להלן פסק דין במחלוקת בסוגיית שכר טרחת עורך דין לפי שעה: פסק דין 1. בפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום שכר טרחת עורך-דין ע"ס 21,282 ₪. 2. לטענת התובעים, ביום 10.12.00 נערך הסכם בעל פה בין התובע מס. 1 לבין הנתבע לפיו ישלם הנתבע לתובעים שכר טרחת עורך-דין בסך של 90$ לכל שעת עבודה בתוספת מע"מ, עבור יצוג הנתבע בהליכי גירושין. התובעים דורשים תשלום עבור 45 שעות עבודה. לטענתם, מלבד תשלום ע"ס 1,700 ₪ ששילם הנתבע ביום 27.12.00, לא שילם הנתבע דבר על חשבון שכר הטרחה המגיע ממנו. לחילופין, טוענים התובעים כי השכר מגיע להם לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט- 1979. 3. הנתבע מתגונן בטענה כי לא היה הסכם שכר טרחה עם התובעים כפי שנטען. לטענתו, באותה תקופה הוא היה בקשיים כספיים בעקבות פיטוריו מהעבודה, וזכאי לסיוע משפטי מטעם לשכת הסיוע המשפטי. על רקע קשייו הנ"ל, פנה אחיו של הנתבע למכר בשם ישראל טואטו, אשר הבטיח לדאוג לכך שהנתבע יקבל יצוג משפטי ממשרד התובעים מבלי שזה יעלה לנתבע כסף, למעט תשלום עבור אגרות בבית המשפט. הנתבע טוען כי ביום 10.12.00, התקיים מפגש בינו לבין התובע מס. 1, בנוכחות מר טואטו, שבמרביתו השתתפו התובע מס. 1 ומר טואטו בלבד, ואילו הנתבע המתין מחוץ לחדר. במהלך הזמן שהנתבע נכח בפגישה לא הייתה כל שיחה בנושא שכר טרחת עו"ד. לאחר הפגישה, מר טואטו אמר לנתבע כי סיכם עם התובע מס. 1 שהנתבע ישלם לתובע מס. 1 רק את הוצאות בית המשפט. מאז, במהלך הטיפול של התובעים בתיק הגרושין שלו, לא שוחחו עמו התובעים בנושא שכר טרחת עו"ד, למעט ביום 27.12.00, כאשר עו"ד זיוון טובי-אלימי ביקש ממנו לשלם סכום של 1,700 ₪. לא נאמר לו עבור מה הוא נדרש לשלם אך הוא הבין שמדובר בהוצאות שמר טואטו דיבר עליהן. הוא שילם בשיק דחוי וקיבל קבלה מהמזכירה של התובע מס. 3. רק ביום 22.3.01, במהלך פגישה עם עו"ד טובי-אלימי, נדרש הנתבע לראשונה לשלם שכר טרחה בסכום של 2,500 דולר. הנתבע סירב לדרישה, לאור הסיכום שנעשה באמצעות מר טואטו, ולאור מצבו הכלכלי הקשה. כתוצאה מכך, הפסיקו התובעים את הטיפול המשפטי עבור הנתבע, והנתבע קיבל ייצוג משפטי מלשכת הסיוע המשפטי. 4. לאחר שמיעת עדויותיהם של התובע מס. 1 ושל עורך דין טובי-אלימי מטעם התובעים, מחד, ושל הנתבע ואחיו, מאידך, הגעתי למסקנה שיש להעדיף את גרסת הנתבע. להלן אפרט את נימוקיי. 5. הנטל להוכחת קיומו של הסכם שכר טרחה בין התובעים לבין הנתבע, מוטל על התובעים, והם לא עמדו בנטל. התובע מס. 1 העיד כי ערך תרשומת של המפגש שבינו לבין הנתבע שבו הגיעו להסכם שכר טרחה (נספח א' לתצהירו). אולם האמור באותה תרשומת אינה עולה בקנה אחד עם הראיות האחרות שהובאו בפני בית המשפט. בסוף התרשומת כתוב שסוכם על שכר טרחה בשיעור של 90 דולר + מע"מ לשעה, כאשר ישולם מראש סכום של 900 דולר + מע"מ לפני תחילת העבודה. אף על פי כן, התובעים החלו לטפל מיד בעניינו של הנתבע מבלי שנגבה סכום המקדמה האמור בתרשומת. לא זו בלבד, אלא שבמהלך כל הטיפול של התובעים בנתבע, אין כל ראיה כי נדרש לקיים את ההתחייבות לתשלום סכום של 900 דולר + מע"מ. עדי התובעים לא הציעו הסבר המניח את הדעת מדוע לא עמדו על קבלת המקדמה שסוכם כביכול עליה, והסתפקו בקבלת תשלום בסך 1,700 ₪ בלבד מיום 27.12.00. 6. התובע מס. 1 צירף לתצהירו תרשומת של פגישה נוספת עם הנתבע מיום 18.12.00 (נספח ג' לתצהירו). בתרשומת זו רשום כי חל שינוי בנסיבות באשר למצבו של הנתבע משום שהוא פוטר מעבודתו. בסיומה של אותה תרשומת, רשום כי "בעקבות המסה הגדולה של החומר ביקשתי מלירון שיעביר לנו 20 שעות מקדמה (1,800 דולר + מע"מ)." הדברים הרשומים בתרשומת זו אינם תואמים את הנסיבות. הרי עד הפגישה ביום 18.12.00, לא עמד הנתבע בסיכום הנטען מהישיבה מיום 10.12.00, ולא שילם את המקדמה כביכול של 900 דולר + מע"מ. לא סביר שבעקבות הרעה במצבו הכלכלי של הנתבע, הוא יסכים להכפיל את סכום המקדמה שכביכול התחייב לשלם בישיבה הראשונה. 7. התובע מס. 1 העיד כי במהלך הפגישה הראשונה ביום 10.12.00, הוא אמר לנתבע שהטיפול המשפטי יעלה לו הרבה כסף. לטענתו, השיב הנתבע שמה שמעניין אותו זה לנצח את גרושתו, וכי מעניין אותו להלחם בה ולנצח. אז סיכמו השניים על שכר הטרחה (ראה עמ' 4 לפרוטוקול ש' 19-22). לעומת זאת, באותה תרשומת מיום 10.12.00, רשם התובע 1 שהנתבע אמר לו, "מוכן להתגרש כשיהיה הסכם שהוא יכול לחיות איתו." אין בתרשומת כל אינדיקציה לכך שהנתבע ביקש "להלחם" ברעייתו או "לנצח" אותה. 8. בתצהיר העדות הראשית שלו ובחקירתו הנגדית, לא הכחיש התובע מס. 1 את טענת הנתבע שמר ישראל טואטו, שהוא לקוח במשרד, השתתף באותה ישיבה שבה סוכם כביכול נושא שכר הטרחה. התובע מס. 1 הודה כי מר טואטו היה מעורב בהבאתו של הנתבע למשרדם של התובעים (ראה עמ' 4 סעיפים 9-12). אף על פי כן, שמו של מר טואטו אינו מוזכר כלל בתרשומת מיום 10.12.00 בתור מי שהשתתף בפגישה. 9. מר טואטו לא הוזמן להעיד במשפט. בנסיבות אחרות, אי הזמנתו של מר טואטו הייתה בעוכריו של הנתבע, משום שמדובר בעדות התומכת לכאורה בגרסתו של הנתבע. אולם בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 18.5.03, הצהיר ב"כ התובעים כי התובעים יזמינו את מר טואטו כעד מטעמם. אף על פי כן, לא הזמינו התובעים אותו לעדות, והם לא נתנו הסבר המניח את הדעת מדוע נמנעו מלהזמין אותו לאחר שהצהירו שיוזמן על ידם (ראה עמ' 3 ש' 20 עד עמ' 4 ש' 7). כמובן שבהתנהגותם זו, מנעו התובעים מהנתבע את האפשרות להזמין את מר טואטו לעדות למועד ההוכחות. בנסיבות אלה, אי הזמנתו של מר טואטו היא בעוכרם של התובעים. 10. גם בקבלה שהוצאה על ידי התובעים בעקבות התשלום בסך 1,700 ₪ ובחשבונית מס שהוצאה בעקבות אותו תשלום ביום 10.1.01, אין כל אינדיקציה שהתשלום בסך 1,700 ₪ מהווה תשלום חלקי בלבד על חשבון החוב שכר הטרחה של הנתבע לתובעים. 11. להבדיל, גרסתו של הנתבע סבירה היא ועולה בקנה אחד עם הראיות האחרות. הנתבע היה זכאי לסיוע משפטי מפאת מצבו הכלכלי, ואף על פי כן, בחר לפנות למשרד התובעים לייצוג משפטי. העובדה שפנה למשרד עורכי דין בירושלים, כאשר מקום מגוריו באשדוד, וההליך המשפטי מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, מעידה על כך שהייתה סיבה מיוחדת לכך שפנה דווקא לתובעים לייצג אותו. הראיות הללו משתלבות עם הגרסה באשר להבטחתו של מר טואטו לנתבע שיסכם עם התובעים שהנתבע לא יהיה חייב לשלם להם שכר טרחת עורך דין. באשר לאמור בסעיף 20 לכתב ההגנה, שם הצהיר הנתבע, "... הנתבע לא הפר כל הסכם, כאמור לא היה הסכם בכתב ההסכם היה בע"פ עם עו"ד טובי ונוכחותו של מר טואטו אשר באמצעותו הגיע הנתבע אל התובעים. ההפרה של ההסכם היא של הנתבעים (צ"ל התובעים - ההערה שלי ש.פ.) אשר לא סיימו את מלאכתם". ב"כ התובעים ביקש להסיק מאותו סעיף הודאה של הנתבע בקיומו של הסכם בעל פה לתשלום שכר טרחה. אני דוחה את הטענה. ראשית, הפרשנות לאותה אימרה אינה עולה בקנה אחד עם יתר סעיפי כתב ההגנה, לפיה הנתבע אינו מחוייב בשכר טרחת עורך דין כלפי התובעים. שנית, מגרסתו של הנתבע ברור כי ההסכם בעל פה שאליו מתיחס הנתבע באותה אימרה, הוא ההסכם שהנתבע טוען שמר טואטו הגיע אליו עם התובעים לפיו לא ישלם הנתבע שכר טרחת עורך דין. 12. התובעים יכולים להלין על עצמם שלא ערכו עם הנתבע הסכם בכתב לעניין שכר טרחתם. לא זו בלבד אלא שהתובעים לא דאגו לעדכן את הנתבע במהלך הטיפול המשפטי באשר למצב חשבון שכר הטרחה (ראה עדותו של עו"ד טובי-אלימי עמ' 2 ש' 10-27). בת.א. 11671/02 וייל נ. חב' סונול, בנסיבות דומות, כתבתי את הדברים הבאים, היפים לעניינו, "10. התביעה הנדונה הינה תולדה של מחדל מצידה של התובעת בכך שלמרות שמקצועה בעריכת חוזים, לא ערכה הסכם שכר טרחה עם הלקוח המפרט את מנגנון החישוב והדיווח עבור שעות עבודתה. מקובל (והוגן) בחוזים שבהם בעל מקצוע מחייב לקוח בתעריף לפי שעות עבודה, שבעל המקצוע מדווח ללקוח תקופתית ובאופן שוטף, בצורה מפורטת, על שעות עבודתו שבגינן הוא מבקש תשלום. הדבר לא נעשה במקרה הנדון. רק בתום שנה שבה טיפלה התובעת בטיפול ההמשך לטיפול בהתנגדות, שלחה לראשונה חשבון שכר טרחה, עם פירוט שעות עבודתה. יפים הדברים שכתבה עורכת החוברת "אתיקה מקצועית - הנחיות. חידושים. החלטות. הסברים" מטעם הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, ד"ר לימור זר-גוטמן, עו"ד, בגליון מס' 5 של החוברת (מחודש פברואר 2003). אצטט קטע מהדברים: "הסכם כזה (הסכם שכר טרחה - ההערה שלי - ש.פ.) חייב לפתוח את מערכת היחסים. דהיינו, עוד בטרם החל הטיפול המשפטי בעניינו של הלקוח חייב ההסכם להיחתם. עוד בטרם החל הטיפול המשפטי חייב עורך דין לשוחח עם הלקוח על ההסכם ולוודא שהלקוח חתם לאחר שקרא והבין אותו היטב. "ראוי אולי לאמץ את הצעתו של פרופ' פרידמן לפיה עו"ד שלא דאג לעריכת הסכם, יחויב בתשלום הוצאות משפט בדבר שכר טרחה, אפילו זכה במשפט. 'הטעם לכך הוא ששורש ההתדיינות נעוץ בהעדרו של הסכם בדבר שכר טרחה, והאחריות להיווצרותו של מצב זה רובצת על עורך הדין שנמנע מעריכת הסכם בעניין זה.' (ראו: פרופ' פרידמן, 'שכר טרחה ראוי לעורך דין' המשפט ב 105, 113 (1994))." 13. באשר לתביעה החלופית לתשלום שכר טרחה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, קיימת דרישה בפסיקה כי בתביעה של עורך דין לתשלום שכר ראוי עבור עבודתו המקצועית, על עורך הדין להוכיח את שיעור השכר הראוי המגיע לו. כפי שנקבע בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ. דניה סיבוס פ"ד מ"ז (5) 114, "עקב הרבגוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי-המקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוונטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך נסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר עיסקי." (שם, בעמ' 126). שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו (שם, בעמ' 125). התובע לא הביא חוות דעת של מומחה להוכחת שיעורו של השכר הראוי במקרה זה. ב"כ התובעים הפנה לפסק-דין שניתן בת.א. (שלום ירושלים) 3864/03 מאת כב' השופט ד. מינץ שלפיו ניתן להוכיח גובה שכר ראוי גם מראיות אחרות שאינן בגדר חוות דעת. גם לפי שיטתו של כב' השופט מינץ, לא הוכיחו התובעים בראיות אחרות את שיעור שכר הטרחה שראוי לפסוק בגין עבודתם עבור הנתבע. 14. באשר לשאלת הוצאות המשפט, אני מביא בחשבון את הצהרתו של הנתבע במהלך עדותו שהוא אינו מחוייב בשכר טרחה כלפי בא כוחו בהליך הנוכחי (עמ' 14 ש' 4-5), ובחוסר הנכונות שלו לשלם לתובעים שכר ראוי עבור העבודה שהם השקיעו, חרף ההבטחה שקיבל ממר טואטו וחרף העובדה שלא היה הסכם שכר טרחה בין הצדדים. לפיכך, ישא כל צד בהוצאותיו. 15. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין