1. התובע, קצין משטרה בדימוס, סיים את שירותו במשטרת ישראל באוקטובר 1998, לאחר 11 שנות שרות, משפוטר בעקבות החלטת וועדה רפואית משטרתית (ור"מ), בשל מצבו הבריאותי. אין מחלוקת כי התובע זכאי לקצבת פרישה, לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970 (להלן: "חוק הגמלאות"). המחלוקת בתיק זה נטושה בשאלה, מהו הסעיף הרלבנטי בחוק הגמלאות, לפיו יש לחשב את קצבת הפרישה המשתלמת לתובע, משטוען התובע כי יש לחשב את הגמלה לפי סעיף 20(ב) לחוק הגימלאות, ואילו הנתבעת טוענת כי הרלבנטי לגביו הוא סעיף 20(א) לחוק הגמלאות, וזאת בנוסף לתגמולים והזכויות המגיעות לו על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן-"חוק הנכים"). 2. מסכת העובדות העובדות הצריכות לעניין אינן שנויות במחלוקת, והן נקבעות בהסכמה, על פי כתבי הטענות: (1) התובע, קצין משטרה בדימוס, שירת במשטרת ישראל מ- 17.5.87 עד שפוטר מן השירות ב- 1.10.98, בעקבות החלטה של ועדה רפואית משטרתית (ור"מ), אשר דנה בעניינו מכח סמכותה לפי סעיף 20 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א - 1971. (2) התובע נפצע קשה בתאונת דרכים, במהלך פעילות מבצעית משטרתית ברמת הגולן והוכר על ידי משרד הבטחון כנכה, בהתאם לחוק המשטרה (נכים ונספים) תשמ"א - 1981 (להלן - "חוק המשטרה"), משנקבעה דרגת נכותו בשיעור 83%. (3) אין מחלוקת כי בהתאם לחוק המשטרה, המחיל על שוטרים את חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים") - התובע זכאי לתגמולים לפי חוק הנכים, והוא אכן מקבל קצבה מכח חוק הנכים, בהתאם לבחירתו, לפי סעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות. (4) הגם ששני הצדדים ציינו בכתבי הטענות ובסיכומים כי התובע שירת במשטרה ממאי 1987 עד אוקטובר 1998 - אין מחלוקת כי קצבת הפרישה שלו מחושבת על יסוד תקופת שירות מוגדלת, של 20 שנים ו- 6 חודשים (אפשר שהיא כוללת גם תקופת שירות בצה"ל), כפי שפירטה ב"כ המדינה בכתב ההגנה: "התובע שירת 14 שנים ו-4 חודשים. מתוקף הסמכות הקבועה בסעיף 100 לחוק הגמלאות החליט המפכ"ל להגדיל את תקופת השירות ל- 17 שנים ו - 6 חודשים. לאחר הגשת התביעה, ובעקבות פנייה נוספת, הפעיל המפכ"ל את סמכותו פעם נוספת, והגדיל את תקופת שירותו ל- 20 שנים ו- 6 חודשים. קצבת התובע מחושבת, אפוא, על יסוד תקופת השירות המוגדלת של 20 שנים ו-6 חודשים". (5) משפוטר התובע מחמת נכות, כמשמעותה בחוק הנכים, שלקה בה במהלך השירות, ודרגת נכותו עולה על 35% - כי אז אין מחלוקת שהוא זכאי לבחור בקיצבת פרישה ובתגמולים לפי חוק הנכים, לפי אחת החלופות שבסעיף 78(ב) לחוק הגמלאות, שזה לשונו: "פוטר שוטר מהשירות מחמת נכות כמשמעותה בחוק הנכים שלקה בה באותו שירות ושדרגתה היא 35% או יותר, וזכאי הוא בגללה לתגמולים לפי חוק הנכים, הברירה בידו, אף אם לא השלים חמש שנות שירות, ועל אף האמור בסעיפים 15 ו- 34, לבחור באחת מאלה, ולא ייגרע בכך מזכויותיו האחרות לפי חוק הנכים: (1) קצבה על פי סעיף 20(א) וכן מלוא התגמולים והזכויות המגיעים לו על פי חוק הנכים; (2) קצבה של 25% ממשכורתו הקובעת ומלוא התגמולים המגיעים לו על פי חוק הנכים, ובלבד שקצבתו של שוטר כאמור שדרגת נכותו היא 60% או יותר, ביחד עם התגמולים המגיעים לו על פי חוק הנכים, לא יפחתו מ- 50% ממשכורתו הקובעת." (6) התובע מימש את הברירה שניתנה בידו בסעיף 78(ב) הנ"ל, ובחר בחלופה הראשונה, היינו ב"קצבה על פי סעיף 20(א) וכן מלוא התגמולים והזכויות המגיעים לו על פי חוק הנכים". (7) בסעיף 20(א) לחוק הגמלאות, נקבע שיעור קיצבת הפרישה, כדלקמן: "הזכאי לקצבת פרישה תשולם לו כל ימי חייו קצבה בסכום השווה לחלק השש מאות ממשכורתו הקובעת כפול במספר חודשי שירותו, ובלבד שלא יעלה על שבעים אחוז ממשכורתו זו ולא יפחת מעשרים אחוז ממנה. אולם אם הועסק העובד בכל תקופת שירותו או בחלק ממנה במשרה חלקית, יכולה הקצבה לעלות על שבעים אחוז ממשכורתו הקובעת, ובלבד שלא תעלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת של העובד המחושבת כאילו עבד במשרה מלאה בכל תקופת שירותו." (8) על פי בחירתו מקבל, אפוא, התובע קצבת פרישה לפי סעיף 20(א) לחוק הגמלאות, בשיעור 41% (246 חודשים כפול 100 לחלק ל- 600), וזאת בנוסף לקצבה המשתלמת לו מכח חוק הנכים. 3. גדר המחלוקת התובע טוען כי הוא זכאי לכך שקצבת הפרישה שלו תחושב לפי סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות, שאז יגיע שיעור הקיצבה ל- 44.9% (בהתחשב בדרגת נכותו, שהיא, כאמור 83%). בסעיף 20(ב) לחוק הגמלאות נקבע: "אדם שוועדה רפואית קבעה, סמוך לפרישתו, כי הוא נכה בעל דרגת נכות של 50% או יותר, וכן אדם שפוטר מן השירות בגלל נכות בדרגה קטנה מזו, לא תפחת קיצבתו מעשרים אחוז ממשכורתו הקובעת בצירוף שלושה פרומיל ממנה לכל אחוז מדרגת נכותו". יתר על כן, התובע מבקש להעמידו בפני ועדה רפואית כמשמעותה לעניין סעיף 20(ב) הנ"ל "כדי שתקבע אם לפי המשתנים החלים אצלה דרגת נכותו הרלבנטית לקביעת שיעור הקצבה היא גבוהה מזו שנקבעה לו כנכה צה"ל". הנתבעת טוענת מנגד כי סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות כלל אינו חל כלל בעניינו של התובע ואינו רלבנטי לקביעת שיעור הקצבה המשתלמת לו, שהרי הברירה שניתנה לו, על פי סעיף 78(ב) (1) לחוק, היתה לבחור בקצבה על פי סעיף 20(א) ולא ניתנה לו אפשרות בחירה לקיצבה לפי סעיף 20(ב). 4. הבסיס הנורמטיבי לטענת התובע הגם שסעיף 78(ב) לחוק הגמלאות, המתייחס לשוטר שפוטר מחמת נכות, מציין את הברירה לבחור בקצבה "על פי סעיף 20(א)" ואין בו אפשרות בחירה לקצבה לפי סעיף 20(ב) - התובע מבקש ללמוד גזירה שווה מההוראות החלות על חייל בשירות קבע בצה"ל, הזכאי לקצבת פרישה בשל פיטוריו מחמת נכות, אשר לגביו נקבע כי הוא זכאי לבחור בחלופה זהה לסעיף 20(ב) לחוק הגמלאות, כפי שנקבע בסעיף 14(ד) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (נוסח משולב), התשמ"ה - 1985 (להלן: "חוק שירות הקבע גמלאות"), שזה לשונו: "14. (א) הזכאי לקיצבת פרישה תשולם לו כל ימי חייו קיצבה בסכום השווה לחלק השש מאות ממשכורתו הקובעת כפול במספר חדשי שירותו, ובלבד שלא יעלה על שבעים אחוזים ממשכורתו זו ולא יפחת מעשרים אחוזים ממנה. (ב) אדם שועדה רפואית קבעה סמוך לפרישתו, כי הוא בעל דרגת נכות של חמישים אחוזים או יותר, וכן אדם שפוטר משירות קבע בגלל נכות בדרגה קטנה מזו, לא תפחת קיצבתו מעשרים אחוזים ממשכורתו הקובעת בצירוף שלושה פרומיל ממנה לכל אחוז מדרגת נכותו. (ג) מי שנתקבל לשירות קבע כשהוא נכה, יראו כדרגת נכותו לענין סעיף זה את ההפרש שבין דרגת נכותו בזמן קבלתו לשירות קבע ובין דרגת נכותו בזמן פרישתו. (ד) הזכאי לקצבת פרישה בשל פיטוריו מחמת נכות, כמשמעותה בחוק הנכים, שלקה בה בשירות קבע ודרגת נכותו היא שלושים וחמישה אחוזים או יותר, הברירה בידו לבחור באחת מאלה: (1) קיצבה לפי סעיף קטן (א) או (ב), ועל אף האמור בסעיף 32(ב) ו-(ג) - גם מלוא התגמולים והזכויות לפי חוק הנכים; (2) קיצבה של עשרים וחמישה אחוזים ממשכורתו הקובעת. ובלבד שלגבי זכאי כאמור שדרגת נכותו היא ששים אחוזים או יותר, קיצבתו ביחד עם התגמולים המגיעים לו לפי חוק הנכים לא יפחתו מחמישים אחוזים ממשכורתו הקובעת". ב"כ התובע מפרט בסיכומיו את הרקע שקדם לחקיקה ולתיקונים שנערכו בסעיף 78(ב) לחוק הגמלאות מחד גיסא (לגבי נכה שעובד לפיטוריו היה שוטר), ובסעיף 14(ד) לחוק שירות הקבע גמלאות (לגבי נכה שעובד לפיטוריו היה חייל בצבא קבע), מאידך גיסא - ומבקש ללמוד גזירה שווה מן ההוראות, היינו לפרש את ההסדר החל על שוטר באופן שיקנה לו אותן זכויות המוקנות לחייל בצבא קבע. מכאן טענתו, כי למרות שסעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות מקנה לשוטר נכה "קצבה על פי סעיף 20(א)" בנוסף לתגמולים המגיעים לו לפי חוק הנכים, יש לקרוא את הסעיף באופן המאפשר בחירה בין קצבה על פי סעיף 20(א) לבין קצבה על פי סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות, כפי שקובע ההסדר החל על איש קבע בצה"ל, מכח סעיף 14 לחוק שירות הקבע גמלאות, ובכך לקיים את רצון המחוקק, לדבריו, "להשוות את זכויות השוטרים שנפגעו ושאיריהם לזכויות חיילי צה"ל ושאיריהם". מוסיף התובע וטוען, כי החלת סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות בעניינו מתחייבת גם גם מן הטעם שהוא קובע "מינימום קצבה" ומהווה למעשה "המשכו" של סעיף 20(א) ויש לקרוא אותו "כאילו הוא חלק ממנו", כפי שהסביר בסיכומיו: "(סעיף 20(ב) מהווה - נ.ו) "המשכו" של סעיף 20(א), והאמור בו משמעו כך: כאשר אתה קורא את סעיף (א), ובנכה מן הסוג הנ"ל מדובר, תחשב את קצבתו באופן שלא תפחת מן החישוב של רצפת 20% ובתוספת 3 פרומיל לכל אחוז נכות. סעיף 20(ב) "מתלבש" על סעיף 20(א) כאילו הוא חלק ממנו". במקרה של התובע, מאחר והקצבה המשתלמת לו לפי סעיף 20(א) לחוק הגמלאות (41% ממשכורתו הקובעת) נמוכה מהקצבה שהיתה מגיעה לו, אילו חושבה לפי סעיף 20(ב) (שאז היא היתה בשיעור 44.9% ממשכורתו הקובעת) - כי אז, לטענתו, יש להפעיל בעניינו את סעיף 20(ב) ולהבטיח בכך שהקצבה לא תפחת מהשיעור המינימלי הקבוע בחוק. 5. עמדת הנתבעת: הנתבעת טוענת מנגד, כי אין לקבל את הפרשנות שמציע התובע, לאמור בסעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות, לפיה ניתנת לשוטר נכה הברירה לבחור גם בקצבה לפי סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות. פרוש כזה, לטענת הנתבעת, אינו לגיטימי מאחר והוא מנוגד להוראה המפורשת שבסעיף 78(ב)(1), המפנה לסעיף 20(א) בלבד. לטענת הנתבעת, אין ללמוד מן ההסדר החל על חייל בשירות קבע בצה"ל לעניין ההסדר החל על שוטרים במשטרת ישראל. מדובר בעובדים הנמנים על קבוצות שונות, שחלים עליהן הסדרים שונים, על פי חוקים ספציפיים לגבי כל קבוצה. לפיכך, סעיף 14(ד)(1) לחוק שירות הקבע גמלאות, המאפשר לחייל קבע הזכאי לקצבת פרישה בשל פיטוריו מחמת נכות לבחור בקיצבה לפי סעיף קטן (א) או (ב) - אינו חל על שוטר, ואין ללמוד ממנו לעניינו של התובע. יתרה מזאת. בחוק הגמלאות עצמו, שהוא החוק הרלבנטי לגבי שוטרים, קיימת הוראה מקבילה המאפשרת לעובד מדינה שפוטר מהשירות מחמת נכות, הזכאי גם לתגמולים לפי חוק הנכים, לקבל "קיצבה לפי סעיף 20(א) וכן למלוא התגמולים והזכויות המגיעים לו לפי חוק הנכים". מכאן, שההפנייה לסעיף 20(א) בלבד היא הפנייה מכוונת, בהתאם לנורמה שנקבעה בחוק הגמלאות, ובכך היא שונה מההפניה בחוק שירות הקבע גמלאות, שם נקבע, כאמור (בסעיף 14(ד)(1)) כי ניתנת לחייל בשירות הקבע בצה"ל הברירה לבחור בין סעיף קטן (א) או (ב), בנוסף למלוא התגמולים והזכויות לפי חוק הנכים. כוונת החוק היתה, אפוא, להשוות בין ההסדר החל על שוטר ובין ההסדר החל על עובד-מדינה, שניהם לפי חוק הגמלאות, ולא להסדר החל על חייל בשירות צבא קבע, לפי חוק שירות הקבע גמלאות. הנתבעת טוענת אף זאת, שאין להחיל על התובע את סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות הקובע "קצבת מינימום", משאין ספק כי סך כל הקצבה שהתובע מקבל לפי חוק הגמלאות, כפי שהוגדלה פעמיים על פי החלטת המפכ"ל, בצירוף התגמולים שהוא מקבל לפי חוק הנכים, ממילא עולה על המינימום הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק הגמלאות. ב"כ הנתבעת מוסיפה הערה נוספת בסיכומיה, כי גם אם יקבע שסעיף 20(ב) לחוק הגמלאות חל בעניינו של התובע, כי אז ידרש התובע לעמוד בפני ועדה רפואית על פי חוק הגמלאות, ואפשר שתקבע לו דרגת נכות נמוכה מזו שנקבעה לו לעניין הזכויות ל פי חוק הנכים. אין, אפוא, כל בטחון כי אם יבחר התובע בקצבה לפי סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות, בהתחשב בדרגת הנכות שתקבע לו, הוא יהיה זכאי לקצבה בשיעור 44.9% ממשכורתו הקובעת כפי שהוא טוען. 6. דיון והכרעה: טענת התובע כי "הדרך הלגיטימית היחידה לפרש את סעיף 78(ב)(1) היא הדרך המשווה את דין השוטר לדינו של חייל", היינו הדרך המחילה את סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות בעניינו של התובע - אינה מקובלת עלינו, מהנימוקים שנפרט להלן: (1) לשון החוק, בסעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות, מתייחסת באופן ספציפי וברור לבחירה של קיצבה לפי סעיף 20(א) בלבד, כפי שנקבע גם, לגבי עובדי המדינה, בסעיף 34(ה) לאותו חוק. מכאן, שאף אם המגמה בהצעות החוק והתיקונים השונים היתה להשוות את זכויות השוטרים לזכויות המשרתים בצבא קבע, כפי שטוען ב"כ התובע בסיכומיו בהפניה ל"סקירה הסטורית" של החקיקה - התוצאה, כפי שעוגנה בחוק, היא שהוראות החוק הן שונות. לגבי חייל המשרת בצבא קבע - נקבע בסעיף 14 לחוק שירות הקבע גמלאות כי "הברירה בידו לבחור... קיצבה לפי סעיף קטן (א) או (ב)... " (סעיף 14(ב) מקביל לסעיף 20(ב) לחוק הגימלאות) , ואילו לגבי שוטר נקבעה הוראה אחרת, בסעיף 78(ב)(1), המאפשרת לו לבחור ב"קיצבה על פי סעיף 20(א)..." בלבד. פרשנות הוראת חוק חייבת, בראש ובראשונה, להיות מעוגנת בלשון הוראת החוק עצמה (ראה דברי הנשיא ברק, בספרו "פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה" (כרך ב', התשנ"ג), עמ' 82): "פרשנות החקיקה חייבת להעניק ללשון אותה משמעות הנופלת לגדר מובנה של הלשון עבור דובריה. האופציה הלשונית הנבחרת על ידי הפרשן צריכה ליפול למתחם המשמעויות המקובלות על דובריה של אותה שפה. אכן, על הפרשן להגשים את תכלית החקיקה (הכלל השני), אך הגשמה זו צריכה לעגן עצמה בלשון החקיקה. אין שופט רשאי ליתן למילות החוק משמעות שהן אינן יכולות לשאת". בענייננו, משנקב החוק במפורש, בסעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות, באפשרות הבחירה בקיצבה לפי סעיף 20(א) בלבד (בנוסף למלוא התגמולים והזכויות המגיעים לפי חוק הנכים) - ממילא הוציא מכלל אפשרות את הבחירה בקיצבה לפי סעיף 20(ב), שהרי אם חפץ המחוקק לקבוע דין זהה לדין החל על חייל בצבא קבע, כי אז היה נוקט במפורש גם באפשרות לפי סעיף 20(ב), כפי שעשה בסעיף 14 לחוק שרות הקבע גמלאות. (2) לא רק זאת שאין מקום, בדרך של פרשנות משפטית, לחרוג מהמשמעות הלשונית של החוק, ובכך למעשה לשנות את תוכן החוק, אלא אף זאת שפרוש אחר, המחיל אם את אפשרות הבחירה בסעיף 20(ב) - תטיל על המדינה נטל תקציבי כבד, אשר רק בידי המחוקק להטילו. (3) משהגענו למסקנה כי הפירוש שמבקש התובע לתת לסעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות אינו פירוש לגיטימי, והוא מנוגד ללשון הטקסט - אין עוד מקום להתייחס לתכלית שעליה הרחיב ב"כ התובע בסיכומיו, ככל שהיא נובעת מהרקע שקדם לחקיקה ולתיקונים בסעיף 78(ב)(1) האמור, כדברי הנשיא ברק (בהמשך הדברים שם, בעמ' 84): "...על כן אין לתת לחקיקה מובן "שאין הלשון סובלתו". השאלה אינה מה רצה המחוקק להשיג; השאלה היא מה המחוקק השיג. "חשוב הוא לא מה שהמחוקק רצה לומר, אלא מה שאמר". על כן אין התכלית יכולה לבטל את הלשון, או להוסיף על לשון החוק מה שאין בה." (4) יתרה מזאת. אין בידנו לקבל גם את הרעיון המונח בבסיס טענותיו של התובע, כי "הדרך הלגיטימית היחידה לפרש את סעיף 78(ב)(1) היא הדרך המשווה את דין השוטר לדינו של החייל" (חייל בשירות קבע בצה"ל). ראשית, מדובר בהסדרים שונים, הקבועים בחוקים שונים. בעוד שההסדר הנוגע לקצבת פרישה של חייל קבע בצה"ל בשל פיטוריו מחמת נכות, נקבע בסעיף 14(ד) לחוק שירות הקבע גמלאות, ההסדר החל על קצבת פרישה של שוטר בעקבות פיטורים מחמת נכות נקבע בסעיף 78(ב) לחוק הגמלאות - וההוראות, כאמור, הן שונות. שנית, אילו היתה כוונת המחוקק להשוות בין ההסדר החל על חיילי הקבע בצה"ל לבין זה החל על שוטרים, כפי שטוען התובע, כי אז היה המחוקק נוקט בלשון ברורה ומפורשת - אך לא כך נאמרו הדברים. במה דברים אמורים?- בסעיף 14(ד)(1) לחוק שירות הקבע גמלאות נקבע כי חייל קבע בצה"ל, שמתקיימים בו תנאי הזכאות לקצבת פרישה מחמת נכות, יהא זכאי לבחור ב"קצבה לפי סעיף קטן (א) או (ב)". בשונה מכך, בסעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות נקבע כי שוטר, שמתקיימים בו אותם תנאי זכאות, יהא זכאי לבחור ב"קצבה על פי סעיף 20(א)" בלבד, הזהה בלשונו ל"סעיף קטן (א)", אליו מפנה סעיף 14(ד)(1) לחוק שירות הקבע גמלאות. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שהמחוקק נקט בלשון שונה בכוונה, במטרה לקבוע הוראות שונות, ובכך נשמט הבסיס לרעיון ההשוואה בין דין השוטר לבין דין חייל בשרות קבע בצה"ל, ככל שמדובר בזכאות לקצבת פרישה, בעקבות פיטורים מחמת נכות. שלישית, כפי שציינו באי כח הצדדים בסיכומיהם, בטרם הוספו המילים "או (ב)" בתיקון מס' 5 לחוק שירות הקבע גמלאות, בשנת 1991 - ההסדר שחל אז על אנשי הקבע בצה"ל, בהתקיים תנאי הזכאות המפורטים בסעיף 14(ד)(1) לחוק שירות הקבע גמלאות, היה זהה להסדר החל על שוטרים, לפי סעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות. מששופרו התנאים ביחס לחיילי צבא הקבע, בתיקון מס' 5 הנ"ל, לא בוצע תיקון מקביל בהסדר החל על שוטרים. ללמדך, שהמחוקק בחר לאבחן את ההוראות המיטיבות, אשר הוספו לגבי חיילי הקבע בצה"ל - ולא החיל אותן על השוטרים. מכאן, שסעיף 14(ד)(1) לחוק שירות הקבע גמלאות, כפי שהוא מנוסח לאחר התיקון - אינו חל שוטר הזכאי לקיצבת פרישה בשל פיטוריו מחמת נכות, ואינו רלוונטי בעניינו של התובע. (5) ב"כ התובע טוען בסיכומיו אף זאת, שיש להחיל את סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות בעניינו של התובע, מכח האמור בסעיף 6 לחוק המשטרה, המעניק זכויות יתר לשוטר נכה, בהתאם לזכויות החלות על חייל נכה, כפי שנקבע בסעיף 6 לחוק המשטרה: "כל חיקוק המעניק או נותן סמכות להעניק זכות יתר, פטור, שחרור מלא או חלקי מחובה המוטלת על פי דין או עדיפות או זכות אחרת, הניתנים לחייל נכה כמשמעותו בחוק הנכים או לבן משפחה של חייל שנספה כמשמעותו בחוק משפחות החיילים, רואים אותו כמעניק או נותן סמכות להעניק אותם גם לשוטר נכה או לבן משפחה של שוטר שנספה". בכך קידם אמנם חוק המשטרה את המגמה להשוות את תנאי העסקת השוטר הנכה לאלו של החייל הנכה - אך, כאמור, השוואת הזכויות, ככל שהיא אפשרית ורצויה - טרם הושלמה. בעניין הזכות לקיצבת פרישה לשוטר שפוטר מחמת נכות - קיימת הוראת חוק ספציפית, לפיה בחר המחוקק, בעניין זה, שלא להשוות בין השוטר הנכה לבין חייל הקבע הנכה, הגם שאפשר שבעתיד יממש המחוקק את "הסמכות להעניק" אותן זכויות גם לשוטר הנכה, כאמור בסעיף 6 לחוק המשטרה. (6) בעוד שהוראות החוק החלות על שוטר שפוטר מחמת נכות אינן זהות להוראות החלות על חייל בשרות קבע שפוטר מחמת נכות, נוכח ההבדלים בין סע' 78(ב)(1) לחוק הגמלאות לבין סעיף 14(ד)(1) לחוק שרות הקבע גמלאות, כאמור לעיל - ההוראות החלות על עובד מדינה המפוטר מחמת נכות - הן זהות להוראות החלות על השוטרים, כעולה מסעיף 34(ה) לחוק הגמלאות. כשם שלגבי עובדי המדינה, נקבעה בסעיף 34(ה) הזכאות לבחור בקיצבה לפי סעיף 20(א) בלבד (בנוסף למלוא התגמולים והזכויות המגיעים לו לפי חוק הנכים) - הוא הדין לגבי שוטרים, לפי סעיף 78(ב)(1). ההסדר החוקי, כפי שנקבע לגבי השוטרים, זהה, אפוא, להסדר החוקי שנקבע לגבי עובדי המדינה, משנקב המחוקק לגבי שניהם בהוראות חוק זהות, אשר בשתיהן, נקבעה הזכאות לקיצבת פרישה לפי סעיף 20(א) ולא לפי סעיף 20(ב). (7) בהתחשב בהוראות החוק שהובאו לעיל - אין גם לקבל את טענת התובע, כי באבחנה בין הדין החל על שוטר שפוטר מחמת נכות לבין הדין החל על חייל בשירות קבע שפוטר מחמת נכות - תהיה משום פגיעה בזכות השוויון, ובערכים הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין זאת אלא, שהמחוקק ראה את השוטרים ואת חיילי הקבע כקבוצות שונות, ובחר בעניין זה שלא להשוות ביניהן. לפיכך, משנקבעו הטבות מיוחדות בהסדר החל על חיילי הקבע בצה"ל, לפי תיקון מס' 5 בשנת 1991 - וכל עוד לא תוקן החוק בהתאם, גם לגבי שוטרים ועובדי מדינה - אין זאת אלא שהמחוקק בחר להבחין בין שתי קבוצות התייחסות שונות בעלות מאפיינים שונים. (8) מקובלת עלינו טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות קובע "רצפה", "קצבת מינימום", משמע שלעניין חוק הגמלאות, יש לקרוא את סעיף 20 כשלמות, באופן ש"רצפת המינימום" בסעיף 20(ב) באה במקום הקיצבה המינימלית לפי סעיף 20(א). אלא, שלגבי שוטר (לפי סעיף 78(ב)) או עובד מדינה (לפי סעיף 34(ה)), שפוטר מהשירות מחמת נכות בדרגה של 35% או יותר, משנקבע כי הברירה בידו לבחור בקיצבת פרישה לפי סעיף 20(א), ובנוסף לכך, הוא מקבל גם את מלוא התגמולים והזכויות המגיעים לו על פי חוק הנכים - מדובר בכפל גמלה, המבטיח ממילא את "רצפת המינימום" האמורה. הנה כי כן, הגם שבענייננו הגדלת תקופת השירות כשלעצמה, בעקבות החלטת המפכ"ל לפי סעיף 100 לחוק, לא מזכה את התובע בקיצבת המינימום לפי סעיף 20(ב) (ובכך שונה המקרה מהעניין שנדון בדב"ע לו/1-7 חיים ישעיה נ' נציב שירות המדינה, פד"ע ב' 35, המוזכר בסיכומי הנתבעת) - במקרה של התובע, בהיותו זכאי לגמלת כפל, הוא מקבל, בנוסף לקצבת הפרישה, גם את מלוא התגמולים והזכויות לפי חוק הנכים - ואין חולק כי הסכומים שהוא מקבל מצירוף שתי הקצבאות עולים על השיעור המינימלי של קיצבת פרישה לפי סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות, משמע שגם כאן, קויימה מצוות המחוקק שבסעיף 20(ב) לחוק הגמלאות, לשמור על שיעור הקיצבה החודשית המינימלית. יפים, אפוא, כאן, הדברים שהובאו בסיכומי הנתבעת, מתוך ספרו של עו"ד אשכנזי "גמלאות עובדי המדינה, קרנות הפנסיה ואחרים", כרך א' עמ' 83, לעניין מטרת סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות: ”... קיצבת הנכות הניתנת לעובד הפורש מטעמי נכות, לפי סעיף קטן (ב) למעלה, באה רק להבטיח קצבת מינימום מיוחדת לפורש מטעמי נכות. משמעות הדבר היא כי אדם הפורש מטעמי נכות, ואשר בתוקף שירותו הוא זכאי לקיצבה העולה על המינימום שנקבע בסעיף קטן (ב), אינו מקבל כל תוספת לקצבתו, בגין נכותו". 7. סוף דבר: משלא קיבלנו את הפרשנות המוצעת על ידי התובע לסעיף 78(ב)(1) לחוק הגמלאות, לפיה הוא זכאי היה לבחור בקיצבת פרישה לפי סעיף 20(ב) לחוק הגמלאות - נשמט הבסיס לתביעה, ועל כן היא נדחית. 8. בנסיבות המקרה - החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. נאוה וימןש ו פ ט ת   נציג ציבורמעבידים   נציג ציבורע ו ב ד י ם הגדלת תקופת שירות (עובדי מדינה)