פסק-דין 1. המבקשת, חב' דיור אינטריורס רהיטים בע"מ (להלן: "דיור") נוסדה ביום 14.02.01. היא עוסקת במכירת רהיטים ושכרה לצורך עיסקה נכס ברח' גיבורי ישראל 8 בנתניה. המשיבה מס' 1 היא עיריית נתניה. 2. ביום 31.01.02 ביצעה העיריה בכתובת האמורה עיקול ברישום של מטלטלין, במסגרת פעולותיה לגביית חוב שחייבת לה חב' ד.א. רהיטים בע"מ (להלן: "ד.א."), שהיא המשיבה מס' 2 בתובענה זו, ולמעשה - משיבה פורמלית. 3. דיור הגישה תובענה זו למתן פסק-דין הצהרתי, כי המטלטלין שעוקלו שייכים לה, ולא ל-ד.א., וכי העיריה אינה יכולה להיפרע מהם את חובה של ד.א. מנגד טוענת העירייה, כי דיור אינה אלא מסווה להברחת נכסיה של ד.א., וכי יש להרים את המסך מעל אישיותה המשפטית ולראות את המטלטלין שעוקלו כשייכים ל-ד.א. 4. אין מחלוקת כי מר ציון שגב (להלן: שגב) הוא בעל המניות היחיד והמנהל של דיור (פלט רשם החברות, נספח א' לתובענה). 5. בהליך קודם: בש"א 924/99, בתיק ה.פ. 144/99 (להלן: ההליך הקודם), בין ד.א. לבין העירייה, נקבע - לאחר שמיעת ראיות - כי שגב הוא המנהל בפועל של ד.א., ועל ההחלטה בהליך הקודם לא הוגש ערעור (החלטה זו צורפה כנספח ה' לתגובת העיריה לתובענה דנן). יש לציין כי כבעלי המניות של ד.א. נרשמו הוריו של שגב, ואביו רשום ברישומי רשם החברות כמנהל החברה, אולם מתוך עדותו של שגב בהליך הקודם הסתבר כי אביו הוא מבוגר ואינו בקו הבריאות, וכי למעשה שגב הוא שפעל כמנהל היחיד, בפועל, של ד.א. 6. בהליך הקודם תבעה ד.א. פסק-דין הצהרתי כי מטלטלין שעוקלו אצלה שייכים לחברה אחרת בשם מ.ס. רהיטים בע"מ (להלן: מ.ס.), ובהליך ביניים ביקשה להשיב לה מטלטלין שהוצאו בהליך עיקול. בקשתה נדחתה, לאחר שמיעת ראיות ולאחר שנפסק, כי שגב שימש בפועל כמנהל, הן של מ.ס. והן של ד.א., וכי השתמש באישיות המשפטית של ד.א. על מנת להבריח מהעיריה נכסים של מ.ס. לאור האמור, מהווה הקביעה כי שגב היה המנהל והמפעיל של ד.א., מעשה בית דין (השתק פלוגתא); באופן ששגב מנוע כיום מלטעון אחרת, ולמעשה הוא לא טען אחרת בהליך הנוכחי. 7. בהקשר זה ראוי לציין, כי החל משנות ה-80' ניהל שגב עסק של מכירת רהיטים בשם המסחרי "דיור אינטיריורס". החל משנת 1996 ניהל אותו עסק במסגרת חב' מ.ס., שהוקמה בשנת 1994 ונוהלה למעשה על ידי שגב, למרות שלא היה רשום באופן רשמי כבעל מניות או כמנהל בה (בעלי המניות היו אביו וגיסתו של שגב, והגיסה נרשמה כמנהלת, אך היא עזבה את הארץ, ובפועל היה זה שגב שניהל והפעיל את החברה). משנת 1998 התנהל העסק במסגרת חב' ד.א., שהוקמה אף היא ב-1994, אך לדברי שגב "לא היתה פעילה" עד 1998 (אלא שכנה "על המדף"). גם בחב' ד.א. לא היה שגב רשום כבעל מניות או כמנהל, אלא הוריו, אך כאמור - נקבע בהליך הקודם כי שגב הוא שניהל והפעיל בפועל גם את ד.א., כמו את מ.ס. לפניה. לאורך כל השנים הללו ניהל שגב את העסק תחת השם המסחרי "דיור אינטריורס", הן כשפעל באופן בלתי מואגד, והן כשפעל במסגרת החברות מ.ס. ו-ד.א. 8. דיור טוענת כי עיקול המטלטלין במקום עיסקה, ברח' גיבורי ישראל 8, לפרעון חובה של ד.א. לעיריה, הוא עיקול אצל צד שלישי, שאותו לא היתה העיריה רשאית לבצע בדרך מינהלית, כפי שעשתה, אלא היה עליה לנקוט לשם כך הליך משפטי מתאים. העיריה אינה חולקת, כי לו אמנם היה מדובר בעיקול אצל מחזיק (צד שלישי), היה עליה לנקוט הליך כאמור (עדותה של גב' לבנה חניה, מנהלת מח' עסקים והוצל"פ בעיריה, בעמ' 18 לפר'). אולם טענתה של העיריה היא, כאמור, כי אין מדובר בעיקול אצל צד שלישי, אלא המטלטלין שעוקלו שייכים ל-ד.א. ולא ל-דיור. 9. מספר ראיות תומכות בטענה זו: בראש ובראשונה - כאשר הגיעו המעקלים מטעם העיריה למקום עיסקה של ד.א. ברח' המסגר 14, נתניה, הם מצאו את העסק נטוש, ובחזיתו מודעה בזו הלשון: "עברנו לרח' גיבורי ישראל 8 אזור תעשיה חדש מול איקיאה טל': דיור 8859757 - 09". (תצלום המודעה - נספח ז' לתגובת העיריה). אין מחלוקת כי הכתובת שנרשמה במודעה היא כתובתה של דיור, ולגבי מספר הטלפון - נאמר במפורש במודעה כי הוא של דיור. משמצאו מודעה זו, התקשרו המעקלים אל גב' חניה, והיא הורתה להם ללכת בעקבות המודעה, שהשאירה ד.א., וכך הגיעו אל רח' גיבורי ישראל 8. 10. שגב טען בתוקף, כי אין קשר בין דיור לבין ד.א. עם זאת, הוא אישר כי הוא היה זה שהורה לתלות במקום עיסקה של ד.א. את המודעה שבה נאמר: "עברנו לרח' המסגר 8" וכו'. משנשאל הכיצד הודיעה ד.א. כי "עברה" לרח' גיבורי ישראל 8, מקום עיסקה של דיור, תוך ציון מספר הטלפון של דיור, אם אין קשר בין השתיים - התחמק שגב תחילה בטענה כי אינו משפטן ולא עמד על "הפרשנות המשפטית" שניתן לייחס למילה "עברנו". משנשאל לגבי המשמעות בעברית (לא "משפטית") של דיבור זה, השיב: "בחיים לא הייתי חושב שמי שקורא "עברנו" יבין מזה שהעסק שהיה במסגר 14 עבר לרח' גיבורי ישראל 8" (בעמ' 10 לפר'). והרי זה כמו לאמר שהשמש זורחת בחצות הליל! 11. ראייה נוספת: קרוב לחודשיים לאחר שבוצע העיקול ברישום פירסם שגב במקומון "השבוע בנתניה" מודעה ולפיה "דיור אינטריורס" חוגגת 30 שנות פעילות ומזמינה את לקוחותיה לזכות בהנחות גדולות ברכישת רהיטים במקום עיסקה, ברח' גיבורי ישראל 8 (תצלום המודעה - נספח ח' לתגובת העיריה). ברח' גיבורי ישראל 8 שוכנת, כזכור, חב' דיור, שהוקמה אך כשנה לפני פירסומה של מודעה זו. כיצד זה חוגגת היא 30 שנה? על כך השיב שגב, כי כאשר העביר את עיסקו הבלתי מואגד, שנקרא כזכור "דיור אינטיריורס", לחברת מ.ס. (ואחריה - ל-ד.א.) - לא התנגדו "בעלי" החברות הללו לכך שהשם המסחרי של העסק ישאר בעינו, ואותו היתר הוא קיבל, קרי: להמשיך ולהשתמש באותו שם, גם כאשר הקים את חברת דיור, שבה הוא עצמו בעל המניות היחיד והמנהל. שגב טען כי נטש את ד.א. והקים את דיור, על מנת להינתק משיתוף הפעולה, שלא צלח, עם בני משפחתו ולהקים לעצמו עסק של רהיטים שיהיה שלו בלבד. טענה זו אינה משכנעת, מכיוון שהן בהליך הקודם והן בהליך הנוכחי עלה בבירור מעדותו של שגב, כי למעשה הוא עצמו היה המנהל היחיד, והמוציא והמביא, גם בחברות מ.ס. ו-ד.א. מה שהשתנה בחב' דיור הוא שבה אף נרשם שגב, באופן פורמלי, כבעל המניות והמנהל היחיד, בעוד שבחברות הקודמות הוא לא היה רשום, לא כבעל מניות ולא כמנהל. אולם שוני זה הוא "על הנייר" בלבד. הלכה למעשה, לא חל כל שינוי בעובדה שמדובר בפועל בעסק הרהיטים של שגב, ואף השם המסחרי "דיור אינטיריורס" ליווה עסק זה ברציפות, משנת ה-80' (ואף לפני כן) ועד לימי חב' דיור. 12. יש כאן זיקה ברורה, ואף רצף, בין העסק, אשר שגב ניהל בשנות ה-80' באופן בלתי מואגד, לבין שלושת החברות, שבמסגרתן המשיך אותו עסק להתנהל, החל משנת 1996; כאשר לאורך כל אותה תקופה, ולאורך כל "שינויי האדרת", נותרה תחתיה "אותה גברת", היינו: עסק אשר שגב הוא בפועל, המפעיל והמנהל היחיד בו. "שינוי האדרת" נעשה בכל פעם, לאחר שלחובת "האדרת הישנה" נצברו חובות שהתקשתה לפרוע, ובהם חובות לעיריה בגין ארנונה ומים. אז פשט שגב את "האישיות המשפטית" (הלא היא "האדרת") של החברה שכשלה ולבש תחתיה כסות - "אדרת" חדשה, על מנת לטעון שהמטלטלין שבעסק שייכים רק לחברה "החדשה", ואילו לחברה הקודמת אין כל קשר אליהם. כך היה מצב הדברים בהליך הקודם, וכך הוא אף בהליך הנוכחי. נראה כי שגב משוכנע, שהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה החדשה תעמוד כחומת מגן איתנה בינו לבין נושיה של החברה הקודמת, שאם לא כן - קשה להבין כיצד פירסם את המודעה בעיתון, כפי שפירסם אותה, כחודשיים בלבד לאחר שהעיריה עיקלה אצל דיור מטלטלין, לשם פרעון חוב של ד.א. גב' חניה הטעימה בעדותה כי השם המסחרי הותיק והרצוף: "דיור אינטיריורס", היה רק אחד השיקולים לראות את המטלטלין שברח' גיבורי ישראל 8 כשייכים ל-ד.א. שיקול כבד משקל ממנו היה המודעה שהשאירה ד.א. עצמה, באמצעות שגב, ולפיה "עברה" אל דיור, ברח' גיבורי ישראל 8. זה היה מורה הדרך העיקרי, שהוביל את המעקלים אל אותה כתובת. 13. שגב טען בעדותו (עמ' 10 לפר'), כי ד.א. הפסיקה לפעול בחודש דצמבר 2001, וכי במשך מחצית השנה האחרונה של פעילותה, היא פעלה במקביל ל-דיור, כאשר ד.א. פועלת ברח' המסגר 14, ודיור - ברח' גיבורי ישראל 8. עם זאת, אישר שגב כי במשך תקופה זו הוא היה המנהל בפועל והמפעיל של שתי החברות גם יחד. הודאתו זו, מצד אחד, ומצד שני - המודעה שמצאו מעקלי העיריה בעיסקה של ד.א. בסוף חודש ינואר 2002, ולפיה היא "עברה" אל כתובתה של דיור - שני אלה מצטברים יחדיו למסקנה כי ד.א. לא "חדלה לפעול", במובן הענייני, אלא "עברה" ונבלעה בתוך דיור, היינו: מלאי הסחורה של ד.א. ואף ציוד שלה, כפי שיצויין להלן, הועברו אל רח' גיבורי ישראל 8 - כתובתה של דיור. 14. אני מקבלת את טענתו של ב"כ העיריה, כי לנוכח ההפניה המפורשת אל רח' גיבורי ישראל 8, ואל מספר הטלפון של דיור, אשר השאירה אחריה ד.א. בכתובתה שברח' המסגר 14 - יש לראות את ד.א. כמי שעברה לכתובת זו. כך הקימה ד.א. על עצמה את החזקה על-פי סעיף 5 (2 ב) לפקודת המיסים (גביה), וכן - על-פי סעיף 28 (א) לחוק ההוצאה לפועל, כי המטלטלין שנמצאו ברח' גיבורי ישראל 8 יראו כשייכים ל-ד.א., ועליה הנטל להפריך חזקה זו. 15. לא זו בלבד ששגב - בין תחת הכסות של ד.א. ובין תחת הכסות של דיור - לא הפריך את החזקה, אלא הראיות שהובאו לפני אך מחזקות אותה. הראיה החזקה ביותר היא "מודעת המעבר" של ד.א. אל רח' גיבורי ישראל 8, ואף הרצף של השם המסחרי "דיור אינטיריורס" תומך בחזקה זו. 16. על מנת להפריך את החזקה היה על דיור להראות כי רכשה את המטלטלין שעוקלו, רכישה "אמיתית" ולא למראית עין, בין מ-ד.א. ובין מאחרים. שגב טען כי כ-60% מהסחורה שברשות דיור נרכשה על ידה מספקים שאינם ד.א., ובעיקר מייבוא. דא עקא, הוא לא הציג ראייה או מסמך כלשהם לתמיכה בטענה זו, לבד מדבריו שבעל-פה. לעומת זאת, המסמכים שהגיש: מאזן בוחן בלתי מבוקר לסוף שנת 2001, הכרטיס של ד.א. אצל דיור וחשבונית שהוציאה ד.א. ל-דיור (נספחים ה', ו' ו-ז' לתובענה), אינם משקפים פעילות רכישה על-ידי דיור מאף ספק "חיצוני", אלא רק מ-ד.א. יתרה מכך: על-פי החשבונית, נספח ז' לתובענה, מכרה ד.א. ל-דיור "מלאי רהיטים לפי רשימה" וכן "ציוד לפי רשימה", בסך כולל של 102,720 ש"ח. שגב מסר בעדותו (בעמ' 4-5 לפר') כי הציוד "לפי רשימה" כלל שני מזגנים, וכי מלאי הרהיטים של ד.א. שהועבר אל דיור, כלל כ-30 פריטים מתוך כ-50 פריטים שהיו ל-ד.א. על-פי עדותו של שגב עצמו הועברו, איפוא, מ-ד.א. אל דיור מרבית פריטי המלאי שהיו לה. 17. דא עקא, שהחשבונית אשר מתיימרת לשקף רכישה על-ידי דיור של מלאי רהיטים מ-ד.א. הסתברה להיות למראית עין בלבד: שגב נשאל אם בתמורה למלאי פרעה דיור חובות של ד.א. לנושיה, והכחיש זאת בתוקף. הכחשה זו אינה אמת, שכן על-פי מאזן הבוחן של דיור, שהוצג על ידה כראייה, מסתבר כי דיור פרעה חובות של ד.א. לנושיה (דוד לוזון וכן "המדריך" - ראו בעמ' 3 של המאזן ובחקירה הנגדית של שגב, בעמ' 11-13 לפר'). הפרעון נעשה על-ידי כך ששגב משך שיקים של דיור לפקודת ד.א., ולאחר מכן הסב אותם - בחתימתו מטעם ד.א. - אל חלק מנושיה של האחרונה. שגב אישר בעדותו כי כך נהג, ואף אישר כי קבע מראש מי יהיו נושיה של ד.א. שיזכו לפרעון החוב שלזכותם באמצעות שיקים של דיור (שגב טען כי קביעה זו נעשתה "ביחד עם אביו", אולם כפי שצויין לעיל, האב לא היה פעיל, הלכה למעשה, בניהול ד.א., אלא שגב לבדו). שגב נשאל מדוע לא זכתה העיריה להימנות עם אותם נושים , והשיב: "העיריה עשקה אותנו כל השנים. העיריה חייבה את ד.א. כאילו המקום היה במרכז הרצל בנתניה" (בעמ' 13 לפר', ההדגשות שלי - י.ק.). מה לנו יותר מדברים אלה, מפי שגב עצמו, כדי להראות כי "אנחנו" (קרי: שגב), הם אותם "אנחנו" לאורך "כל השנים", וכי מתחת למעטה של האישיות המשפטית המואגדת - דיור ו-ד.א. חד הן. פיו של שגב עצמו ענה בו, איפוא, כי הוא היה זה שהחליט לאילו נושים של ד.א. תשלם דיור ולאילו - לאו. 18. מתוך הראיות עולה, איפוא, בבירור כי שגב עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של חב' דיור על מנת להבריח אליה נכסים של ד.א. ובדרך זו להשתמט מפרעון חובה של ד.א. לעיריה. זה הוא מקרה מובהק שבו ראוי להרים את המסך מעל חב' דיור, על מנת למנוע שימוש לרעה מסוג זה. המלומד פלמן אומר, בסיכום של הפרק בספרו העוסק בהרמת מסך: "האישיות המשפטית הנפרדת היא העיקרון הכללי, ובתי המשפט נוטים לשמור עליו בקפידה. אף על פי כן אין הם מוכנים להתעלם מנסיבות עובדתיות העלולות להביא לידי תוצאות, שהדעת אינה סובלת. נסיבות אלו נובעות בעיקרן מניצול עיקרון הפרדת האישיות לרעה, למטרותיו הבלתי כשרות של בעל המניות, במיוחד במקרים של עקיפת חוקים, ביצוע עוולה ותרמית ופגיעה בטובת הציבור, בצדק וביושר". בהמשך מביא המלומד פלמן מדבריו של השופט האמריקאי סטון, כי הרמת המסך, "זהו למעשה סירוב להתיר לאישיות החברה להסיט את ההליך השיפוטי של החלת החוק על עובדות מוכחות. ובמילים אחרות, הסרת המכשולים וסלילת דרכו של בית המשפט לתוצאה המתבקשת מן העובדות" (פלמן, דיני חברות, כרך א', בעמ' 148). הדברים הללו קיבלו ביטוי נרחב בפסיקה, וב"כ העיריה ציין מספר אסמכתאות לכך. למשל, דבריו של כב' השופט זפט ב-ה.פ. (ת.א.) 1166/97 מבנד....בע"מ נ' פרוייקטים חקלאיים 2000 בע"מ ואח', כי כאשר מסך ההתאגדות של החברה מנוצל, על מנת להבריח נכסים של החייב - "על בית המשפט מוטל לחשוף את המציאות העובדתית האמיתית ולקבוע אם המסך המפריד לא נועד לאחז עיני הנושים" (כך אף ב-ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פד"י מ"ו (5) 353 בעמ' 362-363). 19. פסק-דין הצהרתי הוא בגדר סעד מן היושר, ועל המבקש אותו לבוא אל בית המשפט בידיים נקיות. חומר הראיות מראה, כי שגב לא בא בידיים נקיות, הן בשימוש לרעה שביקש לעשות באישיות המשפטית של חב' דיור, והן בהעדפת חלק מנושיה של ד.א., על חשבון הקופה הציבורית. כנגד טענתו של שגב אודות ההגנה החוקתית על זכות קניינה של דיור במטלטלין שעוקלו, יש להשיב: א. דיור ו-ד.א. - אשר לענייננו יש לראותן כאחת - לא הוכיחו כי המטלטלין אכן שייכים לדיור, ולא ל-ד.א., וכי הם ראויים להגנה כקניינה של דיור (הבהרתי מדוע עליהן, ולא על העיריה, הנטל להוכיח זאת). ב. חוק יסוד; כבוד האדם וחירותו, אשר דיור מבקשת לחסות תחת הגנתו, מגן באותה מידה אף על קניינו של הציבור; היינו, במקרה זה, קופת העיריה, אשר כל תושביה אמורים לחלוק בנטל המיסים, ואלה שאינם משלמים את מיסיהם פוגעים בקניינם של תושבי העיר האחרים. 20. לאור כל האמור, אני דוחה את התובענה. עיכוב הליכי ההוצאה לפועל - מבוטל. המבקשת תשלם למשיבה מס' 1 הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום. מטלטליןהצהרת בעלותבעלותעיקולפסק דין הצהרתי