להלן החלטת בית המשפט בנושא בקשת חקירת סיבות מוות: ה ח ל ט ה המנוח, יליד 1918, (להלן: "המנוח") נפטר לבית עולמו ב- 21.06.01 בבית חולים אסותא בתל אביב, בשל אירוע לב. בפני בקשת אלמנת המנוח גב' רחל אדמון, (להלן: "המבקשת"), שהוגשה לבית משפט זה ביום 27.11.06 באמצעות עו"ד ד"ר יהושע אסרף (להלן: "ב"כ המבקשת" ו/או "הסנגור"). בית המשפט מתבקש לפתוח בחקירת סיבות מותו של המנוח, בהתאם לסמכות שבסעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח- 1958 (להלן: "החוק") ולקבל תגובותיהם של גורמים שונים כמפורט בבקשה. לבקשה צורפו נספחים רבים ובעיקרה מייחסת לרופאים שטיפלו במנוח בימיו האחרונים, טיפול רשלני ואפילו אדיש, המבסס חשדות לעבירת גרם מוות ברשלנות או הריגה. עו"ד ורד אנוך מפרקליטות מחוז ת"א (להלן: "ב"כ המשיבה" ו/או "הפרקליטה"), התנגדה לבקשה משתי סיבות עיקריות. האחת, המבקשת פנתה לנציב תלונות הציבור במשרד הבריאות, פרופסור ש. גליק (להלן: "הנציב") אשר בדק את המקרה לגופו ולא מצא ביסוס לטענה שהיו ליקויים בתפקודיהם של הצוותים הרפואיים שטיפלו במנוח עובר למותו. השניה, הזמן הרב שחלף מיום אירוע המוות ועד ליום הגשת הבקשה. לנוכח חילוקי הדעות, קיימתי דיון במעמד הצדדים ושמעתי טיעוניהם בעל פה (ראו עמ' 2- 7 לפרוטוקול). מהחומר בפני עולה תשתית כדלקמן: המנוח, תושב אשדוד, כבן 82 במותו, סבל בליבו וכשנתיים לפני התאריכים הרלוונטיים עבר הליך של אוטם סרעפתי בשריר הלב (ראו נספחים ד' ו-יא'). ב- 14.06.01, יום חמישי בשבוע, עבר המנוח, צנתור בבית חולים אסותא בתל אביב. את הפרוצדורה הזאת ביצע במנוח ד"ר מאיר רייכר (להלן: "ד"ר רייכר"). ב- 15.06.01, יום שישי בשבוע, שוחרר המנוח מבית חולים אסותא (החומר שבפני לא משקף תשובה מי נתן את הוראת השחרור ואת היקף הבדיקות שקדמו לשחרורו) וחזר לביתו. ב- 17.06.01, יום ראשון בשבוע, חש המנוח כאבים בחזה שלוו בהזעה, הוזמנה ניידת טיפול נמרץ. המבקשת דחתה הצעת צוות נט"ן להעביר את בעלה לבית חולים קפלן. בקשתה להעבירו לבית חולים שיבא לא התקבלה, כעולה גם מדברי הסנגור בבקשה (סעיף 25) וגם בדיון שבפני (עמ' 7 ש' 11- 13). בשני המקומות הסנגור נדרש לצורך הדחוף לניתוח ולבקשתה של המבקשת להעביר את המנוח לבית חולים שיבא. שתיקתו לעניין סירובה להעברת בעלה לבית חולים קפלן מבסס מסקנה שכך היה, כאמור בחוות דעת הקרדיולוגית (נספח ד'). בפועל, הועבר המנוח לבית החולים הקרוב ביותר, בית חולים ברזילי. כאן המקום לציין שבאותה תקופה בית חולים ברזילי לא היה ערוך לבצע צנתורים. מאושפזים שנזקקו לכך הועברו לבתי חולים אחרים, ביניהם לבית חולים קפלן (נספח טז - מכתבו של פרופ' רייזין, מנהל שירותי קרדיולוגיה בבית חולים ברזילי ליועצת המשפטית של בית החולים, עו"ד ליאורה רזניק). לאחר עריכת בדיקות ראשוניות בחדר מיון הורתה ד"ר לובה אסטיס, רופאת חדר מיון בבי"ח ברזילי, לאשפז את המנוח במחלקת פנימית, (ראו נספח ט'). ב- 18.06.01, בהיותו במחלקת הפנימית נבדק המנוח על ידי ד"ר מיכאל ברמן - קרדיולוג מומחה. המנוח התלונן על כאבים בחזה (נספח יד). בשעות הערב הועבר המנוח למחלקת טיפול נמרץ לב -ICCU. בזמן ההעברה היה מצבו הכללי של המנוח טוב. הוא היה ערני, שיתף פעולה וקולות ליבו נשמעו תקינים (ראו נספח יא). למרות זאת מצא ד"ר ברמן לשוחח עם ד"ר רייכר, שהחליט, שעל המנוח לעבור צנתור חוזר אשר נקבע ליום 21.06.01. ב-19.06.01, המנוח נבדק שוב על ידי רופא מחלקת טיפול נמרץ לב. המנוח המשיך לסבול מכאבים בחזה. הרופא הבודק חזר ופנה לד"ר רייכר (נספח טו'). באותו יום הועבר המנוח לבית חולים אסותא ובו ביום ביצע בו ד"ר רייכר צנתור חוזר (להלן: "הצנתור השני"), ראו דו"ח צנתור נספח יב'. בצנתור השני, אובחנה חסימת העורקים כליליים אשר חייבה ניתוח מעקפים. הניתוח בוצע גם ללא כל דיחוי. ב- 21.06.01 ליבו של המנוח קרס והוא נפטר בבית החולים. ב- 9.09.01, הגישה המבקשת לנציב תלונה באשר לטיפול במנוח בימים שקדמו למותו. ב-13.05.02, לאחר בדיקת חומר רפואי רלוונטי, כולל חוות דעת קרדיולוגית, שהקרדיולוג שחתם עליה עמד בתוקף על חיסיון שמו, השיב פרופ' גליק למבקשת כדלקמן: "בעלך המנוח סבל ממחלת לב קורונרית קשה. לפי מיטב הערכתי הוא טופל לפי כל הסטנדרטים המקובלים הן מבחינה קרדיולוגית והן מבחינה ניתוחים. הסיבוכים שמהם סבל ושגרמו למותו מוכרים ואינם ניתנים לחיזוי מראש וגם אינם ניתנים למניעה בדרך כלל גם במוסדות הכי טובים ומתקדמים בעולם. כמובן לבעלך המנוח ולך היו זכויות להזמין מומחים נוספים, לדחות את הפרוצדורות או לנקוט בצעדים אחרים לפי ראות עיניכם, אבל העדר הזמנת עוד מומחים ועוד יועצים אינו ביטוי לרשלנות כלשהיא. הזריזות בה נעשו הצעדים נראית לי כמבורכת למרות שאת נותנת לפעולות נמרצות פירוש שלילי. לא מצאתי בכל האירועים ביטוי כלשהו להתנהגות רשלנית ומזלזלת. מדובר בסיבוכים מצערים ומוכרים בחלה קשה מאוד באדם לא צעיר. לא הסתפקתי בדעה שלי אלא ביקשתי חוות דעת מומחה בקרדיולוגיה מטעמנו - וזו מצורפת. כפי שתוכלי לראות דעתו שלא היתה שום רשלנות. אני משתתף בצערך אבל דוחה את כל האשמותייך". הטיעון שבבקשה לטענת ב"כ המבקשת שורת מחדלים וכשלים בתפקוד הרופאים שטיפלו במנוח בין התאריכים 14.06.01-21.06.01 גרמו למותו. עיקר טענתו מכוונת לשיהוי בביצוע הצנתור השני. הוא אמנם לא התעלם שהצנתור הוקדם מה-21.06.01 ל- 19.06.01. לדעתו עובדה זו מוכיחה שמצבו הרפואי של המנוח היה קשה והצנתור השני חייב היה להתבצע ללא דיחוי. כל הרופאים שטיפלו במנוח עובר למותו אחראים לשיהוי, שעל פי הטענה גרם לתוצאה הפטאלית, כדלקמן: 1) כשלים בתפקודו המקצועי של ד"ר רייכר בבי"ח אסותא. § המנוח שוחרר לביתו למחרת הצנתור הראשון מבלי שד"ר רייכר או רופא אחר מבית חולים אסותא, בדק אותו. § לא ניתנו למנוח הנחיות כל שהן כיצד לפעול ומה לעשות במידה ויופיעו כאבים חוזרים או סימפטומים אחרים. § לא הורה להעביר את המנוח לצנתור חוזר מיד כשקיבל את הפנייה הראשונה מבית חולים ברזילי. 2) כשלים בתפקודה המקצועי של ד"ר לובה אסטיס, רופאת חדר המיון בבי"ח ברזילי אשר: § טעתה באבחנת המחלה ובאבחון האק"ג. § לא התייעצה עם ד"ר רייכר ו/או קרדיולוג אחר. § לא הורתה על אשפוזו של המנוח ביחידה לטיפול נמרץ לב, למרות שמצבו הרפואי חייב זאת, כאמור בחוות הדעת עליה הסתמך פרופ' גליק (נספח ד). § לא הורתה על ביצוע טיפול כירורגי דחוף למרות שמצבו הרפואי החמור של המנוח חייב זאת. 3) כשלים בתפקודיהם של רופאי במחלקה פנימית ד', בבי"ח חולים ברזילי, ד"ר יוליה גליס (נספח י') ורופא נוסף שבדק את המנוח ב- 18.06.01 (נספח יג), שניהם: § עם קבלתו של המנוח למחלקת טיפול נמרץ לב, לא ביצעו את כל הבדיקות הנדרשות כפי שחייב מצבו הרפואי החמור של המנוח (סעיף ג' לבקשה). § טעו בפענוח שלושת תרשימי א.ק.ג (נספחים ח1-3). § לא התייעצו עם רופא כונן וקרדיולוג למרות חומרת המצב הרפואי של המנוח. § השתהו בהעברת המנוח לטיפול נמרץ לב. 4. כשלים בתפקודיהם של רופאי מחלקת טיפול נמרץ לב בבית חולים ברזילים ובראשם ד"ר ברמן. § לא העבירו את המנוח לצנתור חוזר מיד עם קבלת המנוח למחלקה למרות שמצבו הרפואי חייב זאת. § למרות העדר גיבוי כירורגי בבית חולים ברזילי, גם ד"ר ברמן וגם רופא נוסף "הסתפקו" בשיחות עם ד"ר רייכר ולא פעלו בהתאם לחומרת המצב הרפואי. טענות המשיבה כאמור לעיל, ביקשה הפרקליטה לדחות הבקשה לנוכח מסקנותיו של הנציב, שנסמכו על חוות דעת קרדיולוגית. היא לא התעלמה מהשיהוי בהעברת המנוח מבית חולים ברזילי לבית חולים, בו ניתן היה לבצע צנתור חוזר, אך הדגישה את סירובה של המבקשת לאשפוז בעלה בבית חולים קפלן כפי שהציע צוות נט"ן. לגישתה, אילו נענתה המבקשת להצעה, ניתן היה לקיים צנתור חוזר ללא דיחוי, ובכך אולי למנוע התוצאה הפטאלית. את עיקר טיעוניה, ריכזה הפרקליטה להתיישנות עבירת גרם מוות ברשלנות, שלדעתה היא העבירה היחידה הרלוונטית לעניין ועשויה לבסס פתיחה בחקירה. היא דוחה טיעון לפיו קיים גם יסוד לחשד שהמוות נגרם בגין עבירת הריגה. בבקשה השתמש הסנגור במונחים המתיישבים עם אחריות פלילית מסוג רשלנות, כגון: "טעות", "טעות באבחנה", "לא ראה בצורה מדוייקת", שכולם מתאימים לעבירת רשלנות ולא למחשבה פלילית, שהיא היסוד הנפשי המקים עבירת הריגה. גרם מוות ברשלנות היא עבירה מסוג עוון: כעובדה מיום הפטירה ב- 21.06.01 ועד ליום הגשת הבקשה ב- 27.11.06 חלפו למעלה מחמש שנים שהן תקופת ההתיישנות לעבירות עוון, בהתאם להוראת סעיף 9 לחסד"פ. הפרקליטה ביקשה לקבל שבמהלך השנים שחלפו מהפטירה ועד להגשת הבקשה לבית המשפט לא קרה שום אירוע המנתק את מניין תקופת ההתיישנות. הפרקליטה ערה להליך שקיים הנציב ואשר נמשך מיום 9.09.01 עד יום 13.05.02. היא מבקשת לקבל את דעתו של עו"ד א. חקו מלשכת הנציב במ/1, שנדרש לסמכויותיו של הנציב הקבועות בסעיף 29 לפקודת הרופאים, כדלקמן: "לממונה או לצוותים הבודקים מטעמו תלונות אין (דגש שלי- ד.ר-ש) כל סמכויות אכיפה וחקירה על פי דין, דהיינו: חקירת אנשים, גביית הודעות ואיסוף חומר ראיות". לעניין ההתיישנות, השיב הסנגור, שעצם התיישנותה של עבירת גרם מוות ברשלנות לא חוסמת פתיחה בחקירה כמבוקש. לגישתו רק לאחר ביצוע החקירה ומיצויה עד תום, אפשר יהיה לקבוע מהו היסוד הנפשי שהתגבש בתודעת הרופאים הרלוונטיים. הוא לא היסס מלטעון כי מקרה זה מתאפיין ברשלנות רבתי המגיעה עד כדי אדישות. לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה, בתגובת המשיבה, באסמכתאות ושמעתי טיעוני ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנות כדלקמן: א. תפקידו של שופט חוקר סעיף 19 לחוק חס"מ קובע כדלקמן: "מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעונין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות". סעיף 32 לחוק חס"מ קובע כדלקמן: "נראה לשופט החוקר, כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית משפט בשל אותה עבירה; ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו". סעיף 19 לחוק חס"מ מגדיר את המקרים, בהם קמה עילה לעריכת חקירה בסיבת מותו של אדם. הסעיף קובע מבחן כפול: המבחן הפרסונאלי ומבחן העילה, שמטרתו לברר האם הבקשה מגלה עילה לעריכת החקירה. רק בהתקיים שני המבחנים, קמה סמכותו של שופט חוקר לחקור בסיבת מותו של אדם. הסמכות מוגבלת לחקירת גרימת מוות בלבד. עבירות אלימות ורשלנות אחרת שנעברו כלפי המנוח, אינן בגדר הסמכות. לשופט חוקר, המסיים חקירה שניהל, בהחלטה שיש בראיות שבפניו כדי להוכיח סיבת המוות, סמכות להורות על צו אישום לפי סעיף 32 לחוק חס"מ. אך איננו מחוייב להוציא תחת ידיו צו כזה גם אם הגיע למסקנה שהמוות נגרם בעבירה, ומוסמך להשאיר את הגשת כתב האישום לשיקול דעתה של התביעה. ב. גרם מוות ברשלנות ותקופת ההתיישנות 1. תקופות התיישנות של עבירות פליליות לסוגיהן קבועות בסעיף 9 לחסד"פ, כדלקמן: "(א) באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - (1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים ; (2) בפשע אחר - עשר שנים ; (3) בעוון - חמש שנים ; (4) בחטא - שנה אחת. .... (ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". 2. על הרציונל בקביעת תקופת התיישנות עבירות עמד בית המשפט העליון בפסק דין בע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ ואח' נ' מ.י, פ"ד נב חלק שלישי, תשנ"ח/תשנ"ט 1998 עמ' 774. בית המשפט העליון מונה את הטעמים להחלת התיישנות בפלילים, וחזר על הקביעות שבבג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היוהמ"ש ואח': "הטעם הראשון להחלת התיישנות בפלילים הוא טעם השכחה והמחילה. טעם זה מבטא את ההיבט הציבורי, היינו כי "בחלוף הזמן, הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין, עד שניהול ההליך הפלילי מתייתר"... הטעם השני להסדר ההתיישנות מוגדר כ"זכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו".... זכות זו נעוצה באינטרס הפרטי של העבריין להשתחרר ביום מן הימים "ממורא מיצוי הדין עמו".... הטעם השלישי... להתיישנות עבירות פליליות, הוא הצורך בבירור האמת. טעם זה משקף את החשש כי "בחלוף הזמן תאבדנה ראיות או שיעומעם זיכרונם של עדים... [ו]תחלש יכולתו של הנאשם להוכיח את חפותו..."... הטעם הרביעי והאחרון מוגדר כטעם תועלתני, שמשמעותו "...שההתיישנות ממריצה את רשויות האכיפה לסיים במהירות יחסית את הטיפול בעבירות, ולא לדחותו. האינטרס הציבורי של מלחמה יעילה בפשיעה דורש שמלאכת אכיפת הדין הפלילי תתבצע במהירות". 3. עלי להחליט, אפוא, איזו עבירה ניתן לייחס למי מהרופאים שטיפלו במנוח עובר למותו, ומכאן להידרש לשאלת ההתיישנות. מבלי שהצהירו, הסכימו ב"כ הצדדים ששתי העבירות היחידות הרלוונטיות הן גרם מוות ברשלנות הקבועה בסעיף 304 ועבירת הריגה הקבועה בסעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. 4. גרם מוות ברשלנות - מהותה של עבירת רשלנות בכך שלעושה אין מודעות סובייקטיבית בפועל לאחד מרכיבי היסוד העובדתי של העבירה, בעוד שאדם אחר מן הישוב, במקומו של העושה בנסיבות זהות, יכול היה להיות מודע לאותו פרט. 5. בצדק טענה הפרקליטה שניסוחה של הבקשה מעיד עליה, שמלכתחילה כיוון ב"כ המבקשת לעבירת גרם מוות ברשלנות. ניסוח הבקשה תואם את יסודות העבירה כמו גם את טיבם וטיבעם של יחסי רופא מטופל, שנקיים מרגשות אישיים ומהותם תפקודו המקצועי של הרופא, המחוייב בשבועת הרופאים "להחיות ולא להמית". כל עוד לא הוכח אחרת, מוחזק הרופא כמי שעושה ככל שמגיעות ידיעותיו ויכולותיו לעזור למטופל. 6. וזאת יש להדגיש - טיפול רפואי איננו מקפל בחובו מתכון, שהוא ערובה להצלחת הרופא להביא להבראתו של המטופל. יש והטיפול הרפואי מתבצע בדיוק כפי שדורשת הפרקטיקה המקובלת (שהיא אחת מכמה דרכים אפשריות להתמודד עם מחלה) ולמרות זאת מתרחשת תוצאה פטאלית. מקרים אלו מאובחנים ממקרים אחרים שבהם רופא, לרבות צוות רופאים, שמטפלים בחולה טועים ואפילו מתרשלים (במעשה ו/או במחדל), תוך כדי מילוי תפקידם. בהתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לתוצאה על פי הדין הנוהג ניתן לייחס לרופא האחראי גרם מוות ברשלנות. 7. כל הכשלים עליהם הצביע הסנגור בתפקוד הצוותים שטיפלו במנוח לנגד עיני. מבלי לקבוע מסמרות, מוכנה אני לצאת מהנחה לכאורית, שיש בהם ובמיוחד בהצטברם זה לזה, לבסס ולו חשד מסוים שעשוי להצדיק פתיחה בחקירת מותו של המנוח בגין עבירת גרם מוות ברשלנות. 8. כאמור לעיל, תפקידו של שופט חוקר איננו מצטמצם לתפקיד עיוני-הצהרתי בלבד. הוא מקיים חקירה על מנת להגיע למסקנות באשר להגשת כתב אישום פלילי נגד מי מהמעורבים. כשם שאין טעם בניהול חקירה משטרתית באם הוגשה תלונה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כך גם אין מקום לניהול חקירה משפטית במסגרת חוק חס"מ. 9. הסנגור לא התעמת עם עמדת משרד הבריאות, כאמור בבמ/1 באשר לתפקידו של הנציב, בהתאם להוראות סעיף 29 לפקודת הרופאים. בכך קיבל למעשה את הטענה, שההליך שמקיים נציב התלונות, איננו הליך חקירתי, שמפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות. זו הסיבה לדעתי, שהביאה את הסנגור בהופיעו בפני להסיט את מרכז הכובד של טיעוניו מגרם מוות ברשלנות להריגה. 10. לשם השלמות, מוצאת אני לחזור להלכת בית המשפט העליון כפי שנקבעה לפני שנות דור בפסק דין בע"פ 211/79 שחם חברה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל (פ"ד לד(1), 716), שבו נדרש לפירוש המונח "חקירה" לצורך התיישנו וחזר על ההלכה שנקבעה בע"פ 207/56 צויטאת נגד היועץ המשפטי לממשלה, (פ"ד יא 524 ,523 ,518), שם נאמר שפירוש זה משקף את המובן הרגיל והמקובל של הביטוי "חקירה", והוא: "פעולות שמטרתן לבאר את המקרה לרשות השיפוטית על-ידי חיפוש ואיסוף חומר ההוכחה, ואשר נעשות או נגרמות על-ידי אנשי המשטרה המשפטית, הפועלים באופן רשמי, כגון ביקור במקום, הוצאת גופה מן הקבר, חיפוש, החרמת דברים, חקירת עדים, דו"ח ערוך על-ידי אדם שמוסמך לערכו, הזמנת עד ואף צו הפסקת פעולות אלה, הן פעולות חקירה." מכאן שרק פעולה ממשית שנועדה לברר את העובדות או לאסוף חומר הוכחה היא בגדר "חקירה". בהקשר זה ראו גם רע"פ 1596/98 חליל נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 148). פעולות הנציב אינן מסוג זה והן לא הפסיקו את מירוץ תקופת התיישנותה של עבירת גרם מוות ברשלנות. 11. אשר על כן אני מחליטה, שעבירת גרם מוות ברשלנות התיישנה, ואינני מוצאת לקיים חקירה בהקשר לעבירה זו. האמור כאן איננו פוטר את בית המשפט בתפקידו כשופט חוקר מלהידרש לטענה באשר לקיומו של חשד לעבירת הריגה. ג. עבירת הריגה העבירה שותקת ביחס ליסוד הנפשי הנדרש להתגבשותה, משכך על פי הוראת סעיף 19 לחוק העונשין, העבירה היא מסוג מחשבה פלילית. מחשבה פלילית משמעה, על פי סעיף 20(א) לחוק העונשין, מודעות סובייקטיבית של העושה לכל היסודות העובדתיים שבעבירה: דהיינו מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה, ראו ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145, 149. עבירת ההריגה היא עבירה תוצאתית, משכך בנוסף לקביעת המחשבה הפלילית יש לקבוע שהעושה היה פזיז בדרגה של אדישות או קלות דעת ביחס לתוצאת המוות. בהקשר זה ראו מאמרו של ד"ר י' קוגלר, "כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין" (המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשנ"ז) עמ' 29-34. על פי מיטב הבדיקה שאני ערכתי, רק במקרה בודד, מן הזמן האחרון הורשע רופא בהריגה תוך כדי מילוי תפקידו, ראו ע"פ 7193/04 ולדימיר יקירביץ' נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 734, 749 (2007) בו אמר בית המשפט העליון כדלקמן: "אנו מורגלים בכך שרופא אשר נשבע את שבועת הרופא מְחַיֶּה ואיננו ממית. לעתים קובעים בתי המשפט כי רופא זה או אחר התרשל. אכן רופא המורשע בהריגת חולה שבטיפולו הוא חסר תקדים בנוף הישראלי". 3. במקרה שבפני - אין ביסוס ואין מקום לקביעה שלמי מהרופאים, כולל ד"ר רייכר, היתה המחשבה פלילית הנדרשת לעבירת הריגה והחומר שבפני שולל מסקנה שבזמן האישפוזים החל מה-14.06.01 ועד ל-20.06.01 מי מהרופאים היה מודע סובייקטיבית לאפשרות התרחשות תוצאת המוות. 4. מהחומר עולה שרופאים שונים טיפלו במנוח, בהעדר כל ראיה לסתור, כגון חוות דעת של קרדיולוג או כירורג, התומכת בטענות הסנגור, עומדת לרופאים חזקת התקינות. החזקה מבססת מסקנה, שהפעולות שנעשו במנוח היו סבירות ומקובלות בעולם הרפואה, כפי שנקבע בחוות הקרדיולוגית שהתקבלה על דעת הנציב, שאותה אני מקבלת כמהימנה ומשכנעת. 5. ביום שחרורו מבית חולים אסותא, נבדק המנוח כעולה מתרשים הא.ק.ג (נספח ח/1) שהסנגור הגיש. הסנגור לא צירף לבקשה סיכום מחלה או תעודת שחרור מבית חולים אסותא לאחר הצנתור הראשון. כשהמנוח התקבל לחדר מיון בבית חולים ברזילי לא היתה התעלמות ממחלתו. אדרבא, נעשו בו בדיקות והוחלט על אשפוזו במחלקה פנימית. שם לבקשת רופאי המחלקה שהשגיחו על המנוח ופנו לד"ר רייכר, הוא נבדק על ידי קרדיולוג. ויום לאחר קבלתו לבית החולים ב- 18.06.01 הועבר המנוח להמשך אשפוז במחלקת טיפול נמרץ לב. ד"ר רייכר אשר סבר מלכתחילה שביצוע צנתור חוזר סובל דיחוי עד ליום 21.06.01. לאחר דיווח נוסף החליט להקדים את הצנתור השני ל- 19.06.01 וביצע אותו ללא כל שיהוי. ניתן לראות בכך מסירות ודאגה מקצועית למנוח. בוודאי שהתנהגות זו סותרת אדישות, לה טוען הסנגור. 6. גם אם אצא מהנחה לכאורית, שהמנוח שוחרר מבית חולים אסותא אחרי הצנתור הראשון ללא מתן הוראות כיצד לנהוג במידה ויחזור ויחוש כאבים, וגם אם הרופאים בבית חולים ברזילי טעו בפענוח בדיקות הא.ק.ג שבוצעו במנוח, וגם אם ד"ר רייכר סבר על סמך דיווחים טלפונים שקיבל מבית חולים ברזילי שניתן לדחות את הצנתור החוזר ליום 21.0601, יש בכך לבסס לכאורה טעות שבשיקול דעת ולכל היותר רשלנות רפואית אך לא מודעות סובייקטיבית למותו של המנוח, שיש בה עבירת הריגה. סוף דבר - משקבעתי שעבירת גרם מוות ברשלנות התיישנה, בהעדר ראיה הסותרת את מסקנותיו של הנציב, ובהעדר ראיה אחרת שמבססת חשד כל שהו לפיו נגרם המוות בגין הריגה, דין הבקשה להידחות, בהתאם להלכה שנקבעה בבג"ץ 535/89 מלכה ריצ'וול נ' כב' שופט בית משפט השלום, פד"י מד(1), 441, עמ' 451-452 לפיה: "אם חוות דעת רפואית מהימנת שוללת מוות שנגרם בעבירה - הרי די בה, כי ניתן בכך מענה לקושיה שעלתה מתוך פניית הגורם היוזם לפי סעיף 19". אשר על כן, הבקשה נדחית ואינני מוצאת לקבל תגובות מהגורמים המפורטים בבקשה. מקרי מוותחקירת נסיבות מוות