הפטיטיס c הדבקה בבית חולים

פסק דין 1. נתוני רקע 1.1 התובע, יליד 1966, עלה לישראל מברית המועצות בחודש יוני 1991. בעקבות תאונת עבודה שבה היה מעורב ביום 19.5.94, נחבל התובע בראשו ונדרש לשני ניתוחי ראש במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם שבחיפה (להלן: "בית החולים"). במהלך הניתוחים הנ"ל קיבל התובע ארבע מנות דם, ובתום אשפוזו הועבר לשיקום לבית לוונשטיין שם שהה עד לסוף חודש אוקטובר 1994. בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית ותפקודית בתחום הנוירולוגי בשיעור 60%. 1.2 במחצית חודש נובמבר 1994, כחודש לאחר שחרורו מבית לוונשטיין, בעקבות השמנת יתר הופנה התובע לביצוע בדיקות דם אשר גילו הפרעות בתפקודי הכבד. לאחר מעקב אינדוקרינולוגי ובדיקות דם חוזרות, התברר כי התובע סובל מדלקת כבד נגיפית מסוג הפיטיטיס C. 1.3 בכתב התביעה טען התובע כי עובר לאשפוזו בבית החולים היה אדם בריא שלא סבל מכל הפרעות במערכת הדם, הכבד או מכל מחלה זיהומית אחרת. לפיכך, לא הייתה לו ידיעה או יכולת לדעת מה הסיבות הממשיות אשר גרמו לזיהום שהביא לנזק, ועל כן יש להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו", המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לחילופין טען כי הידבקותו בנגיף נגרמה עקב רשלנותה של הנתבעת ו/או מי מהנהלת בנק הדם ו/או עובדיו, אשר לא נהגו כפי שמנהלי בנק דם סבירים היו נוהגים באותן נסיבות, לא הדריכו את עובדיהם בנוהלי בטיחות ובדיקות לאיתור זיהום במנות דם, לא הדריכו את עובדיהם בנוהלי עבודה ובדיקות הנדרשות למניעת זיהום במנות דם, לא הזהירו את עובדיהם מפני הסכנות בהחזקת מנות דם מזוהמות או כאלה שלא עברו בדיקות לאיתור הנגיף, ועוד כהנה סעיפי רשלנות המפורטים בסעיף 18 לכתב התביעה. 1.4 הנתבעת טענה להגנתה כי היא מקבלת את מנות הדם בהן נעשה שימוש בבית החולים, באופן בלעדי, מבנק הדם המרכזי המנוהל על ידי מד"א בישראל. לדבריה, מנות הדם מועברות אליה לאחר בדיקה, לרבות כזו המיועדת לאיתור נוגדנים לנגיפים ובכללם נוכחות של היפטיטיס C. משנמצאו מנות הדם שהועברו לה נקיות ומותרות לשימוש, נשללת מיני וביה האפשרות כי התובע נדבק כתוצאה מזיהום במנות הדם שניתנו לו. עוד הוסיפה הנתבעת כי יש להניח שמקורו של כל זיהום שנמצא בדמו של התובע בגורמים אחרים שאינם קשורים בטיפול שקיבל אצלה, אלא במצבו הבריאותי עובר לניתוחים או למחלות אחרות מהן סבל קודם לאשפוזו. בהודעת צד ג' שהגישה כנגד מגן דוד אדום בישראל, טענה הנתבעת כי היה ותחויב בפיצוי התובע, אזי היא זכאית לשיפוי והשתתפות מד"א, וזאת בשל אחריותה הבלעדית של זו לאיסוף ואספקת מנות ומוצרי דם לנתבעת. 1.5 צד ג' טען כי כל מנות הדם אשר לפי רישומי הנתבעת ניתנו לתובע, עברו בדיקות כנדרש לגילוי הנגיף ונמצאו שליליות. יתר על כן, תורמי אותן מנות דם שבו ותרמו במועדים מאוחרים יותר והבדיקות הנוספות שנעשו לתרומות הדם שנתנו, נמצאו תקינות. 1.6 לאחר שהעידו בפניי התובע ואמו, הגיעו הצדדים לידי הסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 2.4.06. הוסכם כי פסק הדין יינתן על סמך המסמכים והחומר המצויים בתיק בית המשפט וכי יתר העדים לא ייחקרו. עוד הוסכם כי סכום הפיצוי המקסימלי אשר בית המשפט יהיה מוסמך לפסוק לטובת התובע במסגרת פסק הדין, לרבות הודעת צד ג', יוגבל לסכום כולל של 100,000 ₪ לפני פסיקת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. 2. חוות דעת המומחים 2.1 הצדדים הניחו בפניי חוות דעת של מומחים, עליהן ביקשו להסתמך. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' דניאל שובל, מנהל היחידה למחלות כבד בבית החולים האוניברסיטאי של הדסה בירושלים. הנתבעת הגישה חוות דעת ערוכה בידי פרופ' יהונתן הלוי, מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. 2.2 בחוות דעתו, ציין פרופ' שובל כי על פי רישומי הנתבעת מיום 22.5.94, שלושה ימים לאחר התאונה, עולה כי תפקודי הכבד אצל התובע היו תקינים. בדיקת האנזים מסוג ALT, שהיא בדיקת תפקוד כבד רלוונטית לנושא חוות הדעת, הייתה תקינה, והצביעה על 25 יחידות. לאחר שהתובע שהה מספר חודשים בבית החולים לוינשטיין, הוא נשלח על ידי רופא המשפחה לבדיקת דם. בבדיקה מיום 15.11.94 זוהתה לראשונה הפרעה בתפקודי כבד עם ALT ברמה של 249 יחידות. שלושה שבועות לאחר מכן רמת ALT עלתה ל- 798 יחידות, כאשר ערך תקין עומד על 50 יחידות. המומחה ציין כי בעקבות זאת הופנה התובע למעקב במרפאת כבד אצל הנתבעת, במהלכו חלה ירידה הדרגתית ברמת ה- ALT, אשר הגיעה גם פעם אחת לערך תקין. במעקב בין השנים 1995 עד 2002 התייצבה ההפרעה בתפקודי הכבד כאשר רמות ALT נעות בין 82 ל- 128 יחידות. 2.3 בבואו לבחון את השאלה באם קיימת עדות לכך שהתובע נדבק בנגיף בהקשר לתאונה, ציין פרופ' שובל כי מפי המשפחה למד שעד לאירוע התאונה היה התובע אדם בריא לחלוטין. לדעתו, התמונה הקלינית, כפי שהוא מפרש אותה, מתאימה בהחלט לאבחנה של דלקת כבד נגיפית C חריפה (הכוונה לדלקת כבד חדשה). דלקת כזו מצטיינת בעליית אנזימים לכמה מאות, כפי שהיה במקרה הנוכחי, בניגוד לדלקת כבד נגיפית C כרונית, בה בד"כ מידת ההפרעה ב- ALT קלה יותר. תקופת הדגירה של היפטיטיס C נעה בין שבועיים עד שלושה לאחר מתן עירוי דם ועד ששה חודשים, ועל כך יש תיעוד נרחב בספרות המקצועית. המומחה ציין כי מסקנתו, לפיה מדובר בדלקת כבד נגיפית חדשה, נסמכת במיוחד על העובדה שתפקודי הכבד אצל התובע היו תקינים שלושה ימים לאחר קבלתו לבית החולים. עוד הוסיף המומחה כי באבחנה מבדלת יש לקחת בחשבון התפרצות של דלקת כבד נגיפית C ישנה שהתלקחה בהקשר לתאונה. מן הידוע הוא שדלקת כבד נגיפיתC יכולה להיות סמויה, ללא הפרעה בתפקודי כבד, אולם בד"כ התלקחות כזו איננה כרוכה בעליית אנזימים בסדר גודל שכזה. לשיטתו, התמונה הקלינית מתאימה, בסבירות גבוהה יותר של מעל 50%, לאבחנה של דלקת כבד נגיפית C חדשה מאשר להתלקחות של דלקת נגיפית C כרונית. 2.4 בפרק הסוקר את מקור ההדבקה בנגיף, מנה פרופ' שובל מספר גורמי סיכון אפשריים. לדבריו, אלה כוללים עירוי דם ומוצריו, הדבקה תוך כדי ניתוח על ידי פעולה רפואית חודרנית, כגון שימוש במכשירים מזוהמים, על ידי מזרקים, סכיני ניתוח, מכשירי הרדמה או על ידי חשיפה לצוות רפואי הנגוע בהיפטיטיס C שנחתך או נפצע במהלך ביצוע הניתוח. לשיטתו, במקרה הנוכחי ידועים לפחות שני גורמי סיכון אפשריים - הראשון, מתן עירויי דם, כאשר יש להביא בחשבון כי בשנת 1994 כל מנות הדם בישראל עברו לפי חוק סריקה לזיהוי דלקת כבד נגיפית C. אולם, רגישות הבדיקות שנעשו אז לא הייתה מלאה והיה קיים סיכוי של קצת פחות מ-1% שמנת דם מזוהמת לא תתגלה על ידי סריקה רגילה. האפשרות השניה הינה כי מדובר בהדבקה ממכשיר מזוהם, מזרק, סכין או כלי ניתוח אחר, מכשיר אינטובציה, שמשתמשים בו בהרדמה, או בהדבקה על ידי עובד רפואי שנחתך בניתוח ודמו הדביק את המנותח. פרופ' שובל סבור כי היה צורך לערוך חקירה אפידמיולוגית מקיפה מיד כשנודע כי התובע סובל מדלקת כבד נגיפית. נכון הוא שהזיהום התגלה רק בחלוף 5.5 חודשים לאחר הניתוח, אך מן הראוי היה לבדוק את צוות חדר הניתוח ואת צוות הרופאים המטפלים והאחיות על מנת לשלול אפשרות הדבקה מהם. 2.5 פרופ' הלוי ציין בחוות דעתו שהוגשה מטעם הנתבעת כי אין חולקין על כך שדלקת נגיפית כרונית, על רקע נגיף C, עשויה להתאפיין בעליות וירידות בתפקודי הכבד ואף בתקופות שבהן תפקודי הכבד תקינים לחלוטין. ואכן, במעקב אחר תפקודי הכבד של התובע בשנים שלאחר התאונה, ולאחר שכבר הוכח כי הוא נגוע בווירוס מסוג C, נמצאו בדיקות ALT ו- AST ואף בדיקות נוספות שנועדו לבחון תפקודי הכבד, תקינות. בבדיקות ALT ו- AST שעבר התובע, בין השנים 1997 ל- 2002, נמצאו תנודות הנעות בין עליה של אנזימים אלה עד פי 1.5 עד 8 מן הנורמה, לבין היותם סביב הנורמה. בבואו לבחון את השאלה אימתי נדבק התובע בנגיף, מציין פרופ' הלוי שאין להסתפק בנתונים שצוינו לעיל, אשר מהם עולה כי קיימת סבירות רבה להדבקה לפני התאונה, אלא יש לנתח ולהעריך את הסיכוי להדבקה במהלך אשפוזו של התובע בבית החולים. גורמי הסיכון להדבקה מעין זו כוללים קבלת עירוי דם מזוהם, הדבקה מעובד בית החולים הנגוע בנגיף והדבקה מציוד המזוהם בנגיף. במסגרת סקירת גורם הסיכון הראשון, מציין פרופ' הלוי כי כל מנות הדם שנתרמו בישראל ב- 1994, לרבות המנות שניתנו לתובע, עברו בדיקה לזיהוי הנגיף C ונמצאו שליליות. מה גם שארבעת תורמי מנות הדם המשיכו לתרום דם במד"א גם שנים לאחר מכן וגם בדיקות חוזרות של דמם העלו כי אינם נגועים בנגיף. עובדות אלו מורידות, לגבי דידו, את הסבירות לכך שהתובע נדבק מאחת המנות שקיבל במהלך אשפוזו אצל הנתבעת. לגבי שני גורמי הסיכון הנותרים, שהם הדבקה מעובד בית החולים הנגוע בנגיף או הדבקה מציוד מזוהם, מציין פרופ' הלוי כי הסיכוי להדבקה בדרך זו שואף לאפס. לדבריו, בספרות המקצועית העולמית תוארו מקרים בודדים של הידבקות בדרך זו. 2.6 בסיכום חוות דעתו מעלה פרופ' הלוי על נס את מקצועיותו של פרופ' שובל ומציין כי מדובר, ללא ספק, בקלינאי וחוקר מחלות הכבד המוביל בישראל. יחד עם זאת, במקרה שבו עסקינן, מדברות העובדות בעד עצמן, ועל כן אין בידו אלא לחלוק על מסקנת פרופ' שובל משום שהסיכוי כי התובע נדבק בנגיף בבית החולים עומד על שיעור פחות בהרבה מ- 1%. 2.7 בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 16.2.04, ציין פרופ' הלוי כי בחן את תוצאות בדיקות הדם שנערכו לתובע בברית המועצות ביום 18.1.93 ולא מצא כי יש בהן כדי לשנות את חוות דעתו. לדבריו, התרגום הנוטריוני של בדיקות הדם מעיד על מספר בדיקות שאינן מקובלות ברפואה הישראלית, אך נראה כי אף אחת מהן, וכן לא הבדיקות האחרות המופיעות בגיליון תוצאות המעבדה, כוללות מדידה של נוגדנים לווירוס היפטיטיס C או בדיקת HCV-RNA, שהן שתי הבדיקות המהוות הוכחה לנוכחות היפטיטיס C בדם. 2.8 בחוות דעת משלימה, מיום 15.4.04, התייחס פרופ' שובל למסקנותיו של פרופ' הלוי, תוך שציין כי ברוב המקרים של דלקת כבד כרונית ערכי ההפרעה בתפקוד הכבד (למשל ALT או AST) נעים בסביבות פי 5 עד פי 7 מהערכים הבסיסיים ולא הרבה מעבר לכך. במקרה דנן קיים תיעוד ברור שהערכים עלו כמעט פי 16 מהנורמה לגבי רמת ALT ותופעה זו אינה נפוצה בדלקת כבד נגיפית כרונית. בייחוד כאשר קיימת עדות לחשיפה לפרוצדורה רפואית חודרנית או למוצרי דם כגון המקרה שבפנינו. פרופ' שובל מסכים כי אכן מקור ההדבקה אינו ברור וכי באם מנות הדם שניתנו לתובע אכן היו נקיות יתכן והמקור הינו סביבתי, היינו במחלקה בה טופל התובע, בחדר הניתוח או על ידי עובד רפואי שהתרשל בעבודתו. 3. מנות הדם שניתנו לתובע 3.1 במהלך אשפוזו , נזקק התובע כאמור לארבע מנות דם אשר ניתנו לו על ידי הנתבעת. מנות אלו סופקו לנתבעת על ידי הצד השלישי. ד"ר יעל שכטר, מי ששימשה בתפקיד מנהלת בנק הדם אצל הנתבעת, ציינה בתצהירה כי כעקרון כל מנות הדם בבית החולים בתקופה הרלוונטית, לרבות מנות הדם שניתנו לתובע, נרכשו מאת מד"א לאחר שבוצעו כל בדיקות החובה ונמצאו שליליות. הבדיקה להימצאות נגיף היפטיטיס C היתה אחת מבדיקות החובה שביצע מד"א למנות הדם הנתרמות, ואלו נתקבלו בצירוף דף מחשב המפרט, בין היתר, את תוצאות בדיקות החובה להעברת זיהומים. 3.2 פרופ' אילת שנער מי ששימשה בתפקיד מנהלת בנק הדם של מד"א במועדים הרלוונטיים העידה בתצהירה כי כל מנות הדם שאוסף מד"א עוברות סדרה של בדיקות קפדניות, לרבות בדיקה לזיהוי נגיפים של מחלות זיהומיות ובכללן לזיהוי הנגיף מסוג היפטיטיס C. לגבי נגיף זה, קיימת "תקופת חלון" של עד כ- 90 יום בין המועד שבו נדבק אדם בנגיף לבין המועד שבו הבדיקות שהיו נהוגות בשנת 1994 יכולות היו לזהות את קיומו של הנגיף בדמו. בהתייחסה באופן ספציפי למנות הדם שניתנו לתובע, פרטה פרופ' שנער את מספריהם, כפי שהועברו ע"י הנתבעת, וציינה כי תוצאות הבדיקות שנעשו למנות אלו היו תקינות. אותן מנות נבדקו בסדרה של בדיקות לזיהוי מחלות נגיפיות בסמוך למועד ההתרמה בשיטות שהיו מקובלות באותו מועד, ובהתאם להנחיות משרד הבריאות. יתר על כן, מד"א בדק אם ארבעת התורמים שתרמו את מנות הדם שניתנו לתובע שבו ותרמו שוב מאוחר יותר, וגילה כי כך אכן הדבר. בסעיף 16 לתצהירה מפרטת פרופ' שנער את מספרי מנות הדם, המועדים שבהם תרם כל אחד מן התורמים, לאחר התרומות נשוא הדיון, ותוצאות הבדיקות של אותן תרומות. בדיקתה הצביעה כי כל התרומות שנתרמו על ידי אותם תורמים היו תקינות ונקיות מנגיף היפטיטיס C. המסקנה מכך היא שכל ארבעת התורמים לא היו חולים ואף לא נשאו את הנוגדנים להיפטיטיס C גם זמן רב לאחר שתרמו את מנות הדם שניתנו לתובע. לתצהירה של פרופ' שנער צורפו התוצאות של אותן בדיקות התומכות בממצאים המפורטים על ידה ויש לראות בכך משום חיזוק נוסף לאמינות המידע והפירוט שהעלתה בתצהירה. 3.3 דומה כי אף המומחים מטעם הצדדים אינם חולקים על העובדה כי תוצאות הבדיקה של מנות הדם מצביעות על כך שהמנות היו נקיות וראויות. שני המומחים ציינו אמנם כי בבדיקות שהיו נהוגות בשנת 1994 היתה קיימת אפשרות שמנת דם מזוהמת לא היתה מתגלה (לפי פרופ' שובל מדובר בפחות מ- 1% ולפי פרופ' הלוי מדובר ב- 0.001%-0.01). אלא שגם אפשרות זו נשללת לאור הבדיקות החוזרות שנעשו לאותם תורמים, המצביעות על כך שלא נתגלתה אצלם המחלה ואף לא נוגדנים, גם לאחר חלוף מספר שנים. 3.4 אולם גם אם אניח כי בדיקות הדם שנעשו על ידי מד"א לא גילו את הנגיף, וכי המקרה שבפנינו אכן נכנס לאותם מקרים בודדים בהם לא מתגלה הנגיף על אף בדיקת מנות הדם, עדיין אין בכך כדי להטיל חבות על מד"א או על הנתבעת. ההלכה במקרים כגון דא מורה כי הבחינה האם התקיימה במקרה מסוים רשלנות, צריכה להבחן לפי אמות המידה המקובלות באותה תקופה ועל פי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת המעשה. את המענה לשאלה האם הנתבע או צד ג' התרשלו בבדיקות שערכו למנות הדם שניתנו לתובע יש לתת על רקע הבדיקות אשר נחשבו לסבירות בתחום הרפואה במועד הטיפול, ועל רקע הידע הרפואי שהיה ידוע באותו מועד (ראו: ע"א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ' חגית כהן, תק-על 2001(3), 958 ; ע"א 2509/98 תרצה גיל נ' קופת חולים כללית פ"ד נד(2), 38; ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' יפה פלד, פ "ד נב(4) 849). בענייננו, אף המומחה מטעם התובע נמנע מלהטיל דופי בבדיקה שנעשתה על ידי מד"א ולא הוצג כל בדל ראיה ממנו ניתן ללמוד כי אפשר היה לבצע, באותו מועד, בדיקה טובה יותר שתגלה את הימצאות הנגיף במנות הדם. 3.5 על יסוד מקבץ האמור עד כה אני קובע כממצא כי מנות הדם אשר סופקו על ידי הצד השלישי היו תקינות ונקיות מנגיף מסוג היפטיטיס C. די בכך כדי להביא לדחיית ההודעה כנגד צד ג'. 4. הדבקה בין כתלי בית החולים 4.1 עיון בסעיף 18 לכתב התביעה, המפרט את סעיפי הרשלנות המיוחסת לנתבע, מלמד כי התובע לא העלה כל טענה לגבי האפשרות להדבקה על ידי מי מאנשי הצוות הרפואי שטיפל בו או על ידי ציוד או מכשיר מזוהם. סעיף 18 הנ"ל, על כל סעיפי המשנה שבו, מתייחס למנות הדם וזיהומם בידי מי מעובדי הנתבעת עקב אי שמירה, פיקוח וטיפול נאותים וכן כתוצאה מאי סריקת המנות, אי הנהגת נוהלי עבודה בטוחים בכל הנוגע למניעת זיהומן של מנות הדם וכיוב' טענות. הטענות בדבר הדבקה מאחד מאנשי הצוות הרפואי או כתוצאה ממכשיר או ציוד נגוע הועלו לראשונה במסגרת חוות דעתו של פרופ' שובל אשר ציין כי מקור ההדבקה יכול היה לנבוע במקרה דידן גם מהדבקה תוך כדי ניתוח על ידי פעולה חודרנית תוך שימוש במכשירים וציוד מזוהמים או על ידי חשיפה לצוות רפואי הנגוע בהיפטיטיס שנחתך או נפצע במהלך הניתוח. טענות אלו הן בבחינת הרחבת חזית מובהקת, לה התנגדה ב"כ הנתבע (ראו עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 7.6.2005). לא מדובר בטענה משפטית טהורה, לגביה נאמר כי בעל דין רשאי להעלותה גם אם לא הוזכרה בכתבי טענותיו (ראו: ד"ר זוסמן בספרו "סדר הדין האזרחי", מהד' 7, 1995 בעמ' 332 ) אלא בטענה הנסמכת על עובדות שונות מהותית מאלו שהוצגו בכתב התביעה. נראה לי כי די בכך כדי להביא לדחיית טענות התובע ככל שהן מתייחסות לצוות הרפואי ולציוד שבו נעשה שימוש. למעלה מן הדרוש, ועל מנת להפיס דעתו של התובע, אתייחס בתמצית לטענות אלו לגופן. 4.2 מטעם הנתבעת הוגשו מספר תצהירים ובכללם תצהירו של מר דודו לוי, מי ששימש במועד הרלוונטי בתפקיד עוזר מנהל תפעול חדרי ניתוח בבי"ח רמב"ם. מתצהירו עולה כי התובע עבר שני ניתוחים - האחד ביום 19.5.94 בשעה 14:50 והשני ביום 20.5.94 בשעה 23:15. בסמוך לפני שני הניתוחים הנ"ל נעשה שימוש בחדר הניתוחים לצורך ניתוח חולים אחרים שפרטיהם לא נמסרו מטעמי חיסיון אולם פרטי הניתוחים בהם מדובר הועלו בתצהיר. עוד ציין מר לוי כי בבית החולים רמב"ם, בתום כל ניתוח וללא יוצא מן הכלל נאספים מכשירי הניתוח ועוברים ניקוי, חיטוי ועיקור. 4.3 שלושת הרופאים שהיו מעורבים בניתוחים שעבר התובע, ד"ר זערור, ד"ר גילבורד וד"ר קונסטנטינסקי, כולם מומחים בתחום הנוירוכירורגיה, הגישו תצהירים מהם עולה כי איש מהם אינו נושא את הנגיף היפטיטיס C או חולה בצהבת נגיפית. למותר לציין כי התובע טרח לציין בתביעתו כי אין לו כל טענות כלפי המנתח ד"ר גילבורד או המרדים ד"ר יוסים (סעיף 19 לכתב התביעה). 4.4 התובע מצדו לא הציג ראיה כלשהי, אפילו קלושה, ממנה ניתן ללמוד כי הדבקתו במחלה נגרמה כתוצאה ממגע כזה או אחר עם מי מאנשי הצוות הרפואי. הוא הדין לגבי הדבקות מציוד מזוהם. בחוות דעתו מציין פרופ' הלוי כי סיכויי ההדבקה מעובד בית החולים הנגוע בנגיף או הדבקה מציוד מזוהם היא נדירה ביותר וכי בספרות העולמית תוארו מקרים בודדים בלבד אל מול מיליוני הניתוחים המבוצעים בעולם מדי יום. בחוות דעתו המשלימה מתייחס לכך פרופ' שובל בקבעו כי בישראל לא מדובר באפשרות נדירה ומפנה למספר דוגמאות ואף למאמר מדעי שהוא עצמו פרסם בעניין זה. בחנתי את עמדת המומחים בסוגיה זו והגעתי לכלל דעה כי האפשרות להדבקות בנגיף מצוות רפואי או מציוד מזוהם, אף כי אינה מבוטלת לחלוטין, הנה בשיעור נמוך מאוד יחסית להיקף הניתוחים הנעשים מדי יום. הדוגמאות הבודדות אליהם מפנה פרופ' שובל אינן מלמדות על הכלל, ואין בהן כדי לאושש את הטענה כי מדובר באפשרות ממשית. 4.5 אף הטענה כי הנגיף חדר למנות הדם לאחר שהגיעו לידי הנתבעת משוללת כל יסוד. הוא הדין לגבי הטענה כי היה על הנתבע לבצע סריקה חוזרת, עם קבלת מנות הדם ממד"א, הגם שאלו נבדקו ונסרקו על ידי מד"א. בתצהירה של ד"ר יעל שכטר, מטעם הנתבעת, נאמר כי באותה עת, כמו גם כיום, אין דרישה לחזור על בדיקות החובה להעברת זיהומים, לרבות הבדיקה לנוכחות נגיף הצהבת, לאחר שאותן בדיקות נעשו במד"א. עוד עולה כי מנות הדם נשמרות במקררים והן מהוות יחידות סטריליות עד לשימוש בהן. העדה ציינה כי ניתן להחזיק מנות דם במקרר למשך 35 יום וכי תוקפן ביום הניתוח היה תקין, בהתחשב במועדי בדיקתם כפי שפורט בתצהירה של פרופ' שנער ממד"א. לתצהירה של ד"ר שכטר צורף תדפיס הכולל את מספרי מנות הדם שניתנו לתובע, ושעת נתינתה של כל מנה. 4.6 ממקבץ האמור עולה המסקנה כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע כי התובע נדבק כתוצאה ממגע עם אנשי הצוות המטפל, או כתוצאה ממכשיר או ציוד מזוהם או טיפול בלתי נאות במנות הדם שניתנו לו. 4.7 אני רואה להוסיף כי בחוות דעתו, מסתמך פרופ' שובל בעיקר על כך שתפקודי הכבד שלושה ימים לאחר הפגיעה, היו תקינים ורמת ALT ו- AST בגדר הנורמה וכי כעבור מספר חודשים, לאחר שחרורו של התובע מבית לוונשטיין אובחנה הפרעה משמעותית בתפקודי הכבר ורמות גבוהות בשיעור ניכר של ALT ו- AST. אלא שפרופ' שובל מתעלם מן העובדה כי גם בחלוף מספר שנים, ולאחר שלא היה ספק כי התובע נושא את הנגיף, אובחנו אצלו תפקודי כבד ואף רמות של ALT ו- AST בגדר הנורמה. עובדה זו המצביעה על תנודתיות בתפקודי הכבד אצל התובע, אינה עולה בקנה אחד עם מסקנותיו וממצאיו של פרופ' שובל. 4.8 בשולי הדברים אפנה לכך שתביעה דומה לזו המונחת בפניי, התבררה לפני זמן לא רב בבית משפט השלום בנתניה (ת"א (נתניה) 10974/01 דוידוב נ' בית החולים ע"ש הילל יפה בחדרה, תק-של 2006(3), 16164). גם שם הוגשה חוו"ד מטעם פרופ' שובל, אלא שבאותו מקרה היא הוגשה מטעם בית החולים. בית המשפט הפנה בפסק דינו לחלק ממצאיו של פרופ' שובל, שלהלן החלקים הרלוונטיים מתוכם: "המומחה מטעם בית החולים, פרופ' שובל, כותב בחוות דעתו כי העובדה שהתובע נולד בברית המועצות ושהה שם 21 שנים עד עלייתו ארצה, מהווה גורם סיכון משמעותי לנגיף דלקת כבד C ותומכת באפשרות כי התובע היה נשא סמוי של הנגיף ללא ידיעתו עוד לפני אשפוזו בבית החולים. קביעותיו אלה התבססו על נתונים מסוף שנות ה-90 של בנק הדם של מגן דוד אדום שלפיהם ילידי מזרח אירופה ורוסיה היוו 72% מתוך כלל נשאי הנגיף שנתגלו בבדיקת תרומות הדם. כמו כן אחוז הנשאות של ילידי מזרח אירופה ורוסיה היה גבוה פי 7 לעומת אחוז הנשאות של כלל הנבדקים ופי 17 מאחוז הנשאות של ילידי הארץ. דברים אלה אושרו גם על ידי פרופ' שנער מטעם מגן דוד אדום (עמ' 109) וגם על ידי פרופ' טור כספא מטעם התובע (עמ' 45 ש' 17-25)". התובע בתיק דידן יליד 1966 עלה כאמור מברית המועצות בשנת 1991 כשהוא בן 25 שנה. לאור דברי המומחים לעיל, יש להביא נתון חשוב זה במכלול השיקולים כשבאים לבחון את סוגיית החבות. 5. על נטל הראיה 5.1 ניתן לסכם את הדיון עד לשלב זה ולומר כי דין טענות התובע כנגד תקינות מנות הדם שקיבל, להדחות. הוצגה בפניי תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע כי המנות שניתנו היו תקינות, ראויות ונקיות מנגיף היפטיטיס C. בכך למעשה נשללה באופן פוזיטיבי האפשרות של העברת הנגיף דרך מנות הדם, שהיא לכל הדעות דרך ההדבקה השכיחה ביותר. נותרו למעשה האפשרויות שהן ברמת שכיחות נמוכה, קרי הדבקה על ידי מי מאנשי הצוות המטפל או על ידי ציוד רפואי. איני סבור כי בנסיבות המפורטות לעיל יש משום הצדקה להעברת נטל הראיה לשכמה של הנתבעת. 5.2 סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מונה מספר תנאים שבהתקיימם עובר הנטל לפתחו של הנתבע, ואלה הם - תביעה שהוגשה על נזק ולתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה והביאו לידי הנזק, הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, נראה לבית המשפט כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות כאמור. אלא שבענייננו, אין תחולה לסעיף זה ולו משום שלא הוכח כי הידבקות התובע ארעה בזמן שהיה מאושפז בבית החולים, כך שלא ניתן לומר כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו. 5.3 אשר לנזק הראייתי - התובע מלין על כך שהנתבעת לא ערכה תיעוד ודיווח על עשרות חולים שנדבקו בצהבת נגיפית מסוג C בין כותלי בית החולים ועל כן, בהתאם לדוקטרינת הנזק הראייתי, הרי הוא מבקש להעביר את הנטל לכתפי הנתבעת להוכיח כי הוא לא נדבק במהלך שני הניתוחים שעבר אצלה. אכן הכלל הוא שאי שמירה על רישומים רפואיים עשויה, בנסיבות המתאימות, להעביר את הנטל אל הנתבע לשלול קיומה של התרשלות או של קשר סיבתי. (ראו: ע"א 4426/98 איאד חוסין נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י נד (3), 481 ; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 3408). יחד עם זאת, נקבע כי אין לייחס לליקויים ברישום משמעות ראייתית במידה שיש בה כדי להעביר את נטל הראיה לנתבע, כאשר ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה, אף במידה העולה על השיעור הנדרש במשפט האזרחי, כי הדין עם הנתבע. השימוש בדוקטרינת הנזק הראייתי ייעשה כאשר מתקיים מצב של שוויון ראייתי. במקרה מעין זה לשאלה מי יישא בנטל ההוכחה משמעות מכרעת. (ראו: פרופ' א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקה לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי וודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט, כרך כ"א, 1998, 191, 249). בענייננו, הרישום הרפואי שהציגה הנתבעת היה מספק שכן ניתן ללמוד ממנו על הבדיקות שנעשו לתובע עובר לניתוחים, זהות הרופאים שניתחו אותו, מספרי מנות הדם שניתנו לו, ומהות הניתוחים שנעשו בחדר הניתוח לפני ביצוע כל אחד משני הניתוחים שהוא עבר. דומה כי בכך מלאה הנתבעת את חובתה לערוך רישום ותיעוד רפואי מפורט. למעלה מן הצורך אוסיף כי אף אם נטל ההוכחה והשכנוע היה מועבר, דעתי היא, כפי שהוסבר לעיל, כי הסתברות טענותיה של הנתבעת עולה על הסתברות טענות התובע. 6. סיכומו של דבר, ונוכח כל הטעמים שמניתי לעיל, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להדחות. לפיכך, הנני דוחה את התביעה וכן את ההודעה כנגד צד ג'. לאור נסיבותיו האישיות של התובע, איני עושה צו להוצאות, ועל כן יישא כל צד בהוצאותיו ובשכ"ט פרקליטו. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)