מבוא 1. ביום 10.5.94 נחתם הסכם שכירות בין התובע לבין נתבעת 4 (להלן: "חברת ליאז" או "החברה"), לפיו השכירה לתובע יחידה בבנין מסחרי בקרית-שמונה (להלן: "המבנה"). תקופת השכירות נקבעה ל- 36 חודשים החל מיום 10.5.94 וכלה ביום 10.5.97 (נספח א' לת/1). התובע ניהל במושכר מינימרקט. 2. באותו בנין החברה השכירה יחידות נוספות לעסקים אחרים. יחידה אחת הושכרה ל"ביתילי"- חנות לרהיטים, ויחידה אחרת לעסק אשר שימש למשחקי "סנוקר". משרדי החברה שכנו גם הם במבנה. 3. במבנה, היה מונה חשמל אחד, ראשי, ולפי הצריכה שנקראה במונה, הונפקו חשבונות החשמל, אשר שיקפו את צריכת החשמל של המבנה כולו, על כל המשתכנים בו. החשבון הונפק ע"ש נתבע מס' 3 (להלן: "זגורי"). 4. במשרדי החברה הותקנו מונים, אשר קראו את צריכת החשמל של כל עסק בנפרד. על-פי הצריכה שנקראה במונים אלה (להלן: "המונים הפנימיים"), חולק החיוב בגין צריכת החשמל בין הדיירים במבנה. סביב תשלום החשבונות לחברת החשמל התעוררו מחלוקות בין הצדדים, אשר הביאו את התובע להגשת תביעתו. 5. ביום 25.7.95 או בסמוך למועד זה, נותק החשמל במבנה כתוצאה מאי-תשלום החשבון האחרון. ניתוק החשמל והנזק שנגרם לתובע לטענתו, כתוצאה מכך, מהווה עילת התביעה העיקרית של התובע נגד הנתבעים. טענות הצדדים 6. בכתב התביעה טוען התובע, כי לנתבעת 1 (להלן: "חברת השרברב") זכויות במבנה כמו גם לחברה. נתבעים 2 ו-3 הינם שותפים ו/או בעלי המניות ו/או המנהלים של החברות, וכי השכירו בעצמם או באמצעות החברות את המושכר לתובע. זגורי חתם אישית על חוזה השכירות שנערך בין הצדדים. הואיל ובמבנה יש חיבור חשמל אחד לכל המבנה, התגבש נוהג לפיו זגורי, בשמו הוצאו חשבונות החשמל, משלם את החשבונות, תוך חיוב יתר השוכרים בחלקם היחסי על-פי צריכת החשמל של כל אחד מהם. התובע עמד בהסכם ושילם את כל החשבונות היחסיים שנדרש על-ידי זגורי מעת לעת ואולם, הנתבעים לא שילמו את חשבונות החשמל לחברת החשמל. כתוצאה ממחדל זה, וכדי להקטין את נזקיו, נאלץ התובע לשלם את חשבון החשמל כולו. התובע התרה בנתבעים ואף דרש את תשלומי היתר ששילם, אך לא נענה. התובע, שלא יכול היה לעמוד בנטל הכלכלי הכבד של סילוק חשבון החשמל של כל השוכרים במבנה, חדל מכך, בתקוה שאיום ניתוק החשמל יוציא את הנתבעים משלוותם. תקוה זו התבדתה וביום 25.7.95 או בסמוך לו, נותק החשמל. כתוצאה מניתוק זרם החשמל נגרמו לתובע נזקים כבדים. נוכח מחדלי הנתבעים נאלץ התובע להתקין במושכר על חשבונו, שעון חשמל נפרד על ההוצאות הכבדות הכרוכות בכך. בנוסף טוען התובע, כי הנתבעים לא מסרו לו חשבונית מס כדין בגין תשלום כולל של 18,000 ₪ (כולל מע"מ) אותו שילם לנתבעים 2 ו-3 עבור דמי השכירות לשנים 96-1995. כתוצאה מכך, נמנעה מהתובע האפשרות להתקזז על הוצאה זו המוכרת לצרכי מס. התובע מעמיד תביעתו נגד הנתבעים ע"ס 114,910 ₪ הכולל: א. נזק בגין סחורה שניזוקה כתוצאה מניתוק החשמל 59,678 ₪ ב. אבדן הכנסה בימים בהם נותק החשמל 2,000 ג. הוצאות בגין אספקת חשמל חלופית 15,000 ד. הוצאות בגין התקנת חיבור נפרד 6,820 ה. אי ניכוי ההוצאה של 18,000 ₪ 21,290 ו. הוצאות משפטיות 8,000 ס"ה 114,910 ₪ 7. בכתב הגנתם טוענים נתבעים 2 ו-3, כי פעלו מכח סמכותם כמנהלים בחברת השרברב בהשכרת המושכר לתובע. לטענת הנתבעים, לא היה חוזה שכירות בר-תוקף במועד הרלוונטי. זגורי לא חתם על הסכם שכירות, לא ביום 30.5.94 ולא בכל מועד אחר. חתימתו זוייפה. הנתבעים מכחישים, כי הוסכם שהתובע ישלם את חלקו היחסי של חשבון החשמל. עובר לניתוק, התובע לא שילם 4 חודשים תמורת צריכת החשמל, וכתוצאה מכך נותק החשמל. עלות התקנת המונה שהותקן ע"י התובע, תקוזז מהסכומים המגיעים לנתבעים בגין דמי שכירות, מסים וכיו"ב, אם המונה ירשם על-שם הנתבעים. התובע קיבל חשבונית מס כדין על כל תשלום ששולם בגין דמי השכירות לשנים 96-1995. התובע הפר את ההסכם, בכך שלא שילם דמי שכירות, לא שילם חשבונות חשמל, זייף וחיבר טיוטות הסכם כך שייראו כאילו נתבע 3 חתם על חוזה השכירות. ליאז טוענת, כי אין לה כל חלק במבנה. דיון 8. בתצהירו ת/1 אומר התובע, כי חתם על הסכם שכירות עם חברת לירז. לתצהיר צורפו צילומים של שני עמודים ראשונים של הסכם לפיו, הסכם שכירות נערך ונחתם ביום 10.5.94 בין התובע לבין חברת "ליאז". תקופת השכירות על פי הסכם זה, הינה מיום 10.5.94 ועד ליום 10.5.97. התובע נחקר בענין זה וחזר על כך, כי חוזה השכירות נחתם עם "ליאז". הנתבעים לא הציגו כל ראיה הסותרת עדות זו. יתירה מכך, זגורי מאשר בעדותו, כי נחתם עם התובע הסכם שכירות במאי 94 (עמ' 15 שורה 5), עדות אשר מפריכה מניה וביה את טענת הנתבעים בכתב הגנתם, לפיה לא היה חוזה שכירות חתום בר תוקף (סעיף 8 לכתב ההגנה). טענה זו אף נזנחה בסיכומי הנתבעים. לפיכך יש לקבוע כי היריבות, עפ"י הסכם השכירות, הינה בין התובע לבין חברת לירז. 9. התובע טוען (בתצהיר ת/1), כי בגין דמי השכירות קיבל חשבוניות של "שרברבות ידי זהב בע"מ" החתומות על-ידי נתבע 3. לתצהיר ת/1 צרף העתק חשבונית (ב/1) מס' 009 מיום 14.5.93 אשר הוצאה על-ידי שרברבות ידי זהב בע"מ. הואיל ותאריך החשבונית הינו לפני תחילת השכירות על-פי הסכם השכירות, חשבונית זו אינה רלוונטית למחלוקת בין הצדדים. לעומת זאת, חשבונית מס' 127 (נספח ב/2 לת/1) הוצאה ביום 10.8.94, לאחר תחילת השכירות על-פי הסכם השכירות. החשבונית הוצאה על-ידי שרברבות ידי-זהב בע"מ שאינה צד לתביעה לפיכך, גם חשבונית זו אינה רלוונטית, ככל שמדובר ביריבות בין התובע לנתבעים או מי מהם. זגורי העיד בענין זה, כי בבעלותו מספר חברות וחשבוניות הוצאו גם ע"י חברות אחרות שבבעלותו (עמ' 16 שורה 11). הוצאת חשבונית בגין דמי השכירות ששילם התובע ע"י חברה אחרת אשר לא היתה צד להסכם השכירות, מעידה אולי על אי סדרים והפרדה בין החברות, אך אין לומר ולא נטען, כי לתובע נגרם כתוצאה מכך נזק כלשהו. 10. התובע לא הציג כל ראיה המוכיחה יריבות בינו לבין נתבעת מס' 1- "השרברב" חברה קבלנית לעבודות אינסטלציה סניטרית בע"מ ואולם, בכתב הגנתם מודים הנתבעים 2 ו-3, כי פעלו מכח סמכותם כמנהלים בחברת השרברב בהשכרת המושכר לתובע. משהודו הנתבעים בעובדה זו, יש לראותה מוכחת. מכאן שיש יריבות גם עם נתבעת מס' 1. בנוסף, עדת ההגנה אתי אלגלי העידה, כי עבדה כמזכירה בשירותו של זגורי, מנהלה של חברת השרברב, וכי חברה זו עסקה בשכירויות. בהמשך אמרה, כי המבנה שייך לשרברב. תחילה הוקמה חברת ליאז שהיתה בבעלותם של זגורי ונתבע מס' 2, יצחק לוי (להלן: "לוי"), אח"כ זו פורקה והוקמה חברת השרברב למבנה של השכירויות (עמ' 10 שורות 24-22), וכן: "אני יודעת שהשרברב השכירה את הנכס הזה" (עמ' 11 שורה 25). גם זגורי אישר בתצהירו נ/2, כי ההתחייבויות הינן של חברת השרברב. המסקנה המתבקשת מן האמור עד כה הינה, כי הסכם השכירות נחתם עם ליאז ואולם בשלב מסויים, נכנסה חברת השרברב לנעליה של חברת ליאז, בהתקשרות עם התובע. 11. לטענת התובע, זגורי חתם אישית על הסכם השכירות. טענה זו לא הוכחה. בהסכם השכירות שצורף לת/1, לא מופיעות חתימותיהם של הצדדים. גם אם זגורי חתום על החוזה, אין להסיק מכך שהיה אישית צד להסכם השכירות בו נאמר במפורש, כי נערך בין התובע לבין "לירז". היותו בעל מניות או מנהל בחברה, אינם הופכים אותו אישית, צד להסכם השכירות. טענה נוספת של התובע הינה, כי זגורי ניהל המו"מ בין הצדדים והוא זה אשר קיבל כספים והוציא חשבוניות של עסקים אחרים "ואילו נתבע מס' 2 משמש (אולי) כצד הפיננסי בעניינים" (סעיף 2 לסיכומי ב"כ התובע). כמו כן נטען, כי נתבע 2 היה נוכח בכל הדיונים, הוא זה אשר שכר את שירותי ב"כ הנתבעים, והוא שילם הוצאות מכיסו הפרטי. אין בעובדות אלה כדי לבסס עילת תביעה נגד זגורי ולוי. מטבע הדברים, חברה אינה יכולה לנהל מו"מ אלא באמצעות האורגנים בה וניהול מו"מ עם מנהלה, זגורי, אינה הופכת אותו צד בהתקשרות החוזית עם התובע. גם העובדות המועלות כלפי נתבע מס' 2, אין בהן כדי להעיד על התקשרות בין התובע לבינו, אישית. לפיכך יש לקבוע, כי לא הוכחה היריבות בין התובע לבין נתבעים 2 ו-3. ניתוק החשמל 12. אין מחלוקת שחשבון החשמל בגין צריכת החשמל במבנה, הוצא על שמו של זגורי. הואיל והנתבעות, בחרו שלא להתקין לכל מושכר מונה נפרד, תוך הטלת האחריות לתשלום חשבונות החשמל על כל שוכר, האחריות לתשלום חשבונות אלה מוטלת על הנתבעות. במקביל הן זכאיות כמובן להחזר ההוצאות בגין תשלומים אלה, מכל אחד מהשוכרים לרבות התובע. 13. אף שהנתבעות אחראיות עקרונית לתשלום חשבונות החשמל, טוענים הנתבעים, כי נוכח הגידול בצריכת החשמל של התובע, חשבון החשמל שולם על ידו. יתר השוכרים העבירו לו את חלקם, אשר היה קטן יחסית (סעיפים 7-3 לנ/2). לטענת הנתבעים, צריכת החשמל העיקרית מעל 80%, היתה של התובע. מהראיות שהוצגו על-ידי הצדדים עולה, כי אכן כך נהגו הצדדים בפועל (סעיף 4 לת/1). לתצהירה של אתי אלגלי (נ/1) צורף נספח א' ובו פירוט קריאת מונה החשמל שנעשתה ביחס לחודשים יוני-יולי 95'. בחודשים אלה חשבון החשמל הכולל עמד על 5,981.60 ₪. לפי קריאת המונים של כל אחד מהשוכרים, היה על התובע לשלם 5,646 ₪, זגורי חוייב בסכום של 131 ₪ ו"הסנוקר" בסכום של 17.79 ₪. חנות הרהיטים "ביתילי" התקינה לעצמה מונה נפרד (לאחר שהתובע התחבר לשעון של "ביתילי" במטרה להקטין את כמות הצריכה שלו, עמ' 11 שורות 19-12). על פי ראיה זו של הנתבעים אשר לא נסתרה עולה, כי אכן צריכת החשמל של התובע היתה גבוהה עשרת מונים מצריכת החשמל ע"י השוכרים האחרים. על רקע זה, סבירה והגיונית טענת הנתבעים, לפיה הוטל על התובע לשלם את חשבון החשמל הכולל של כל השוכרים, ובהתאם לקריאת המונה של כל אחד מהם, שילמו הם לתובע את חלקם היחסי, או לפחות אמורים היו לעשות כן. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי לאחר ניתוק החשמל ביולי 1995 עקב אי תשלום חשבון החשמל, התובע התקין לעצמו מונה נפרד. אילו רצה לסתור את טענת הנתבעים, לפיה היה הצרכן העיקרי של החשמל במבנה, יכול היה להציג, את חשבונות החשמל של המושכר לאחר שהותקן בו מונה נפרד. אי הצגת ראיה, המצויה בהישג ידו ללא כל הסבר, פועלת לחובת התובע. יתירה מכך; עיון בחוות דעת השמאי (נספח ו/1 לת/1) מעלה, כי בעסק של התובע היו לא פחות מ-7 מקררים מסחריים ו-7 מקפיאים מסחריים. עובדה זו תומכת אף היא בגרסת הנתבעים, לפיה התובע היה הצרכן העיקרי של החשמל במבנה, ואילו חלקם של יתר השוכרים, היה יחסית זניח. לפיכך מסקנתי הינה, כי בפועל התובע שילם את חשבונות החשמל נוכח חלקו הארי בצריכת החשמל, והחלטתו שלא לשלם את החשבון האחרון, אשר הביא לניתוק החשמל, היה מחדל שלו. 14. גם אילו סברתי, כי לא היתה הסכמה בין הצדדים בדבר תשלום חשבון החשמל על-ידי התובע, והנתבעים הפרו חובתם לשלם את החשבון, יש לבחון אם התקיימו התנאים המנויים בסעיף 10 לחוק החוזים תרופות, אשר קובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה." נראה לי, כי ניתן לקבוע, שהנתבעים או מי מהם היו צריכים לצפות במועד חתימת ההסכם בין הצדדים, כי אי תשלום חשבון החשמל על ידם, יגרום לנזק למוצרים במינימרקט, אשר מטבע הדברים, כוללים מגוון רחב של מוצרים המחייבים קירור והקפאה. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה, כי גם התובע מאשר בכתב תביעתו, כי הנתבעים נמנעו מלשלם את חשבון החשמל ולכן כדי להקטין את נזקיו נהג הוא לשלם חשבונות אלה (סעיף 10א לכתב התביעה). 15. בכתב התביעה טוען התובע, כי פנה לנתבעים בכתב והתרה בהם על כך, תוך שהוא דורש את תשלומי היתר ששילם בגין חיוב החשמל הכולל (סעיף 10ב לכתב התביעה). לא נטען וממילא לא הוכח, כי התובע התרה בנתבעים, כי הוא מתכוון לחדול מתשלום חשבונות החשמל, תוך דרישה שחשבונות אלה ישולמו על ידי הנתבעים. מעיון במסמכים אשר צורפו לתצהירו של התובע ת/1 והמסמכים הנוספים שהציג במהלך הדיון בהוכחות עולה, כי מכתב ההתראה היחיד אשר נשלח על ידי התובע לנתבעים הינו המכתב מיום 9.8.95, דהיינו לאחר ניתוק החשמל ביום 25.7.95. לאחר שהיה בין הצדדים נוהג, לפיו התובע הוא זה המשלם את חשבון החשמל הכולל, הנתבעים לא יכלו לדעת ולא יכלו לצפות, שהתובע ימנע מלשלם את חשבון החשמל האחרון וכתוצאה מכך ינותק החשמל (סעיף 10ב לכתב התביעה וכן עדותו של הגובה מטעם חברת החשמל נשיא אברהם, עמ' 8 שורות 26-17). 16. יתירה מכך, סעיף 14 לחוק החוזים תרופות קובע כדלקמן: "(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע ולהקטין." אין ספק, שהתובע יכול היה למנוע את הנזק באמצעים סבירים, דהיינו תשלום חשבון החשמל, גם אם כלל את צריכת החשמל של יתר השוכרים במבנה, אשר כאמור היתה מזערית ביחס לצריכת החשמל שלו. הואיל וכך, המסקנה המתבקשת הינה, שהנתבעים אינם חייבים לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו כתוצאה מניתוק החשמל, שכן התובע יכול היה למנוע נזק זה באמצעים סבירים. 17. טענה נוספת של התובע הינה, כי שילם לידי נתבעים 2 ו-3 דמי שכירות בסך 18,000 ₪ כולל מע"מ ולא קיבל בגין סכום זה חשבונית מס. כתוצאה מכך נגרם לו נזק בגין אי ניכוי ההוצאה של דמי השכירות בסכום של 18,000 ₪. הנתבעים משיבים, כי התובע קיבל חשבוניות מס כדין על כל תשלום ששולם על חשבון דמי השכירות לשנים 96-1995. לתצהירו ת/1 צירף התובע מסמך בכתב ידו של זגורי לפיו קיבל מוצרים מהחנות שניהל התובע במושכר בשווי כולל של 19,448 ₪ (ב/5). בחקירתו הנגדית זגורי אישר, כי קיבל מוצרים בשווי 19,448 ₪ (עמ' 15 שורות 12-11). אף שזגורי טוען בכתב ההגנה שהתובע קיבל חשבוניות מס על כל סכום ששילם, לא הוצגה כל ראיה לפיה הנתבעים או מי מהם מסר לתובע חשבונית מס בגין סכומים אלה. אילו הוצאה חשבונית, ניתן להניח כי העתק ממנה היה נשאר בידיהם, וניתן היה להציגו כדי להוכיח את טענתם כי התובע קיבל חשבוניות מס. משהוכיח התובע, כי הוא שילם סכומים אלה, והנתבעים לא הוכיחו כי מסרו לתובע חשבונית מס בגינם, זכאי התובע לפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך. ואולם, התובע לא הציג ראיה המוכיחה נזק זה. אילו טען לנזק של המע"מ שלא יכול היה לקזז, ניתן היה ללא קושי לחשב סכום זה. התובע לא הוכיח מהו הנזק שנגרם לו כך, שנמנעה ממנו האפשרות לדווח על הוצאה זו כהוצאה מוכרת לצורכי מס הכנסה. באשר למע"מ שלא קוזז, אין לומר שהתובע ניזוק. שכן, במקביל לחשבונית שהנתבעים היו אמורים להנפיק בגין דמי השכירות, היה עליו להנפיק חשבונית באותו סכום, בגין המצרכים שנרכשו על ידי זגורי באותו סכום. 18. התובע טוען בנוסף, כי נאלץ לספק לעצמו חשמל בדרך חלופית ובגין אספקה זו הוא זכאי לסכום של 15,000 ₪. אין בטענה זו ממש. התובע לא נאלץ לספק לעצמו חשמל, אלא בחר בדרך זו במחאה על כך שנאלץ לשלם את חשבון החשמל של המבנה כולו. אילו היה משלם את חשבון החשמל לפני הניתוק או אחריו, ותובע מהנתבעים את ההפרש בגין צריכת החשמל שלהם, הוצאה זו של התובע היתה נחסכת ממנו. 19. כך גם ביחס להתקנת מונה נפרד לעסק של התובע. התקנה זו בוצעה ע"י התובע מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ כלשהו הקשור בנתבעים או מי מהם. אין מחלוקת, כי במועד השכרת המושכר לתובע, היה רק מונה אחד לכל השוכרים במבנה. מכאן שהתובע הסכים לכך, שלא יהיה בעסק אותו ניהל במושכר, מונה נפרד. לפיכך, לא מצאתי בסיס עובדתי ומשפטי, לטענה לפיה יש לחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות שהיו כרוכות בהתקנת מונה נפרד למושכר של התובע. התוצאה היא, שדין התביעה להידחות, וכך אני מורה. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום ה' בתשרי, תשס"ד (1 באוקטובר 2003) בהעדר הצדדים. ברכה סמסון, שופטת גניבת חשמלחשמל