רקע עובדתי : התובעת הינה קטינה, ילידת 1995, ביום התאונה הייתה בת כ 5 שנים (להלן : "התובעת"). בתאריך 26.6.00 ביקרה התובעת עם אמה בגן משחקים המצוי בתחומי הנתבעת מס' 1, עיריית עפולה ("להלן "נתבעת מס' 1"). התובעת נפגעה במרפק יד שמאל, כששיחקה במגלשה שהייתה בגן, ובעקבות פגיעה זו הועברה לבית חולים העמק בעפולה. בבית החולים עברה התובעת ניתוח כתוצאה מאבחון שבר במרפק יד שמאל, ואושפזה במחלקת כירורגית ילדים למשך 4 ימים ושוחררה לאחר מכן כאשר הגפה העליונה השמאלית הושמה בסד גבס. לאחר שיחרורה קיבלה התובעת טיפול פיזיותרפי לפי המלצת הרופא המטפל. התובעת הגישה תביעה כנגד נתבעת מס' 1, עיריית עפולה, לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, לטענתה, עקב התאונה שארעה ברשלנותה, כפי הטענה. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד ההורים . הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק . טענות הצדדים : טענות התובעת: בכתב התביעה נטען כדלקמן : כאשר גלשה התובעת במגלשה פגע מרפק יד שמאל באדמה ובהיעדר חול רך נפגעה התובעת באורח קשה. ב"כ התובעת טוען שהנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה ל - 1. למילוי הקטע הסמוך למגלשה בחול רך. 2. לא הציבה במקום שילוט אזהרה מפני הסכנות הטמונות בשימוש במתקני הגן. 3. לא פיקחה/תיחזקה את הגן כראוי במיוחד שציבור היעד הינו ילדים קטנים, דבר המצריך שהאחריות לגביהם תהיה מוגברת . טענות הנתבעת מס' 1 ב"כ הנתבעת טען כדלקמן: הנתבעת מכחישה את כל הטענות שהועלו כנגדה, היא חולקת על נסיבות קרות התאונה, לדידו של ב"כ הנתבעת , התובעת נפלה ממרומי המגלשה, כאשר היא נדחפה ע"י ילד אחר או כאשר חפצה היא להחליף מקומות עם חברתה . באשר לעניין האחריות, הנתבעת מס' 1 טוענת, כי את האחריות במקרה דנן יש להטיל על צד ג' (הוריה של התובעת ), לשיטתה של הנתבעת מס' 1, התרשלה צד ג' 1, אמה של התובעת, במילוי חובת ההשגחה המוטלת עליה כלפי התובעת, בתה. עוולת הרשלנות : עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35 ו - 36 לפקודת הנזיקין כדלקמן : " 35 . רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות , או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות , או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות , שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד הי ה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זה התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג , הרי זו רשלנות , והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36.החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש ושהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". מלשון החוק ניתן להסיק שאין ספק כי למחזיק מקרקעין יש חובת זהירות מושגית כלפי מבקר במקרקעין. ההלכה הפסוקה קבעה בהזדמנויות שונות את קיומה של החובה הנ"ל . לענייו זה ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' . ”הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו, הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצדק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין". מהנ"ל ניתן להבין שבמקרה דנן אכן קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעת מס' 1 לבין התובעת, אולם האם די בקיומה של חובת זהירות זו לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות? בע"א 145/80 כותב כב' הנשיא ברק בפסק דינו את הדברים הבאים: "הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני. 7. כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". האם במקרה דנן קיימת חובת זהירות קונקרטית? במילים אחרות, האם מחזיק מקרקעין (במקרה דנן, גן משחקים) סביר , יכול היה לצפות שילדים שמבקרים בגן עלולים בעת שהם משחקים במתקני הגן ליפול, וגופם עשוי לבוא במגע עם הקרקע, דבר שיגרום לנזק, במידה והקרקע לא כוסתה כראוי? התשובה לשאלה לעיל הינה חיובית, אדם סביר מצפה שבנכס כגון הנ"ל, יינקטו אמצעי זהירות מוגברים, במיוחד לאור העובדה שציבור היעד הינו ילדים קטנים, שיכולתם להעריך את הנזקים העלולים להגרם כתוצאה מפעולותיהם, לקויה היא. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה - כיצד ארעה התאונה. בכתב התביעה טען ב"כ התובעת כלדקמן: ”כאשר גלשה במגלשה פגע מרפק יד שמאל באדמה ובהעדר חול נפגעה במרפק יד שמאל באורח קשה". על גרסה זו חזרה התובעת בתצהיר שהוגש מטעמה. כמו כן בחקירתה בבית משפט זה מיום 16/12/02. לענין זה ראו עמ' 3 שורות 6-4: "אני זוכרת מה קרה לי עם היד, הייתי במגלשה ליד הבית שלנו ונפלתי. המגלשה נמצאת בתמונה שאתה מראה לי, אני נפלתי במגלשה וזו האמת". כמו כן בחקירתה החוזרת מאותו יום (16/12/02) שורה 21: ”אני בטוחה שהפגיעה שלי היא כתוצאה מהנפילה מהמגלשה, לא נפלתי ממקום אחר". עדת התביעה מס' 3 - גב' סלע בתיה, אמה של התובעת, גם היא נחקרה אודות התאונה ובפרוטוקול מיום 16/12/02 היא מעידה באשר לנסיבות קרות התאונה כדלקמן (עמ' 10 שורה 32): ”ראיתי אותה בסוף המגלשה ישובה, אדם מסויים שהוא שם עם הנכדה שלו קראו לי". ב"כ הנתבעת טען, שהתובעת לא נפלה עת שגלשה במגלשה, אלא לדידו, התאונה ארעה בעת שהתובעת נפלה ממרומי המגלשה לאחר שהיא נדחפה בידי ילד אחר, או בעת שחפצה היא להתחלף במקומות עם חברתה. לענין זה העידה גב' אנה שור, עת ההגנה מס' 1 בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 9 , 10: " צעקה הסתובבתי לכוון המגלשה וראיתי ילדה נופלת מהמגלשה. היא נפלה מהחלק העליון של המגלשה". וכשנשאל ע"י בית המשפט לגבי התאונה, גב' שורה ענתה את התשובה הבאה (עמ' 6 שורה 15-15 לפרוטוקול מיום 16/12/02). ”אני חושבת שהילדה נפלה מהחלק העליון של המגלשה כי מקום נפילתה היה בצד של המגלשה. הילדים שלי לא גולשים כי אני לא מרשה להם מאחר והמגלשה זזה כל הזמן". מתשובתה של גב' שור הנ"ל, לשאלת בית המשפט, ניתן ללמוד שגב' שור הסיקה את מסקנת נפילת התובעת ממרומי המגלשה ממקום הימצאותה לאחר הפגיעה, דבר שאינו מתיישב עם התשובה שנתנה גב' שור בעדותה , ומשאיר את עניין עדותה של עדה זו בסימן שאלה. דבר נוסף הוא המילים שהשתמשה בהם גב' שור לשאלת עורך הדין, היא ענתה ראיתי ילדה נופלת ממגלשה, ולשאלת בית המשפט ענתה אני חושבת שהילדה נפלה ... " התרשמות בית המשפט מהעדים ומהעדויות שהובאו בפניו , מובילה למסקנה לפיה יש להעדיף את גרסתה של התובעת, שלא נסתרה , על גרסתה של הנתבעת . אף אם נצא מנקודת הנחה שגרסת הנתבעת היא הגרסה האמיתית, האם הדבר פוטר אותה מאחריות? מעדותה של גב' שור ניתן ללמוד שהמגלשה היתה מסוכנת ואינה ראויה לשימוש. ראו לענין זה עמ' 6 לפרוטוקול שורה 15: ”הילדים שלי לא גולשים במגלשה כי אני לא מרשה להם מאחר והמגלשה זזה כל הזמן". לענין תקינות המגלשה העידו גם כן מטעם התביעה, מר דותן בן ציון ומטעם ההגנה מר יעיש סויסה. לפי עדותו של מר דותן בן ציון - הנדסאי מכונות, עובד במכון התקנים שבדק את המגלשה ב - 19/12/00, הנ"ל העיד בעמ' 14 שורות 18-17: ”המבנה של המגלשה מבחינת המגלשה כמתקן, עומדת בדרישות התקן. כל הבעיה שאני מצביע עליה בחוו"ד זה בעיה של כיסוי פני השטח שהוא חלק מהמתקן". מר יעיש סויסה בעדותו בפני בית משפט זה, כשנחקר לגבי תקינות המגלשה העיד בעמ' 9 שורות 21-13 כדלקמן: ”אתה מציג לפני את ת/2 עד כמה שזכור לי באותו גן ישנו ארגז חול אם אני לא טועה. אתה מציג לפני את ת/3 סביר להניח שאנשים שלנו שמו את ארגז החול כנראה בגלל שהדשא נשחק. הדשא זה דבר תקני וכשהדשא נשחק בעקבות דריכה מרובה, אנו משנים את המצע למשהו תקני אחר. אני לא איש מומחה אבל לדעתי ארגז החול עונה על דרישת התקן. התיקון מתבצע גם בעקבות הביקורת, ויתכן גם בעקבות פניות תושב. מתקני משחק אפשר לבוא ולבקר אותו היום והכל יהיה בסדר ולמחרת זה יתכן שתיווצר בעיה ולכן זה דבר דינמי ולא סטטי". התרשמותי מהעדויות שניתנו לגבי קרות התאונה, נסיבות המקרה, בנוסף לתמונות שהוצגו ( שצולמו יום אחרי התאונה דנן, מצביעות גם ביום צילומן על מצב לקוי, העדר כל אמצעי הגנה במידה ותתרחש תאונה הדומה לתאונה דנן), הינה שהעיריה המחזיקה בגן התרשלה בתחזוקו ולא מילאה את תפקידה כמצופה ממחזיק סביר. מה שחיזק את התרשמותי הינה, העובדה שהעיריה פירקה את המתקנים שהיו בגן זמן קצר לאחר ארוע התאונה, דבר המעיד על מצבו הלא תקין של מתקנים אלו, עניין שלא נסתר בעדויות ובחומר הראיות שהוצגו בפני בית משפט זה. מהנ"ל ניתן להבין, שאין לייחס חשיבות לנסיבות התרחשות התאונה, השאלה שצריכה לעניין הינה, האם אדם סביר היה צריך לצפות שילד יפול מהמגלשה, יפגע בקרקע וייפגע עקב כך, במידה ואין אמצעי הגנה מתאים, אם בשל כך שהתגלש ואם בשל כך שהחליף מקומות עם חבריו. עוצמת פגיעתה של התובעת יכלה להיות הרבה יותר קטנה במידה והמקום היה מתוחזק כראוי ואמצעי הגנה היו מונחים מתחת למגלשה. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי במקרה דנן התקיימו יסודות עוולת הרשלנות וכי הנתבעת נושאת באחריות לנזק שנגרם לתובעת בעקבות התאונה. אחריות צד ג' הנתבעת טוענת כי התאונה ארעה בשל רשלנותם של ההורים, במיוחד צד ג' 1 - אמה של התובעת שלא מילאה אחר חובת ההשגחה המוטלת עליה כלפי בתה. על חובה זו כתב כב' השופט משה רביד בפסק דינו בת.א 1535/96 כדלקמן: ”אשם תורם על הורה מוטלת חובת פיקוח על ילדיו. חובה זו משתנה על-פי נסיבות המקרה: גיל הילד, תנאי השטח, ואופי הסיכון(ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111 , 125; ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו(1) 402, 4051). גן משחקים צופן בחובו סכנות (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית עפולה, פ"ד ל(1) 141, 157). יש בו מגלשות ומתקני משחקים אחרים שניתן להיפגע מהם, במיוחד שמדובר בילד שהיה בעת האירוע בן 7 והוא אינו מסוגל להעריך את הסיכון שבהחלקה על צינור למשטח בטון. סכנה זו ניתן היה למנוע לו אסתר היתה מתלווה לתובע בדרכו לגן המשחקים. מחובתם של הורים לבדוק שמקומות שאליהם הם מרשים לילדיהם הקטינים ללכת הנם בטוחים (ע"א 621/71 נחום קטין נ' עירית ראשון לציון, פ"ד כו(2) 751, 753; ע"א 441/59 אגד (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, נ' אראמי, פ"ד יד 1302, 1304). הייתי מוסיף לדברים הללו שלוש הסתייגויות: שהיקף האחריות משתנה בהתאם לגיל הילד, למקום שאליו הוא הולך ובמידת הסיכון ובהוצאה הנדרשת למנוע את הסיכון (ע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 537,533; ע"א 343/74, עניין גרובנר, עמ' 158 ואילן; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המוקמית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 132-131). נראה לי שבנסיבות המקרה תרומת הרשלנות של אסתר נופלת מבחינה מוסרית מזו של אלה שבנו את המגלשה ותחזקו אותה. אחיושל התובע וילדים אחרים באו תדיר למתקן הגלישה ולמזלם לא נפגעו, חרף הסכנה הגדולה שטמונה בשימוש בה. מצב זה יצר יכל ליצור ציפייה בלבב של אסתר שהגן בטוח. יחד עם זאת, כפי שכבר נאמר גן משחקים יש בו סכנות, אמנם לא כמו כביש סואן או ים, אך אין גם להקל ראש בסכנות שקטין בגילו של התובע אינו יכול להיות מודע להם ואסתר כאם חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית בנסיבות המקרה לתובע". מהנ"ל ניתן ללמוד שעל ההורים אכן מוטלת אחריות להשגיח על ילדיהם, ובמקרה דנן היה מן הראוי שאמה של התובעת תוודא שהמתקן תקין לפני שבתה תעלה לשחק בו. לענין חלוקת האחריות בין הנתבעת לצד ג' ראה ת"א 5598/00: ”ה. נראה לי לנכון להחיל על חלוקת האחריות בין הנתבעות לצד ג' את מבחן האשם התורם המחלק אחריות בין מזיק לניזוק: ... מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על פי המבחן של 'מידת האשמה' הווה אומר, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר שבמקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית יזדקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר... בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע מדוייק, אלא היא מושתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה..." (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק פד"י מ"ג (3) 343, 350-351)". לאור האמור לעיל, נראה לי שיש להעמיד את האשם התורם של צד ג' על 20%. גובה הנזק: מטעם התובעת הוגשה חוות דעת של ד"ר ש. ריינר, בחוות דעת זו קבע ד"ר ריינר לתובעת 10% נכות בגין צלקת מכוערת לפי סעיף ב'/ 1 / 75 ו - 5% נכות בגין הגבלה בכיפוף המרפק השמאלי. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של ד"ר יעקב גורדון, אשר קבע שהשבר במרפק השמאלי התרפא מבלי להשאיר שינויים או הגבלות תפקודיות. בגין צלקת מכוערת במרפק, קבע ד"ר גורדון כי לתובעת נותרה נכות של 10%. פרופ' ש. שטהל אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט ולפי חוות דעתו קבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקת במרפק השמאלי. בפרק הממצאים מציין פרופ' שטהל כדלקמן: ”מרפק שמאל: צלקת באורך 10 ס"מ בחלקה מורחבת. הצלקת אינה רגישה (הדגשה שלי ג.ב.), שתי צלקות קטנות אליפטיות קירבנית לצלקת. תנועות המרפק ישור 15 + זהה לימין, כפוף °125 ימין °135. תנועות סיבוביות (פורנציה וסופינצה) שורש כף היד והאצבעות מלאות, קמיצת אגרוף מלאה, תחושה שמורה. פעילות גידים FPL FDP תקינה. צלום רנטגן מתאריך 25/3/03 מצב לאחר שבר סופרה קונדי לארי, השבר מחובר היטב ובציר טוב. אין פגיעה במיפרק במרפק". בפרק הסיכום ומסקנות מציין פרופ' שטהל: ”... נפגעה במרפק ידה השמאלית הלא שולטנית... ... אובחנה כסובלת משבר סופרה קונדילארי בעצם הזרוע... המהלך הבתר נתיחי אופיין בסימנים לפגיעה עצבית בעצב ANT INTERO SSEOUS ... תפקוד העצב התאושש וכעת אינה נמצאת בכל טיפול או מעקב". בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר ריינר המומחה מטעם התובעת מציין פרופ' שטהל: ”ד"ר ריינר כותב בחוו"ד כי נמצאה צלקת מכוערת ורגישה למימוש וכן הגבלה בכיפוף (°95) ובפרונציה (°10-) חוות הדעת נכתב בפרק זמן של פחות משנה מהפציעה. ידועה כי תפקוד המרפק ושפור בטווחי תנועה בעקבות שבר ונתוח יכולים להתארך אצל ילדים לתקופה של שנה ויותר (הדגשה שלי - ג.ב.). האורטופד שבדק את הילדה (ד"ר בור) כחודש לפני כתיבת חוות הדעת, מצא טווחים טובים מהטווחים שנמצאו ע"י ד"ר ריינר". פרופ' שטהל מציין, כי בבדיקה שהוא ערך לתובעת שהינה המאוחרת יותר מבין כל הבדיקות: "לא מצאתי כל הגבלה בפרונציה ומידת ההגבלה בכיפוף היתה °10 בהשוואה ליד הנגדית. השיפור הוא תוצאה של חלוף הזמנים שבין מועדי הבדיקות. תקנות המל"ל מקנות נכות של 10% במקרה של הגבלה בכיפוף ל - °90 ו - 0% במידה ויכולת הכפיפה היא מעבר לכך. מידת הכפיפות שמצאתי היא °120 ולכן אינה מזכה באחוזי נכות. בגין הצלקה אני קובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 75(1) לתקנות המל"ל ( צלקת מכערת ומכאיבה - ג.ב.)". מכאן שעל פי חוו"ד של פרופ' שטהל, הנכות בגין הצלקת שנותרה אצל התובעת, היא 10% , בעוד שבגין בעיית הכפיפה, מדובר בפגם שאינו מותיר נכות כפי שצויין לעיל. הנכות בגין הצלקת הינה בעיקרה נכות אסתטית, אף אם אין המומחה מציין זאת מפורשות בחוות דעתו, והפגם בכפוף איננו מותיר נכות. יחד עם זאת, אינני רואה לנכון שלא לפסוק לתובעת פיצוי כולל בגין הפגיעה בכושרה להשתכר בשל הנכות והפגם שנותרו בה כפי חוות דעתו של פרופ' שטהל ומנגד, חישוב אקטוארי של הפסד כושר ההשתכרות על פי אחוזי הנכות, יש בו משום עיוות רב ואיננו משקף נאמנה את הנזק האמיתי שנגרם לתובעת. בנסיבות העניין, בהתחשב במהות הפגמים שנגרמו לתובעת, ובהתחשב בגילה הצעיר והאפשרויות שיהיו פתוחות לפניה בהגיעה לגיל בגרות להשתלב בשוק העבודה, נראה לי כי סכום גלובלי של 30,000 ₪ יש בו די והותר כדי לפצות את התובעת בגין אב נזק זה. כאב וסבל: התובעת נפגעה במרפק יד שמאל, פגיעתה היתה פגיעה קשה שהצריכה ניתוח ואשפוז למשך 4 ימים, היא שוחררה כשידה מושמת בגבס ולאחר הסרת הגבס עברה טיפולים בתחום הפיזיוטרפיה והריפוי ועיסוק. אין ספק כי מדובר בארוע קשה שגרם לכאב וסבל במיוחד לאור גילה הצעיר של התובעת, על כן נראה לי לנכון לפצותה בגין אב נזק זה בסך 30,000 ₪. עזרת צד ג': באשר לעזרת צד ג', בהתחשב במידת הסיוע שנזקקה לו לאחר התאונה ולאור גילה הרך, נראה נכון בעיני לפסוק סכום גלובלי בגין אב נזק זה סך של 5,000 ₪. סך כל נזקה של התובעת אם כן, מגיע לסך של 65,000 ₪. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 65,000 ₪ תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת כדלקמן: חוו"ד של ד"ר ריינר סך של 2,200 ₪, נכון ליום 28/1/01. חוו"ד מכון התקנים סך של 1,400 ₪ נכון ליום 7/11/00. אגרת התביעה. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצוע כל תשלום ותשלום. נוסף לכל האמור לעיל, תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בשעור 20% מסכום הנזק המפורט לעיל בתוספת מע"מ כחוק. כל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, רשאית התובעת לנקוט בהליכי הוצל"פ לשם גבייתם. באשר להודעה לצד שלישי, ולאור הקביעה לעיל, אני מחייבת את צדדי ג' יחד ולחוד לשפות את הנתבעת בגין הסכומים שחוייבה לשלם לתובעת לרבות ההוצאות בשעור 20%. בנוסף ישאו הצדדים השלישיים בהוצאות המודיעה בגין משלוח ההודעה דנן בגין האגרה ששולמה, וכן שכ"ט עו"ד בשעור 20% + מע"מ מסכום שנפסק לטובת המודיעה. הסכומים שנפסקו לתובעת, למעט ההוצאות, יושקעו בתכנית לטובת התובעת הקטינה עד הגיעה לגיל 18, ועל ב"כ התובעת להגיש לאישורי את התכנית המוצעת להשקעת כספי הקטינה כאמור. ניתן היום ט' בחשון, תשס"ד (4 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ג'אדה בסול, שופטת תאונות בגני שעשועים ופארקיםניתוחמרפקשבר