נוירולוגי לשם קבלת תשתית מלאה. חולה שאינה "בת בית" בקופת חולים, מצדיקה תשומת לב מיוחדת לתלונותיה החוזרות ונשנות. על כן מצרף אני דעתי לדעת חברי. כך באשר לאחריות, כך גם באשר לנזק, מטעמיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: מקובלת עלי חוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה, ואני מצטרף להערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (באבחון)