רקע 1. זוהי תביעה למתן צו מניעה על פיו יורה בית המשפט לנתבעים להימנע מלבצע תוספות בניה או שינויים בביתם המצוי בשכנות לבית התובעים. 2. כרקע אציין כי לבקשת התובעים ניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים לבצע עבודות בניה עד למתן פסק דין בתיק זה. 3. לטענת התובעים עבודות הבניה של הנתבעים נעשות שלא עפ"י היתר בניה כדין. 4. כן טוענים התובעים כי כתוצאה מהבניה יגרם להם מטרד של הסתרת אור שמש ונוף, ולחילופין אי נוחות. 5. לטענת הנתבעים בידם היתר בניה שניתן כדין. כן לטענתם לא תיווצר כתוצאה מהבניה הסתרה של אור שמש ו/או נוף ו/או אי נוחות. המחלוקות 6. הצדדים חלוקים בשניים אלה: א. חוקיות היתר הבניה שניתן לנתבעים. ב. מידת הפגיעה שתגרם לתובעים מבניית הנתבעים. 7. זה המקום לציין כי בחינת שאלת חוקיות היתר הבניה תעשה עפ"י הסמכות הנגררת הנתונה לבית המשפט במסגרת סעיף 76 לחוק בתי המשפט. (הסמכות העניינית נתונה דרך כלל לבית המשפט לעניינים מנהליים). הכרעה בשאלת חוקיות היתר הבניה נחוצה נוכח ההלכה שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון על פיה, מקום בו נעשית בניה ללא היתר די בכך שהיא גורמת לאי נוחות כלשהיא, אף אם זו (אי הנוחות) אינה מגיעה כדי מטרד ממשי, על מנת שהתובע יזכה בסעד של צו מניעה. אדון להלן במחלוקות הנ"ל על יסוד טענות הצדדים והראיות שהובאו בפני. מיקום בתי הצדדים 8. בתיהם, של התובעים מחד, ושל הנתבעים מאידך, בנויים על חלקה 8 בגוש 15041 ברחוב השומר בטבריה (להלן: " החלקה"). החלקה הינה מלבנית, בנויה על מדרון, וציר האורך שלה מצוי בכיוון צפון מזרח - דרום מערב. בית התובעים מצוי בחלק הדרום מערבי של החלקה. בית הנתבעים מצוי בחלק הצפון מזרחי של החלקה. נוף הכנרת נפרש בגזרה המשתרעת ממזרח לחלקה ועד צפונה לה. מצב תכנוני 9. על העיר טבריה חלה תב"ע ג/287. הפקדתה פורסמה בשנת 1965. ביום 5.8.74 אושרה היא ע"י הועדה המחוזית. ביום 31.7.91 היא פורסמה למתן תוקף. אין חולק כי היתרי בניה בעיר טבריה לגבי אזורים בהם לא הוגשו התנגדויות לתב"ע ג/287, ניתנו עפ"י תכנית ג/287 עוד בטרם פורסמה למתן תוקף בשנת 91 זאת, עפ"י אישור שניתן לועדה המקומית טבריה, ע"י הועדה המחוזית לתו"ב מחוז צפון ביום 15.8.74 (נספח ח' לחוו"ד של מר דוד נסים). 10. לגבי החלקה נושא תביעה זו הופקדה תכנית מתאר מקומית ג/3081. הפקדתה פורסמה ביום 20.4.78. ביום 6.8.78 אישרה אותה הועדה המקומית לתו"ב בטבריה. ביום 11.9.78 אישרה אותה גם הועדה המחוזית לתו"ב. זה המקום לציין כי יוזם הגשת התכנית היה מר עמוס ישכיל, גיסה של הגב' אלישבע וייס (מי שהיתה בעלת המגרש, מכרה חלק מזכויותיה בו לקולטון יהודה, ממנו רכשו הנתבעים את ביתם), ופעל עפ"י יפו"כ שהפקידה בידיו הגב' וייס. אין חולק כי תכנית זו לא פורסמה למתן תוקף עד היום. בניה קודמת 11. לפי עדותו של עמוס ישכיל (גיסה של בעלת החלקה בטרם ניבנה עליה בנין כלשהוא, הגב' וייס), בנתה הגב' וייס תחילה בית בחלק הצפון מזרחי (בו גרים כיום הנתבעים) ורק מאוחר יותר לאחר שבית זה ניבנה כבר, מכרה את חלק המגרש הדרום מערבי לקנטפיו שבנה עליו בית (ומכר אותו אח"כ לתובעים). ביתו של קנטפיו (בית התובעים כיום) ניבנה לאחר שביתה של וייס (בית הנתבעים כיום) היה כבר בנוי (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 25 ואילך). 12. מעיון בנספחים א' ו-י"ד לת/1 (נספח א' הינו היתר הבניה שניתן לוייס ונספח י"ד הוא ההיתר שניתן לקנטפיו) עולה כי היתר הבניה לביתה של וייס ניתן ב-8.11.77 וזה של קנטפיו ניתן ב-9.11.77. 13. עפ"י תוכנית ג/287 לא ניתן לבנות על החלקה יותר מבית אחד. תכנית ג/3081 נועדה לפתור את בעיית הגבלת בניית בית מגורים אחד על החלקה. התכנית פיצלה את החלקה לשני מגרשים. תכנית זו עברה את כל הליכי התכנון לרבות האישורים אך כאמור בסופו של דבר לא פורסמה למתן תוקף. מחומר הראיות שבפניי עולה כי הסיבה לאי פירסומה הינה טכנית, היינו אי עמידה בדרישת הועדה המחוזית (לאחר שזו אישרה את ג/3081) לאספקת 3 עותקים של התכנית לצורך הפרסום. 14. למרבה הפלא, על אף שהודעה על הפקדת תכנית ג/3081 פורסמה רק ב-20.4.78, היתרי בניה לבית וייס ולבית קנטפיו (היתרים ל-2 בתים) ניתנו כבר כ-5 חודשים לפני כן (בחודש 11/77). מתן היתרים כאמור בניגוד להוראת תוכנית ג/287 (שהתירה בניה של בית אחד בלבד על החלקה) יכלה להעשות לפי סעיף 97 לחוק התו"ב, רק על יסוד פרסום הפקדת תכנית ג/3081 (אשר פיצלה את החלקה לשני מגרשים אך טרם הופקדה). (לכאורה נוגד הדבר את הוראת סעיף 97 לחוק התו"ב ובענין זה לא הוברר מה מקור הסמכות על פיו ניתנו ההיתרים הנ"ל). היתר הבניה שניתן לנתבעים 15. לטענת התובעים היתר הבניה שניתן לנתבעים ניתן שלא כדין שכן, בניגוד לתקנה 2א' לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאים לאגרות) (להלן: "התקנות"), לא נחתמה הבקשה להיתר בניה ע"י הבעלים הרשום של המקרקעין. לטענתם, על חלק המגרש בו מחזיקים הנתבעים רשום כבעלים עדיין, מי שמכר לנתבעים, קולטון יהודה. כמו כן לטענתם רשומים על שמו רק 640/1300 חלקים בחלקה, שהינם פחות ממחצית הזכויות (לנתבעים רשומה הערת אזהרה על זכויותיו של קולטון) ובמצב דברים זה היה צורך בחתימתם והדבר לא נעשה, ובניגוד לתקנה 2ב' לתקנות הנ"ל ניתן ההיתר מבלי שהם כבעלים משותפים בחלקה נתבקשו לחתום או חתמו על הבקשה. 16. בחינה עובדתית של שתי הטענות הנ"ל לפי נסח הרישום (נספח א' לתצהיר סויסה שלמה) מלמדת כי ה"ה קולטון יהודה (שמכר לנתבעים את חלקיו) עדיין רשום כבעלים ולתובעים רשומה הערת אזהרה בלבד על זכויות קולטון. כמו כן מאותו נסח עולה כי חלקו של קולטון בחלקה הינו 640/1400 בלבד. 17. נשאלת השאלה האם בשל כך יש לקבוע כי מתן ההיתר היה שלא כדין. דעתי היא שלא, ואנמק להלן. אמנם פורמלית, נדרשת לפי תקנה 2א(2) לתקנות חתימת בעל רשום או חוכר. אולם במקרה דנן פוצלה החלקה בפועל ואף הוקמה (כך נוכחתי לדעת מביקורי במקום) חומה החוצצת בין שני המגרשים שנוצרו מהפיצול. יותר מכך, אין לשכוח כי על יסוד פיצול זה והגשת תכנית מתאר מקומית ג/3081 אף ניבנו כבר 2 בתים על המגרשים הנ"ל אחד מהם הוא זה בו גרים התובעים עצמם. עיון בבקשה להיתר בניה שהוגשה בשעתו ע"י קנטפיו (באמצעות עו"ד) לגבי הבית בו גרים התובעים מלמד כי גם שם לא נדרשה הסכמת השכנים דאז (נספח י"ד לת/1). אין גם חולק כי את זכויותיו של קולטון, הרשום כבעלים, רכשו הנתבעים והם זכאים להרשם כבעלים תחתיו. נרשמה לזכותם אף הערת אזהרה. עפ"י פסיקת בימ"ש העליון זכותם של הנתבעים היא זכות קניין שביושר (ראה ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב פ"ד נ"ג 4 199). בנסיבות אלה, לו היתה עומדת להכרעה שאלת זכותם הקניינית של הנתבעים בחלק המגרש בו הם מחזיקים, אין ספק שההכרעה בה היתה לטובתם. 18. בפסק הדין בענין הלן אייזן (בג"צ 1578/90 - לא פורסם) נפסק כי מקום בו לועדה לתו"ב ספק בזכותו הקניינית של מבקש היתר עומדת לועדה סמכות להחליט שלא יתקיים דיון בבקשה (להבדיל מדחית בקשתו) כל עוד לא ניתן פסק דין מטעם בית משפט מוסמך הקובע שלמבקש אכן זכות קניינית. נוכח הפסיקה הנ"ל, והמסקנה המתבקשת במקרה דנן לגבי זכותם הקניינית של הנתבעים בנכס, יש לדחות את טענת התובעים בנוגע לאי ציון בעלים רשום בבקשה. נוכח פיצול הזכויות במגרש בפועל ואף מימוש נפרד (ללא צורך בחתימת שכן) של הזכויות שפוצלו כמפורט לעיל (גם בעת בניית בית התובעים) יש לדחות גם את הטענה לצורך בחתימת התובעים על הבקשה, בהיותה נטענת בחוסר נכיון כפיים. 19. טענה נוספת בפי התובעים ולפיה ההיתר שניתן נוגד את המצב התכנוני החל על המגרש שכן לפי תכנית ג/3081 החלה על השטח: א. חובת מרווח צדדי של 3 מטר ובהיתר המרווח הצדדי הוא 3.12 מטר. ב. לא ניתן לבנות קומה שלישית ובהיתר ניתן אישור לבנייתה. ג. לא ניתן לבנות מעל 60% בניה ובתוכניות להיתר עוברים שטחי הבניה את האחוז הנ"ל. ד. לא ניתן לבנות מעל גובה של 6.5 מטר והבניה מתוכננת ל-6.85 מטר. ה. לא ניתן לבנות במרווח אחורי קטן מ-6 מטר ובתוכנית ההיתר המרווח האחורי הוא 4.6 מטר. לטענת התובעים יעודה של תוכנית ג/3081 היה לשנות את תוכנית ג/287 ועל כן כל תנאי שבה המשנה את תוכנית ג/287 מחייב את הועדה לתו"ב ולא ניתן לתת היתרי בניה הנוגדים את תנאי תוכנית ג/3081. 20. בתשובה לטענות הנ"ל טוענים הנתבעים כי לאור העובדה שתוכנית ג/3081 לא פורסמה מעולם למתן תוקף, ונוכח העובדה שלאחר שהופקדה תוכנית ג/3081, פורסמה למתן תוקף (בשנת 91) דווקא ג/287, הרי שאין כל נפקות או תוקף להוראות תוכנית ג/3081 והתוכנית היחידה החלה כיום היא ג/287. לגישתם, יש לראות במגרשם לאחר הפיצול כמגרש נפרד והבקשה שהוגשה לגביו עומדת בכל תנאי תוכנית ג/287 שפורסמה למתן תוקף. לטענתם סעיף 97 לחוק התו"ב אינו חל בענייננו שכן הוא עוסק רק בסיטואציה בה מופקדת תוכנית חדשה לאחר שקיימת תוכנית שפורסמה כבר למתן תוקף (קודם להפקדת התוכנית החדשה) ובמקרה דנן הופקדה תוכנית ג/3081 לפני שתוכנית ג/287 פורסמה למתן תוקף. 21. את הפרשנות הנ"ל לגבי תחולת סעיף 97 לחוק התו"ב אינני מקבל. בשום מקום בסעיף 97 לא נאמר כי הוא חל רק מקום בו הופקדה התוכנית לאחר שהתוכנית החלה בפועל פורסמה למתן תוקף. הוראת סעיף 97א' אף מחזקת את הפרשנות ההפוכה במקרה דנן שכן הת.ב.ע שקדמה לג/287 היתה ת.ב.ע מנדטורית ובהוראת סעיף 97א' יש דווקא כדי לתת מעמד מיוחד (דומה לזה של תוכנית שפורסמה למתן תוקף) ל-ג/287 החל מיום הפקדתה בשנת 1965 (מועד זה קדם למועד הפקדת ג/3081 שהיה בשנת 1978). ברם מהאמור לעיל לא מתבקשת בהכרח המסקנה כי נוכח הוראת סעיף 97 לחוק התו"ב שומה היה על הרשות שנתנה את ההיתר לבחון את תנאיו בהתאם לתוכנית המופקדת ג/3081. שכן, סעיף 97 אמנם קובע כי משהופקדה תוכנית ועוד לא ניתן לה תוקף לא ינתן היתר לפי סעיף 145 למקרקעין שבתחום התוכנית שלא לפי התוכנית המופקדת, ברם, הסעיף מתיר לסטות מן ההנחיה הנ"ל "באישור הועדה המקומית", ולאחר שזו תפרסם (על חשבון המבקש) הודעה כאמור בסעיף 149 לחוק ותתיר למי שעלול להיפגע מן ההחלטה הזדמנות לטעון טענותיו. לעניין הליך האישור טענו התובעים כי בהתאם לסעיף 149 לחוק (המוחל ע"י סעיף 97 הנ"ל) חייבת היתה הועדה לתו"ב להודיע להם על הגשת הבקשה באופן ישיר והדבר לא נעשה. טענתם זו אושרה עובדתית ע"י עמנואל סופר שהעיד כי הסכמות התובעים כלל לא נדרשו ע"י הועדה. אין ספק שמדובר בפגם בהליך המהווה פגיעה באחד מכללי הצדק הטבעי, ויש ממש בטענה כי בפגם הנ"ל היה כדי להעמיד לתובעים זכות לדרוש לבטל את החלטת הועדה על מתן ההיתר. לצורך הדיון דנן אצא אף אני מן ההנחה שהחלטת הועדה שנתנה ללא שמיעת התובעים ו/או ללא משלוח הודעה אליהם כדרישת החוק היתה מתבטלת בסופו של דבר,אולם לצורך הדיון דנן על בימ"ש זה לצאת מן ההנחה שלאחר ביטול ההחלטה על מתן ההיתר נדרשת היתה הועדה לבחון את הבקשה מחדש ואגב כך, לשמוע את התנגדותם של התובעים. על בימ"ש זה לבחון אף איזו החלטה היה עליה לקבל לאחר שמיעת טענות התנגדותם לגופה (כמפורט בסעיף 19 לפסק דין זה), והאם היה עליה ליתן את ההיתר על אף ההתנגדות, אם לאו, נוכח הוראות הדין. 22. מעדותו של מר עמנואל סופר מהנדס הועדה לתכנון ובניה, שבדק את תוכנית בקשת היתר הבניה שהגישו הנתבעים, אכן עולה כי עפ"י הנחיית מהנדס הועדה נבדקה הבקשה עפ"י תוכנית ג/287 בלבד, מבלי להתחשב כלל בתכנית המופקדת ג/3081. בעקבות בדיקתו ערך את מסמך ת/2 (שהנו פירוט נתוני הבקשה והשוואתם לתוכנית ג/287) וחתם עליו. לאחר חתימתו הועבר המסמך למהנדס הועדה אשר ביום 10.2.02 המליץ כמהנדס הועדה "לאשר את הבקשה בתנאים סטנדרטיים" (ראה מוצג ת/2). בעקבות זאת נשלחה ביום 4.3.02 לנתבעים הודעה (נספח ח' לתצהיר יוסף אלבו) ולפיה אישרה רשות הרישוי ביום 18.3.02 את בקשתם למתן היתר בניה בתנאים סטנדרטיים. ביום 18.3.02 אף הוצא היתר בניה חתום ע"י מהנדס הועדה איתן עינבר ויו"ר הועדה לתו"ב ציון פיניאן. (נספח ט' לתצהיר יוסף אלבו). נמצא אם כן כי באישור הועדה המקומית, כפי שנדרש בסעיף 97 לחוק התו"ב, בחרה רשות הרישוי לתת את ההיתר מבלי להתחשב בתנאי התוכנית המופקדת ג/3081. בעשותה כן פעלה רשות הרישוי בסמכות הנתונה לה בסעיף 79 לחוק התו"ב. 23. עפ"י דיני המנהל הציבורי אין בימ"ש מסתפק בבחינת קיומה של סמכות בחוק לפעולת רשות הרישוי אלא אף בוחן את סבירות החלטה. בבסיס ההחלטה עמדה לנגד עיני הועדה עובדה מוגמרת, כי על המגרש נבנו בהיתר מהועדה שני בתים ומצב עובדתי זה (שעל הבעייתיות שבו עמדתי בסעיף 14 לפסק הדין) היה מצב נתון. המגרש גם חולק דה פקטו וחלוקה זו אף זכתה לגיבוי עקיף של הועדה לתו"ב (ע"י מתן שני היתרי בניה ל-2 בתים על המגרש) על אף שלא נעשתה בדרך הקבועה בחוק התו"ב. 24. על הבעייתיות הנ"ל עמד המהנדס שבדק ואישר את הבקשה מר סופר (עמ' 30 ש' 21-29). עולה מדבריו כי נוכח המצב שנוצר עקב בניית שני בתים ופיצול דה פקטו של המגרש ראתה הועדה (מהנדס הועדה) לנכון להתייחס לכל אחד מהמגרשים המפוצלים כמגרש נפרד וליישם עליו בנפרד את הוראות תב"ע ג/287 תוך התעלמות מהוראות תוכנית ג/3081 שלא אושרה. ניתן לומר בלשון אחרת כי הועדה לתו"ב בנותנה את היתר הבניה שביקש אלבו אימצה רק אחד מתנאי תוכנית ג/3081 (על אף שפורמלית הינחה מהנדס הועדה להתעלם ממנה), הוא התנאי לפיו מפוצלת החלקה המקורית (חלקה 8) לשני מגרשים שעל כל אחד מהם ניתן לבנות בית. ביתר התנאים המגבילים לא התחשבה הועדה. 25. דומני שבכך חרגה הועדה ממתחם הסבירות. ראשית, משום שהיא עצמה סמכה ידיה (בשלבים מוקדמים יותר) על הפקדת תוכנית ג/3081. היא עצמה אף קיבלה החלטות שלא יכולות היו להתקבל אלא מתוקף קיומה של תוכנית ג/3081 היינו מתן היתר בניה ל-2 בתים על חלקה 8 בניגוד להוראת תוכנית ג/287. בעשותה כן, יצרה הועדה המקומית אצל שוכני שני המגרשים ציפיות סבירות כי המשך אישור תוכניות בניה יעשה גם הוא עפ"י תנאי תוכנית ג/3081 ובהתחשב בהם. התעלמות מתוכנית ג/3081 ותנאיה המגבילים יוצרת פגיעה בציפיות הסבירות הנ"ל של התובעים. 26. אי הסבירות בהחלטה להתעלם מתנאי תוכנית ג/3081 מקבלת תמיכה דווקא נוכח העובדה שאי פירסומה למתן תוקף של ג/3081 לא נבע מטעמים מהותיים התנגדויות וכיוצ"ב אלא מטעמים טכניים בלבד הינו אי עמידה בדרישת הועדה המחוזית (שאף היא אישרה את ג/3081) לספק 3 עותקים של התוכנית לצורך פירסומה למתן תוקף. מחומר הראיות עולה כי תנאי זה לא נתמלא עקב אי מעקב של יוזם התוכנית מר ישכיל אחר הליכי האישור, שכן הוא סמך בעניין זה על אדם אחר, המודד זייד (ראה עדותו עמ' 22 ש' 17-18). 27. אני מוצא חשיבות לציין לעניין זה שתי עובדות נוספות. ראשית, כי לנגד עיני יוזם התוכנית ג/3081 מר ישכיל, אומן במקצועו, עמדה בעת הכנת התוכנית חשיבות לכך שהבניה תהיה כזו המשתלבת בנוף. (עמ' 22 ש' 15-16). שנית, על סמך ביקורי במקום נוכחתי לראות כי בנית הקומה הנוספת ע"י התובעים יש בה משום בניה בולטת וחריגה בנוף השכונתי בה מצויה החלקה. שיקול זה הנו שיקול תכנוני שהועדה היתה צריכה לקחתו בחשבון אך היא לא עשתה כן. 28. אני קובע לסיום ענין זה כי על אף שהועדה פעלה לכאורה בסמכות הנתונה לה עקרונית בסעיף 97 לחוק התו"ב, בנסיבות העניין דנן ההחלטה להתעלם מקיומה של תוכנית ג/3081 נגועה בחוסר סבירות שהצדיק ביטולה. 29. בענין הנ"ל טענו הנתבעים כי עוד בטרם רכשו את ביתם ואף בטרם הכנת בקשת ההיתר הם פנו לועדה לקבלת נתוני המצב התכנוני ומה שקיבלו היו נתוני תוכנית ג/287 בלבד. בענין זה ייאמר כי ראוי היה שהועדה תספק לנתבעים גם את נתוני תוכנית ג/3081 אולם אף אם לא נהגה כן אין בכך הצדקה לפגוע בציפיות הסבירות שנוצרו אצל התובעים כי בניה בחלקה תהיה תואמת את תנאי תוכנית ג/3081 ולכל היותר טרונייתם של הנתבעים צריכה להיות מופנית כלפי הועדה. 30. המסקנה המתבקשת מהדיון עד כה היא כי את הבקשה להיתר בניה שהגישו התובעים יש לבחון עפ"י תנאי תוכנית ג/3081 ככל שהם משנים את תנאי תוכנית ג/287. נוכח מסקנה זו יש לקבל את טענות התובעים לעניין חריגה מקו בנין צידי (3.12 מ' בהיתר לעומת 3 מ' בתוכנית ג/3081), בנית קומה שלישית, חריגה מעל 60 אחוזי בניה בהיתר, (כפי שעולה מ-ת/2 מדובר בחריגה של 96% מעבר למותר עפ"י ג/3081). 31. על אף שאין בכך כדי להשפיע על קביעתי בענין אי חוקיות ההיתר, אני מוצא לנכון לדחות את הטענה בדבר אי עמידה בתנאי מרווח אחורי של 6 מטר. עפ"י תוכנית ההיתר המרווח שנותר מקו הבניין של הנתבעים עד לגבול המשותף של מגרשי הצדדים הוא 4.6 מטר. לטענת התובעים יש לראות במרווח זה מרווח אחורי ולא קידמי. ויש לראות במרווח הפונה לכיוון הכנרת את המרווח הקידמי. אני דוחה טענה זו. ראשית משום שההגעה לכיוון בית הנתבעים היא מכיוון בית התובעים. שנית, גם מבית התובעים נשקף נוף הכינרת מכיוון צפון מזרח ובכל זאת, אצלם נבנה בית כשבתוכנית הבניה המרווח הקידמי נמצא מעברו האחר של הבית היינו מכיוון דרום מערב. 32. לסיכום עניין חוקיות ההיתר אני קובע כי מלכתחילה נגוע היה מתן ההיתר באי חוקיות. מכאן ואילך אבחן את טענות המטרד ואי הנוחות. מטרד/אי נוחות 33. בענין זה הוגשה מטעם התובעים חוות דעת ת/1 שמסקנת עורכה היה כי בניה עפ"י היתר הבניה שניתן לנתבעים, היינו בקירבה גדולה יותר לגבול שבין החלקות (4.6 מטר) ובגובה המתוכנן (6.85 מטר) תיצור הסתרת נוסף הכנרת וכן הסתרת אור שמש. 34. בביקורי בחלקת המריבה ביום 19.6.02 מצאתי שיש ממש בשתי הטענות הנ"ל. אמנם לעניין נוף הכנרת יש אמת בטענת הנתבעים כי כבר בבניה הקיימת הוא הוסתר ע"י בית הנתבעים. ברם, שוכנעתי כי בניה קרובה יותר תפגום באפשרות לצפות בנוף הכנרת משני צידי בית הנתבעים ולא מעליו שכן בניה קרובה יותר יוצרת קונוס הסתרה רחב יותר, לעומד בחלקת התובעים. 35. שוכנעתי גם בטענה להסתרת אור השמש הן בשל הקרבת קו הבנין של הנתבעים לחלקת התובעים והן בשל הגבהת הבנין עצמו. עפ"י כיווני המגרש תיצור הבניה משך זמן ארוך יותר בשעות הבוקר, בו יסתיר בית הנתבעים שייבנה, את קרני השמש לעומד בבית התובעים, שכן קרני השמש יגיעו לבית התובעים רק לאחר שהשמש תתמקם בזוית גבוהה יותר מבעבר. כך שנגרמת פגיעה מבחינת אור השמש. שוכנעתי כי בניית הקומה השלישית תיצור הן הסתרת אור שמש משמעותית בשעות הבוקר אולם ניתן לראות בכך גם פגיעה בנוף שכן כל בר דעת יעדיף כי בזוית צפיה מסויימת ישקף לעיניו נוף השמיים מאשר נופו של בנין שכן. (זאת בשעות בהן אין משמעות להסתרת אור השמש כמו בשעות אחה"צ). 36. מכל הטעמים הנ"ל וכן מן הטעם שהבניה הנדרשת הינה חריגה ביחס לנוף השכונה כולה סבורני, וכך אני קובע, כי אין מדובר אך ורק בפגיעה הגורמת לאי נוחות אלא במיטרד של ממש. 37. מכל הטעמים שפירטתי לעיל החלטתי לקבל את התביעה. צו המניעה הזמני שניתן בתיק זה יהפוך לצו קבוע. כמו כן יקבלו תוקף של קבע הצוים שניתנו בדבר הריסת הבניה שנבנתה בניגוד לצו המניעה הזמני. 38. על מנת לאפשר לנתבעים לפעול לפירוק מה שנבנה בניגוד לצו המניעה הזמני ו/או לערער על פסק דין זה, אני מאריך את המועדים לביצוע צוי ההריסה עד ליום 15.9.03. 39. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעים ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ ומע"מ כדין. צוויםצו מניעה