1. התובעת, ילידת 1955, נפגעה בתאונת דרכים ביום 18.9.97. אין מחלוקת לגבי חבותן של הנתבעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (עמ' 1 לפר' ש' 16). המחלוקת היחידה, איפוא, היא גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובעת נפגעה בראשה, בצווארה ובגבה. בחדר מיון לא נמצא כל ממצא פתולוגי והתובעת שוחררה, בלא שאושפזה, עם המלצות לשבוע מנוחה, להמשך ביקורת רופא אורתופד, קומפרסים, צווארון וחימום הצוואר ומעקב נוירולוג לפי מידת הצורך. ב. התובעת טופלה ע"י רופאים בתחום האורתופדיה, נוירולוגיה וא.א.ג. ג. ד"ר קורן, אשר נתמנה כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה, מצא: "בבדיקה קלינית טווח התנועות של עמוד שדרה צווארי מלא ותקין בכל המישורים של עמוד שדרה צווארי וגבי. אין כל חסר נוירולוגי הנובע מפגיעה בעמוד שדרה צווארי. צילומי ה-C.T. תקינים. צילומי הרנטגן תקינים. בבדיקה קלינית של עמוד שדרה מתני, אין כל ממצא קליני המלמד על פחת נוירולוגי בגלל פגיעה בעמוד שדרה מתני. תנועות עמוד שדרה מלאות ותקינות. אין כל סטיה אנטאלגית של עמוד שדרה מותני. צילומי רנטגן תקינים". לאור האמור לעיל, קבע ד"ר קורן כי לא נותרה לתובעת נכות אורתופדית כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה. ד. ד"ר קורן חזר על מסקנתו זו גם בתשובות לשאלות הבהרה כשעומת עם מסמכים רפואיים נוספים כשלממצאים בבדיקות העזר לא נמצאה כל תמיכה בבדיקה הקלינית. ד"ר קורן חזר על תוצאות בדיקתו הקלינית של נוירוכירורג בבית החולים זיו לפיה לא נמצאה, כמו בבדיקתו, מגבלה של תנועות הצוואר. ה. לדעת ד"ר קורן הפגיעה בתאונה הנדונה אינה מתאימה לפגיעה במרפק. במסמכים הרפואיים הסמוכים לתאונה לא נמצאו רישומים יחודיים למרפק ימין ועל כן אינו סבור שיש לכרוך התלונות על המרפק הימני ולכידת העצב האולנרי לתאונה הנדונה. ו. ד"ר מרטפל, אשר נתמנה כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, קבע בחוות דעת מפורטת המתייחסת לכל המסמכים הרפואיים שהועמדו לרשותו, תוצאות בדיקות העזר והתלונות תוך סקירת עברה הרפואי בתחומו על פי המסמכים הרפואיים שהעלו תלונות זהות שנבדקו גם בעבר החל מ-1980 ע"י נוירולוג כי: "מדובר בהמשך התלונות מהעבר, שהחריפו לאחר תאונת הדרכים ולכן אינני רואה מקום להענקת נכות לצמיתות בגין התאונה הנדונה. זהו מצב זמני וחולף. אי לכך אני מעריך אי כושר זמני למשך חודש 100%. למשך חודשיים נוספים - 50% ולמשך שלושה חודשים נוספים - 10%". ז. ד"ר מרטפל הוכיח מקצועיות מעמיקה כשהסתבר שבדק סימנים אובייקטיביים לסחרחורות אך לא גילה כאלה: "בדיקות קליניות של סחרחורת, הליכה, מבחן אצבע אף, מבחן רומברג, מבחן עקב ברך - זה סימנים כלליים של הסחרחורת שבודקים אותה, אם הכל תקין אין צורך להזמין בדיקות נוספות... אין טעם לציין אם הכל תקין" (עמ' 16 לפר' ש' 24-17). ד"ר מרטפל עמד על דעתו כי לא נמצאו סימנים אוביקטיביים של סחרחורת והסביר: "אם אין סימנים אוביקטיביים לסחרחורת עכשיו ואז אפשר להניח שמדובר באותה סחרחורת, מדובר על תלונות לסחרחורת ולא על סימנים אוביקטיביים של סחרחורת" (עמ' 16 לפר' ש' 14-12). ח. ב"כ התובעת מלין על כי ד"ר מרטפל לא שלח התובעת לאיבחון נוירופסיכולוגי, אך בענין זה מקובלת עלי דעת המומחה כי: "אבחון נוירופסיכולוגי אנו עושים מתי שיש תלונה שלא כל כך ברורה מבחינה קרטיקלית או סופר קרטיקלית. כאן הבדיקה תקינה לחלוטין ולא היתה סיבה לשלוח. התשובה שקבלתי מאבחון נוירופסיכולוגי מיום 27.5.99 בסיפא כתוב שאין עדות לפגיעה ולקיום הפרעה קרטיקלית, יתרה מזאת, אין עדות לירידה קוגניטיבית משמעותית. כלומר, אין תמונה קלינית. אם זה כך, זה רק מדגיש את מה שכתבתי - ללא צורך באבחון. מופנה להערה בחוות דעת ד"ר לוצקי כי זכרון מילולי וזכירה חזותיים חלשיים - זה יכול להיות מתאים לגיל שיש ירידה כלשהי, יכול להיות מתאים גם לעברה של התובעת שמדובר היה על התסמונת אסטניק, יכול להיות שזה קשור לתאונה אבל מה שחשוב כאן לא נקודה זו אלא סיכום האבחון. בסיכום כתוב בוודאות שאין בעיה קרטיקלית". ט. חוות דעתו של ד"ר מרטפל לענין הסחרחורת נתמכה גם בחוות דעתו של ד"ר בלום, אשר התמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג., כשמומחיותו בדיקות E.N.G. הבודקות סחרחורת ויציבה. לדעתו של ד"ר בלום: "לשם אימות לתלונות הוורטיגו של התובעת, היה צורך לבחון את בדיקות התפקודים הווסטיבולריים שלה. גב' וסרמן עברה שתי בדיקות ENG, אחת עוד במרכז הרפואי אסף הרופא והשניה בהפניה שלי במרכז הרפואי איכילוב. למעשה שתי הבדיקות פורשו כתקינות מבחינה וסטיבולרית. בבדיקה הראשונה היו ליקויים מבחינת ביצועה וממילא נתבקשה בפענוח שלה בדיקה חוזרת. בבדיקה באיכילוב... ממצאים אלה יכולים להעיד על הפרעה מרכזית, אך עלולים להתקבל גם אצל נבדק חרד או שאינו מרוכז או אינו משתף פעולה מסיבה כלשהי... היה צפוי שבמשך הזמן מאז התאונה לפחות פעם אחת יאובחן הממצא ע"י אחד הבודקים או באחת הבדיקות. גם בבדיקה הקלינית אצלי לא היתה הוכחה ברורה למבחן הלפייק חיובי. לא נצפה ניסטגמוס ברור, ומעבר לתאור מילולי של סחרחורת עם הדגמת חרדה של התובעת לא נראה ממצא ואף איפיוני הזמן של תאור התובעת בבדיקה לא תאמו תגובה חיובית.... במצב הנתון אנו ניצבים בפני חוסר התאמה בין בדיקות תקינות (חסר כל עדות לפתולוגיה וסטיבולרית בבדיקות השונות (יש לזכור שכל בדיקה בוצעה שתי פעמים) לבין תאור מפיה של התובעת של ארועי ורטיגו הן בפני והן בתיקה הרפואי. אמנם לכאורה בבדיקת ה-ENG באיכילוב נמצאה הפרעה מסוימת בבדיקות האוקולומוטוריות אך בדיקות אלה דורשות גם שיתוף פעולה של התובעת, ולא הייתי מסתמך עליהן בלבד להוכחת פגיעה מרכזית, כאשר בשתי בדיקות יציבה שהן בדיקות תפקודיות יותר, התוצאה תקינה. יתר על כן... כלומר לאורך שנים קיימת עדות לסחרחורת בעבר. אם לסכם, הגם שסביר שניתן להפגע ולסבול מסחרחורת כתוצאה מחבלה דוגמת זו שעברה התובעת, הרי במקרה הנדון מדובר בתובעת אשר כבר סבלה בעבר מתלונות דומות וקשה לשלול בבירור שהתלונות הנוכחיות אינן המשך של תלונות העבר. בנוסף, אין בבדיקותיה החוזרות כל הוכחה ברורה לפגיעה וסטיבולרית... איני רואה מקום להענקת אחוזי נכות בשל ארועי הורטיגו היות ואין כל ודאות להקשרם הברור על רקע קיום סחרחורת בעבר ואין בבדיקות העזר הוכחה ברורה לקיומן". י. גם ד"ר בלום כמו ד"ר מרטפל הסכים ש"ההחמרה בסחרחורת חלה לאחר התאונה" (עמ' 7 לפר' ש' 3). י"א. ד"ר בלום חזר ונחקר: "האם יכול להיות שיש לתובעת סחרחורות שלא באות לידי ביטוי בבדיקות שלי (והשיב - מ.ש.) - קשה לי להניח, כי לא היו בבדיקות שלי, גם בבדיקות אחרות, לא נמצאו ממצאים אוביקטיביים, התובעת נבדקה גם ע"י רופאים אחרים. אם נניח שיש לה תסמונת של סחרחורת אירועית סיבובית, אף אחד לא הצליח להוכיח בשום בדיקה, ולא רק אצלי, היא נבדקה בשני בתי חולים, בדיקות כפולות, הבדיקות עברה אותם 'בהצטיינות' קשה לי להניח שמישהו עם סחרחורת כל כך קשה כמו שהתובעת מתארת תעבור את הבדיקות טוב ולא ימצא כלום... אילו היה לפחות קריטריון אחד מתאים הייתי חושב שאולי יש רמז לבעיה..." (עמ' 8 לפר' ש' 7-1, 15). י"ב. ד"ר בלום אף קבע כי: "עיון בבדיקות השמיעה של התובעת מראות שמיעה תקינה לחלוטין, כך שאין כל בסיס לתלונה של ירידה בשמיעה. אין בבדיקת השמיעה אף עדות לחבלת ראש וצוואר כלשהי בדמות ליקוי בתדירויות גבוהות בצורה המדמה חבלה אקוסטית". ועל כן קבע כי אין מקום להעניק נכות גם בשל תלונות הירידה בשמיעה. י"ג. התובעת, בהתנגדותה לקבל מסקנות המומחים, הגדילה לעשות בסיכומיה בטענתה ל-10% נכות בגין הפרעה אולנרית במרפק ימין, בניגוד גמור לחוות דעת ד"ר קורן בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 22.11.00, ששלל כל קשר בין הפגיעה הנטענת במרפק לתאונה הנדונה, וד"ר מרטפל, אשר על חקירתו היא מתבססת שהיה חד משמעי בדעתו כי בדיקת ה-EMG מיום 20.10 היא בדיקת עזר ואילו: "בבדיקה קלינית אין חסר נוירולוגי לגמרי. הפגיעה השרשית יכולה להיות קשורה לתאונה, יכולה להיות קשורה לגיל שגם היה קודם. אין לי עדות וסימנים אוביקטיביים, כלומר, מדובר על פגיעה סובקלינית ולא קלינית. אין לה ביטוי קליני לגמרי... לא כתוב בשום מקום שנפגעה במרפק. אני לא צריך לשאול אותה, אין שום מסמך רפואי שמעיד על פגיעה במרפק... אני לא הסתרתי את תלונותיה אבל אין מסמך שנפגעה במרפק. דבר שני, אפילו אם יש לה הפרעה ואני מקבל את ההפרעה שנמצאה אחרי שנתתי חוות דעתי למרות שהתייחסתי לבדיקת ENG תקינה מיום 4.11.98 שהיתה תקינה, במקרה שיש הפרעה סובקלינית ולא קלינית אני יכול להתפשר ולומר שמדובר על 0% לפי סעיף 29.5א' 1 --- אין לה יותר" (הדגשות שלי - מ.ש.). י"ד. אין מחלוקת כטענת ב"כ התובעת כי כאמור בע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח', פ"ד מ"ז(5) 170, 174: "הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט: '... בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה ולהלכה אין בית המשפט חייב לפסוק על פי חוות דעתו של המומחה, אם כי למעשה יתן, כמובן, לתת חוות דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי...' (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי בעמ' 168)... כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות דעתו. ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הבקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא נוטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות הענין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת". ט"ו. בענייננו, כששלושת המומחים, איש איש מומחה בתחומו, תמכו זה במסקנות זה, חוות דעתם נסמכה על מסמכים, בדיקה קלינית מקיפה ובדיקות עזר שזכו להתייחסות ספציפית, לא הוכח כי התשתית העובדתית שעליה נשענו חוות הדעת אינה מהימנה, נהפוך הוא, היא עוגנה במסמכים רפואיים הן מעברה של התובעת והן לאחר התאונה הנדונה. אין מקום להתערבותי במסקנותיהם ואני קובעת כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה. 3. נזקים מיוחדים א. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פד"י מ"ה (2) 10-11). ב. הפסד השתכרות 1. התובעת היתה באי כושר עד 30.6.98, העדרות שאושרה גם ע"י הוועדה הרפואית של משרד החינוך. התובעת פעלה על פי תעודות אי הכושר ונעדרה בפועל ועל כן זכאית לפיצוי בהתאם ולא בהתאם לנכויות הזמניות כפי שנקבעו ע"י ד"ר מרטפל בדיעבד. 2. שכרה הממוצע של התובעת כמורה בשלושת החודשים עובר לתאונה היה 6,835 ₪ נטו. התובעת זכאית, איפוא, לפיצוי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, בסך 80,495 ₪. 3. ביום 1.4.97 חתמה התובעת על חוזה העסקה עם חברת מרמנת בע"מ (מנהלת להטמעת מיחשוב בהוראה) לפיו היתה אמורה להתחיל לעבוד ביום 1.9.97, בהיקף בלתי קבוע תמורת שכר שנתי של 17,400 ₪ (סעיף 6 להסכם) ו-1,450 ₪ לחודש כפי שעולה גם מתלוש השכר לחודש ספטמבר 1997. לטענת התובעת, נאלצה לוותר על עבודה זו במשך כל השנה, אלא שטענתה זו אינה מתיישבת עם אישור החברה למוסד לביטוח לאומי מיום 24.12.97, לפיו נעדרה מיום 23.9.97 עד יום 31.12.97 בלבד (נספח י"ג לסיכומיה). על פי טופס 106 לשנת 1999, עבדה התובעת רק ארבעה חודשים בלבד. בהעדר אישור מעביד כי אכן נעדרה כל תקופת אי הכושר, ומאחר וגם שנים אחר כך לא עבדה בהיקף מלא, נראה לי לנכון לפצותה עבור התקופה המאושרת בלבד, כלומר עד 31.12.97 כשעבור ספטמבר 1997 קיבלה שכר על פי התלוש המצורף, כאמור לפי שער 1,450 ₪ ברוטו ו-1,015 ₪ נטו ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, סה"כ 3,849₪. 4. לטענת התובעת נאלצה בשנה שלאחר שנת התאונה לצאת לשבתון והפסידה 23% משכרה. מאחר ולתובעת היו תעודות אי כושר עד 30.6.98 בלבד, וככל הנראה היתה זכאית ממילא לשבתון, לא הוכח כל קשר בין יציאה זו לפגיעה בתאונה. ג. עזרת צד ג' בעבר 1. על פי תשובות 49 ו-50 לשאלון (נספח ה' לסיכומי הנתבעת), העסיקה התובעת עוזרת בית גם לפני התאונה פעם בשבוע ארבע שעות, ולאחריה פעם בשבוע חמש שעות, כלומר ההפרש הוא של שעת עזרה אחת בלבד. לפיכך, תמוהה הדרישה ל-5,580 ₪ על פי נספח ו' לסיכומיה. 2. לאור האמור לעיל, נראה לי לנכון לפצותה בתקופת אי הכושר על פי ההפרש של שעה לשבוע בעלות של 20 ₪ לשעה (תשובה 50 ב, ג לשאלון), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, סה"כ 1,060 ₪. 3. התובעת, גרושה, מפרנסת יחידה שלושה ילדים, טוענת גם לעזרת חברים. משמדובר בחברים, לא היתה צריכה להיות כל מניעה להמציא אישור על העזרה הנטענת, אך כזה לא הומצא. מאידך, בהתחשב בבדיקות הרבות שעברה התובעת, תקופת אי הכושר הארוכה והסבירות שבדרישה, נראה לי לנכון לפצותה בסכום נוסף של 1,000 ₪. ד. הוצאות רפואיות ונסיעות לקבלת הטיפולים הרפואיים 1. כנפגעת תאונת עבודה שהוכרה ע"י המל"ל, היתה התובעת זכאית למלוא הוצאותיה הרפואיות, לרבות נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, מהמוסד לביטוח לאומי, באמצעות קופת חולים ולא היתה כל הצדקה לטיפולים פרטיים או ייעוץ רפואי נוסף. אין לתובע עילה לתבוע בגין טיפול רפואי אותו יקבל מהקופה חינם, עפ"י חוק בריאות ממלכתי. כאמור בע"א 2675/92, 2596 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' (טרם פורסם, תקדין עליון כרך 95 (1) תשנ"ה/תשנ"ו - 1995 עמ' 576, 581). "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות". [ע"א 10/89 שבו ואח' נ' אילוז פד"י מ"ו (2) 456, 462]. 2. התובעת אינה זכאית להחזר שכר המומחים ששולם לצורך זימונם לחקירה בבית המשפט, כיוון שכנפגעת תאונת עבודה, יכלה התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי כדי שוועדה רפואית תקבע נכותה ללא כל תמורה. מאותה סיבה זכאיות הנתבעות להחזר שכר המומחים ששולם על ידם מה עוד שלא נותרה לתובעת כל נכות כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה. 3. לא הוכחה כל הצדקה רפואית לרכישת מזרון וכסא אורתופדיים ומניעת שימוש בנעלי עקב ותיקי מותן. 4. למרות האמור לעיל, ולאור הקבלות הרבות שהומצאו, נראה לי לנכון לפצות התובעת עבור הוצאותיה בסכום גלובלי של 2,500 ₪. 4. נזקים כלליים א. כאמור בע.א. 634/88 עטיה ואח' נ' זגורי פד"י מ"ה (1) 99, 162: "בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות". המקרים החריגים בהם הוכרה הגבלה בכושר ההשתכרות על אף שלא נותרה נכות, היו כשנמצאו ממצאים אשר לא מצאו ביטויים או כימותם בתקנות המל"ל כאמור בע.א. 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג פד"י מג' (3) 421. בענייננו, כשלא נמצאו ממצאים פתולוגיים ע"י שלושה מומחים בשלושה תחומי רפואה, ומאידך הוכח כי לתובעת עבר רפואי עשיר, אין כל הצדקה לפיצוי בראש נזק זה. ב. הוא הדין בעזרת צד ג' בעתיד. 5. נזק שאינו נזק ממון בהתחשב בתקופת אי הכושר הארוכה והבדיקות הרבות שעברה התובעת, נראה לי לנכון להפעיל סמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 ולפצותה בסך 13,272 ₪. 6. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות ביחד ולחוד לפצות התובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות כמורה 80,495 ש"ח ב. הפסד השתכרות מחברת מרמנת 3,849 ש"ח ג. עזרת צד ג' בעבר 1,060 ש"ח ד. עזרת חברים 1,000 ש"ח ה. הוצאות 2,500 ש"ח ו. כאב וסבל 13,272 ש"ח סה"כ 102,176 ש"ח בניכוי שכר המומחים כפי ששולם ע"י הנתבעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק 10,674 ₪ סה"כ 91,502 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 7. לא נותר לי אלא להתנצל בפני בעלי הדין על העיכוב שלא מדעת במשלוח פסק הדין. תאונת דרכים