1. בתביעה שבפני עותר התובע (להלן: "מר חי") לתשלום פיצויים בגין נזקים לא ממונים אשר נגרמו לו לטענתו בגין מעשים שביצעו הנתבעים ו/או מי מהם ואשר פגעו בפרטיותו כמשמעות הביטוי בחוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981 (להלן: החוק), תוך הפרת החובה לשמור בסודיות עניינים פרטיים של התובע אשר הגיעו לידיעתם. בכתבי טענות הצדדים כמו גם תצהירי העדות הראשית אשר הוגשו מטעמם מעלים הצדדים טענות רבות ושונות, חלקן אמוציונאליות מאוד ואישיות זה נגד זה. 2. ביום 5.1.04 בהמלצת בית המשפט ומתוך רצון לנהל ההליכים בתיק זה תוך שמירה מקסימלית על כבודם ופרטיותם של כל המעורבים בתיק זה ולאחר שכל הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם הושגה בין הצדדים הסכמה דיונית. עיקרי ההסכמה פורטו בפרוטוקול הדיון מיום 5.1.04 וקיבלו תוקף של החלטה והם: א. התובע מצמצם תביעתו רק לפיצוי בגין נזק לא ממוני. ב. תביעתו של התובע כנגד הנתבעים הינה בעילות המסתמכות על החוק והפניותיו ככל שאלו קיימות, לחוק איסור לשון הרע; חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים תשמ"א 1981 (להלן חוק המרשם הפלילי); חוק העונשין; ופקודת הנזיקין. ג. נשוא התביעה הצטמצם לאירועים הכרוכים בעובדה כי לתובע היו רישומים פליליים לפיהם הורשע התובע בעבירות בשנים 1976, 1988 ולפעולות הנתבעים, אם היו כאלה בקשר למידע זה. הוסכם כי מעבר לכך, לא יהיה צורך לדון בעצם פיטורי התובע או בסיבות אחרות שהביאו לפיטוריו. ד. ההכרעה תינתן על פי תצהירי עדות ראשיים וסיכום טענות בכתב ומבלי שהיה צורך בשמיעת ראיות. אין מחלוקת בין הצדדים כי: א. מר חי הועסק בין השנים 1999 ועד סוף חודש מרץ 2002 כפועל מכבסה במכבסה של ביה"ח גליל מערבי נהריה (להלן: ביה"ח). מר חי לא הועסק ע"י הנתבעת מס' 4 (להלן: מדינת ישראל) אלא באמצעות עמותות שונות, תחילה עמותת קרן מחקרים רפואיים, פיתוח תשתיות לשירותי בריאות ליד ביה"ח הגליל המערבי נהריה, ואח"כ ע"י האגודה למען שירותי בריאות הציבור (להלן: האגודה). ב. להנהלת ביה"ח היתה זכות במסגרת יחסיה עם האגודה לבקש את פיטוריו של עובד האגודה מהאגודה. ג. עובר לתחילת העסקתו חתם מר חי על טופס אשר הוצא ע"י מדינת ישראל, ביה"ח נהריה, מח' כוח אדם, ועניינו הסכמה למסירת מידע על פי חוק המרשם הפלילי בו נאמר כי הוא יודע שלצורך קבלתו לעבודה והמשך העסקתו הוא צריך לעבור בדיקות בטחוניות וכי הוא נותן הסכמתו מראש למסירת מידע שהיה ויהיה קיים במרשם הפלילי לגביו. כמו כן נאמר בטופס כי ניתן ויתור מראש על קבלת הודעה במקרים של מסירת מידע. משך תוקפה של ההסכמה לא הוגדר משום שהטופס עליו חתם מר חי לא מולא. 3. ביום 10.2.02 שלחה האגודה מכתב המודיע למר חי על הפסקת עבודתו החל מיום 4.3.02. עוד נאמר למר חי במכתב, כי ניתנת לו זכות לטעון נגד פיטוריו, אם כי לא נקבע מועד במכתב לישיבת טיעון כזו. 4. ביום 21.2.02 נקרא התובע לפגישה במשרדיה של הנתבעת מס' 2 (להלן: גב' יפרח) שהיתה סגנית המנהלת האדמניסטרטיבית של ביה"ח, ובנוכחות נתבע מס' 3 (להלן: מר כפיר) שהיה מנהל כוח האדם. בישיבה נמסר לתובע כי התקבל מידע מקצין הבטחון של ביה"ח לפיו יש לו רישומים פליליים, אשר הוסתרו מידיעת הנהלת בית החולים. 5. ביום 21.2.02 או בסמוך לכך זומן נתבע מס' 1 (להלן: "מר כהן"), מנהל המכבסה, למשרדי גב' יפרח. בישיבה שקוימה, בה נכח גם מר כפיר, נמסר למר כהן כי בבדיקה שנערכה ע"י גורמי הבטחון נמצא שלתובע רישום פלילי עליו לא הצהיר עם קבלתו לעבודה. לטענת מר כהן באותה פגישה נמסר לו ע"י גב' יפרח ומר כפיר, כי יש כוונה לפטר את מר חי. דבר הפגישה אשר התקיימה בין מר כהן וגב' יפרח ומר כפיר תואר רק בתצהיר מר כהן. 6. ביום 21.2.02 שב מר כהן לעבודתו במכבסה וכינס את כל עובדי המכבסה. קיימת מחלוקת בין הצדדים האם מדובר בכינוס מיוחד או פגישה מחלקתית קבועה עם עובדי המכבסה. בכינוס זה הודיע מר כהן לעובדים כי מר חי פוטר מעבודתו ולכשנשאל מדוע פוטר, דווח לעובדים כי למר חי עבר פלילי עליו לא דווח בשאלון הקליטה בעבודה. קיימת מחלוקת בין הצדדים מה היו מילותיו המדויקות של מר כהן. האם הסתפק במסירת אינפורמציה על קיומו של עבר פלילי לתובע לעובדיו, או הוסיף פרטים נוספים ועסיסיים יותר כאמור בתצהיר עדות ראשית של התובע ותצהיר עדות ראשית העדה מטעמו, גב' חיימוב. 7. אין מחלוקת ע"פ טופס המרשם הפלילי, נספח ב' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע כי לתובע שתי הרשעות. מיום 23.5.76 ומיום 1.2.88. אין מחלוקת כי המידע האמור בנספח ב' הנ"ל, נופל בגדר סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי הדן בהתישנות הרשעה. 8. בפני בית המשפט לא הוצג הסכם ההעסקה של מר חי, שאלון שמולא על ידו עובר לקבלתו לעבודה, פניית האגודה או מי מן הנתבעות לקבלת המידע הרלוונטי למר חי לרבות תאריך הפניה ומועד קבלת המידע וכן לא הוצג תיקו האישי של מר חי באגודה. לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים על כל נספחיהם וכן בתצהירי עדות ראשית, לרבות כל שצורף אליהם, וכן עיינתי היטב בסיכומי טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל כנגד כל הנתבעים, אם כי בחלקה (לענין סכום הפיצוי הנתבע). קבעתי את האמור לעיל, גם אם אניח כי הדברים שנמסרו ע"י מר כהן בישיבה אותה ערך עם עובדיו, הם אלו המתוארים על ידו בתצהירו, ולא אלה הנטענים ע"י מר חי בהסתמך על מידע שנמסר לו ע"י העדה מטעמו, גב' חיימוב. במאמר מוסגר אציין כי לא מצאתי טעם בנסיונות הנתבעים לשכנעני שלא ליחס אמון לגירסאות התובע והעדה מטעמו. לא מצאתי כל סיבה ע"ס עיון בתצהירים (שהרי הצדדים ויתרו על חקירות נגדיות) שלא ליתן אמון לנטען ע"י התובע וגב' חיימוב בתצהיריהם, במיוחד לא מצאתי ממש בטענות מר כהן לפיהן אין לקבל גירסת התובע באשר למה שנאמר בפגישתו עם עובדי המכבסה משום שהתובע לא נכח בפגישה, ומבחינתו גירסתו, באשר למה שנאמר היא עדות שמועה. לטעמי, באותה מידה ניתן לטעון כי גירסתו של מר כהן לפיה ויתר מר חי על פרטיותו בכך שספר לכל עובדי המכבסה על עברו הפלילי לפני הפגישה שקים מר כהן עם עובדיו, נסמכת אף היא על עדות שמיעה משום שהיא נסמכת, כאמור בסעיף 23 לתצהירו, על דברי גב' אשור בלבד. כאן המקום לדון גם בטענת מר כהן עליה מסתמכים גם הנתבעים האחרים בסיכומיהם לענין ויתורו של מר כהן על פרטיותו משום שהוא עצמו סיפר קודם לעובדי המכבסה על עברו הפלילי. ע"פ טענה זו, מר כהן סיפר לכל עובדי המכבסה על הענין, ודבר זה מהווה ויתור המונע ממנו לטעון טענות שנטענו בפני. בטענה זו אין ממש. עובדתית נסמכים הנתבעים לענין זה רק על דברי גב' אשור. אולם עיון בתצהיר עדותה הראשית של גב' אשור מגלה כי לא נטען שהתובע סיפר לכל עובדי המכבסה על עברו הפלילי וגם לא למרביתם. עיון בסעיף 6 לתצהיר גב' אשור מלמד שהתובע סיפר, את שנטען, אם סיפר (דבר המוכחש ע"י התובע) רק לאחת התופרות במחלקה. כמו כן הניחה גב' אשור כי מכיוון שבסמוך לאותה תופרת ולתובע היו עוד עובדות ששמעו ענין זה. למותר לציין כי אותה תופרת לא נתנה תצהיר, גם לא נאמר ע"י גב' אשור כי שמעה את שיחת מר חי עם אותה תופרת. האם מכאן ניתן להסיק שהתובע ספר לכל העובדים או למרביתם את שהניח מר כהן כאמור בתצהירו סעיף 23 שספר? אציין כי יש אי התאמה בין גירסות גב' אשור לפיה מר חי ספר הענין לתופרת אחת לבין גירסת מר כהן שגב' אשור סיפרה לו שמר חי מסתובב בחדר המכבסה ומספר לכולם שפוטר מעבודתו בגלל תיק פלילי ישן. זאת ועוד, גירסת מר כהן נסתרת גם בעדות עדיו שלו. כך מר עובדיה אלי מעיד כי לא ידע מהי סיבת פטוריו של מר חי בעת הפגישה שכונסה ע"י מר כהן. גם עדת התביעה גב' חיימוב מאשרת זאת וגירסאות אלו תואמות את תצהיר גב' אשור, קרי, לא כל העובדים ידעו מפיו של התובע את סיבת פיטוריו. זאת ועוד, מספר לנו מר כהן כי הניח בעת הפגישה כי "כולם יודעים", ולכן אין מניעה כי יתן לכולם המידע. אולם בזמן אמת, עוד בטרם סיפר את שהתכוון מר כהן, הבין כי הנחתו זו, אינה נכונה. הרי מהעובדה שהוא נשאל ע"י מר עובדיה לוי את שנשאל, יכול היה מר כהן להבין שטעה ונתנה לו שהות לשוב ולבחון הדברים ולהחליט האם יש מקום למסור המידע, האם כולם יודעים, האם הוא נחוץ. מר כהן לא עשה כן. עוד אציין כי קיים חוסר התאמה בין האמור בסעיף 6 לתצהירה של גב' אשור ובין האמור במזכר אשר נכתב על ידה ביום 14.10.02 נספח א' לתצהירה, אשר מתייחס לאותו ארוע האמור בסעיף 6 לתצהיר. ושוב קשה להשתחרר מן התמיהה מדוע לא הובאו לעדות עדים אשר שמעו את שאמר מר חי כנטען ע"י גב' אשור. שהרי גב' אשור אינה טוענת שהיא עצמה שמעה את האמור בנספח א' לתצהירה. בזוכרנו את חוסר ההתאמה בין נספח א' וסעיף 6 קשה להסתמך על המידע הנמסר ע"י גב' אשור כמספיק לבסס טיעוניהם של הנתבעים 4-2, שהתובע ספר לעובדים על עברו או טיעוניו של נתבע 1 כי התובע ספר לכל העובדים, ודבר זה מאין זכותו לתבוע התביעה דנן. קשה עוד יותר לטעמי לראות במעשהו של התובע, אשר ספק אם הוכח (כשקיימת רק עדותה של גב' אשור) משום ויתור ההופך את המעשים שנעשו ע"י הנתבעים (ואשר אינם מוכחשים על ידם), למעשים שאינם בגדר פגיעה בפרטיות כהגדרתה לפחות בסעיפים 2, 10-7 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981. עוד יש מקום להבהיר כי אין ממש גם בטענתם השניה של הנתבעים לפיה יש ללמוד כי התובע ויתר על פרטיותו משחתם על הסכמה למסירת מידע, נספח א' לסיכומי נתבעים 4-2. עיון כאמור במסמך זה אשר לא מולא כראוי וגם דבר זה צריך שיזקף לחובת המבקשים להשען על מסמך זה, מעלה כי אינו כולל את שמבקשים הנתבעים לקרוא בו. גם פרשנות מרחיבה לאמור בטופס זה תלמדנו כי התובע הסכים שגורם מוסמך במקום עבודתו יפנה לקבל מידע אודותיו במדור המרשם הפלילי לצורך קבלתו לעבודה או המשך העסקתו ומותר על הצורך ליתן לו הודעה בדבר הפניה למרשם. כלום הסכמה זו כוללת גם הסכמה גורפת כי מידע שיתקבל אגב פניה בדין מרשם, תהפוך לנחלת הכלל ויועבר ללא הבחנה לכל העובדים העובדים עם מר חי? נדמה לי כי פרשנות זו סותרת כל ההלכות הקיימות לענין זה. פרשנות זו כמוה כאמירה כי מידע רפואי המתקבל אגב שימוש בטופס ויתור על סודיות רפואיות שנותן עובד למעבידו יכול להפוך ע"י המעביד לנחלת הכלל ולהיות מובא לידיעת כל העובדים העובדים ביחד עם העובד היה והמעביד חושב שמטרת הידוע צודקת. איני סבורה כי פרשנות זו סבירה ומתקבלת על הדעת בנסיבות הענין. זאת ועוד, במקרה דנן מדובר בהסכמה שניתנה ע"י מר חי כדי לאפשר למעבידו לקבל מידע לצורך קבלתו לעבודה או המשך העסקתו. כבר הראנו לעיל כי עוד בחודש פברואר 2002 פוטר התובע ומדוע היה נחוץ אותו מידע שהתקבל אצל גב' יפרח לקבלתו לעבודה של מר חי או להמשך העסקתו אם הוא כבר ממילא פוטר? ואם יטען כי היו עתידיים להתקיים בעניינו של התובע הליכי שמוע, ולשם כך היה נחוץ ידועו של מר כהן, יש לאמר כי טענה זו, לא נטענה כלל בכתבי טענות הצדדים או במהלך הדיון שבפני. כמו כן שימוע היה אמור להעשות באגודה ולא ע"י הנתבעים 4-2. האם נכון הוא לקבוע כי תפקידם לספק מידע לנתבע 1 כדי לאפשר לו לטעון טענות כנגד הנתובע, בשימוע אשר כלל לא הובאה ראיה בפני כי היה עתיד להתקיים או כי מר חי ביקש לקיימו? עוד נותר לציין בטענות מר כהן כי התובע לא הוכיח תביעתו משום שלא הוכיח מה בדיוק נאמר ע"י מר כהן בישיבה שקיים עם עובדי המכבסה. לא מצאתי ממש בטענה זו. לטעמי, משמר כהן והנתבעים האחרים אינם מכחישים כי אכן התקיימה ישיבה של כל עובדי המכבסה בה מסר מר כהן כי מר חי פוטר משום קיומו של רשום פלילי שהוסתר על ידו בזמן קבלתו לעבודתו בבית החולים, די בכך כדי להוכיח טענתו. אין זה משנה כלל ועיקר אם הוסיף מר כהן פרטים עסיסים נוספים בישיבה כנטען ע"י מר חי וגב' חיימוב או לא כנטען ע"י מר כהן ומר לוי. לטעמי האמירה אותה מודה מר כהן כי אמר, מהווה פגיעה בפרטיות ואין לי צורך להמשיך ולקבוע האם הוכיח מר חי את הגירסות הנוספות באשר למה שהושמע בישיבה, אם לאו. עוד יש לדון בטענת הנתבע מס' 1 אליו מצטרפים נתבעים 4-2, כי במקרה דנן לא היתה פגיעה בפרטיות. דנתי לעיל וקבעתי כי אין לראות במעשי התובע (לא בחתימתו על טופס נספח א' לסיכומי נתבעים 4-2, ולא בעובדה כי סיפר, אם סיפר, למאן דהוא על עברו) משום ויתור או הסכמה. אציין עוד כי מעבר למה שנאמר לעיל, גם חוק הגנת הפרטיות אינו מכיר בעובדה כי פרסום לגביו נטען כי היה רק חזרה על מה שכבר נאמר,הינו פרסום שאינו פוגע משום שנעשה ויתור על הזכות לפרטיות. החוק רואה בטענה זו הקלה בלבד (סעיף 22 לחוק). במקרה דנן אציין כי גם ההקלה האמורה בסעיף 22, לא חלה משום שבישיבת העובדים לא ציין מר כהן מהו המקור עליו הסתמך כמו כן אין בידי לקבל טענתו של ב"כ הנתבע מס' 1 כי סעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות חיל חובת סודיות, שחלה רק על תוכן המידע ולא על עצם קיומו של המידע. לא מצאתי אינדיקציה כלשהי לאבחנה נטענת זו בחוק או בפסיקה המתייחסת אליו. כך כנראה סברו גם באי כוח הנתבעים משום שאלה ואלה לא ציינו מקור אחד עליהם הם מסתמכים באשר לקיומה של אבחנה זו. אבחנו זו גם סותרת לטעמי, את מטרת החוק, שהרי בבסיסו נועד החוק להגן על הפרט ולשמור צנעתו. כלום העובדה כי קיים כנגד אדם כלשהו מידע במרשם הפלילי, אין בה פגיעה בצנעת הפרט כמו פרסום מהו אותו מידע? מדובר לדעתי באבחנה עקרה שאין בה ממש. כאן המקום להבהיר נקודה נוספת באשר לסיבת פטוריו של מר חי. ראשית אציין כי צודק ב"כ מר חי בתגובתו לסיכומי הנתבעים 4-2 כי סעיפים 2 ו-3 לסיכומים אכן חרגו מן ההסדר הדיוני בין הצדדים אשר כי הושג בהמלצת ביהמ"ש ועיקרו רצון להמנע מדיון כלשהו בליקויים שנמצאו בתפקודו של התובע, מתוך מטרה למקד הדיון בשאלה האם נחוץ היה למסור המידע באשר לרישום הפלילי. שנית אציין, כי הטענות האישיות נגד באי כוח הצדדים (אשר הושמעו בעיקר ע"י ב"כ התובע), לטעמי לא היו במקומם והיוו התלהמות שלא לצורך. בנוסף יש לציין כי משטענו הנתבעים, למרות ההסדר הדיוני, כי פיטוריו של מר חי נבעו מליקויים בתפקידו ללא כל קשר להסתרתו את המידע אשר היה קיים לגביו במרשם הפלילי, שמטו הם עצמם הקרקע מתחת לטיעוניהם. אם כך הוא הדבר, מדוע בכלל היה צורך למסור למר כהן מידע שהתקבל מקצין בטחון בית החולים שאינו שייך לאגודה? אם ההמלצה לפטר את מר חי ניתנה לאגודה עוד לפני קבלת המידע וזו בוצעה משום שהודעה על פטורים נמסרה למר חי עוד ביום 10.2.02, מדוע בכלל היה צורך לקרוא למר כהן ולידעו במשהו שאינו רלוונטי? ואם היה הענין רלוונטי, היכן ההוכחה? היכן השאלון אותו מלא מר חי עובר לקבלתו לעבודה ובו הסתיר מידע? היכן המידע שהתקבל? מתי? בגין איזה בקשה שהוגשה? ולאיזה צורך? זאת ועוד, ענין זה מעורר שאלה נוספת החורגת מגדר דיוננו (אולם כזכור התובע שמר זכותו לתבוע ענין זה בבית המשפט המוסמך). האם זכאים היו נתבעים 4-2 לבקש ונתבע 4 או האגודה לקבל הדרישה לפטר אדם ע"ס רישום פלילי אשר חוק המרשם הפלילי עצמו קובע שהתיישן? האם היתה כאן הסתרת מידע? אשר להגנות הנטענות ע"י הנתבעים אין מקום לטעמי לאור ההסדר הדיוני אשר הושג בין הצדדים לדון בדיון המפורט שהמציא ב"כ הנתבע 1 באשר להגנות על פי חוק איסור לשון הרע. לענייננו יש מקום לדון רק בהגנות האמורות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות ובחזקה בסעיף 20. לטעמי הגם שתוצאת בדיקת ההגנות והחזקות זהה קיים לענין זה הבדל בין הנתבע מס' 1 לנתבעים 2-4. ניתן לטעון לדעתי לגבי האחרונים (אם כי דבר זה לא נטען) את שאי אפשר לטעון לגבי הראשון בנוגע לסעיף 18 (2), (ב) או (ד). דהיינו ניתן לטעון כי מסירת המידע מגב' יפרח למר כהן נעשתה בעוד מר חי מועסק ע"י האגודה (טרם הגיע מועד העסקתו האחרון) וכי כל עוד מר חי מועסק קיימת חובה על נתבעים 4-2 להעביר לממונה על מר חי מידע שהגיע לידיהם ורלוונטי לקבלתו לעבודה של מר חי או להמשך העסקתו. ניתן היה עוד לטעון הגם שבאופן תמוה עניין זה כלל לא נטען ע"י ב"כ הנתבעים 4-2 כי משהוקנתה למר חי זכות שימוע במכתב האגודה אליו מיום 10.2.02 אשר העתקו הועבר למר כפיר ניתן היום לסבור כי קיים סיכוי ששימוע כזה יערך ויש מקום להמציא למנהל מכבסה מידע רלוונטי שהתקבל. טיעונים אלה לא ניתן לטעון לגבי מר כהן והאגודה. יצויין כי גם אם היו נטענים טיעונים אלו ע"י נתבעים 2-4 עדיין לא היה בהם די כי לטעמי אלמנט אחר של סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות לא הוכח על ידם ובודאי לא ע"י נתבע מס' 1, והוא תום הלב. לטיעונים אפשרים אלו עדיין קיימת משמעות לדעתי לענין חלוקת האחריות בין הנתבעים. כאמור בסיכומיהם של נתבעים 2-4 לא נאמר דבר פרט לאמירה כוללנית בסעיף 2 א' כי מדובר היה בחובה מקצועית לידע מנהל ישיר. לא נאמר דבר, גם לא נטען, ולא הוכח, מתי התקבל המידע, מדוע התבקש ומתי, מדוע נערכה הישיבה עם מר כהן ומדוע הועבר לו המידע. לא נטען כי הנתבעים 4-2 היו מודעים לאפשרות קיומו של שמוע בעניינו של מר חי או כי נתבקשו להושיט עזרה לענין זה. לא הוכח כי נתבעים אלה סברו שמר חי עדיין מועסק מכוח המועד האחרון להעסקתו, כאמור במכתב הפטורין מיום 10.2.02. זאת ועוד, מששבו והדגישו כל העת נתבעים אלו כי לא היה כל קשר בין קיומו של המרשם הפלילי והפטורין וכי הסתרת המידע לא היתה העילה לבקשת הפיטורין, ומשלא הובא בפני מידע אחר לפיו חששו נתבעים אלו כי נושא זה הועלה או היה חשש שיועלה בשימוע, לא ניתן לאמר שניתן הסבר כלשהו לקיומו של תום לב במסירת המידע בדבר הרישום הפלילי, למר כהן. משכשלו נתבעים אלו להסביר פעולתם, פרט לאמירה כללית, שמדובר בחובה מקצועית מצידם, ומשהדגישו מנגד שאין כל קשר בין עניין המרשם הפלילי והפטורין, נדמה שלא הורם נטל ההוכחה המוטל על הנתבעים להוכיח הגנתם ובמסגרת זו, להוכיח תום לבם. מה גם שבמקרה דנן היתה פגיעה במידה גדולה ממה שהיה נחוץ וביודעין. משום שנאמר לא אחת ע"י נתבעים 4-2 כי לא היה כל קשר בין הפטורין ושאלת המרשם הפלילי. אציין גם כי העובדה שלא ננקטו ע"י הנתבעים 4-2 צעדים כלשהם לאחר הפרסום, דוגמאת אלה האמורים בסעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות, אינה תורמת לטיעוניהם לעניין הגנתם. זאת ועוד, נתבעים 4-2 הצטרפו לאמור בסיכומי נתבע מס' 1 בהם נטען מחד שנתבעים 4-2 ספרו לנתבע 1 רק על המרשם הפלילי ולא על תוכנו, ומנגד נאמר בסכומי נתבע מס' 1, כי הרישום הפלילי לימד שמר חי אדם מסוכן ולכן חייב היה מר כהן להזהיר העובדים מפניו. מכאן ברור שתוכן המרשם כן הועבר אל מר כהן. דבר זה אינו יכול לתמוך בטיעוני הנתבעים 4-2 באשר לתום ליבם, ומסיע דווקא למסקנה הפוכה. נבהיר ונאמר, אין מחלוקת כי בנסיבות אחרות אשר היו מוכחות בפני כדבעי, ניתן היה לטעון כי למעביד קיימת חובה ליידע בדבר קיומו של מידע רלוונטי הקשור לעובד שהגיע אליו עוד בטרם הגיע יומו האחרון של העובד במקום עבודתו, ומתן מידע כזה לפיו קיים לאדם פלוני רישום פלילי אשר לא גילה בשאלון קבלה לעבודה, הינו חובה מקצועית. אבל בנסיבות שהוכחו בפני, לא ניתן לאמר כי הרימו נתבעים 4-2 נטל ההוכחה להוכחת הגנתם המורכבת משני אלמנטים תום לב וחובה מקצועית. ביתר שאת, נכונים הדברים באשר לנתבע מס' 1. כאן נחה דעתי כי הנתבע לא הוכיח הגנה כלשהי למעשיו. לטעמי, אדם הטוען כי גילה רק שלמר חי יש רישום פלילי אך לא גילה תוכנו, אין לקבל את טיעונו אם באותה נשימה הוא מוסיף וטוען כי מתוכן הרישום הפלילי הוא הבין שמדובר באדם מסוכן וקיים היה אינטרס חברתי בגילוי ובאזהרת העובדים מפני מר חי. לטעמי, עצם טיעון זה, מהווה הוספת חטא על פשע, במיוחד בזוכרני שמדובר ברשומים לגבי עבר שחוק המרשם עצמו קובע שהתיישנו. בסעיף 63 לסיכומיו טוען נתבע 1 כי את המידע שהתקבל אצלו היה חייב הוא לגלות לעובדיו כדי להוסיף לבטחונם דהיינו, שהם עובדים במקום שבו פטורי אדם נעשים מסיבות ענייניות ולא בשרירות לב. ואולם הפטורין הרי נעשו, כך נטען ע"י כולם (וכך הגיוני, כי נעשו ביום 10.2.02) עוד בטרם הגיע המידע, ללא קשר למידע שעניינו הרישום הפלילי. כך עולות תמיהות גם לענין טיעונו של נתבע מס' 1 לענין המצב הבטחוני. מה הקשר בין העובדה שביה"ח נהריה נמצא בקו העימות לבין הרישום הפלילי של מר חי? כיצד גילוי קיומו של המרשם (להבדיל מתוכנו) תורם לתחושת העובדים כי שומרים על בטחונם האישי? נדמה לי, כאמור בסעיף 63 לסיכומי ב"כ נתבע 1, מוטב היה לולא נכתב. זאת ועוד כבר הראנו לעיל כי מר חי לא פוטר משום שהסתיר האמת אלא מסיבות אחרות כנטען ע"י כל הנתבעים, כך שגם דיווחו של מר כהן לעובדיו לא היה נכון ובודאי לא היה בדיווח שאינו נכון לעובדים משום אינטרס ציבורי. לאור כל האמור לעיל, יש ממש בתביעת התובע כנגד הנתבעים וכך אני קובעת. הנזק שונים פני הדברים באשר לטענת מר חי לענין הנזק. גם אם אקבל כל טיעוני ב"כ מר חי בסיכומיו לענין הנזק, ואיני עושה כן משום שלטעמי אין הסכומים המומלצים אשר נקבעו לענין חוק איסור לשון הרע רלוונטים לענין דנן, עדיין עיון בפסיקה המצורפת לסיכומיו, לא תומכת בסכומים הנתבעים על ידו. בל נשכח עוד כי בהתאם לסיכום הדיוני אשר הושג בין הצדדים לא נדונה כלל שאלת פטוריו של התובע, ונזקיו עקב כך. לטעמי, דנים אנו כאן בפיצוי שעניינו עוגמת נפש, צער וכאב, אשר מטבע הדברים עניין זה נתון לשיקול דעת בית המשפט. בית המשפט עושה כן תוך שקילת כל הראיות שהובאו בפניו, ומתן נפקות להתנהגות הצדדים, לאופן פעולתם לאחר שנטענו טענות התובע עוד בטרם נקיטת ההליך המשפטי ולאחר נקיטת ההליך המשפטי. כך לאחר ששקלתי כל הנסיבות, אופן התנהלות הנתבעים, (לרבות קיומו של הבדל זה לדעתי בין לענין התנהלותם של נתבעים 4-2 ובין התנהלותו של נתבע 1) העדר סיבה בהתנהגותם למתן הקלות כאמור בסעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות ומנגד שקילת טיעוניהם והעדר ראיות מטעם התובע, באשר לנזקים הנתבעים, למעט תביעתו לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, נחה דעתי כי הפיצוי ההולם לתובע בנסיבות הענין יהיה סך של 40,000 ₪. לטעמי אין מקום לקבוע כי התובע תרם בהתנהגותו לנזקים, ואולם לטעמי יש מקום לקבוע כי יש שוני בתרומת הנתבעים לנזק. יש שוני בין מידת האחריות אותה יש להטיל על נתבע 1 לנזקי התובע בהשוואה למידה אחרת נתבעים 4-2 וזאת בשל הנסיבות שפוטרו לעיל. לדעתי יש מקום ליחס חומרת יתר למעשיו של נתבע 1 בהשוואה לנתבעים 4-2. אשר על כן אני קובעת כי נתבע 1 ישא ב-75% מהפיצוי אשר נקבע לתובע ואילו נתבעים 4-2 ישאו ב-25% מהפיצוי שנקבע לעיל. בנוסף ישלמו הנתבעים ביחס שנקבע לעיל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. זכות ערעור לבימ"ש מחוזי תוך 45 יום. טפסים משפטייםמשפט פליליסודיותמסמכיםרישום פלילי