להלן פסק דין בנושא מוות בשל מינון יתר של תרופות - תביעת רשלנות רפואית: מבוא והעובדות שאינן במחלוקת ביום 12.10.99 בשעות הבוקר המוקדמות נפטרה אישה צעירה, (להלן-"המנוחה") מוות שהוגדר כ"מוות פתאומי" בעת היותה מאושפזת במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל. עזבונה של המנוחה, בעלה ובנה הגישו תביעה כנגד מדינת ישראל בטענה כי מותה של המנוחה נגרם בשל רשלנות בטיפול, רשלנות שהתבטאה לטענתם במתן תרופות במינון יתר או בשל צירוף תרופות במינון שהביא למותה. לתביעה צורפו חוות דעתו של פרופ' היס מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית וחוות דעתו של דר' פרדריק וויל. העובדות באשר לשאלת החבות אינן במחלוקת בתיק זה. המנוחה- ילידת 1946, נשואה ואם לילד, סבלה כבר מגיל 19 ממחלת הסכיזופרניה, מחלה שהצריכה אשפוזה מספר רב של פעמים. ביום 10.10.99 בשעות הבוקר המוקדמות התיצבה המנוחה מיוזמתה בחדר המיון של המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל וביקשה להתאשפז בשל אי שקט ונדודי שינה. לאחר סדרת בדיקות הוחלט לאשפזה וסמוך לאחר מכן בשעה 4:40 לפנות בוקר (בוקרו של יום 10.10.99) הוזרקה לה זריקת פנרגן- phenergan (פרומתאזין) השייכת לקבוצת תרופות הנקראות פנותאיזינים, המסייעות במצבים פסיכוטיים, הזריקה ניתנה במינון של 75 מ"ג. יום 11.10.99 היה יום אשפוז שגרתי, בו תפקדה המנוחה אם כי התנהגה התנהגות התואמת את מצבה הנפשי, (התרופות שקבלה באותו יום היו תרופות מסוג אחר, לרגקטיל והלידול). בבוקרו של יום 12.10.99 בשעה 6:15 נצפתה המנוחה ישנה ונושמת במיטתה, אך בשעה 6:30 הסתבר כי המנוחה נפטרה בפתאומיות. לאחר מספר ישיבות מקדמיות ונסיונות פשרה שלא צלחו הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו הוסכם כי ההכרעה בתיק תהא על סמך סיכומים בכתב שיתבססו רק על שתי חוות הדעת שהגישה הנתבעת, חוות דעתו של פרופ' יונה אמיתי מומחה לטוקסיקולוגיה ושל הפסיכיאטר דר' פטר סילפן. התובעים על פי אותו הסדר דיוני ויתרו על הצגת חוות דעת מטעמם- בין באשר לחוות דעת שהוכנה עבור תיק זה ע"י דר' וויל, בין באשר לחוות דעתו של פרופ' היס שחיווה דעתו לאחר נתיחת גופת המנוחה ובין באשר לכל חוות דעת נוספת אחרת שיכלו התובעים להציג לו רצו בכך- כפי שעלה במהלך הישיבות המקדמיות. בהתאם להסדר הדיוני סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב, לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעים. השאלות שבמחלוקת התובעים הודיעו כי הם אינם מסתמכים על חוות דעת מטעמם והם מבססים את כל טיעוניהם על חוות הדעת של הנתבעת, (ר' למשל סעיף 1 לסיכומי התשובה של התובעים). עמדה זו שלובה בטענה מרכזית של התובעים כי חל במקרה הזה הכלל "הדבר מעיד על עצמו" המעביר נטל השכנוע אל הנתבעת. חשוב לדעת כי אף אחד מהמומחים שהביעו דעתם בתיק זה לא יכול היה להצביע על סיבת המוות. התובעים רואים בכך נימוק להעברת נטל השכנוע אל הנתבעת, העברה שמשמעה במצב של חוסר ידיעה שכזה, קבלת התביעה. הנתבעת מצידה טוענת כי התובעים שבחרו לוותר על הגשת חוות דעת מומחים מטעמם ולוותר על חקירת המומחים מטעם הנתבעת, לא רק שלא הוכיחו תביעתם, גם לא הוכיחו קיומו של התנאי השלישי בכלל "הדבר מעיד על עצמו" וללא קיומו נותר נטל השכנוע על כתפי התובעים, נטל בו לא עמדו לטענתה. לאור האמור לעיל השאלה המרכזית שתביא להכרעת המחלוקת הינה השאלה האם מתקיים במקרה זה הכלל "הדבר מעיד על עצמו" או במילים אחרות על מי נטל השכנוע להוכיח טענותיו בארוע שסיבתו עלומה. מסיכומי הצדדים עולות שתי שאלות נוספות, האם זכאים התובעים להרחיב חזית המחלוקת ולטעון כי מותה של המנוחה נגרם מסיבות שלא אוזכרו בכתב התביעה והאם התובעים זכאים לטעון לנזק ראיתי בשל איחור בבדיקת דמה של המנוחה לאחר מותה- נושא שאף הוא לא אוזכר בתביעה. במידה ותקבע חבות יש לבחון מהם הנזקים שהוכח כי נגרמו לתובעים. דיון הדבר מעיד על עצמו ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מורה כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". בתזכיר הקודקס האזרחי (חוק דיני ממונות) מיום 31.7.06 כפי שהוא מפורסם באתר משרד המשפטים מופיע הכלל בפרק העברת נטל ההוכחה, סעיף 409 והתנאים לתחולתו דומים לתנאים הקיימים היום "נגרם נזק על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו ולא התבררו דיין נסיבות המקרה ואולם נראה כי הנסיבות הכלליות של המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנזק נגרם על ידי הנכס בשל סיכון שיצר הנתבע בהתרשלותו מאשר עם המסקנה כי לא התרשל, על הנתבע הראיה כי לא גרם לנזק בהתרשלותו". בהתאם לסעיף החוק, העברת נטל ההוכחה מותנית בקיומם של שלושה תנאים מצטברים. אין מחלוקת כי שני התנאים הראשונים מתקיימים במקרה זה, התובעים אינם יודעים מהם הנסיבות שגרמו למותה של המנוחה (מצב שניתן לכנותו מצב של עמימות עובדתית, התואם גם את ניסוחו של התנאי לפי הקודקס האזרחי החדש) והאירוע ארע במקום ובעזרת אמצעים טיפוליים שכולם בשליטתה המלאה של הנתבעת. העברת נטל ההוכחה תהא תלויה במקרה זה רק אם מתקיים גם התנאי השלישי. על מנת להבין מהותו של אותו תנאי שלישי אפנה לאופן בו הוא פורש בפסיקה. כב' הש' ריבלין התייחס לאחרונה לנושא במסגרת רע"א 682/06 מירב כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ ואח', תק-על 2006(3), 167 בו נקבע "נפקותו של הכלל בדין הישראלי היא העברת נטל השכנוע בהסתמך על ראיות בדבר הסתברות כללית - "סטטיסטית" (ראו ע"א 8151/98 ביאטריס שטנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539; Ariel Porat & Alex Stein, Tort Liability Under Uncertainty 81-99 (2001)). תנאי היסוד לתחולת החזקה הינו קיומה של עמימות עובדתית. בהינתן עמימות כזו, וכשמוכח כי הנתבע שלט בנכס שגרם לנזק, ניתן לתובע היתר לבסס את טענתו בדבר התרשלות הנתבע על ראיות סטטיסטיות - ראיות שכל פועלן בכך שהן מסווגות את המקרה לקטגוריה כללית של רשלנות (ראו ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: עניין אלעבד))", פרשנות זו תואמת גם את הנוסח שאמור להופיע בקודקס האזרחי לפיו המסקנה בשלב זה תוסק מ"הנסיבות הכלליות של המקרה". על מנת להוכיח קיומו של התנאי השלישי לתובעים מותר להציג ראיות סטטיסטיות ולתאר המקרה ברמה של קטגוריה כללית ולהתייחס לנסיבות הכלליות של המקרה. רק אם יעמדו התובעים בנטל זה ותוכח "התרשלות סטטיטסטית", יועבר הנטל אל כתפי הנתבעת. התובעים בחרו שלא להביא ראיה כלשהי, לא ראיה סטטיסטית ולא ראיה אחרת. הם סבורים כי עצם התרחשות תוצאת המוות מצביעה על קיום התנאי, (ר' למשל סעיף 10 לסיכומי התובעים) או כדברי ב"כ התובעים בסיכומיו "מובן כי מי שנכנס לבית חולים לאשפוז אינו אמור למות בו". הנני מסכים כי מוות של אישה בגיל 53 מצביע על ארוע לא טבעי אך אין הוא מצביע בהכרח על מעוול בן אנוש שגרם לו. אנשים מתים בגיל צעיר גם ממחלות שלא נגרמו ממזיק רשלן ולעיתים גם מסיבות שניתן לשייכן לתחום האמונה הדתית או הפילוסופיה אך לא לדיני הנזיקין. העובדה כי המוות ארע בשטח בית חולים לא יוצרת חזקה כלשהי כנגד בית החולים, או כקביעת כב' הש' ריבלין בע"א 4152/03 ענדאליב נגיב חסונה נ' בית החולים ביקור חולים תק-על 2005(1), 1135 בעמ' 1137 "...לא כל נזק הנגרם לאדם בעת שהוא שוהה בבית חולים מקים, מניה וביה, חבות בנזיקין". חשוב לראות כי מיד עם הגעת המנוחה לבית החולים ובמהלך אשפוזה היא נבדקה ע"י הרופאים בדיקות שונות. תוצאות כל הבדיקות הגופניות והנוירולוגיות היו תקינות. גם במהלך האשפוז לא היה כל סימן המצביע על בעיה הטעונה טיפול או השגחה מיוחדת. לחץ הדם, הדופק, בדיקות הדם ובדיקות א.ק.ג. הצביעו על מצב תקין (ר' ההפניה לכך בחוות דעתו של דר' סילפן). במהלך אשפוזה של המנוחה לא היה ידוע על מחלה פיזית כלשהיא ממנה היא סבלה וכזכור המנוחה היתה מטופלת ומוכרת מביקורים קודמים בשל מחלת הסכיזופרניה ממנה סבלה. נתונים אלו מחזקים הקביעה במילותיו של המחוקק כי "הנסיבות הכלליות" של המקרה לא מתיישבים עם רשלנות מצידה של הנתבעת. המסקנה בדבר רשלנות הנתבעת עליה חוזר ב"כ התובעים בסיכומיו, אינה מסקנה הכרחית בנסיבות המקרה והסיבות לגרם מוות אינן בידיעתו השיפוטית של בית משפט. לצערי לא כל מתאשפז בבית חולים חוזר לאיתנו לאחר האשפוז והרי עצם אשפוזו בבית חולים מעיד על בעיה במצבו הבריאותי. על הטוען כי המוות נגרם בשל רשלנות, להוכיח טענתו ולו ברמה ההסתברותית על מנת להעביר הנטל אל כתפי הנתבעת. ללא ראיה סטטיסטית או ראיה רפואית אחרת המצביעה על רשלנות גם ברמת קטגוריה כללית של מקרים מסוג זה, יישאר נטל ההוכחה על כתפי התובעים ובהעדר ראיות דין תביעתם להדחות בשל אי עמידתם בנטל זה. בשאלת המומחיות התובעים בחרו לנהל תביעתם באופן מאד לא מקובל. במקור התבססה התביעה על שתי חוות דעת מומחים שצורפו לכתב התביעה והנה בהגיע מועד הוכחת הטענות, התובעים הגיעו להסדר דיוני לפיו הם הסכימו כי ייאסר עליהם להסתמך על אותן חוות דעת (ב"כ הנתבעת אף בקשה כי חוות הדעת יוחזרו לתובעים באופן פיסי) ובפני בית המשפט בשאלת המומחיות שהיא השאלה המרכזית מונחות בהסכמת התובעים רק חוות דעת מומחי הנתבעת!. במקרה הנדיר בו סבור תובע כי הוא יוכיח טענותיו באמצעות עדי הנתבע, אין לו את הפריבילגיה לאמץ את אותן עדויות לסירוגין, פעם להסכים להן ופעם להתנגד להן. התובעים במקרה שבפניי לאורך כל הדרך "פסחו על שתי הַסְּעִפִּים", כשהודיעו על הסכמתם להסדר הדיוני לא רק שלא הודיעו על כוונתם להסתמך על חוות דעת מומחי הנתבעת, אלא שהם הבהירו כי אין הם מסכימים או מודים "בנכונות או תוכן חוות דעת אלו". בחלק הראשון של סיכומי התובעים (ר' למשל סעיפים 27-60) מתמודד ב"כ התובעים עם חוות דעתו של פרופ' אמיתי תוך חזרה רבה על המשפט "נניח שהאמור בה נכון", אלא לפתע משמגיע ב"כ התובעים לסעיף 61 לסיכומיו הוא לפתע נסוג ב-180 מעלות וטוען כי קשה לקבל את מסקנתו של פרופ' אמיתי. גם בסעיף 70 לסיכומיו רואה ב"כ התובעים את "התאוריה" של פרופ' אמיתי כתאוריה "שקשה לקבלה" ובסיכום דבריו הוא מוסיף בסעיף 81 "סיבת המוות הניתנת בחוות דעתו של פרופ' אמיתי אינה הגיונית". אם התקבל הרושם כי התובעים חולקים על חוות דעת מומחי הנתבעת, הרי משבחר ב"כ התובעים להגיש סיכומי תשובה הוא פתח אותם בהצהרה "התובעים מסתמכים על חוות הדעת של הנתבעת עצמה". ייתכן והדרך הראיתית בה בחרו התובעים- אי הגשת חוות דעת ואי חקירת מומחי הנתבעת יצרה בפניהם דרך לא דרך שהם מתקשים להלך בה, אך אבהיר כי לא ניתן לבקש לקבל מסקנה ולטעון בו זמנית כי קשה לקבלה או כי היא לא הגיונית. גם המאמר שאוזכר ברשימת המאמרים בחוות דעתו של פרופ' אמיתי ואשר תמציתו צורפה לסיכומי התובעים אינו מועיל להכרעה במחלוקת, במאמר מוזכרים מקרי מוות פתאומיים לאחר שימוש בתרופות ממשפחת הפנותאיזינים, (בלי להזכיר את שם התרופה). אך מצויין באותו מאמר כי הקשר הסיבתי בין אותם מקרי מוות לבין השימוש בתרופות נותר במחלוקת וכי הנושא דורש תשומת לב בעתיד. אין באמירות אלו כדי להצביע על רשלנות סטטיסטית או על הפרת חובת זהירות בעת השימוש בתרופה ממשפחה זו. במאמר מוסגר אוסיף כי בהעדר ראיות או חוות דעת לא יכולים התובעים להפנות בסיכומיהם "לספרות הרפואית" כפי שעשו בסעיף 44 לסיכומיהם. בית המשפט אינו מגיע למסקנותיו על סמך ספרות רפואית אלא רק על סמך הראיות שהוצגו בפניו והספרות אליה מפנה ב"כ התובעים אינה חלק מחומר הראיות. למרות האמור לעיל יש לבחון בראש ובראשונה האם הוכחה רשלנות (באמצעות מומחי הנתבעת) בשל שני הנושאים שאוזכרו בכתב התביעה. מתן תרופות במינון יתר- סעיף 9א' לכתב התביעה לטענת התובעים ניתנו למנוחה תרופות במינון יתר, אלא שהתובעים לא פרטו בכתב התביעה מהן אותן התרופות שניתנו במינון יתר. פרופ' סילפן שלחוות דעתו לכאורה מסכימים התובעים, מציין בסעיף 1 כי המינון שניתן למנוחה (mg75) בענין זריקת הפנרגן "הוא בגדר המינון הטיפולי". הוא מוסיף בסעיף 3 כי "בדיקת כל המסמכים של הטיפול במנוחה מגלה שבמהלך אשפוזיה הקודמים היא קבלה מינונים גבוהים יותר של התרופות הללו ואף במקביל וללא סימנים קליניים שהצביעו על סיבוך". גם לגבי התרופה הנוספת- לרגקטיל מתייחס דר' סילפן באופן ספציפי ומוסיף כי "מינון הלרגקטיל שניתן למנוחה הוא בגבול התחתון של הנהוג לתת במקרים כגון אלו". לקביעות אלו מצטרף פרופ' אמיתי המגיע למסקנה כי המנוחה טופלה "בתרופות אנטי פסיכוטיות מקובלות ובמנות המקובלות". קביעות אלו של דר' סילפן ושל פרופ' אמיתי שהינן הקביעות היחידות שבפניי ואשר לא נסתרו ולא הועמדו במבחן החקירה הנגדית משמען כי הנתבעת לא התרשלה במינון התרופות שניתנו למנוחה. לכך אוסיף כי חלק ניכר מסיכומי התובעים מוקדש לזריקת הפנרגן- כנראה בשל המסקנות המוטעות אליהן ניתן להגיע לאור חוות דעתו של דר' היס. אלא שגם בנושא זה הוכח כי גם אם היה פגם כלשהו במינון אותה זריקה- וקבעתי לעיל כי לא היה פגם כזה, הרי שהזריקה ניתנה 50 שעות לפני מותה של המנוחה כאשר שני המומחים היחידים שנתנו חוות דעת מסכימים פה אחד כי השפעתה של אותה זריקה חולפת כעבור שש שעות (חוות דעת סילפן) או 12 שעות (חוות דעתו של פרופ' אמיתי), כך שניתן לקבוע כי לזריקת הפנרגן לא היתה השפעה על התוצאה המצערת. למעשה ניתן היה לראות בוודאות כי השפעתה של הזריקה חלפה זמן ניכר לפני מות המנוחה לאור העבודה כי ביום 11.10.99, יום לאחר קבלת הזריקה, לחץ הדם של המנוחה היה תקין (130/80), "מדווחי האחיות והרופאים עולה כי היא היתה עירנית ואף גילתה סימנים של פעילות יתר ורגזנות", בעוד שפרופ' אמיתי מסביר כי מי שנתון להשפעת אותה זריקה, הוא שוקע במצב הכרתו עד כדי חוסר הכרה ולחץ הדם שלו יורד. לאור האמור לעיל ניתן לקבוע כי לזריקת הפנרגן שניתנה למנוחה במינון סביר ביום 10.10.99 בשעה 4:40 לא היתה כל השפעה על מותה בחלוף 50 שעות לאחר מכן ומכאן שלא הוכחה התרשלות מטעם הנתבעת במתן אותה זריקה או במינון התרופות השונות שקבלה. צירוף תרופות במינון אסור- סעיף 9ב' לכתב התביעה עיון בסיכומי התובעים יוצר הרושם כי נושא זה נזנח על ידם. למעשה משקבעתי כי פגה השפעתה של זריקת הפנרגן בחלוף מספר שעות (עד 12 שעות) וכאשר התרופה הבאה אחריה ניתנה רק ביום 11.10.99 בשעה 13:30, דהיינו כ- 31 שעות ויותר לאחר מכן! הרי שצירוף תרופות לא היה כלל וכלל ומכאן שגם רשלנות לא היתה במקרה זה. במאמר מוסגר אציין כי דר' סילפן התייחס גם לנושא זה בסעיפים 2 ו-3 לחוות דעתו ושלל כל השפעה מצטברת של אותן תרופות. חזית המחלוקת חזית המחלוקת נקבעת על פי כתבי הטענות. בהסתמך על הטענות המופיעות בכתב התביעה נערכת הנתבעת לנהול הגנתה, בהסתמך על מצג זה הביאה הנתבעת את עדויותיה ובהסתמך עליו היא נתנה הסכמתה להסדר הדיוני- הכרעה ללא חקירת עדים וחשוב לזכור כי הצדדים בחרו בהסכמה שלא להביא עדויות כגון מסמכים רפואים, עדות מפי הצוות המטפל. בהתאם לטענות הנטענות בכתבי הטענות בחרו הצדדים- לרבות התובעים כי המידע שיהיה בפני בית המשפט יכלול את חוות הדעת של מומחי הנתבעת בלבד, ללא תצהירים ומסמכים. בצדק מציינת ב"כ הנתבעת בעמ' 14 לסיכומיה כי לו היו נטענות טענות אלו בכתב התביעה, היתה הנתבעת מציגה את מלוא תיקה הרפואי של המנוחה והיתה מציגה ראיות בדבר הבדיקות והדיונים שהתקיימו במהלך הטיפול בה- נושאים שלא היו בחזית המחלוקת שבין הצדדים. בנסיבות אלו לא יכול ב"כ התובעים לראשונה בסיכומיו להעלות טענות בדבר פעולות שנעשו או לא נעשו בשל משקלה של המנוחה או בעיות רפואיות אחרות שהיו לה מבלי שטען זאת בכתב תביעתו ומבלי שהוא איפשר לנתבעת להביא ראיות לסתור טענות אלו. התובעים מיקדו את טענת הרשלנות בשני נושאים בלבד וקיומה של רשלנות בשני נושאים אלו לא הוכח. אמנם פרופ' אמיתי מעלה סיבה אפשרית למוות, "ההסבר בדרך כלל הפרעה בקצב הלב". אלא שמדובר בהשערה שהוא משער בלבד . נושא זה שמועלה כבדרך אגב ורק כדי לחפש פתרון משוער למותה של המנוחה אינו יכול לשמש בסיכומי התובעים לתחילתה של תביעה בנוסח חדש. לו רצו התובעים לטעון כי בעיות בקצב ליבה של התובעת גרמו למותה וכי בעיות אלו לא זכו לתשומת הלב הראויה בעת הטיפול, היה עליהם להתכבד ולטעון זאת בכתב התביעה ולהביא ראיות מתחום המומחיות להוכחתן. לאור האמור לעיל לא אתיר הרחבת החזית והקביעה בדבר דחיית התביעה נותרת בעינה. למען הסדר אזכיר כי דר' סילפן שחוות דעתו הוגשה בהסכמה וללא חקירה נגדית מנתח את הטפול שניתן למנוחה והוא מגיע למסקנה כי "צוות בית החולים פעל בהתאם למקובל בפסיכיאטריה במקרים דומים, ניתן טיפול שהתבקש ממצבה של המנוחה ובמינון טיפולי" ומסקנה זו שלא נסתרה מראה כי הנתבעת לא התרשלה בטפול שניתן למנוחה ולא הוכח כל קשר בין התנהגות הנתבעת לבין מות המנוחה. נזק ראיתי התובעים לראשונה בסיכומיהם טוענים כי העובדה שצוות בית החולים לא לקח דגימת דם סמוך לאחר המוות גרמה לתובעים נזק ראיתי. דין טענה זו להדחות גם אם היא היתה מוזכרת בכתב התביעה. לאחר מותו של אדם ובהעדר צו שיפוטי, אסור לכל אדם לרבות רופאיו לקחת מגופתו דגימות דם ובוודאי שאין הצוות הרפואי צריך להתחיל באיסוף ראיות לאחר מותו של אדם. מחוות דעתו של פרופ' אמיתי ואזכיר שוב כי היא חוות הדעת היחידה בנושא- עולה כי מבדיקות הדם שנעשו למנוחה בשעת נתיחת הגופה, לא ניתן להסיק מסקנות בדבר ריכוז התרופות האמיתי שנמצא בדמה עובר לפטירה. רק דגימת דם הנלקחת סמוך לפני המוות יכולה היתה לשמש לטענת פרופ' אמיתי כדגימה ראויה ודגימה כזו לא נלקחה. בנושא זה מקובלת עליי קביעתו של פרופ' אמיתי (הנתמכת גם בחוות דעת של פרופ' היס מתיק אחר והמוזכרת באותה חוות דעת) ולכן לא ניתן להסיק קיומו של ריכוז יתר של תרופה מבדיקות דם שמבוצעות לאחר המוות. בהתאם לדברי פרופ' אמיתי (עמ' 6 לחוות דעתו) דגימת דם בכל שלב לאחר המוות אינה יכולה לשמש כמבחן לרכוז התרופה בחיי הנפטר ולכן אין כל משמעות לאי לקיחת דגימת דם אפילו מיד לאחר הפטירה, פטירה פתאומית . העובדה הרפואית-מדעית כפי שהוסברה בחוות דעתו של פרופ' אמיתי בדבר שינוי ריכוזי תרופות בדמו של נפטר מראה כי לא נפל כל פגם בנושא זה בהתנהגות הנתבעת. גובה הנזק גם בנושא זה בחרו התובעים משיקולים השמורים עימם שלא להביא ראיות כלשהן. קיצור תוחלת חיים הינו אב נזק בר פיצוי, אך לא הוכח מה גודלו של אותו קיצור והאם הוא מושפע מהעובדה כי המנוחה היתה חולת סכיזופרניה. העדר תמיכת שרותי אם ורעיה אף הוא נושא הטעון הוכחה במיוחד שלכאורה התובעת לא עבדה בעבודה כלשהי ממועד עלייתה לישראל, בעוד שבחו"ל היא עבדה כמורה למוסיקה. התובעים לא הביאו ראיות על תפקודה של המנוחה בביתה ובהעדר ראיות לא הוכח נזק. בטרם סיום אבהיר כי לו היתה מוכחת רשלנות הייתי פוסק על דרך האומדנא וגם ללא קבלות פיצוי בגובה 15,000 ש"ח בגין הוצאות קבורה. סיכום אשר על כן הנני סבור כי התובעים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם ולכן הנני דוחה התביעה כנגד הנתבעת. בתיק קוימו 11 ישיבות מקדמיות וכן הוגשו סיכומים בכתב, אך חשוב לזכור כי ההסדר הדיוני הביא לחסכון זמן שפוטי יקר. בנסיבות אלו הנני מחייב התובעים לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל ולהשיב לנתבעת את שכר הטרחה ששולם למומחים מטעמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל. על מנת שלא להוסיף על הפגיעה שנפגעה משפחתה של המנוחה, פסק הדין יפורסם ללא פרטים מזהים של המנוחה או בני משפחתה. רפואהתביעות רשלנות רפואיתמקרי מוותרשלנות