1. המערער מוכר כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין פגימה הקשורה עם חבלה אקוסטית וטינטון, שאירעו לו בתקופת השירות ועקב השירות הצבאי ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור של: - 10%. 2. בתאריך 21/07/97 פנה המערער לקצין-התגמולים בתביעה נוספת, שבה תבע להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים, בגין פגימה הקשורה עם עיוות (דה-פורמציה) לאחר ניתוח, באצבעות כף-רגל שמאל. 3. בתאריך 04/03/98 הודיע קצין-התגמולים למערער, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות ועל-סמך חוות-דעת רפואית, מיום 30/01/98 (מוצג מש/ 5), הגיע לכלל מסקנה, כי לא אירעה לו "נכות" עקב תנאי שירותו הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים; וכי לא קיים "קשר סיבתי" בין העיווג באצבעות כף רגל שמאל, שבגינו נותח, לבין תנאי שירותו הצבאי. 4. חוות-הדעת הרפואית, מיום 30/01/98, הנזכרת בסעיף הקודם ושבהסתמך עליה דחה קצין-התגמולים את תביעתו של המערער, היא חוות-הדעת הרפואית של ד"ר דניאל פלוטקין, מומחה למחלות אורטופדיות, שבדק את המערער, בדיקה גופנית, עיין במסמכים המצויים בתיקו הרפואי והגיע לכלל מסקנה, שלפיה: - "... מדובר בבעיות של אצבעות שאינן קשורות למימצא טראומתי או עבודה מאומצת. המימצא הנ"ל הוא קונסטיטוציונאלי ואינו קשור לעבודתו של המערער, כבוחן". 5. על החלטתו דלעיל של קצין-התגמולים, מיום 04/03/98, לא הוגש כל ערעור, אולם בתאריך 08/02/99 פנה המערער לקצין-התגמולים, במסגרת "עיון נוסף", עפ"י סעיף 35 (א) לחוק הנכים, לה צירף חוות-דעת רפואית, מיום 25/01/99 (מוצג מע/ 2), של מומחה רפואי, דהיינו, פרופ' אלכס פינטרבוש, מומחה לאורטופדיה ולארתוסקופיה, בבקשה ליתן "החלטה חדשה" בנדון. 6. עפ"י סעיף 35 (א) לחוק הנכים הנזכר לעיל, רשאי קצין-התגמולים ליתן החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה החלטה סופית, אם נתגלה על-סמך ראיות חדשות, שלא היו בפני קצין-התגמולים, כי אותה החלטה בטעות יסודה. 7. בתאריך 01/03/99 החלטה קצין-התגמולים לראות בחוות-הדעת הרפואית של פרופ' אלכס פינסטרבוש כ"ראייה חדשה", והורה להעביר את עניינו של המערער למומחה-רפואי מטעמו, לשם הכנת חוות-דעת רפואית תוך התייחסות לחוות-דעתו של פרופ' אלכס פינסטרבוש. 8. ביום 17/06/99 הודיע קצין-התגמולים למערער, כי לאחר "עיון נוסף" בתביעתו ובהסתמכו על תוצאות הבדיקות ועל-סמך חוות-הדעת הרפואית מיום 29/05/99 (מוצג מש/ 3), הגיע לכלל מסקנה, שאין מקום לשנות את החלטתו הקודמת (מיום 04/03/98), לפיה לא קיים "קשר סיבתי" בין המימצא באצבעות כף רגל שמאל לבין תנאי שירותו הצבאי. 9. חוות-הדעת הרפואית, מיום 29/05/99 הנזכרת לעיל, היא גם כן חוות-דעתו הרפואית של ד"ר דניאל פלוטקין, המציין בה, כי: - "התופעה מוכרת כמימצא קונסטיטוציונאלי מולד ולא נרכש". 10. בתאריך 20/07/99 הגיש המערער ערעור על החלטתו של קצין-התגמולים, מיום 17/06/99, והוא הוא נושא דיוננו. 11. במהלך הדיונים המיקדמיים הוגשו לנו מטעמו של ב"כ המערער המוצגים הבאים: - א. תצהיר שעשה המערער, מיום 16/02/2000 (מוצג מע/ 1). ב. חוות-דעת רפואית משלימה של פרופ' אלכס פינסטרבוש, מיום 05/07/99 (מוצג מע/ 3). מטעמו של ב"כ המשיב הוגשו לנו המוצגים הבאים: - א. תיקו-הרפואי של המערער (מוצג מש/ 1). ב. חוות-דעת רפואית משלימה של ד"ר דניאל פלוטקין, מיום 16/02/2000 כתגובה לחוות-הדעת הרפואית של פרופ' אלכס פינסטרבוש, מיום 25/01/99 (מוצג מש/ 3). ג. תצהיר מפקדו של המערער רנ"ג אברהם וייס, מיום 31/07/2000 (מוצג מש/ 5). 12. בתאריך 15/12/2002, הוחל בשמיעת ההוכחות. במועד זה נחקר המערער, שתי וערב, ע"י ב"כ המשיב, על האמור בתצהירו מיום 16/02/2000, בחקירה-חוזרת ע"י ב"כ המערער וכן השיב לשאלות חבר-הוועדה, פרופ' מ. לוונטל. 13. בתאריך 15/12/2002 נחקר פרופ' אלכס פינסטרבוש, חקירה נגדית, ע"י ב"כ המשיב, על האמור בשתי חוות-הדעת הרפואיות שלו, מיום 25/01/99 ומיום 05/07/99; בחקירה חוזרת ע"י ב"כ המערער וכן השיב לשאלות שהוצגו לו ע"י חברי-הוועדה. לאחריו העיד רנ"ג אברהם וייס, מפקדו של המערער, שנחקר שתי וערב, ע"י ב"כ המערער, על האמור בתצהירו מיוום 31/07/2000. לב"כ המשיב לא היו שאלות לעד זה בחקירה-חוזרת. 14. אחרון העדים היה ד"ר דניאל פלוטקין, שביום 01/06/2003 נחקר-נגדית ע"י ב"כ המערער, על האמור בשתי חוות-הדעת הרפואיות שלו, מיום 29/05/99 ומיום 16/02/2000; לב"כ המשיב לא היו שאלות לעד זה בחקירה-חוזרת, והעד השיב לשאלות שהוצגו לו ע"י חבר-הוועדה, פרופ' לוונטל. 15. בגמר שמיעת העדויות הנ"ל, הצהירו ב"כ הצדדים, כי אין להם עדים נוספים וביקשו להגיש את סיכומי-טיעוניהם, בכתב. ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, בכתב, ונקבע, כי פסק-הדין יישלח לב"כ הצדדים והם פטורים מהופעה לשמיעתו. סיכומי ב"כ המערער הוגשו ביום 12/07/2003; וסיכומי ב"כ המשיב הוגשו ביום 09/10/2003. 16. הרקע האישי: א. נולד ביום 23/12/61. ב. בתאריך 12/02/80 גוייס, לשירות חובה, בצה"ל. ג. בעת גיוסו נקבע לו פרופיל-רפואי: - 97. ד. בתאריך 01/09/2000, בסיום טירונות וקורס 7355, הוצב לשרת בחיל-חימוש, בסדנת זיקים 631, בתפקיד של מכונאי תמס"ח, בדרגת: סמ"ר. ה. בתאריך 08/02/2002 הורד הפרופיל-הרפואי, ל: - 72 (סעיפי ליקוי: - 67313 ו- 53311, בגין חבלה אקוסטית, ללא כל קשר לנושא הפגימה בערעור זה). ו. בתאריך 12/02/83, בתום 3 שנות שירות-בחובה, התגייס לשירות בקבע. ז. שירת בסדנת-רכב עזה 648, בתפקיד של מכונאי-רכב, בדרגת: - רס"מ. ח. בין השנים 1996 ו- 1998 הוא שימש כאחראי-בוחנים בבסיס צה"ל בכרם-שלום. 17. הרקע העובדתי: בטופס "הבקשה להכרת זכות" שהגיש המערער לקצין-התגמולים, ביום 21/07/97 (מסמך 49 בתיק-הרפואי) מתאר המערער את מחלתו, כדלקמן: - "בתאריך 20/04/97 הוחלט ע"י מספר רופאים לבצע לי ניתוח בכף רגל שמאל עקב יציאת עצם של האצבע לפני האחרונה בכף רגל שמאל כלפי מטה, שהפריעה לי בזמן העבודה. בוצע לי ניתוח בית-החולים ע"ש 'סורוקה', בבאר-שבע, ועקב כך אני סובל גם מהעצם שבלטה וגם מהניתוח (למרות הניתוח). שוקלים לבצע ניתוח נוסף על-מנת לתקן את מה שלא תוקן בניתוח הראשון". כעולה מדברי עדותו של המערער בפנינו, ומהדברים שמסר לרופאים-המומחים, שהוא מייחס את הבעייה, שממנה הוא סובל ל- נעליים הצבאיות. לא מדובר בטראומה כלשהי בכף-רגל שמאל, אלא כתוצאה מהליכה ממושכת ומעמידה במשך זמן רב. מתחילת שנת 1990 החלו תלונותיו של המערער והוא קיבל פטור, בכל פעם למשך תקופה מסויימת, מלנעול נעליים צבאיות. לאחר ביצוע הניתוח, בשנת 1997, קיבל פטור קבוע ומאז הוא נועל נעליים אזרחיות, אורטופדיות מיוחדות. במהלך השירות של המערער התפתח עיוות ברור באצבעות, הרביעית והחמישית, של כף- רגלו השמאלית. בתאריך 20/04/97, בבית-החולים ע"ש "סורוקה", בבאר-שבע, בוצע ניתוח ולאחריו שני ניתוחים נוספים, בתאריכים 17/11/97 ו- 25/01/98. המערער סובל מכאבים בעת כיפוף האצבע ולחץ בכף-הרגל; קיבל פטור מנעילת נעליים צבאיות, כיום מתבטאת ההפרעה גם בעת נעילת נעליים רגילות. כאחראי-בוחנים, הוא נאלץ לנוע הרבה, רגלי, ותנאי-עבודתו הצריכו מאמץ ועמידה ממושכת. 18. לטענת המערער: "הקשר הסיבתי" נעוץ בעובדה שהמערער הלך, הליכה מרובה, כשהוא נעול נעליים צבאיות, שהיא נעל לוחצת ובחוות-הדעת הרפואית של המומחה-הרפואי מטעמו, מיום 05/07/99, נקבע: - "אין לי ספק, כי דפורמציה, העיווגים, בכף-רגל שמאל, התפתחו בזמן השירות-הצבאי ועקב הנעלה לוחצת". 19. לטענת המשיב: לא קיים "קשר סיבתי", וכי המדובר בשינויים התפתחותיים שמתרחשים בגוף באופן טבעי, ללא כל גורם חיצוני, דהיינו, עיווגים הנגרמים על רקע של הפרעה התפתחותית-קונסטיטוציונאלית. 20. פרופ' אלכס פינסטרובש, המומחה-הרפואי מטעם המערער, מסביר לנו את המנגנון של פעולת-נעל היכולה לגרום ל- Over Lapping, כדלקמן:- "בכף-הרגל קיימת קשת-רוחבית וקשת עורפית. כאשר נוצר לחץ על הקשת-הרוחבית, קיימת, בדרך כלל, דחיקה של עצם המסרק (מטסטרוס) ודחיקה של האצבע (בדרך כלל כלפי מעלה), ועל-מנת שכל האצבע לא תיזדקר כלפי מעלה, נוצר כיפוף בפרק הבין-גלילי ובצורה כזאת נוצר העיווג, ומכיוון שהלחץ-הצידי אינו מאפשר לכל האצבעות להיות במקום - האצבע נדחקת ועולה על האצבע הסמוכה". פרופ' אלכס פינסטרובש מודה, שהלכה למעשה כל נעל יכולה לגרום למצב שתואר לעיל, ברם, לדבריו, נעל צבאית, מאחר ויש לה אלמנט של הגנה בחלקה הקידמי הרי שהיא פחות גמישה ולכן יכולה היא לגרום לעיווג כזה בצורה יותר משמעותית. פרופ' אלכס פינסטרבוש גם מודה, כי הוא לא בדק את הנעליים-הצבאיות שנעל המערער, ואף לא בדק ומדד את רגלו של המערער, מסקנתו נסמכת לדבריו, על "מבחן התוצאה", דהיינו, עצם העובדה, שבעת השירות-בחובה התהלך המערער בנעליים-צבאיות והמשיך לעבוד בצבא-הקבע, בתור מכונאי, מקצוע שבו מקפידים על הנעלה נוקשה, הרי שהתוצאה היא של התפתחותה של בעייה, ועלייתה של האצבע הרביעית על האצבע השלישית היא שגרמה לעיווג. משהופנתה תשומת-לבו של פרופ' אלכס פינסטרבוש לעובדה שכל חיילי צה"ל, לרבות החיילים המשרתים בשירות קרבי, נועלים נעליים צבאיות, הוא נסוג מגירסתו הקודמת והוא משיב: - "אני לא אמרתי שהנעל-הצבאית היא לוחצת. אצל המערער, הנעל הספיציפית לחצה עליו...". ובהמשך: - "... יתכן, שתחילה הנעל התאימה לו ולא היו לו כאבים. במשך הזמן הוא החליף נעליים לאחרות והן שגרמו לו לבעייה...". לגירסתו: - "... העיווג לא נוצר ברגע. הלחץ גורם לריפיון הדרגתי של הרקמות הרכות ומאפשר באופן הדרגתי היווצרות העיווג. הדבר אינו מתרחש ברגע והחייל לא יתלונן מיד כאשר האצבע בולטת כלפי מעלה, כתוצאה מתת-נקע בקשת הרוחבית, ואז יווצר לחץ פיזי על האצבע המעוותת, דבר שגורם לכאבים ופנייה לרופא לעזרה". לשאלת ב"כ המשיב, כיצד הוא מסביר את העובדה שאצל המערער קיים עיווג רק ברגל שמאל ואין לו עיווג ברגל ימין? הוא משיב: - "אף פעם הרגליים אינן שוות אחת לשנייה. הנעליים הם תמיד באותה מידה". זאת ועוד: פרופ' אלכס פיסטרבוש, מאזכר ציטוט של I. Nicholas בספרו: - "The Lower Extrmity and Sports Medicine" בהוצאת: מוסבי, משנת 1996 (בעמ' 519-518). דא-עקא, שגם ד"ר דניאל פלוטקין מסכים עם כך, כפי שכבר הוזכר על-ידנו, שהעיווג יכול להיגרם גם מן הסיבות הנוספות של חוסר איזון של השרירים, הפרעות נוירולוגיות, פגם עיצבי וכדומה. 21. ד"ר דניאל פלוטקין, המומחה הרפואי מטעם המשיב, מבסס את מסקנותיו לגבי התפתחותו של העיווג באצבעות רגלו השמאלית של המערער על "תופעה מוכרת כמימצא קונסטיטוציונאלי מולד ולא נרכש". ד"ר דניאל פלוטקין מסתמך על ספרי-לימוד בנושא: - 1) "Orthopaedics - Principles and their application", שמחברו: - Samuel L. Turek. 2) "Campbell Operative Orthpaedics", שמחברו: - Crenshaw. שדנים בפרק של "מחלות מולדות או עיוותים של כף רגל". לדברי ד"ר דניאל פלוטקין, הגם שאין בספרי-הלימוד כל התייחסות לשאלת ה"גרימה" למצב זה, ברור מאליו שהבעייה הקשורה עם מימצא כזה הינה, ברוב המקרים, ללא כל קשר לגרום חיצוני. באחת - ד"ר דניאל פלוטקין גורס, שהמדובר בשינויים התפתחותיים שמתרחשים בגוף-האדם באופן טבעי, ולרוב בלי כל השפעה חיצונית. העיוותים הללו מתפתחים עם השנים וזה חלק הקשור להתפתחות של הגוף המשתנה עם הגיל, המבנה של המערכת, השרירים והשלד משתנה. לגוף יש נטייה לשנות את צורת העצמות וכי אילו נבדק המערער, כבר בגיל 18, בצורה ספיציפית, סביר להניח, שכבר אז ניתן היה לראות את המימצא באצבעו. 22. שני הרופאים (פרופ' פינסטרבוש וד"ר פלוטקין) מודים, שלא קיימות עבודות, במחקר-הרפואי בנושא זה, שבדקו, חד-משמעית, את הקשר בין נעליים-צבאיות ודה-פורמציות בכף הרגל. הספרות-הרפואית הקשורה לבעיות של Over Lapping בשל נעליים לוחצות אצל נשים - אינה קשורה לנושא הדיון. נשים המוכנות ללכת עם נעל אופנתית נועלות נעליים צרות ובספרי-הרפואה מובאות אסמכתאות המצביעות על כך שניתן לעווג את הרגל בעזרת הנעלה. מוזכרות שם דוגמאות של נשים סיניות ויפניות שנעלו נעליים צרות ורכשו דה-פורמציות בשל כך. 23. השאלה הבסיסית בנושא ערעור זה, היא: - "האם עמד המערער בנטל הדרוש על-מנת להוכיח 'קשר סיבתי' בין תופעת העיווג בכף הרגל לבין תנאי שירותו הצבאי"? 24. כמו בכל המקרים הדומים, יש לצאת מתוך נקודת מוצא, לפיה התנאים לגיבוש הזכות לתגמולים, עפ"י חוק הנכים, הם, כי אדם יוכר כ"נכה", כתוצאה: - ממחלה שאירעה ב"תקופת שירותו" ו- "עקב שירותו" (ראה: הגדרת "נכות", כמופיע בסעיף 1, לחוק הנכים). 25. "נטל ההוכחה" הוא על המבקש ועליו להוכיח, כי מחלתו נגרמה ב"תקופת שירותו" בצה"ל; וכן, שהיא נגרמה "עקב" אותו שירות. הדברים אמורים הן לגבי "נטל השכנוע" והן לגבי "נטל הבאת הראיות". "כמות ההוכחה", הנדרשת, על-מנת לעמוד ב"נטל ההוכחה", נדונה בפסקי-דין רבים של בית-המשפט העליון. ההלכה, אשר נתגבשה, קובעת, שעל התובע-תגמולים, לשכנע בהוכחות העונות במבחן "מאזן ההסתברויות" (כמו במשפט-האזרחי), שפירושו: במשקל העולה על 50%, כי נתקיימו התנאים המזכים את התובע לתגמולים-הנתבעים. 26. ההלכה הנ"ל סותרת, אם כי לא בהכרח, את פסיקותיו של בית-המשפט העליון הדנות ב- "יחס של רוחב לב לתביעה" מסוג זה, בשים לב ל"מטרתו הסוציאלית" של חוק הנכים; וכי "המחוקק התכוון להטיב עם התובע לאור השירות שנתן למדינה". 27. דא-עקא, הפסיקא הלכה וצימצמה את "היחס המקל" עם התובע-תגמולים בתי-המשפט אימצו את העקרון של "רוחב לב", אך ורק לעניין הערכת משקלן של הראיות; הווה אומר: כאשר מובאות בפני בית-המשפט חוות-דעת רפואיות נוגדות, האחת - הרואה "קשר סיבתי" בין מחלת התובע והשירות, והשנייה - השוללת "קשר סיבתי" כזה, ושתי חוות-הדעת הללו מסתמכות על "אסכולה רפואית" - אזי, תועדף ה"אסכולה הרפואית", המקילה והמטיבה עך התובע, על-פני זו השוללת את בסיס תביעתו. 28. ביטויים הנקוטים בידי משפטנים, כגון: "סביר מאוד להניח" או "מתקבל מאוד על הדעת", מופיעים גם בחוות-דעתם של הרופאים-המומחים, בעלי-שם בתחום מומחיותם, ודומה, שהרופאים הללו מתאימים מילותיהם להתפתחות הפסיקה המשפטית ולאו-דווקא למדע הרפואי. כדי שנאמץ חוות-דעת רפואית של רופא-מומחה, אין זה די במשפט המסכם את חוות-הדעת במילים המקובלות על משפטנים, אלא, שיש ללמוד ממכלול דברי המומחים ולברר שמא אין המסקנה, שבסוף חוות-דעתם, עולה, בהכרח, מהעובדות המובאות בחוות-דעתם (ראה: ע.א. 188/75, גיורא ביבר נ. קצין-התגמולים, פ"ד ל' (3), עמ' 172, בעמ' 175 ז'). 29. מטבע הדברים, חוות-הדעת הרפואיות, מתבקשות ומתקבלות בבתי-המשפט, מתוך כורח המציאות, שהרי כך הוא המקובל בהליכים לפנינו, כשאין היושבים בדין מצויידים במידע-הרפואי המדעי המעודכן ויש להביאו ולהגישו בצורה ובאופן, כפי שאכן מובא ומוגש לנו. 30. ניתן איפוא להניח, כי קשה למצוא בפסיקה הקיימת, תשובה לכמות ההוכחה, שעל המערער להביא, בכל מקרה ומקרה, כדי לצאת ידי חובת ההוכחה בדבר ה"קשר הסיבתי". 31. כאמור, שאלת ה"קשר הסיבתי", בין מחלה מסויימת לבין תנאי-השירות - היא שאלה מעורבת, דהיינו, רפואית-משפטית-עובדתית. וזאת גם זאת: - כאמור, הכל מסכימים כי השאלה שבמחלוקת היא: - "האם קיים 'קשר סיבתי', בין המחלה, ממנה סובל המערער, לבין תנאי שירותו"? 32. "קשר סיבתי" משפטי, אינו יכול להיווצר בהעדר קיומו של "קשר סיבתי" רפואי. על הרופאים המומחים, לקבוע ולהסביר את טיב הקשר הרפואי, ואילו את הנפקות המשפטית - חובה עלינו לקבוע. פירושו של דבר הוא, שהתשתית עליה תתבסס הכרעה, הינה עובדתית-רפואית, אך הסקת המסקנות מתשתית זו, צריכה להעשות על-ידנו, על-פי אמות מידה משפטיות. ראה בעניין זה פס"ד בע.א. 137/64, ויינשטיין נ. קצין-התגמולים (פ"ד י"ח (2), עמ' 510, בעמ' 519). 33. העימות על רוחבו של שיקול-הדעת השיפוטי משתקף בנקודות-מפגש-רבות הפזורות בפסקי-הדין, בדרך כלל, ובתיקי ערעורי נכים, בפרט. ההתמודדות המעשית מחייבת אותנו בהכרעות יומיומיות באשר לנקודת-האיזון שבין מערכת הכללים הנורמטיביים לבין הרצון להגיע להכרעה קונקרטית שתעמוד בתחושת הצדק שלנו, בד בבד עם השמירה על ריסון מפני אי-חציית גבולו של המחוקק. 34. כאשר אנו סבורים, כי הגירסה של ד"ר דניאל פלוטקין, היא עדיפה על-פני זו של פרופ' אלכס פינסטרבוש, וכאשר על המערער לשכנע אותנו "במידה המתקבלת מאוד על הדעת", ניתן לומר, שהמערער לא עמד במעמסה של הרמת הנטל המוטל עליו. 35. לאחר ששמענו את הדברים שמסרו לנו הרופאים-המומחים שעה שהעידו בפנינו, עיינו במובאות של הספרים-הרפואיים עליהם הם הסתמכו; וחזרנו ועיינו שוב ושוב בחוות-הדעת הרפואיות שלהם, הגענו למסקנות הבאות: - א. הליכה רבה, כמו עמידה במשך זמן ממושך, הגם שביכולתם לגרום לנפיחות בכפות-הרגליים, נפיחות מזערית, החולפת לאחר מנוחה - אין בה כדי לגרום לפגימה, נשוא הערעור. ב. חרף העובדה, שאין בפנינו הוכחה, כי כבר בעת הגיוס, נתגלו מימצאים על רקע מולד - סביר להניח, שעיווגים מסויימים יתפתחו במשך השנים אצל כל אדם שלו רקע מולד כזה. ג. ההנחה שהעיווגים נוצרו כתוצאה מלחץ-חיצוני, בעקבות נעל צבאית לוחצת ובלתי-מתאימה - אין לה אחיזה בחומר-הראיות. ד. הסוגייה של "Over lapping" בשל נעליים לוחצות, המוזכרת בספרות- הרפואית, מוכרת בעיקר אצל נשים, נשים יפניות - אינה שייכת לעניינו. ה. משנת 1980, מועד גיוסו של המערער ועד לשנת 1990, נעל נעליים-צבאיות ולא התלונן על כאבים. ו. החל משנת 1990, עת קיבל פטור מנעילת נעליים צבאיות ורשאי היה לנעול נעליים אזרחיות - הוא נועל נעל-פלדיום, במידת-רגל כפי שהוא מוצא לנכון. ז. הפגימה בכף-רגל שמאל, שבגינה נותח 3 פעמים - הינה מולדת ואין לה כל קשר לשירות בצה"ל. 36. אנו דוחים את הערעור והחלטת קצין-התגמולים מיום 17/06/99 - נשארת בעינה. 37. באשר להוצאות המשפט: - המערער ישא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של: - .2,000 ₪ (אלפיים). סכום זה יהא צמוד למדד וישא ריבית חוקית מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. 38. זכות ערעור כקבוע בסעיף 34 לחוק הנכים. ניתוחצבאקצין התגמוליםאצבעותרגליים