האם גן ילדים בבית משותף מהווה מטרד לשכנים ? להלן פסק דין העוסק בנושא: פסק דין רקע עובדתי: מונחת בפני תביעה בגין עוולת המטרד ליחיד. המדובר בבית משותף בו מתגוררים התובעת ונתבע 2. התובעת הינה בעלת הזכויות בדירה בה היא מתגוררת. הנתבע 2 הינו בעל הזכויות בדירה בה הוא מתגורר ובעל זכויות במשותף עם הנתבעת 1 בדירות נוספות בבניין, וזאת בזמן הרלבאנטי לתביעה. הנתבעים הפעילו ביחד בדירה הסמוכה לדירת התובעת את גן הילדים "גן רעות". פעילותו של גן רעות הופסקה בשנת 2004. בנוסף הפעילו הנתבעים גן ילדים נוסף בבניין. טענות הצדדים: טענות התובעת: לטענת התובעת, הנתבעים תפסו חזקה ייחודית בכל שטחי הרכוש המשותף הסמוכים לדירות 1 ו- 2 שבקומת הקרקע והקימו סככות ללא היתר, לצורך הפעלת שני גני הילדים. הפעלת הגנים מהווה מבחינתה של התובעת ,שגרה בצמוד לדירה שבה ממוקם גן רעות, מטרד, עקב הרעש וההמולה הבלתי פוסקים. בהחלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה שניתנה ביום 13.3.02 נקבע, כי בדירה הסמוכה לדירת התובעת ובחצר הקדמית של הבניין לא תתקיים פעילות של גן ילדים. החלטה זו אושרה בפסק דינה של כב' השופטת צפורה ברון מיום 18.3.04. למרות זאת המשיכו הנתבעים להפעיל את שני גני הילדים במתכונת הקודמת, לרבות הפעלת גן רעות בדירה הסמוכה לדירת התובעת. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים, כי הרכוש המשותף חולק בהסכמה בין כל בעלי הזכויות בבניין. התובעת עצמה תפסה חזקה יחודית בחלק מן הרכוש המשותף. עוד הם טוענים, כי בסמוך לבניין ובצמידות לו ממוקם בית ספר ומגרש חניה רחב ידיים. הנתבעים מוספים וטוענים, כי גני הילדים לא יצרו מטרד במקום. גני הילדים פעלו במקום בטרם רכשה התובעת את דירתה, ודבר קיומם של גני הילדים במקום היה ידוע לה מלכתחילה. דיון: בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נאמר: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". המלומד דוד קרצ'מר מנתח את עוולת המטרד ליחיד באופן הבא: "ניתוח הגדרת העוולה מראה שיש בה שלושה מרכיבים: צורת התנהגותו או פעילותו של הנתבע: סעיף 44 מכיר בשלוש צורות התנהגות או פעילות אפשריות - שאדם יתנהג בעצמו, ינהל את עסקו או ישתמש במקרקעין התפוסים בידו; מהות האינטרס של התובע: שימוש סביר במקרקעין או הנאה סבירה מהם; מהות הפגיעה באינטרס המוגן: הפרעה של ממש. ברור שמרכיבים אלה - ובמיוחד המרכיב השני והשלישי - שלובים זה בזה. מהי הפרעה של ממש, למשל, תלויה בשאלה מהי ההנאה מן המקרקעין הנחשבת כסבירה" (דוד קרצ'מר, מטרדים, דיני נזיקין - העוולות השונות, בעריכת גד טדסקי, עמ' 41). עלינו לבדוק, איפוא, האם במקרה שבפנינו אכן התקיימו יסודותיה של עוולת המטרד ליחיד. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעים ניהלו שני גני ילדים בדירות שבהן החזיקו בבניין, כשהאחד מהם - גן רעות - התנהל בדירה הצמודה לדירת התובעת. אין כל ספק שניהול גן ילדים בדירה הצמודה לדירתו של אדם עלול להפריע לאותו אדם. השאלה אותה יש לבדוק, האם קיומו של גן הילדים אכן גרם ל"הפרעה של ממש", שקיומה הינו תנאי הכרחי לקיומה של העוולה. בע"א 44/76, אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פד"י ל(3)785, 794-797, נאמר: "סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נוקט לשון 'הפרעה של ממש' בתארו מידתה של הפרעה של פלוני לשכנו, שהיא מיסודותיה של עוולת המטרד ליחיד. 'הפרעה', משמע כי קיומה, מידתה ועצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר. מכאן, כי הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בביצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להימנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בביצוע מטרד. ... מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם. אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן. בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי, כמובא ב- Restatement: ‘The question is not whether a reasonable person in the plaintiff's or defendant's position would regard the invasion as un- reasonable, but whether reasonable persons generally, looking at whole situation impartially and objectively, would consider it the unreasonable’ (Restatement, Torts, 826, comment b). טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם (ע"א 436/60, , הנ"ל). אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין, השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים. מתחייבת על-כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר ואינו מגיע כדי 'הפרעה ממשית'. ... אחריות בנזיקין עולה רק מקום בו הפגיעה או הסיכון עולים על מה שהאדם נדרש לשאת בו, בנסיבות הענין : סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים ... אם ההפרעה הנגרמת לאדם היא כה ממשית, עד שהיא פוגעת בנוחות הפיזית ובקיום אנושי הוגן בהתאם להשקפה המקובלת והמפוכחת של בן חברתנו הרגיל - הרי תוצאתה היא מעשה עוולה. מי שגר בעיר אמנם אינו יכול לדרוש כי מעטה שתיקה ושלווה יקיפוהו בכל עת, אך מאידך-גיסא גם אין ספק ספיקא כי רעש תעשייתי חזק ומתמיד, עשרים וארבע שעות ביממה, המגיע לחדר השינה של פלוני, אינו בגדר התופעות החייבות להיסבל". ומן הכלל אל הפרט. לתובעת אינטרס לנהל חייה בביתה בשקט ובשלוה. אמנם מדובר בדירת מגורים הנמצאת בבית משותף, אך אין בכך כדי לשלול את זכותה של התובעת לחיים שקטים ברמה סבירה ומקובלת באזור בו מצוי ביתה. ברור שנוכחותם של ילדים רבים בבניין מגורים, בשעות היום בכלל ובשעות האמורות להיות שעות מנוחה בפרט - יש בה כדי לגרום לרעש והמולה. השאלה היא, האם רעש זה מגיע לכדי הפרעה של ממש, הפרעה מוחשית שאיננה הפרעה קלת ערך, לשימושה הסביר של התובעת בדירתה ולהנאתה הסבירה ממנה. הנטל להוכיח קיומה של הפרעה ממשית מוטל על התובעת, ויש לבדוק, האם נטל זה הורם על ידה. בעניין זה נמנעה התובעת מלהביא ראיה כלשהי למידת הרעש שהיתה קיימת במקום. אין כל ספק, כי רעש שאינו נחשב להפרעה של ממש בשעות הבוקר, עשוי להוות הפרעה של ממש בשעות המנוחה. התובעת לא הביאה כל ראיה לקיומו של רעש בשעות המנוחה. יתירה מכך, התובעת הודתה, כי עורך דינה מנע ביצוע בדיקת מומחה, אשר הובא למקום בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי במסגרת הליכים אחרים שהתנהלו בנוגע לגן הילדים (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 10-21). לשאלה, האם סוכלה הבדיקה על ידי עורך דינה של התובעת בשל תוצאות הבדיקה, שהצביעו על העדר רעש, השיבה התובעת "אין לי מושג" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 21). זאת ועוד, העדה מטעם התובעת, גב' שולה ציטיאט, ציינה, כי התובעת כלל לא התנגדה לקיומו של גן הילדים (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 5-6). בבחינת הדברים יש להשתמש במבחן אובייקטיבי, תוך שמיקום דירת התובע יילקח בחשבון. במסגרת זו יש לבחון, מהי הנאה סבירה של אדם מדירת מגוריו, הנמצאת בבית משותף באזור מגורים, והאם קיומו של גן ילדים באחת מדירות הבניין יש בה כדי לסכל הנאה זו. קיומם של גני ילדים בסביבת מגורים איננו דבר החורג מן המקובל. בעת"מ (תל-אביב-יפו) 14/98, אוסקר ואח' נ' לוריא, תק-מח 1998(2), 29828 ,עמ' 29835, נאמר בעניין זה: "אין חולק כי הקמתם של פעוטונים ומסגרות חינוך לילדים רכים בשנים מהווה אינטרס ציבורי ראשון במעלה במציאות החיים המודרנית". כל עוד אין הרעש הנגרם מקיומו של גן הילדים חורג מן הסביר, נראה כי קיומו לא יהווה בהכרח מטרד לשכנים שמסביב. קיומו של רעש החורג מן הסביר לא הוכח על ידי התובעת. תקדים מעניין בעניין ניהול גן ילדים בבניין מגורים נמצא בפסק דינו של כב' השופט ש.ז. חשין בע"א 152/58, פישל נ' יואל, פד"י יג 309. בפסק הדין שם נקבעו תנאים להפעלת גן ילדים, אשר ימנעו גרימת מטרד לשכנים המתגוררים באותו בניין בו התנהל גן הילדים. מוצאים אנו, כי קיומו של גן ילדים אינו מהווה בהכרח מטרד לשכנים, ויש להוכיח בכל מקרה, כי הפעלת גן הילדים מתבצעת באופן שיש בו הפרעה ממשית לשכנים. יצויין, כי אם במשפט הישראלי יש לנקוט במבחן אובייקטיבי על מנת לקבוע קיומו של מטרד, הרי שהמשפט העברי מתחשב בעניין זה גם במצבו האישי של הניזוק וברגישויותיו הסובייקטיביות. דוגמה לכך ניתן למצוא בפסיקתו של ר' יוסף קארו (שלחן ערוך, חשן משפט קנה, ל): "מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהם במקומו, ויכנסו העורבים בהם בגלל הדם ויאכלו, והרי הם מצירים את חבירו בקולו ובצפצופם או בדם שברגליהם, שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם, אם היה קפדן או חולה, שצפצוף זה מזיקו ... חייב לבטל אותה מלאכה, או ירחיק, עד שלא יבוא לו נזק מחמתן". גם אם ההפרעה לניזוק נובעת מהיותו חולה או קפדן, בעוד שלאדם סביר לא היה זה מפריע, קיים בכך מיטרד. ובהקשר זה של קיום גן ילדים כבר נקבע על ידי חז"ל, שאין יכול אדם למנוע משכנו מלעסוק בלימוד הילדים, וזאת בהתאם לאינטרס הציבורי, העולה מתקנת יהושע בן גמלא שהתקין, כי יושיבו מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר (ראה בבא בתרא כ, ב - כא, א). סיכומם של דברים, התובעת לא הוכיחה קיומו של מיטרד במקרה זה, ועל כן דין התביעה להידחות. לפיכך, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אינני מטיל חיוב בהוצאות. קטיניםבתים משותפיםגן ילדים / פעוטון / משפחתון