אחריות לתאונה בחצר בית ספר כללי 1. תביעה בגין נזקי גוף שארעו לתובע לטענתו בתאונה מיום 27.7.80 אשר אירעה בעת שהתובע שיחק כדורגל בחצר בית הספר הממלכתי (א) בדיר חנא. התובע יליד 1973. התובע נפגע במרפקו השמאלי. 2. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת מומחה רפואי בתחום האורתופדיה ד"ר י. גורדון אשר קבע כי נותרה לתובע נכות רפואית אורתופדית צמיתה בשעור של 33.5% ולאחר הפעלת תקנה 15 נכות בשעור 50%. 3. התובע נבדק על ידי מומחה רפואי בתחום האורתופדיה מטעם הנתבעים, פרופ' שטיין אשר קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשעור של 10% בעקבות התאונה. 4. מונה מומחה רפואי בתחום האורתופדיה מטעם בית המשפט, ד"ר י. פישמן אשר קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום האורתופדיה בשעור של 20% בגין הפגיעה במרפק וכן נכות בשעור של 5% בגין צלקות באיזור המרפק. 5. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. אדון להלן בשאלת האחריות. במידה ואמצא כי מוטלת אחריות על הנתבעים או מי מהם, אמשיך לדון בשאלת הנזק. האחריות לתאונה 6. התאונה ארעה בעת שהתובע היה כבן 7. בעדותו מיום 17.2.98 תיאר התובע את התאונה כדלקמן (פרו' 17.2.98, עמ' 2 ש' 17 עד 21): "התאונה היתה בחצר בית הספר. התאונה היתה בחודש יולי 80 באותו זמן למדנו שם שיעור נוספים להשלמת החומר. היינו בהפסקה שחקנו כדור, משהו מהילדים הביא כדור, ושיחקנו כדורגל, רצתי כשרצתי נתקלתי בחור ונפלתי כי החור היה כל כך עמוק. כשנפלתי ראיתי שמסביב יש חורים וסדקים ואבנים והגדר היתה שבורה המגרש היה במצב גרוע. המגרש היה מאספלט. חלק מהילדים מהכיתה שיחקו איתי באותו זמן. נפגעתי ביד שמאל". ובהמשך (ש' 26 עד 28): "לא קבלנו מאף אחד שום הוראות בקשר למשחק. לא הזהירו אותנו או מנעו מאיתנו לשחק. קבלתי מכה במרפק של יד שמאל. לפני המקרה לא הייתי מאשפז בבית החולים". 7. יאמר מיד כי אין ולא יכולה להיות כל טענה המופנית לעצם עריכתו של משחק כדורגל והאפשרות של פגיעה במהלך משחק כזה הינה בבחינת סיכון רגיל ואינה גוררת כלשעצמה חיוב בנזיקין. הטענה שיש לדון בה כאן היא האם התובע הוכיח את נסיבות נפילתו הנטענות, והאם הוכיח כי יש בנסיבות אלו כדי להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעים או מי מהם. שתי שאלות ראשונות עולות בהקשר זה. ראשית, יש לשאול האם הוכיח התובע בכלל כי נפל בנסיבות הנטענות על ידו, היינו במהלך משחק כדורגל במגרש בית הספר, וזאת במהלך חופשת הקיץ. בהקשר זה יש להכריע האם הוכחה טענת התובע כי שיחק במגרש בית הספר, אף שהיתה זו חופשת הקיץ, כיוון שנכח שם לצורך קבלת שעורי עזר. בנוסף, יש לשאול האם הוכיח התובע כי מצב המגרש בבית הספר, בשנת 1980, היה מוזנח ורעוע. אדון להלן בשאלות הנ"ל. מצבו של המגרש 8. לעניין מצבו של המגרש הוגשו תמונות ת/1 עד ת/3 שצולמו על ידי אביו של התובע בשנת 1993. כמו כן הוגשו במסגרת ראיות הזמה תמונות שצולמו בשנת 1998. התובע ביקש להציג צילומים שהגושו בשעתו בת.א. 1437/87 בימ"ש מחוזי נצרת, אולם אף שנשלחה הזמנה לעדות התיק לא הוצג לפניי ובבירור שערכתי במזכירות ביהמ"ש נמסר לי כי התיק בוער. 9. לעניין מצבו של המגרש התובע העיד בחקירתו הנגדית (פרו' 17.2.98 עמ' 4 ש' 20 עד עמ' 5 ש' 6) כדלקמן: "את התמונות אבי צילם, בערך 10 שנים לאחר התאונה. לא הלכתי איתו כשהוא צילם. אמרתי לו שיצלם כמה תמונות מהמגרש. כשאתה מפנה אותי לת1/ אני לא זוכר בדיוק איפה נפלתי. נפלתי קרוב לגדר הכי קרוב לגדר שם היו חורים ואבנים. זה לא היה חור גדול כמו תעלה אבל חור שנתקלתי ברגל. בעומק של 7 - 8 ס"מ. זה היה בצד ימין של הגדר בת1/, אני לא זוכר בדיוק איפה נפלתי. אני לא יכול להראות לך בת1/ בדיוק איפה נפלתי כי אני לא זוכר. ת2/ תמונה ראשונה הגדר שנראת לפני הבתים ומכונית לבנה זו הגדר. נפלתי ליד הגדר לא זוכר בדיוק איפה. אחרי הנפילה בקרתי הרבה במגרש. למדתי בבית הספר עד כיתה ו'. לא זוכר מה אורך המגרש היה 50 - 60 מ' בערך. נפלתי בערך באמצע. שמים אבן של השערים בקצה של המגרש 2 אבנים רחוקות מהגדר, אני מדבר על הגדר מאבן ורשת. זה היה בערך באמצע. שיחקנו כדורגל עם 2 קבוצות השערים היו מסומנים באבנים. האבנים היו במרחק כמה מהגדר. לא זוכר בדיוק איפה היו מונחים האבנים. אני מסמן על ת1/ בערך איפה היו האבנים של השער. בת2/ תמונה ראשונה אני מסמן שער אחד השני מחוץ לתמונה. ליד הגדר לא היה לי מה לחפש שחקתי עם החברים שלי. הייתי במרכז של המגרש לא מאחורי השערים. גם בגדר בצד לא היה לי מה לעשות. לא יודע למה לא הלכתי עם אבא כשהוא צילם אולי לא הייתי בבית. אני אמרתי לאבא לצלם את הצילומים. אמרתי לו שזה בשביל המשפט. לא הלכתי איתו כי לא הייתי יודע באיזה מקום בדיוק זה קרה. בת3/ תמונה ראשונה זה הגדר. אמרתי לו שיצלם איפה המגרש. אמרתי לו שיצלם מה שלא בסדר במגרש ומסביב למגרש". 10. מטעם התובע העיד מר חוסן סאהר שלמד עם התובע באותה כיתה במועד הרלוונטי לתביעה (פרו' 17.2.98 עמ' 7 ש' 24 עד עמ' 8 ש' 4) כדלקמן: "התאונה היתה בחצר בית הספר. היו לנו שיעורי השתלמויות שיעורים נוספים. יצאנו להפסקה שיחקתי במגרש בחצר בית הספר. שיחקנו תוך כדי ריצה התובע נפל תוך כדי ריצה, הלכנו ביחד למקום והבחנו שיש שם חור בור באספלט של החצר, הבחנו שהוא נתקע בבור ונפל. היו גם כמה אבנים מסביב לבור. מגרש היה מוזנח לא מטופל, היה שכבת אספלט של 2 ס"מ לא יותר. היו סדקים. כשאתה מראה לי תמונות אני מראה שהמגרש נמצא בת1/, רואים שהתמונות צולמו מאוחר יותר, המצב כאן מצויין יחסית. אחרי שנפל רצנו אליו, אני לקחתי אותו לבית, אמא שלו היתה שם ואמרתי לה שהוא נפל בבית הספר. אחר כך אני לא יודע מה היה. אף אחד לא אמר לנו מה מותר לנו לעשות ומה אסור לנו לעשות. כששחקנו לא היה לידינו מבוגר". 11. מטעם הנתבע 1 העיד מר סאלח חלאילה שהיה מנהל בית הספר בתקופה הרלוונטית ועד היום. לגבי התמונות ת/1 ות/3, העד העיד כי הן משקפות את מצב המגרש גם בשנת 1980, (ראה פרו' 2.12.98 עמ' 3,4). עם זאת העד העיד כי המגרש נבנה אחרי שנת 1976 וכאשר נשאל "מאז שהמגרש הזה נבנה, נעשו שם איזה שיפוצים או תיקונים במהלך הזמן?" השיב "המגרש היה תקין כל הזמן, לא היה צורך בתיקונים". שם, עמ' 5 ובעמ' 6 : "ש. אתה רוצה להגיד לי שבמשך בערך 15 שנה המגרש האספלט נשאר אותו דבר? ת. כן". 12. מטעם הנתבע 1 העידה הגב' סומיה חלאילה שהיתה מורה בבית הספר במועד הרלוונטי. העדה העידה כי מצב החצר בבית הספר היה תקין כל הזמן ולא היו ליקויים. 13. מטעם התובע העיד גם מר חטיב סלים, ששימש כמנהל מח' החינוך במועצה מקומית דיר חנא. בחקירתו הנגדית של העד, הוצגה לפניו התמונה ת/1 ונשאל "האם זה היה המגרש גם בשנת 80"? העד השיב: "פחות או יותר כן. אולי עברו עליו תיקונים". פרו' 13.7.99, עמ' 36. 14. עולה מהראיות כי אכן מדובר במגרש מוזנח, עם ציפוי אספלט פגום, וכי כזה היה מצב המגרש גם בשנת 1980, כפי שעולה מעדויותיהם של מר סאלח חליאילה ומר חטיב סלים. עדים אלו אישרו כי בשנת 1980 היה מצב המגרש כפי שהוא נראה בת/1, היינו כפי שהיה בשנת 1991, ומתמונות ת/1-ת/3 עולה כאמור כי מצב המגרש רעוע ומוזנח. נקודה זו בעדות התובע הוכחה איפוא. האם התובע הוכיח כי נפל בחצר בית הספר במהלך משחק כדורגל 15. כאמור, התובע העיד כי התאונה ארעה בחודש יולי 1980, במהלך חופשת הקיץ, כאשר התקיימו שעורי עזר בבית הספר. עד התביעה מר חוסן סאהר העיד אף הוא על כך. 16. מנגד, העידו עדי הנתבעת 1, מר סאלח חלאילה והגב' סומיה חלאילה, כי מעולם לא התקיימו בבית הספר במהלך הקיץ שעורי עזר או פעילויות אחרות של בית הספר. המנהל העיד כי "בחופשת הקיץ בית הספר היה סגור לא היו שום פעילויות בבית הספר". העד העיד כי חופשת הקיץ מתחילה ב-1 ביולי, והעיד כי בית הספר סגור בחופשת הקיץ. מתקיימות פעילויות על ידי המועצה אולם מחוץ לתחום בית הספר (פרו' 2.12.98 עמ' 2). העד העיד כי לא קיבל דיווח על התאונה. גב' סומיה חלאילה, שהיתה כזכור מורה בביה"ס במועד הרלוונטי, העידה כי אף פעם לא היו במהלך הקיץ שיעורי השלמה לתלמידים בבית הספר (שם, עמ' 19). 17. התובע העיד כי רק באותה שנה בה ארעה התאונה התקיימו שעורי עזר בחופשת הקיץ (פרו' 17.2.98, עמ' 3): "לא כל קיץ הלכתי לשעורי עזר, רק כשהיה לנו להשלים חומר. בכיתה ג' לא היו שיעורי עזר בקיץ. בכיתה א' לא היו, בכיתה ד' בקיץ לא היו, בכיתה ה' לא היו , בכיתה ו' לא היו. רק בכיתה ב' בקיץ היו שיעורי עזר". גם אבי התובע העיד כי רק בשנה אחת קיבל התובע שעורי עזר (שם, עמ' 6): "לא כל שנה הוא קיבל שיעורי עזר. בכיתה ב' קיבל ובשנה אחר כך קיבל עזרה בבית. בפעם הראשונה שקיבל שיעורי עזר פעם היחידה זה היה בקיץ בין כיתה ב' לכיתה ג'. אני לא זוכר היום מי ארגן ולמה שלחתי אותו. אני לא יודע אם זה היה מטעם משרד החינוך או המועצה". 18. התובע לא זכר מי היתה מורתו בכיתה ב' (ראה שם, עמ' 3). 19. מטעם התובע העיד גם חטיב סלים ששימש כמנהל מח' חינוך במועצה מקומית דיר חנא. עד זה נשאל "האם ידוע לך אם נעשתה ואם כן איזה פעילות בבית הספר במשך השנים בתקופת הקיץ?" והשיב: "המועצה מארגנת בבית הספר פעילות לא פורמלית. לאותו מקרה אני לא זוכר שבאותה תקופה היתה פעילות. באופן כללי יש פעילות". פרו' 13.7.99, עמ' 35. ובחקירתו הנגדית (שם, עמ' 36) השיב: "ש. ציינת שבמהלך חופשת הקיץ המועצה ארגנה פעילות בחצר בית הספר, אתה יודע שהמועצה או משרד החינוך ארגנו בשנת 80 פעילות? ת. אני לא יודע. ש. אני אומרת לך שמשרד החינוך מעולם אינו מארגן פעילות בחופשת הקיץ? ת. זה נכון. ש. מי מאשר פעילות לא פורמלית בבית הספר? ת. בדרך כלל המועצה. ... ש. התובע טוען שהיה במסגרת לימודי קיץ לימודי עזר, אומר מנהל בית הספר כי לא היה דבר כזה, מה ידוע לך על זה? ת. לא ידוע לי על כך". 20. עולה מהראיות בבירור כי התובע או הוריו לא הודיעו על התאונה לנתבעים, אלא בעצם הגשת התביעה בשנת 1993 (בביהמ"ש המחוזי בנצרת), היינו כ-13 שנה לאחר האירוע. אביו של התובע נשאל בעניין זה והשיב (שם, עמ' 6): "לא הודעתי למנהל כי לא ידעתי שהבן הגיע למצב כה קשה וכן הייתי עסוק בעבודתי. המנהל לא ידע על זה בגלל שאני הזנחתי את המקרה עד שהבן גדל. לא ידעתי על ביטוח תאונות אישיות. למחנכת לא סיפרתי, לא הודענו לאף אחד בבית הספר. אם בני אמר שהודענו למחנכת הוא היה ילד קטן והוא לא יודע". יצויין כי אכן התובע מסר בתשובות לשאלון בתשובה לשאלה מס' 26 כי "דיווח למחנך" על האירוע, אולם לא מסר פרטים נוספים לגבי כך, נ/1. 21. עד התביעה מר חסן סאהר העיד כי נמסרה הודעה למחנכת (שם, עמ' 8): "לא היה לי זמן להגיד למחנכת התלמידים האחרים אמרו. זה בטוח שהם אמרו". עדות זו אין לייחס לה משקל של ממש בין בהיותה עדות שמועה ובין בהיותה עדות סברה. התובע בתשובות לשאלון השיב כי "דיווח למחנך" ומסתבר כי מדובר במחנכת, ומכל מקום האב עצמו הכחיש כי נמסרה הודעה למישהו מבית הספר, אפילו אם כך העיד הבן. 22. הנתבעות טוענות כי העובדה שהתביעה הוגשה באיחור כה רב - 13 שנה לאחר האירוע - מבלי שניתנה להן כל הודעה קודמת על האירוע, מטילה על התובע נטל כבד מהרגיל להוכיח כי אכן גרסתו נכונה. אין זה מדוייק לומר כי הנטל על התובע כבד יותר, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לא נמסרה כלל הודעה על התאונה בסמוך למועד הארוע, וכי ההודעה היחידה על התאונה היתה בעצם הגשת התביעה, כ-13 שנה לאחר האירוע. עובדה זו פועלת לדעתי להחליש במידה רבה את גרסת התובע, בדומה לאופן שבו מקלישה כבישת העדות את משקלה. ההסבר שמסר האב לאי מתן ההודעה - "הזנחתי את המקרה", אינו מספק כשלעצמו. מדוע הזניח? על כך הוא משיב: "לא ידעתי שהבן הגיע למצב כה קשה וכן הייתי עסוק בעבודתי". אלו אינם הסברים שיש בהם כדי להוות הסבר משכנע לכבישת ההודעה על התאונה באופן שניתן יהיה להתעלם מהכבישה וליתן לעדות משקל רגיל. כבודם של ההסברים הנ"ל במקומם מונח, אולם האפקט של הכבישה, החלשת גרסתו של התובע - לא נשלל על ידי הסברים אלו. 23. בנסיבות אלו, יש חשיבות רבה לשאלה האם הוכיח התובע את טענתו כי נכח בחצר ביה"ס בגלל שעורי עזר דווקא. התובע יכול היה לטעון כי נכח בחצר ביה"ס כיוון שהשער היה פתוח, כיוון שהוא וחבריו נהגו לשחק שם בימי החופש וכו'. אולם לא זו היתה טענתו של התובע, אדרבא הוא העיד כי בשנים בהן לא נטל שעורי עזר לא שיחק בחצר ביה"ס, אלא ליד ביתו. ראה פרו' 17.2.98, עמ' 5,3. 24. לאחר ששקלתי את מכלול העדויות, הראיות וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל שעליו, ולא הוכיח כי בקיץ 1980 נערכו בבית הספר שעורי השלמה וכי בשל כך נכח במועד התאונה בחצר בית הספר. 25. עדי הנתבע 1 הכחישו שבבית הספר התקיימו שעורים בחופשת הקיץ, ומדובר בעדים שמכירים היטב את בית הספר ופעילותו. גם עד התובע מר חטיב סלים לא היה מסוגל להעיד במפורש ובבירור כי אכן באותה תקופה התקיימו בביה"ס שעורי השלמה בקיץ. ככלל, עדי הנתבע 1 אינם כשלעצמם בעלי ענין בתוצאת המשפט, ולא ראיתי מקום לחשוד או להניח שעדותם בנקודה זו אינה אמת. 26. התובע מצידו לא הביא ראיות מספיקות להוכיח את טענתו שאכן התקיימו שעורי עזר בקיץ באותה שנה. עצם הטענה שמדובר בשנה אחת ויחידה היא בעייתית; מעבר לכך, התובע לא הזמין מורים שלימדו בשעורי עזר, אף לא זכר את שמותיהם, התובע לא זימן תלמידים נוספים שהשתתפו בשעורי העזר מלבד העד מר חוסן סאהר. 27. בהקשר זה יש לשוב ולהתייחס לעובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב, מבלי שניתנה כל הודעה בזמן אמת לנתבעים. עובדה זו שוללת מהנתבעים את יכולתם להתגונן כראוי בפני התביעה וכאמור עצם ההשתהות, ללא הסבר מניח את הדעת, פועלת להקלשת גרסתו של התובע. השווה: ת"א (ירושלים) 1041/96 שרוני נ' גבאי ואח', תק-מח 99(3),2035. בנסיבות אלו, אף כי נטל ההוכחה המוטל על התובע אינו משתנה כפי שציינתי קודם, הרי לעיצומן של הראיות שומה עליו להביא כמות נכבדה של ראיות שתגבר על אותו קושי ראשוני הנובע מחלוף הזמן. על התובע להתגבר הן על הספק שמטיל השיהוי בעצם נכונותה של הגרסה (ראה ת"א (ירושלים) 1041/96 הנ"ל) והן על החוסר הראייתי שנגרם כתוצאה מחלוף הזמן והטשטשות העובדות, הזכרון, והראיות. בנסיבות אלו, עצם ההעדה בעל פה של התובע, אביו, וחברו, לא די בה, מה עוד שעדים אלו לא ידעו למסור פרטים נוספים ומדוייקים יותר על שעורי העזר מלבד עצם ציון העובדה ששעורים אלו התקיימו בקיץ. 28. יש לציין עוד כי גם במסמכים הרפואיים שהוגשו אין כל אזכור לכך שהתובע נפגע עקב נפילה בחצר בית הספר. 29. התוצאה מהאמור לעיל היא שהתובע לא הוכיח את גרסתו העובדתית לגבי נסיבות התאונה שארעה לו, היינו הוא לא הוכיח שנפגע בחצר בית הספר. טענת התובע שנפגע בחצר בית הספר כרוכה באופן הדוק ופוזיטיבי בטענתו ששהה שם עקב כך שקיבל שיעורי עזר בחופשת הקיץ; משנמצא כי התובע לא הוכיח כי שהה בחצר בית הספר בחופשת הקיץ עקב כך שקיבל שעורי עזר, נופלת גרסתו העובדתית כולה. יש לשוב ולהזכיר כי מלכתחילה גרסת התובע נמצאת במעמד מוחלש בגלל ההשתהות בהגשת התביעה ולאחר שלא ניתנה לנתבעים כל הודעה על התאונה בזמן אמת ולמעשה לא ניתנה להם כל הודעה על התאונה עד הגשת התביעה בשנת 1993, כ-13 שנה לאחר המקרה. לפיכך, משנקבע כי עובדה מהותית וחיונית לגרסת התובע - קיומם של שעורי עזר בקיץ - לא הוכחה, מתמוטטת כאמור גרסתו העובדתית של התובע. 30. על יסוד האמור לעיל התובענה נדחית על הסף ואין צורך להוסיף ולדון בשאלת האחריות הנורמטיבית ובשאלת הנזק. כיוון שהתביעה נדחתה בעיקר בשל כך שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה שעליו, בין השאר בשל חלוף הזמן הרב מאז התאונה, ובהתחשב בכך שהתובע היה קטין בעת התאונה, איני עושה צו להוצאות וכן אני מורה כי ינתן פטור מיתרת אגרה. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים. דינה מויאל , שופטת דיני חינוךתאונות בבית ספרחצרבית ספר