רשלנות מקצועית בייצוג שחקן כדורגל זוהי תובענה נגד עורך דין לפיצויים בעילה של עוולת הרשלנות בנזיקין, הפרת חובה חקוקה והפרת חוזה. ואלה העובדות הנדרשות לעניין: 1. התובע שיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי יפו (להלן: "הקבוצה" או "מכבי יפו") בעונת המשחקים 1997 - 1998. 2. כתוצאה ממחלוקת כספית שהתגלעה בין התובע לבין הקבוצה הם ניהלו הליך בוררות ובהתאם לפסק הבורר מיום 18.1.99 חויבה הקבוצה לשלם לתובע סך של 281,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובצרוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח (להלן: "פסק הבורר"). 3. את התובע יצג בהליך הבוררות עו"ד (להלן: "הנתבע"), המתמחה ביצוג שחקני כדורגל ואגודות ספורט. הקשר בין התובע, שאינו דובר עברית, לבין הנתבע קויים באמצעות סוכנו של הראשון, צביקה קריצר (להלן: "קריצר"), אשר פעל בשמו, במקומו וכשליחו. 4. כשבוע לאחר מתן פסק הבורר פנה הנתבע במכתב למכבי יפו בדרישה לשלם את החוב הפסוק. משלא שולם החוב התנהלו מספר שיחות בין קרייצר לבין הנתבע בקשר לאופן גבייתו. הצדדים חלוקים אשר לתוכן השיחות. 5. ביום 27.5.99 לקראת תום עונת המשחקים 1998 - 1999 פנה הנתבע במכתב ליועץ המשפטי של ההתאחדות לכדורגל על מנת להעמיד לדין את הקבוצה בגין אי תשלום פסק הבורר. בתגובה נשלח על ידי ההתאחדות לכדורגל מכתב התרעה לקבוצה בדבר העמדתה לדין משמעתי היה ולא תפרע לתובע החוב נשוא פסק הבורר. ביום 20.2.00 פנה הנתבע במכתב לרשות לבקרת תקציבים בדרישה לתשלום פסק הבורר, עליו לא נענה. מכתב נוסף נשלח על ידו ביום 20.11.00. 6. בסוף שנת 2000 חדלה מכבי יפו לתפקד כקבוצת כדורגל, לאחר שהייתה אחת מקבוצות הכדורגל הותיקות בארץ. טענות הצדדים: לטענת התובע התחייב הנתבע לפעול כפרקליטו עד להשגת הסכום הפסוק, ככל שידרשו הליכים משפטיים ואחרים על מנת לעשות כן. לטענתו, ניסיונות הגביה שנעשו על ידי הנתבע התאפיינו בחוסר מיומנות ומקצועיות כפי שעורך דין סביר צריך היה לפעול. לפי השקפת התובע, משהסתבר לנתבע כי מכבי יפו אינה פורעת את פסק הבורר היה עליו לנקוט בהליכי הוצאה לפועל נגדה, להגיש בקשות לעיקול ועל ידי כך לתפוס כספים שעוד היו לקבוצה עד סוף שנת 1999. ראוי להדגיש בהקשר זה כי הוכח שבחדשים יולי אוגוסט 1999 פרעה הקבוצה פסקי בורר שנתנו כנגדה לטובת שחקנים אחרים, וכן פרעה חובות נוספים לנותני שירות (ראה מוצג ת/ 1 כרטסת ממוינת לשנת 1999). נגזרת מטענת הרשלנות המקצועית היא טענת היפר חובה חקוקה (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1965) והפרת החוזה לפעול בשם התובע למימוש פסק הבורר. לטענת הנתבע הוא לא התחייב כלל לפעול למימוש פסק הדין וכי ההסכם היה לייצוג בהליכי הבוררות בלבד. לחלופין הוא טוען כי בניסיונות לגביית החוב פעל באופן מקצועי כפי שעורך דין צריך וחייב לפעול וכן הוא טוען כי לא הוכח נזק גם בהנחה שיקבע כי במעשיו היה משום רשלנות במתן שירות משפטי. לגישתו, לא הוכח על ידי התובע כי ניתן היה לעקל או לגבות כספים כלשהם ממכבי יפו באיזה מהזמנים החל ממועד מתן פסק הבורר ועל כן לא הוכח קשר סיבתי בין המעשה הרשלני לבין הנזק. דיון: מהות ההתקשרות החוזית: בהתאם לתצהיר עדותו הראשית של קריצר סוכם בינו לבין הנתבע כי האחרון ייצג את התובע לצורך מימוש מלוא זכויותיו כלפי מכבי יפו כנגד תשלום שכר טרחה בסך השווה ל- 10% מהכספים שיתקבלו בפועל בידי התובע. על עדות זו חזר קריצר בחקירתו הנגדית (עמ' 49 לפרוטוקול). שני הצדדים מסכימים כי במהלך סיכום ההתקשרות איש לא העלה אפשרות של פתיחת תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הבורר, היה וינתן לזכות התובע. הן קריצר והן הנתבע חזרו בעדותם על כך שעובר לכריתת חוזה היצוג איש לא דיבר על נקיטת הליכי הוצאה לפועל. (קריצר - בעמ' 50 לפרוטוקול והנתבע בעמ' 111 לפרוטקול). הוסיף הנתבע כי הוא היה בטוח שפסק הבורר אכן יכריע לזכות התובע וכי מעולם לא נתקל בבעיה שקבוצת כדורגל נמנעה מלשלם פסק בורר. בעדותו טען קרייצר כי לאחר מתן פסק הבורר ומשהסתבר כי הקבוצה אינה משלמת חובה על פיו, שקלו הוא והתובע אם לפתוח בהליכי הוצאה לפועל וכי הנתבע התריס בפניו שלא ילמדו את מקצוע עריכת הדין . אינני סבורה שלצורך הכרעה בתיק זה, בכל הנוגע למהות ההתקשרות בקשר לפתיחת תיק הוצאה לפועל, יש לקבוע האם מבחינה עובדתית התכוונו הצדדים לחוזה לקבלת יצוג משפטי הן בבוררות והן בהליכי הוצאה לפועל, ואפשר שלכך תהיה השלכה בתביעה לתשלום שכר טרחה, שהגיש הנתבע נגד התובע. לצורך הדיון שבפני די בקביעה כי גם אם החוזה למתן יצוג משפטי לא כלל התחיבות לנקיטת הליכי הוצאה לפועל, הרי שדי בעובדה שהנתבע המשיך לפעול לגביית החוב, בין באמצעות משלוח מכתבי התרעה ובין באמצעות ניהול שיחות עם היועץ המשפטי של הקבוצה, כדי ליצור התחייבות משתמעת שלו כלפי התובע להמשיך ליצגו אף לאחר מתן פסק הבורר, לצורך גביית החוב - גם אם לא בהליכי הוצאה לפועל. אפילו לא כלל חוזה היצוג המשך טיפול בהליכי הגביה הרי שדי בעובדה שלאחר פסק הבורר, במשך למעלה משנה, פעל הנתבע למימושו, אם כי לא בהליכי הוצאה לפועל, כדי ליצור התחיבות, מכללא, לטפל במימוש פסק הדין. יודגש שנית כי פסק דין זה אינו דן בשכר טרחתו של הנתבע. מכאן המסקנה כי מהות ההתקשרות בין התובע לבין הנתבע היתה - בין היתר - למתן יצוגו של הראשון לצורך מימוש פסק הדין. כפי שיובהר להלן גם אם לא היתה הסכמה ליצוג משפטי בהליכי הוצאה לפועל, הרי שלאור היחסים החוזיים שנוצרו בין התובע לבין הנתבע כפרקליט, חלה על הנתבע אחריות להתריע בפני התובע על הצורך - אם קיים כזה - בפתיחת הליכי הוצאה לפועל - בין באמצעותו ובין באמצעות אחר. אחריות בנזיקין - עוולת הרשלנות: לאחר מתן פסק הבורר המשיכו להתקיים בין התובע לבין הנתבע יחסי פרקליט - לקוח, זאת מכוח העובדה שהנתבע המשיך לפעול למימוש פסק הבורר. בהקשר זה יצוין כי מקובלת ומהימנה עלי עדותו של קרייצר כי קיים עם הנתבע מספר רב של שיחות טלפוניות בהן חזר והבהיר לו הנתבע כי אין צורך ליתן לו הוראות וכי הוא יודע כיצד לפעול לצורך מימוש פסק הבורר. קרייצר שב וחזר על גרסה זו מספר רב של פעמים במהלך חקירתו הנגדית ואדגים אך על קצה המזלג עדות זו: "עורך דין תמיד ענה לי דבר אחד, אל תדאג אני מטפל בזה ונתן לי להביא שאני לא צריך להעיר לו או להגיד לו איך לפעול". (עמ' 51 שורות 13 - 14) ובהמשך: "אני חוזר ואומר כל השיחות שהיו לי עם עורך דין וכל מה שדיברתי, תמיד הוא נתן לי להבין שהוא עורך דין מספיק מנוסה והוא מספיק טוב, והוא יודע". (עמ' 52 שורות 16 - 18) ועוד: "... אחרי פסק בורר השיחות בינינו התנהלו פחות או יותר, לגבי התנשאות התכוונתי יותר במהלך שנת 2000, אבל באותה תקופה הוא היה עונה כאילו - זה לא ענינך, אתה לא עורך דין אני מטפל בזה ואל תתערב איפוא שאתה לא צריך. אני יודע איך לטפל בזה ואל תלמד אותי. עורך דין מטפל ואומר לי שהכל בסדר והכל בטיפול, אני ממתין בסבלנות". (עמ' 68 שורות 18 - 19 עמ' 69 שורות 1 - 5) אגב, התנהגותו הארוגנטית של הנתבע באה לידי ביטוי במהלך הדיונים בתיק והיא הופנתה הן כלפי התובע ועדיו, הן כלפי פרקליט התובע והן כלפי ההליך המשפטי. לכן עדותו של קרייצר מקבלת משנה תוקף וממנה עולה בברור כי הנתבע הבהיר לו כי הוא זה בעל הידע, הכישורים והמיומנות כדי להחליט על הדרך הנאותה, הנכונה והמקצועית בכל הקשור לנקיטת ההליך נגד הקבוצה לצורך גביית החוב. סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") , קובע לאמר: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות, הרי זו התרשלות, ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה". בהתאם לסעיף 35 לפקודה חל על התובע הנטל להוכיח שלשה יסודות להתקיימות עוולת הרשלנות: קיומה של חובה כלפי התובע. הפרת החובה. גרם נזק כתוצאה מהפרת החובה. היסוד הראשון התקיים בענינינו ועל הנתבע חלה חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית כלפי התובע. חובת הזהירות המושגית חלה מכוח יחסי עורך דין - לקוח שהתקיימו בין הצדדים. חובת זהירות קונקרטית חלה בנסיבות הענין כפי שתואר בפרק ההתקשרות החוזית; לאור העובדה שהנתבע נטל על עצמו היצוג המשפטי גם לאחר מתן פסק הבורר, לאור העובדה שהוא שב והבהיר בשיחותיו עם קרייצר כי הוא זה המחליט באיזה הליך וטקטיקה יש לנקוט כדי לממש את פסק הבורר הרי שחלה עליו חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, לפעול כפי שעורך דין נבון, מסור ומיומן צריך לפעול כדי לממש פסק דין. בין אם הוסכם שלצורך מימוש פסק הבורר יפעל הנתבע גם בהליכי הוצאה לפועל - בתשלום או שלא בתשלום, בין אם לאו, הרי שלאורך כל התקופה בה פעל לצורך מימוש פסק הבורר חלה על הנתבע - בין היתר - החובה להזהיר את הלקוח בדבר הצורך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל אם אכן התעורר צורך כזה. על היקף חובת פרקליט בנטילת הטיפול בעניינו של הלקוח ראה י. שנהב - ר. לויתן אחריותו המקצועית של עורך דין, ניהול סיכונים ובטוח החבות", הפרקליט לב (תשל"ח) 178-177 בעמ' 181 וכן ע"א 37/86 משה לוי נ' יחזקאל שרמן ואח' מ"ד (4), 446 סעיף 25 לפסק דינו של השופט לוין: "עורך דין המקבל על עצמו טיפול בעניינו של לקוח - אם בייעוץ אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רשום תאגידים וכיוצא באלה רואים אותו כמי שמציג בפניו מצג מכללא לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות". ובהמשך: "גם במתן יעוץ משפט ופעילויות של עו"ד מחוץ לכותלי בית המשפט מוטלות על עו"ד החובה לנהוג כפי שהיה נוהג עו"ד סביר העוסק באותו נשוא ברמה סבירה". מכאן נשאלת השאלה האם היה על הנתבע לפתוח בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הבורר (ולפני כן להגיש בקשה לאישורו), אם כן, באיזה שלב היה עליו לפתוח בהליכים אלה, או לחלופין מתי היה עליו להודיע לתובע על הצורך בנקיטתם - בין באמצעותו בין באמצעות אחר. כפי שתואר בפרק העובדות, מיד לאחר קבלת פסק הבורר פנה הנתבע לקבוצה במכתב התראה לתשלום פסק הבורר. הוא ניהל משא ומתן עם היועץ המשפטי שלה ומשהדבר לא הועיל פנה לרשויות הספורט העליונות, המוסמכות להעמיד לדין את הקבוצה. כל זאת במהלך תקופה של כחמישה חדשים. לאחר מכן חלה הפסקה במשלוח המכתבים, אשר חודשה רק לאחר כשבעה חדשים מיום הפניה להתאחדות לכדורגל שדרשה העמדת הקבוצה לדין ולמעלה משנה מיום מתן פסק הבורר. לפני שאדון במשמעות המשפטית של העובדות האמורות והאם יש בהן כדי להוות הפרה של חובת הזהירות ביחסי פרקליט - לקוח, ראוי להזכיר בקצרה עקרונות יסוד אשר לאחריותו של עורך דין כלפי לקוחו. חובת עורך הדין במהלך טיפולו בתיק, לשקול שיקולים מקצועיים, להעמיד על כפות המאזניים את דרכי הפעולה האפשריות והראויות ולהחליט על סמך הידע המשפטי ושיקולים טקטים מקצועיים באיזו דרך פעולה לבחור. גם אם בדיעבד יסתבר כי שיקול דעתו של הפרקליט היה מוטעה, אין בכך כדי להוות הפרה של חובת הזהירות שהוא חב כלפי לקוחו. מהלך הטיפול המשפטי דורש חשיבה, שקלא וטריא וקבלת החלטות בכל רגע נתון לכן אם שקל הפרקליט שיקול מקצועי, סביר והגיוני, אגב התיחסות לדין, לנסיונו המקצועי ולעובדות הספציפיות למקרה לא יחשב הוא כמי שהפר את חובת הזהירות כלפי לקוחו גם אם לאחר מעשה מתברר ששגה בהפעלת שיקול הדעת: "אבל גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלת על סנגור בניהול המשפט אינו עילות אלא כדי חובה של שיקול דעת לעניין במסגרת הנתונים המשפטיים - המהותיים והדיונים - הקיימים. עורך דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון . מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לשאול וכיצד ואימתי להמנע מלטעון או מלשאול - והכל מתוך הידע והנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות, גם עורך דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול דעתו. אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך דין לא כל שכן, החובה המוטלת על סנגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול דעתו. החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו". (ע"א 735 ל (ד), 75 בעמ' 80) כן ראה ע"א 4707/90 אלברט מיורקס נגד חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ ואח' מ"ז (1), 17 בסעיף 19 לפסק דינו של השופט מ' חשין: "... עורך דין - כמוהו כרופא - עשוי לשגות, אך לא כל טעות בשיקול דעת תחייבו ברשלנות". ומן הכלל אל הפרט: נכון עשה הנתבע ממשלח מכתב התרעה לקבוצה בחלוף שבוע מיום מתן פסק הבורר. משלא קיבל מענה, נכון עשה הנתבע משפנה ליועץ המשפטי של הקבוצה, אשר הבטיח כי ינסה להסדיר את התשלום. סבב שיחות זה לקח כחדשים שלשה (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 5 - 7 ושורות 13 - 14). כאשר הבין הנתבע כי נקלע למצב דברים בלתי רגיל, שכן העיד כי לא קרה מקרה שניהל הליך בוררות נגד קבוצת כדורגל והקבוצה לא שילמה על פיו, החליט לפנות לערכאה גבוהה יותר, היא ההתאחדות לכדורגל. בסוף חודש מאי 1999, לקראת תום עונת המשחקים 1998 - 1999 פנה הנתבע בכתב ליועץ המשפטי של ההתאחדות לכדורגל בו ביקש להעמיד לדין את הקבוצה. מעדותו של סמנכ"ל ההתאחדות לכדורגל, עו"ד אורי שילה, עולה כי אם קבוצה אינה משלמת פסק בורר מעמידים אותה לדין משמעתי (עמ' 106 לפרוטוקול). לכן אף הפניה להתאחדות לכדורגל הייתה במקומה. עד כאן פעל הנתבע כפרקליט מנוסה, מיומן ומקצועי אשר הפעיל שיקול דעת סביר בהחלט. מנסיונו, לא היה מקרה שקבוצת כדורגל לא שילמה פסק בורר. מדובר בקבוצה ותיקה שהיתה פעילה במשך עשרות שנים, בין היתר בליגה לאומית, ולא היתה סיבה מיוחדת שתעורר חשש או חשד כי היא עומדת על סף קריסה. יתר על כן, הקבוצה שיחקה בעונת המשחקים הבאה, שלאחר מתן פסק הבורר, עובדה אשר אינה מעוררת חשד שהקבוצה עומדת בפני התמוטטות. הליכי ההוצאה לפועל דורשים מחד השקעה כספית נוספת מצד הזוכה בפסק דין, ומאידך הליכי הביצוע ומימוש הפסק הינם, לעיתים, מסורבלים לכן נכון עשה הפרקליט משסבר כי מלכתחילה רצוי למצות את ההליכים האלטרנטיביים בגדר רשויות הספורט. אשר על כן, בהתייחס לפעולות שנקט הנתבע עד סוף חודש מאי 1999 לא ניתן לומר כי הפר את חובת הזהירות כלפי התובע. לעומת זאת החל מתחילת חודש יוני 1999 ואילך דומני כי הנתבע פעל באופן איטי ומסורבל העולה כדי הפרת חובת הזהירות. משנשלח ביום 10.6.99 על ידי התאחדות הכדורגל מכתב למכבי יפו המתריע בפני העמדה לדין משמעתי, ומשלא ניתן מענה למכתב זה , היה על הנתבע להבין כי לא נמצאה דרך חלופית לגביית פסק הדין, אלא באמצעות נקיטת הליכי הוצאה לפועל. מהלך של התכתבויות ושיחות עם היועץ המשפטי של הקבוצה, שהתנהל במשך כחמישה וחצי חדשים ולא נשא פרי מצדיק שקילת הפעלת אמצעי אחר לביצוע פסק הדין. במשך כשמונה חודשים מאז מכתב ההתרעה שנשלח לקבוצה על ידי ההתאחדות לכדורגל ישב הנתבע באפס מעשה. הוא פנה לרשות לבקרת תקציבים רק ביום 10.2.00 אולם אז הוחמץ כבר המועד והסתבר כי התובע עומד בפני שוקת שבורה ואין בידי הקבוצה כספים לפרעון חובותיה. לכן בתחילת חודש יוני 1999 היה על הנתבע להודיע לתובע כי עליו לשקול נקיטת הליכים בהוצאה לפועל למימוש פסק הדין. במהלך נמרץ של חודש חדשיים מאז תחילת חודש יוני 1999 ניתן היה להביא לאישור פסק הבורר ופתיחת תיק הוצאה לפועל אגב ביצוע הליכי עיקול במסגרתו. כך ניתן היה להגיע לחודשים אוגוסט ספטמבר עם צווי עיקול כנגד הקבוצה. קו הגבול שבו יבחן פרקליט אם פעל בזריזות הראויה הינו דק ושברירי. לכאורה מדובר בהשתהות של חודשיים שלושה בנקיטת הליכים, אולם לעיתים השתהות זו הינה קריטית. אמנם אין מדובר במועד הקבוע בחיקוק אותו החמיץ הנתבע, אך יחד עם זאת יש לשים קו מפריד, המהווה מעין מועד אחרון לניהול הליכים אלטרנטיביים לגביית החוב, וממועד זה ואילך יש לומר שאי נקיטת הליך, או לחלופין העמדת הלקוח בפני הצורך בנקיטתו הינו בבחינת החמצת מועד. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין קובע דלקמן: "במילוי תפקידו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". על היקף החובה המקופלת בחובו של סעיף 54 דלעיל נקבע כי: "אמונה פרושה אמת ויושר, ו'מסירות' פרושה חריצות ושקידה דבקות ואדיקות, כשהאנטרס של הלקוח עומד בראש מעיניו ודאגותיו של עורך הדין". (על"א 7/73 עו"ד פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב יפו, כ"ח (1), 679 בעמ' 683 ). על כן אני סבורה כי מתחילת חודש יוני 1999 השתהה הנתבע יתר על המידה בטפול בעניינו של התובע, שיהוי אשר התברר בדיעבד כקריטי מבחינתו של האחרון. מכאן, שיש לחלק את התקיימות אלמנט הפרת חובת הזהירות, הקבוע בסעיף 35 לפקודה, לשני מועדים. עד תחילת חודש יוני 1999 לא הופרה חובת הזהירות וממועד זה ואילך היא הופרה. אם סבר הנתבע ששכרו אינו כולל נקיטת הליכי הוצאה לפועל היה עליו להעמיד בפני התובע את העובדות לאשורן ולומר לו בחודש יוני 1999 כי מוצו ההליכים המנהליים לגביית החוב הפסוק וכי עליו לפעול בהליכי הוצאה לפועל. כעת מתעוררת שאלת הנזק, או במילים אחרות האם הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות מתחילת חודש יוני 1999 ואילך לבין המנעות הקבוצה מתשלום פסק הדין והעדר היכולת לגבות ממנה. בסמוך למועד מתן פסק הבורר התקבלו אחד עשר פסקי דין נגד מכבי יפו, אשר על פי המסמכים מוצג ת/ 5 חלקם נפרעו על ידה (ראה עדותיו של עורך דין אורי שילה, סמנכ"ל ההתאחדות לכדורגל עמ' 104 שורות 1 - 4). בהתאם לעדותם של שני שחקני הקבוצה: אלמקייס וגיא נחמן במהלך החודשים יולי אוגוסט 1999, מכבי יפו פרעה להם את חובה בהתאם לפסק בורר שניתן לזכותם, בערכים דומים לאלה של פסק הדין שקיבל התובע לזכותו. בהתאם למוצג ת/ 1, היא כרטסת ממוינת של מכבי יפו לשנת 1999, שילמה הקבוצה במהלך שנה זו חובות לספקים, נותני שירות ואחרים, בהיקף של מאות אלפי שקלים. מנגד הוזרמו לקבוצה על ידי ההתאחדות לכדורגל סכומים העולים על מליון וחצי ₪. מוצג ת/ 2 הינם שניים עשר שיקים לחדשים אוגוסט ספטמבר 1999, שנמשכו על ידי תנועת מכבי ישראל (להלן: "מכבי ישראל") לפקודת הקבוצה לתשלום חובות שונים של הקבוצה לפי הוראה שנתנה על ידי הקבוצה בדבר סכומו של כל שיק ושיק . סכום השיקים עולה כדי הסך של 662,400₪. בהתאם לעדותו של מנהל אגף ההקצבות לכדורגל של מכבי ישראל, מר סלובוטניק, הרשות לבקרה תקציבית העבירה למכבי יפו בחודשים אוגוסט ספטמבר 1999 שיקים לתשלום עבור בעלי חוב של הקבוצה לפי רשימה שהעבירה הקבוצה לרשות (עמ' 9 לפרוטוקול). יתר על כן, משנשאל העד הכיצד נוהגת הרשות לבקרה תקציבית כאשר היא מתבקשת על ידי הקבוצה להוציא שיקים לבעלי חוב, למרות שאין מקורות שמכסים את הסכומים המתבקשים השיב: " ש. זאת אומרת, שאתם הוצאתם באוגוסט 99 לבקשת החברה, הוצאתם המחאות, כך בצורה סיטונאית, פה ראינו אותם ב- ת/ 2, כאשר ברור לכם שאם לא יתקבלו תקבולים זה יחול מתקציבכם? ת. אמת, כי אמרנו שיכול להיות, ש. אז אתה היום מצטער על כך? ת. לא, לא מצטער על שום דבר. אנחנו עושים כל מאמץ, אמרתי לך קודם, אני לא שמח אבל אנחנו עושים את הכל לעזור לקבוצות, ואם אנחנו מצליחים, מה טוב וזה הללויה, ואם אנחנו לא מצליחים אנחנו מצטערים, ולפעמים זה עולה לנו כסף, ולפעמים אנחנו מקבלים את הכסף חזרה אחרי שנה, שנתיים". (עמ' 28 שורות 1-8 לפרוטוקול) במקום אחר העיד העד סלובוטניק כי גם כאשר מוטלים עיקולים על כספי קבוצה המוחזקים בידי האגף לבקרה תקציבית של מכבי ישראל ולמרות שהקבוצה נמצאת ביתרת חוב, משולמים הכספים למעקלים: "גם במידה והיה עיקול למלאב (חברת תעופה ש.א.) והם (מכבי יפו, ש.א.) היו ביתרת חובה והיות וידענו שהם אמורים לקבל כסף בשלב מסוים אחרי הבקשה, אפשרנו, נתנו את השיק למלאב". (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 1-3) הוסיף העד כי התשלום למלאב, אשר בהתאם למוצג ת/ 1 היה על סך 16,500 ₪ שולם ביום 5.12.99 בעקבות עיקול שהטילה חברת התעופה על כספי הקבוצה המוחזקים בידי מכבי ישראל. פרקליט הנתבע הקשה עם העד מספר פעמים על מנת לערער את זכרונו בדבר קיומו של צו עיקול לגבי חברת התעופה מלאב והעד השיב כי הוא זוכר שהתשלום נעשה בעקבות עיקול. אינני רואה סיבה שלא לקבל את העדות בנקודה זו אולם אין נפקא מינה אם התשלום בוצע לבעל החוב בעקבות הטלת עיקול אם לאו. העובדה החשובה היא כי למרות יתרת חוב בסך העולה על מליון ש"ח שילמה מכבי ישראל גם במחצית השניה של שנת 1999 חובות הקבוצה לבעלי חוב שונים, לרבות חברת התעופה מלאב. מן האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי האגף לבקרה תקציבית במכבי ישראל משלם לבעלי חוב של קבוצת כדורגל, ובכלל זאת כך עשה לגבי מכבי יפו במהלך שנת 1999, למרות שהקבוצה נמצאת ביתרת חוב תוך צפיה שבעתיד יכוסה החוב. כך שילם האגף לבעלי חובה של הקבוצה סכומים של מאות אלפי שקלים למרות שבמהלך כל השנה עמדה על יתרת חוב של בין חצי מליון עד למעלה ממליון ₪. מהניתוח העובדתי דלעיל מתבקשות המסקנות כדלקמן: עד סוף שנת 1999 שלמה הקבוצה לבעלי חוב שונים לרבות לשחקנים שזכו בפסקי דין נגדה למרות יתרות חוב בהן שקעה. במהלך התקופה שממועד מתן פסק הבורר ועד סוף חודש מאי תחילת חודשי יוני 1999 פעל הנתבע בשקידה ובאופן מקצועי, לא הפר את חובת הזהירות כלפי התובע ועל כן אין נפקות לשאלת התשלומים לבעלי החוב האחרים של הקבוצה. יחד עם זאת, משהופרה חובת הזהירות החל מחודש יוני 1999 ואילך הוכיח התובע כי אלמלא אותה התרשלות קיים מאזן הסתברויות יותר מסביר כי אגף התקציבים במכבי ישראל היה משלם על פי צו עיקול, אם היה מוטל עיקול אצלו כמחזיק במהלך החודשים יוני עד דצמבר 1999. שאלת הקשר הסיבתי ומאזן ההסתברות העובדתי - משפטי בין מעשה הרשלנות לבין הנזק נקבע על פי אמות מידה אוביקטיביות. יש לשאול אם הסיבה העובדתית לקרות הנזק נגרמה כתוצאה מהפרת חובת הזהירות. אם היו ננקטים אמצעי זהירות ראויים, ובמקרה זה אישור פסק הבורר ונקיטת הליכי הוצאה לפועל מכוחו, יש סיכוי שהנזק היה נמנע, יותר מהסיכוי להתרחשותו בין אם ארעה הרשלנות בין אם לאו (ראה ע"א 229/85) בן נון מרדכי נ' משה הרצוג ואח' מ"ב (1), 785 סעיף 4 לפסק דינו של השופט חלימה). הואיל והוכח כי במחצית השניה של שנת 1999, מועד בו נעשה מעשה ההתרשלות שילמה מכבי יפו לבעלי חוב שונים סכום העולה על 730,000 ₪, לרבות תשלומים לשחקנים שזכו בפסק בורר נגדה, והואיל ומעדותו של מר סלובוטניק העבירה באותה תקופה מכבי ישראל לקבוצה תשלומים שונים למרות ודווקא כאשר הוטלו עיקולים של בעל חוב על כספים שהיא החזיקה לטובת מכבי יפו, הוכח כי הסיכוי לקבלת החוב הפסוק אם היו ננקטים הליכי הוצאה לפועל ועיקול בכללם עולה על הסיכוי לאי תשלום בין אם ננקטו הליכי עיקול בין אם לאו. בכך התקיים התנאי השלישי להתקיימותה של עוולת הרשלנות ולפיכך חב הנתבע לשלם לתובע את חוב פסק הדין אשר אי תשלומו נגרם כתוצאה ממחדליו לפעול כפרקליט חרוץ ונאמן ללקוחו. לאור האמור לעיל מיותר לדון בעוולת הפרת חובה חקוקה והפרת חוזה. בקצרה אציין כי משהוכחה עוולת הרשלנות; המבוססת, בין היתר, על חובותיו של עורך הדין, ממילא הוכחה עוולת היפר חובה חקוקה. אשר להפרת החוזה בין התובע לבין הנתבע, לאור האמור בפרק מהות ההתקשרות החוזית, הפר הנתבע התחייבות, מכללא לטפל במימושי פסק הדין. יחד עם זאת, לאור שמצאתי כי הנתבע חב בנזיקין אינני רואה צורך לדון בשאלה האם התחייבות מכללא כאמור משמעה גם נקיטת הליכי הוצאה לפועל או רק חובה להעמיד הלקוח בפני הצורך בנקיטתם. לאור החבות בנזיקין אין צורך לדון בשאלת ההפרה החוזית והשלכותיה המשפטיות. מן הטעמים האמורים לעיל אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 281,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.8.99 ועד למועד התשלום בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות התובע ושכר טרחת פרקליטו בסך השווה ל- 15% מהסכום הפסוק בצירוף מס ערך מוסף. ניתן בלשכתי 30.12.03. המזכירות תשלח עותק לבאי כח הצדדים. שושנה אלמגור, שופטת כדורגלדיני ספורטרשלנות