פסק דין 1. התובעת מס' 1 (להלן: "מהא"), ילידת 1978, והתובע מס' 2 (להלן: "סלים"), יליד 1975 הם בני זוג המתגוררים בישוב בועיינה-נוג'ידאת. בשנת 2002 הרתה מהא ולקראת תום תקופת ההריון הגיעו התובעים לבית החולים הממשלתי "פוריה" בטבריה (להלן: "בית החולים"), אותו מפעילה הנתבעת. 2. אין חולק כי מהא הגיעה לבית החולים ביום 23.4.03 בשבוע ה- 41 להריונה ולאחר מכן בימים 27.4.03 ו- 30.4.03. בשלושת הביקורים, נבדקה מהא ושולחה לביתה. כאשר הגיעה מהא לבית החולים בתום השבוע ה- 42, ביום 4.5.03, נמצא כי העובר שברחמה מת. 3. הבדיקות שנערכו וההסברים שניתנו למהא ולבעלה סלים במהלך כל אחד מהביקורים בבית החולים הם העומדים בבסיסה של התובענה. עיקר טענת התובעים היא כי לא הונחו לבצע בדיקה של תנועות העובר מספר פעמים ביום, בכל אחד מהימים שבין הביקור שנערך למועד שבו הונחו לשוב לבית החולים. התובעים טוענים כי לא ניתן להם הסבר שהדריך אותם מה עליהם לעשות. עוד הם טוענים כי בית החולים התרשל בכך שלא השאיר את מהא להשגחה. 4. הנתבעת סבורה כי בית החולים לא התרשל. לטענתה, לא ניתן לקבל את טענתם של התובעים, ששלושה רופאים שונים בשלוש הזדמנויות שונות כשלו בהתרשמותם שהתובעים הבינו את ההסבר שניתן להם. לחילופין, היא טוענת כי יש להטיל על התובעים אשם תורם. עוד חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעים בשל ההתרשלות. 5. יש לציין כי אין מחלוקת בין הצדדים על החובה המוטלת על בית החולים למתן הסבר ברור ומובן לחולים הבאים בשעריו. בא כח הנתבעת מציין בסיכומיו כי 'בין אם מדובר בזכות חוקתית ובין אם לאו, הנתבעת אינה כופרת בחובתו של הצוות הרפואי ליתן למטופל את ההסברים הנדרשים בעת שזה משתחרר לביתו מביה"ח, ובאופן שהדברים יובנו לו' (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת). 6. השאלה המרכזית המתעוררת בדיון שבפני היא האם ההסבר שניתן, אם ניתן, היה ההסבר אותו נדרש בית החולים לתת והאם ההסבר שניתן היה הסבר אותו הבינו התובעים, בהתחשב בכך שהוא ניתן בשפה העברית בעוד ששפתם של התובעים היא ערבית ויש מחלוקת לגבי מידת שליטתם בשפה העברית. נוכח המסקנה אליה הגעתי התייתר הצורך לדון בטענה הנוספת שהעלו התובעים לעניין האחריות ובטענותיהם לגבי היקף החובות המוטלות על בית החולים. הרקע העובדתי 7. בתיאור הרקע העובדתי יש להידרש לאירועים שאירעו בכל אחד מהביקורים שנערכו על ידי התובעים בבית החולים. כאמור מדובר בשלושה ביקורים שונים שהתרחשו עד לביקור האחרון, שאליו הגיעה מהא כאשר העובר כבר לא היה חי. עוד יש לציין כי עד לאירועים אלה היה הריונה של מהא תקין וללא בעיות. 8. בסקירת האירועים אתייחס לגירסאות השונות על שהתרחש בכל אחד מהביקורים. המדובר בעדותם של מהא וסלים ומנגד בעדות הרופא שטיפל במהא בכל אחד מהביקורים. אולם מאחר וכל ההסברים בכל הביקורים ניתנו לבני הזוג בעברית, יש להידרש תחילה למידת השליטה של בני הזוג בשפה זו. האם מהא וסלים דוברים את השפה העברית במידה המספיקה להבנת ההנחיות 9. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסברים לבני הזוג בכל ביקוריהם בבית החולים ניתנו בשפה העברית. אמנם חלק מהרופאים ציינו כי הם יודעים את השפה הערבית, אך התברר מחקירתם כי מדובר בידיעה חלקית שאינה מגעת כדי יכולת לתת הסבר ראוי בשפה זו. 10. מהא טענה בתצהירה כי היא איננה מבינה עברית (בודאי לא באופן שוטף) וכי אינה מדברת עברית. היא ציינה כי היא מבינה 'רק מלה פה מלה שם' (סעיף 1 לתצהיר). בחקירתה הנגדית התברר כי היא למדה עברית בבית ספר אבל לא ברמה גבוהה (עמ' 2, ש' 17). היא תיארה את רמת השליטה שלה בעברית כ'שתיים שלוש מילים. ברמה נמוכה מאוד. כמה מילים', 'כמה מילים, רק מילים מעטות' (עמ' 2, ש' 18-21). 11. באשר לסלים, מחקירתו הנגדית התברר כי הוא מבין עברית וכי נלווה לאשתו בכל הבדיקות. בהתייחסו למידת ההבנה שהבין את הדברים שנאמרו לו הוא השיב כי הבין 'רק את המילים הקלות' מתוך ההסברים של הרופאים (עמ' 10, ש' 2) אך הוא אישר כי הוא ידע לקרוא את מה שכתוב בתעודת השחרור (עמ' 11, ש' 2). 12. מכאן, שלגירסת התובעים מהא כמעט ואינה מבינה עברית בכלל אך שליטתו של סלים טובה יותר, הוא יודע לקרוא ומסוגל להבין יותר אך לא שולט בשפה בצורה מלאה. 13. הנתבעים חולקים על הצגת הדברים בנושא זה על ידי התובעים. הם מצביעים על כך שבתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים נרשם כי לאחר שנערך התצהיר הוא תורגם לשפה הערבית ולעומת זאת, בתצהירים שנערכו על ידי התובעים בשלב מוקדם יותר ובהם פורטה גירסתם עבור המומחה הרפואי מטעמם אין רישום בתצהירו של סלים כי תורגם לערבית. 14. לפיכך, הנתבעים טוענים כי נוכח הבדל בין האמור בתצהירה של מהא (נ/3) בו צוין במפורש כי תורגם לה לערבית לפני החתימה לבין תצהירו של סלים (נ/2) בו לא נכתב כי התצהיר תורגם לו לערבית, ניתן להסיק כי סלים ידע עברית במידה כזו שאפשרה לו להבין את הכתוב בתצהיר (נ/2). 15. עדות התובעים לעניין הידיעה החלקית שלהם בשפה העברית מקובלת עלי. שוכנעתי כי מהא אינה שולטת בעברית כמעט בכלל וידיעותיו של סלים בשפה טובות יותר אך מוגבלות והוא אינו שולט בה באופן מלא, גם אם הוא מסוגל לקרוא. כפי שאפרט בהמשך הדברים, התרשמתי כי סלים לא צויד בשליטה מספקת בעברית שיכולה הייתה לאפשר לו להבין עד תום את הסברי הרופאים, כאשר אלה ניתנים לו אגב הפעילות הרוחשת בבית החולים. הביקור בבית החולים ביום 23.4.03 16. מהא מתארת בתצהירה כי הגיעה לבית החולים בלווית סלים. עם סיום הבדיקות היא מציינת כי הרופאים אמרו לסלים בעברית שהכל בסדר. דברים אלה תורגמו לה לערבית על ידי סלים. היא מתארת כי באותו ביקור לא נאמר לה דבר לגבי ספירת תנועות או אופן חישובן (סעיף 5 לתצהיר). 17. באותו ביקור הייתה מהא בשבוע ה- 41, נערכה לה בדיקת אולטרא סאונד שהראתה כי העובר במצב ראש, עמדתו נמוכה וכמות מי השפיר תקינה. מהא שוחררה מבית החולים כאשר נאמר לה שעליה לשוב לחדר הלידה בחלוף ארבעה ימים. 18. סלים מתאר בתצהירו את האירועים באופן דומה. לדבריו (סעיף 6) אמרו לו הרופאים לשוב לביקורת בעוד 4 ימים והוא הסביר זאת למהא. 19. בחקירתו הנגדית עמד סלים על כך שההסבר לעניין ספירת תנועות העובר לא נמסר לו (עמ' 10, ש' 10-12) וכי לא הוסבר לתובעים על הצורך לספור את התנועות ולחזור לחדר המיון אם יש ירידה בתנועות (עמ' 10). 20. ד"ר סרפימה דורפמן הייתה הרופאה שטיפלה בתובעת ביום זה. היא מתארת בתצהיר את הפעולות שביצעה ומזכירה ביצוע בדיקה קלינית ברחם, הערכת משקל קלינית, חיבור למוניטור ובדיקת אלטרא סאונד. 21. לדבריה היא שחררה את התובעת עם הוראה לעקוב אחר תחושות העובר 3 פעמים ביום ולחזור לבית החולים במקרה של ירידה בתחושת התנועות, ירידת מים או דימום או צירים ולשוב לביקורת בחדר לידה בעוד 4 ימים בשעות הבוקר. 22. ד"ר דורפמן מציינת בתצהירה כי 'אני מקפידה להסביר לכל יולדת את האופן שבו יש לבצע את מעקב תחושות תנועות העובר'. היא מפרטת את ההסבר שנתנה, עריכתו שלוש פעמים ביום, ספירת התנועות במשך חצי שעה כאשר שוכבים על צד שמאל כמפורט בסעיף 9 לתצהירה. לדבריה של הרופאה לו הייתה מתרשמת שמהא אינה מבינה את ההוראות הייתה דואגת למצוא איש צוות דובר ערבית שיתרגם אותן (סעיף 10 לתצהיר). 23. מחקירתה הנגדית התברר כי היא אינה מדבר ערבית (עמ' 12, ש' 7) וכי היא אינה זוכרת דבר מהביקור של התובעים באותו יום (עמ' 12, ש' 15). במהלך החקירה נשאלה הרופאה על ידי בא כח התובעים, אם היא מדברת עם המטופלים כמו שהיא מדברת בבית המשפט ונתבקשה להאט את הקצב (עמ' 13, ש' 12) והשיבה כי היא מדברת 'רגיל' וסבורה כי כך מבינים אותה. היא הסבירה כי בכל מקרה כאשר אין צוות דובר ערבית בחדר לידה היא מנסה להביא אח דובר ערבית אם היא חשה שהיולדת אינה מבינה את ההסבר. יש לציין כי בסיום עדותה רשמתי בפרוטוקול את התרשמותי לפיה העדה מדברת בקצב מהיר ובאופן לא ברור כך שהתעורר צורך לבקש ממנה להאט או לשוב על הדברים פעם נוספת במהלך החקירה מספר פעמים (עמ' 18, ש' 29-31). הביקור בבית החולים ביום 27.4.03 24. בתצהיר כותבת מהא שבהתאם להנחיה שקיבלה שבה עם סלים לבית החולים ביום זה. לדבריה נאמר לה כי מצב העובר תקין והיא נתבקשה להגיע לביקורת נוספת בעוד שלושה ימים. גירסה זו נתמכת גם בדברים שנכתבו בתצהירו של סלים. 25. מטעם הנתבעת העידה ד"ר נדיה דיק הרופאה שטיפלה בתובעים באותו יום. היא מציינת בתצהירה כי מהא הגיע בשבוע ה- 40 + 6/7 להריון, ערכה בדיקות קליניות, מוניטור ואולטרא סאונד ולדבריה לא סברה כי יש מקום להביא ללידה יזומה. היא מתארת את ההוראות שניתנו למהא עם שחרורה באופן דומה להוראות שניתנו על ידי ד"ר דורפמן קודם לכן. 26. ד"ר דיק ציינה במפורש כי היא יודעת את המילים הרלבנטיות בערבית ועושה בהן שימוש למתן הההסברים. היא הניחה כי נתנה הסבר והתרשמה כי היולדת מבינה את תוכנו. 27. נוכח הטענה כי הרופאה יודעת לתת הסבר בשפה הערבית, היא נתבקשה להסביר בערבית את ההסבר שנתנה למהא, תוך שמתורגמן בית המשפט נתבקש לתרגם את ההסבר הניתן בשפה הערבית על ידי הרופאה לעברית. תשובתה להצעה זו הייתה: "ת. אני לא יכולה לדבר במשפטים, אבל אני יודעת שהמילה תנועה היא "חרכה". אני יודעת גם את המילה "חסי" שזה להרגיש, אני מציינת שאני עובדת בכפרים ערביים. אם אנו רואים שאישה לא מבינה אנו מבקשים עזרה. ש. חוץ משני המילים הללו, את יכולה לומר עוד מילה כדי שנבין איך לעשות את הטכניקה של עניין התנועות. ת. אני מסבירה ואם האישה אינה מבינה אנ מבקשת עזרה. בשביל לשאול אם היא מרגישה או לא, זה מאוד נדיר שאישה ערבית לא מבינה מילה בעברית." (עמ' 19, ש' 19-25). 28. בשחרור התובעת מבית החולים היה מעורב גם ד"ר יורי פרליץ, רופא בכיר בבית החולים שחזר על הדברים שנכתבו בתצהיר ד"ר דיק. עם זאת מחקירת ד"ר דיק לא הוברר אם הוא ראה את התובעת (עמ' 21, ש' 9). ד"ר פרליץ העיד כי אינו דובר ערבית מספקת (עמ' 16, ש' 10) וציין כי הוא לא ראה את התובעים באותו יום (עמ' 26, ש' 18). 29. ד"ר דיק נשאלה האם בעת שבדקה את מהא נעזרה באיש צוות דובר ערבית אך לא ידעה להשיב. עם זאת היא ידעה לומר כי כיום יש מסמך מפורט המסביר ליולדות בשפות שונות כיצד לערוך את ספירת התנועות. הביקור בבית החולים ביום 30.4.03 והאירועים שאחריו 30. בסעיף 7 לתצהירה מתארת מהא כי היא וסלים הגיעו לבית החולים ביום זה לאחר שחשה שתנועות העובר נחלשו מעט. הצוות הרפואי ערך בדיקת מוניטור ונמסר לה ולסלים שהכל בסדר ואין מה לדאוג. מהא מתארת כי במהלך השיחה פרץ הרופא בצחוק כאשר סלים שאל אותו לגבי מיעוט התנועות ואמר לו 'אתה אומר שאין תנועות? תראה כמה תנועות יש' והצביע על פלט המוניטור. מהא מתארת כי נתבקשה להגיע לבדיקה חוזרת בתום שלושה ימים אך לאחר שהתברר לרופא כי מדובר ביום שבת, שינה את דעתו וביקש שתשוב בחלוף ארבעה ימים, ביום ראשון. תיאור דומה של האירועים נמסר על ידי סלים. 31. מהא טענה ביחס לביקור זה, כמו ביחס לביקורים הקודמים, כי לא הוסבר לה ולסלים על הצורך לעקוב אחר תנועת העובר, הכמות והעוצמה, לא הוסבר כיצד לבצע את המעקב ולא ניתן דף הסבר. עוד היא טענה כי איש מהצוות הרפואי לא דיבר את השפה הערבית והדברים נאמרו לסלים שתרגם כפי הבנתו. לדבריה לא הוסבר לה על האפשרות לזרז את הלידה. סלים מפרט בתצהירו את הדברים באופן דומה. הוא מציין כי לא הוסבר לו דבר לגבי הצורך בביצוע מעקב אחר תנועות העובר. עוד הוא מבהיר כי כל ההסברים היו בשפה העברית ואיש מצוות הרופאים לא דיבר ערבית. 32. בימים שחלפו עד ליום 4.5.03, מתארת מהא כי הרגישה שיש פחות תנועות ולכן ממה שידעה מהריונה הקודם אכלה שוקולד ושתתה שתיה מתוקה. היא חשה שיש תנועות אך לא מדדה או ספרה אותן פעמיים או שלוש ביום כיוון שלא נמסר לה כי יש לעשות כן. כאשר הגיעה מהא לבית החולים ביום 4.5.03 התברר כי העובר אותה נשאה ברחמה מת. 33. סלים הבהיר בחקירתו הנגדית כי לא הוסבר לתובעים על הצורך לספור את התנועות ולחזור לחדר המיון אם יש ירידה בתנועות (עמ' 10). 34. דבר התלונה שהעלו מהא וסלים כי יש הפחתה בתנועות העובר מופיע גם בגליון חדר המיון (נ/7). 35. מטעם הנתבעת העיד בעניין זה ד"ר מיכאל גולדינפלד ששימש רופא במיון יולדות באותו יום, בו הגיעו מהא וסלים לבית החולים, 30.4.03. הוא מתאר כי מהא התלוננה על כך שיש הפחתה בתנועות העובר. הוא בחן את כרטיס היולדת, עשה בדיקה נרתיקית, ביצע ניטור ארוך ובדיקת אולטראסאונד שנמצאו תקינים. לאור התלונות, כך מציין הרופא, הוא בדק בעצמו את קיומן של תנועות עובר ומצא תנועות רבות. לפיכך, העריך הרופא כי ניתן לשחרר את היולדת לביתה תוך שלדבריו נתן לה הדרכה מפורטת כיצד לנהוג. אין חולק כי באותו שלב היה העובר בחיים. 36. בתצהירו הוא מפרט את ההסבר שניתן וציין כי הוא מקפיד לתת אותו. עוד הוא מתאר כי כאשר הוא מתרשם במהלך ההסבר שזה אינו מובן הוא מאתר איש צוות דובר ערבית שיסייע במתן ההסבר. 37. מחקירתו הנגדית התברר כי אינו זוכר את התובעת או את בדיקתה (עמ' 32, ש' 10- 11). עוד התברר כי הוא אינו דובר ערבית למעט מילים בודדות וכי לא נתן הסבר בערבית (עמ' 33, ש' 9-12). הרופא העיד גם כי אינו זוכר אם ניסה לחפש איש צוות דובר ערבית כדי לדבר עם התובעת (עמ' 33, ש' 19-20). הערכת הראיות 38. כפי שציינתי לעיל, קיימת מחלוקת עובדתית בין התובעים לבין הרופאים שהעידו בדבר טיב ההסבר שניתן ומידת ההבנה שהבינו אותו התובעים. במחלוקת זו בחרתי להעדיף את גירסתם של התובעים בשל הטעמים הבאים: א. הרופאים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, דיברו באופן מהיר עד כדי כך שאת הדברים שאמרו אפילו יושבי בית המשפט, דוברי עברית רהוטה, התקשו להבין. באשר לעדה הראשונה, ד"ר דורפמן, ציינתי את הדברים במפורש בפרוטוקול (עמ' 18) אך רושם זה היה מנת חלקי גם באשר לרופאים האחרים. אני ער לכך שההופעה בבית המשפט יכולה לגרום לעתים לעדים להתרגשות מסוימת ולכן התרשמות מעדותם יכולה להיות בעייתית אך במקרה זה הרושם שקיבלתי מעדותם של הרופאים היה כה חד וברור עד כי גם בהביאי בחשבון את האפשרות שבמהלך הדיון היה קצב דיבורם מהיר מהרגיל, קל להעריך מה התרחש בבית החולים. ב. עוד התרשמתי כי בעומס הפעילות שהיה מוטל בבית החולים, עיתותיהם של הרופאים לאיתור רופא או איש צוות דובר ערבית, מתן הסבר מפורט, רגוע וממושך ופעולה נוספת כדי לוודא שהיולדת מבינה את ההסבר ואולי אף נסיון לבחון אם היא מסוגלת ליישם אותו, לא נעשו. ג. לעומת מהירות הדיבור של הרופאים, הרושם שקיבלתי מהתובעים הוא כי מדובר בזוג צעיר, פשוט יחסית, חסרי בטחון וידע. סלים, שהיה זה שאמור לקבל את ההסבר המפורט בשפה העברית ולתרגמו נראה בעדותו כ'עלה נידף ברוח' והרושם שהתרשמתי במהלך עדותו מצורת תשובותיו לשאלות ולתגובותיו היה כי ספק רב אם היה מסוגל להבין את ההסבר שקיבל עד תום אל מול שטף הדיבור של הרופאים. ד. הנסיון ללמוד מעדותו בבית המשפט על מה שאירע בבית החולים יכול להראות כי לכל היותר הוא הקשיב, הבין חלקית והעביר את המעט שהבין. ה. בעוד שמהא וסלים, שעדותם עשתה רושם מהימן, זכרו היטב שלא קיבלו הסבר אף לא אחד מהרופאים זכר את בני הזוג ויכול היה לומר מזיכרונו את טיב ההסבר שנתן להם ואת טיב הבדיקה שנעשה כדי לוודא שההסבר הובן. הרופאים הקישו כי נתנו הסבר וכי זה הובן מהנחתם שאם לא היה הדבר כך, היו דואגים להסבר טוב יותר. ו. מעדות מהא וסלים התרשמתי כי בני הזוג הקפידו במהלך ההריון לבצע את הבדיקות שהונחו לבצע ולמלא אחר ההוראות שניתנו להם. לפיכך, הדעת נותנת, שאם היו מקבלים הנחיה לבצע את בדיקת תנועות העובר לא היו שוכחים לבצעה. כזכור, מהא הייתה מודעת לחשיבות עניין זה והתלוננה עליו ביום 30.4.03 מכאן מתחזקת ההנחה שאם הייתה מקבלת הסבר כראוי, אני מניח כי בדיקת התנועות הייתה מבוצעת. ז. אני ער לטענת הנתבעת לפיה בגילינות השחרור של מהא מבית החולים (נ/5, נ/6 ו- נ/7) נרשם כי בעת השחרור ניתנה הוראה ליולדת לערוך 'מעקב תחושות העובר X 3'. איני סבור כי ניתן ללמוד לענייננו מההלכות המייחסות משקל להיעדרה של רשומה רפואית ולתוצאות ההתרשלות בעריכה ובשמירה על רשומות רפואיות (ר' ע"א 6948/02 פנטה אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 535 (2004)). עיון ברשומה הרפואית מעלה כי אין מדובר בהנחיות שצוינו במפורש אלא ברישום שהודפס בטופס מראש והרופא הוסיף על הטופס את מספר הפעמים שבהם צריך לערוך את הבדיקה, למעט במקרה של נ/7, בו נרשם על ידי ד"ר גולדפילד ככל שניתן לפענח את הכתוב כי ניתנה הדרכה לבני הזוג אודות מעקב תנועות העובר (עמ' 35). נוכח התרשמותי מהאופן בו נמסר המידע כמפורט לעיל, איני סבור כי די ברישום חלקי זה, שבחלקו אף נכתב בכתב יד שאינו ניתן לפיענוח, כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי, כמפורט לעיל. 39. לסיכום, המסקנה אליה הגעתי לאחר שמיעת הראיות ונוכח התרשמותי מהתובעים ומהרופאים שהעידו בפני היא כי ההסברים ניתנו לסלים בשפה העברית, תוך שספק רב אם הצליח להבין אותם עד תום. הרופאים, ככל שניתן להקיש מעדותם ולהניח מהעומס המוטל עליהם, דיברו באופן שסלים התקשה להבינו וממילא התקשה להעביר את המידע למהא. קושי זה מסביר הכיצד למרות שסלים קיבל הסבר שלוש פעמים על בדיקת תנועות העובר, בדיקה זו לא נערכה על ידי מהא. טיב ההסבר 40. הצדדים הרחיבו את היריעה בנושא זה ואולם נוכח המסקנה אליה הגעתי אין צורך להידרש לרבות מהשאלות שהועלו ובהן השאלה האם מוטלת על בית החולים החובה לתת את דברי ההסבר בשפתו של המטופל, ערבית, בכל מקרה ובכל מצב או שניתן להסתפק במקרים המתאימים במסירת המידע בשפה העברית לבן הזוג כדי שיתרגמו. 41. הנתבעת אינה חולקת על החובה המוטלת על הצוות הרפואי ליתן למטופל את ההסברים הנדרשים בעת שזה משתחרר לביתו מביה"ח, ובאופן שהדברים יובנו לו (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת). כפי שתיארתי לעיל ההסבר שניתן, לא עמד אף במסגרת החובה שהנתבעת מסכימה שמוטלת עליה. כמפורט לעיל, ניתן ההסבר לסלים, שאינו שולט בצורה מלאה בשפה העברית, בשפה מהירה ומבלי שהוברר למסביר כי ההסבר מובן לסלים ולאחר מכן מובן למהא. 42. ההסבר אותו יש לתת הוא הסבר שיעניק למטופל את המידע הנדרש לגבי מצבו ואת הוראות הטיפול הנדרשות לאחר שחרורו מבית החולים. על ההסבר לעמוד בקנה אחד עם יכולתו האינטלקטואלית והרגשית של החולה (ע"א 4960/04 ערן סידי ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' תק-על 2005(4), 3055 (2005); ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל פ"ד מז (2) 497, 509 (1993)) ובהתאמה למקרה שבפנינו עליו להינתן בשפה המובנת למטופל. 43. לפיכך, היה על בית החולים לתת את ההסבר בשפה שאותה יבינו מהא וסלים. נוכח השליטה החלקית של סלים בעברית ונוכח חוסר ידיעתה של מהא את השפה בצורה מספיקה לקבלת ההסבר, לא היה נכון בנסיבותיו של מקרה זה להסתפק בהסבר בעברית והיה על בית החולים לדאוג לכך שאיש צוות דובר ערבית ימסור את ההסבר, כפי שבית החולים נוהג לעשות במקרים אחרים. 44. לא זו בלבד, היה על בית החולים וצוותו לוודא שההסבר הניתן מובן. ניתן היה על נקלה לבקש ממהא לחזור על ההסבר שקיבלה מסלים ולראות אם הבינה את שעליה לעשות ואם היא מסוגלת להדגים כיצד עליה לבצע את הבדיקה, באיזו תדירות ומתי. 45. לעניין זה התייחס כב' השופט ד' חשין בפסק הדין החלקי שנתן בת.א. (י"ם) 117/91 יהושע מזרחי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ואח', תק מח' 96 (2) 1980, 1986 (1996): "כדי לצאת ידי חובת ההסבר, לצורך קבלת הסכמתו מדעת של החולה לטיפול הרפואי, אין הרופא יוצא ידי חובתו בעצם מתן ההסבר, בבחינת "מצוות רופאים מלומדה", אלא עליו גם להתרשם שהחולה הבין את המידע שנמסר לו על ידו ושהחלטתו להסכים לטיפול ולסיכונים הכרוכים בו - אכן היתה מתוך הסכמה מדעת, דהיינו על יסוד הבנתו את ההסברים שניתנו לו, ולא על סמך אמונות או תקוות שווא... (ההדגשה שלי - א.ד.) 46. דברים אלה שנכתבו בסוגיית ההסכמה מדעת יפים גם לענייננו. 47. כמפורט לעיל, בית החולים עצמו טען כי הוא דואג, כאשר הרופאים סבורים כי הדבר נחוץ, למתן הסבר על ידי איש צוות דובר ערבית. במקרה זה ההחלטה שלא לקרוא לאיש צוות שיתן את ההסבר בערבית ומתן ההסבר לסלים בעברית על מנת שיעביר אותו למהא הייתה החלטה מוטעית המהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על בית החולים. 48. עוד עלה כי בית החולים דואג לתת דף הסבר בשפות שונות לגבי אופן הפעולה בהריון ממושך (עמ' 23, ש' 10, עמ' 28, ש' 12, 18-19). אין ספק כי גם פעולה זו יכולה הייתה למנוע את התוצאה המצערת שהתרחשה. 49. לסיכום, עמדתי כי היה על הנתבעת לספק לתובעים את הוראות הטיפול בעת שחרורה של מהא מבית החולים באופן שיובן לה ובמקרה זה לא היה די בכך שההסבר ניתן לסלים בעברית כדי שיתרגם אותו אלא בהתחשב בכך שמהא עצמה אינה שולטת בעברית ושליטתו של סלים בעברית חלקית היה על הנתבעת לדאוג למתן ההסבר על ידי איש צוות דובר השפה הערבית. 50. איני סבור כי בנסיבותיו של המקרה שבפני יש מקום לקביעות רחבות העוסקות בשאלה האם בית חולים, דוגמת בית החולים פוריה, המשרת אוכלוסיה דוברת ערבית, חייב שבכל מחלקה ומחלקה יימצאו אנשי צוות דוברי ערבית כל הזמן כדי שיוכלו לספק את ההסברים בשפה זו לכל החולים תמיד או די בכך שיהיו זמינים בעת הצורך. עוד אין צורך בהכרעה בשאלה האם השיטה של מתן ההסבר לבן הזוג הדובר את השפה העברית בשפה זו על מנת שיתרגם לשפה אחרת היא ראויה או שאינה ראויה. כאמור, בנסיבותיו של מקרה זה, מהלך הדברים שננקט לא היה ראוי ובית החולים לא עמד גם בחובה המינימלית המוטלת עליו של מתן ההסבר באופן שבו יבין אותו המטופל, תוך שהוא מוודא את הבנת היולדת את הדברים המתורגמים לה. הקשר הסיבתי 51. דומה כי שאלת הקשר הסיבתי במקרה זה אינה מוטלת בספק ובא כוח הנתבעת בהגינותו לא הרחיב את הדיבור בעניין זה בסיכומיו. התובעים הגיעו לבית החולים ביום 30.4.03 עם תלונה על ירידה בתנועות. מהא נבדקה ושוחררה כאשר העובר שברחמה חי. אין חולק כי פטירת העובר בפרק הזמן שבין שחרורה של מהא עד הגיעה לבית החולים ביום 4.5.03 הייתה על רקע ירידה בתנועותיו. עוד סביר כי לו הייתה מהא עורכת את הבדיקות כפי שבית החולים סבר שצריך לערוך אותן - 3 פעמים ביום למשך חצי שעה - הירידה בתנועות הייתה מופיעה במועד מוקדם ומהא הייתה מגיעה לבית החולים קודם לכן. 52. דברים אלה עולים מחוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים: ד"ר וייס מטעם התובעים מציין בחוות דעתו כי 'מות עוברה של הגב' דלאשה נבע מהיותה שרויה במצוקה תוך רחמית. מצוקה זו החריפה בתקופה שממועד שחרורה האחרון ממיון יולדות, לביתה. הדבר התבטא בהרגשת ההפחתה המתמשכת בתכיפות תנועות העוברה בעוצמתן עד להעלמותן ומות העוברה' (עמ' 15 לחוות דעתו). 53. ד"ר הרמן, המומחה מטעם הנתבעת, מציין כי 'היולדת לא נשמעה להמלצה לשוב לבית החולים במקרה של הפחתה בתנועות, ועל ידי כך נמנעה האפשרות להציל את העובר'. כאמור לעיל, ההנחה העובדתית העומדת בבסיס קביעה זו אינה מקובלת עלי אך משמעות הדברים שכתב ד"ר הרמן כי קיים קשר בין הפחתת התנועות, הצורך בבדיקת ההפחתה והשיבה לבית החולים, שלא נעשו בשל התרשלות הנתבעת. 54. מכאן, המסקנה כי יש קשר סיבתי בין הימנעות מהא מביצוע הבדיקות, שנבעה מחוסר ידיעתה כי עליה לבצען, לבין אבדן העובר. אשם תורם 55. הנתבעת טענה לקיומו של אשם תורם. היא נסמכת על עדותה של מהא לפיה חשה בהפחתת תנועות העובר, אכלה שוקולד ושתתה שתיה מתוקה. לטענתה היה על התובעת באותו זמן לשוב לבית החולים. עוד למדה הנתבעת מכרטיס מעקב ההריון המתייחס להריון הקודם (נ/1) כי מהא הודרכה כבר אז בדבר הצורך לפנות לבית חולים כאשר יש הפחתה בתנועות. 56. איני סבור כי הפגם שנפל בהתנהגותה של מהא, אשר לא קיבלה הסבר מתאים ומספיק מהרופאים מגיע כדי קיומו של אשם. המבחן לקיומו של אשם תורם הוא 'מבחן חלוקת האשמה'. על בית המשפט לשקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה נ' מוסטפא בן אחמד עוואד פ"ד מד(1), 422 ,עמ' 438-439 (1990); ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עופרה גלעד פ"ד נג(3), 529 ,עמ' 546-547 (1999); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח' פ"ד נח(1) 1, 20 (2003); ע"א 2245/91 ד"ר בנדיקט ברנשטיין ואח' נ' ניסים עטיה פ"ד מט(3) 709 ,עמ' 723-724 (1995)). 57. החלת מבחן האשמה המוסרית מביאה למסקנה כי אין כלל מקום להשוואה בין מידת האשם המוטל על בית החולים, כמי שנמנע מלתת הסבר למטופל בשפה המובנת לו, לבין מידת האשם המוטל על מהא או על סלים, שלא פעלו לפי ההנחיות שלא ניתנו להם, ואיני מוצא לנכון לזקוף לחובת התובעים אשם תורם מנימוקים אלה ומהנימוקים הנוספים שפורטו בסיכומי התובעים. הנזק 58. התובעים טוענים כי יש לפסוק להם פיצוי עבור כאב וסבל תוך שהם מציעים לנקוט את אמות המידה שנקבעו בע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה (1) 765 (1999) (להלן: "דיין"). לטענתם, יש להביא בחשבון את היות הסבל תוצאה של אפליה כלפי המיעוט דובר השפה הערבית. עמדתם היא כי יש לראות בחומרה את הפער שבין היחס לציבור דוברי השפה העברית לאזרחים דוברי ערבית. 59. כמתואר לעיל, מהא הגיעה לבית החולים והתברר לה כי העובר מת. לאחר מכן היא נאלצה ללדת את העובר המת בלידה טבעית תוך שהיא שומעת מסביבה את קולות התינוקות הנולדים. הסבל אותו היא מתארת בשל הלידה היה כפול ומכופל. לסבל זה יש להוסיף את האכזבה והצער הנובעים מסיומו של הריון, הנמשך 9 חודשים, כרוך בביקורות רפואיות, בדיקות שונות, מעקב, חרדה וציפיה. 60. למהא ולסלים בת גדולה יותר שנולדה בשנת 2001 ונולד להם בן נוסף בשנת 2004, כשנה לאחר המקרה (עמ' 2, ש' 5). 61. אכן פסקי הדין הניתנים לאחרונה מצדדים בהגדלת הפיצוי הניתן עבור הנזק הלא ממוני (ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נה (1) 920 (1999); ע"א 2055/99, 3023, 6452 פלוני נ' הרב ניסים זאב, פ"ד נה (56) 241, 274 (2001)). עם זאת, דומה כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מהפיצוי שנפסק בפסק דין בעניין דיין לענייננו. באותו מקרה ניתן פסק הדין בערעור, שאישר את הסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי ניתן על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984 (יש לציין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן שלא בדרך הפשרה אלא על פי הדין). עוד דובר בו בהורים שאיבדו תינוק עקב הפלה בשל התרשלות ואז התברר כי אינם מסוגלים להרות יותר. ההריון שהופסק הושג לאחר טיפולי פוריות שנמשכו לפני ההפלה ואף לאחר מכן נעשו טיפולי הפריה נוספים שנמשכו שלוש שנים נוספות עד שהתברר כי האם אינה מסוגלת להרות. בית המשפט פסק סכום של 600,000 ₪ לכל אחד מהתובעים. 62. בענייננו, כמפורט לעיל, למרות האירוע המצער, לבני הזוג ילד גדול יותר והם הצליחו להרות ולהביא ילד נוסף לעולם לאחר המקרה ובכך שונים הדברים מההורים הנפגעים בפסק דין דיין. 63. בשני פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים נדונה סוגיית הפיצוי במקרים דומים. בפסק דין שניתן על ידי כב' השופט י' ענבר נפסק לאם שאיבדה את עוברה פיצוי בסכום של 300,000 ₪. בית המשפט ערך באותו מקרה אבחנה בין הפיצוי לו זכאית האם לבין הפיצוי לו זכאי האב. הוא קבע כי האם זכאית לפיצוי כנפגעת ישירה בעוד שהאב הוא נפגע משני ולכן מצא מכח ההלכה שנקבעה ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן , פ"ד מד(3), 397 (1990) כי אינו זכאי לפיצוי. הפיצוי שנפסק לאם נפסק בהתחשב בכך שההריון הושג לאחר שלוש שנות טיפולי פוריות מפרכים ומדובר היה בהריון ראשון (ת.א. (י"ם) 4148/02 לבנה לוי ואח' נ' מרכז רפואי שערי צדק (ניתן ביום 5.12.04, אתר נבו). 64. בפסק דין נוסף שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) דן בית המשפט בפיצוי לעזבון ולהורים של תינוק שנולד בחלוף מספר ימים לאחר לידתו. בית המשפט בחן את הכאב והסבל שנגרמו להם בשל הסבל הגופני והנפשי לאחר הלידה ואמד אותו בסכום של 200,000 ₪ (ת.א. (י"ם) 3161/01 אלה חלמסקי ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.6.06, אתר נבו). באותו מקרה נפסק פיצוי גם לעזבונו של הילוד. 65. בעניין אחר ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת ב' טולוקובסקי) בת.א. (תל אביב) 12363/05 אגיקיאן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.8.06, אתר נבו). באותו מקרה נפסק פיצוי להורים לעובר שחולץ מרחמה של האם לאחר סיום תקופת ההריון במלואה פיצוי עבור כאב וסבל בסך של 350,000 ₪. בית המשפט הזכיר בין שיקוליו כי הכניסה להריון הייתה לאחר טיפולי פוריות והפריה חוץ גופית וציין כי להורים באותו מקרה נולד ילד נוסף. 66. בענייננו, ספק בעיני אם יש מקום לראות את סלים כנפגע משני, כפי שנקבע ביחס לתובעים בת.א. (י"ם) 4148/02 ובת.א. (י"ם) 3161/01 הנ"ל, שכן מהראיות עולה כי סלים נטל חלק פעיל בביקורים שנערכו בבית החולים, הוא ליווה את מהא בתהליך כולו, בבדיקות ובביקור האחרון בבית החולים שהוביל ללידת העובר המת ושהה עמה. הוא קיבל ביחד עמה את הבשורה המרה כמתואר בתצהירו. לא ניתן לראות אותו כמי שסבל אך ורק בשל האירועים שפקדו את מהא אלא כמי שבשל היותו חלק מתהליך הלידה, נפגע גם בעצמו. 67. בהתחשב בשיקולים אותם פירטתי לעיל, ובהביאי בחשבון כי במקרה שבפני יש לראות את שני בני הזוג כנפגעים, ההריון היה הריון שני, לא נעשה לאחר טיפולי פוריות ולאחר האירוע המצער, הצליחו בני הזוג להביא ילד נוסף לעולם, אני מעריך את נזקם של שני התובעים בסכום של 250,000 ₪. 68. התובעים טענו גם לקיומן של הוצאות קבורה והלוויה אך נזק זה אינו נתבע בכתב התביעה ואינו נזכר בתצהירי התובעים ולפיכך, איני פוסק פיצוי עבורו. סיכום 69. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 250,000 ₪. עוד תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עורך דין בסכום של 52,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף (וזאת בהתחשב בהליך הביניים) ואת הוצאות המשפט שנגרמו להם (האגרה, שכר המומחה, צילום החומר הרפואי או כל הוצאה אחרת כפי שישום אותה הרשם). 70. הסכומים האמורים ישולמו לתובעים בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבעת. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתחובת הסבר לחולהרשלנות