ייחוס אחוזי נכות לתאונה קודמת

ייחוס אחוזי נכות לתאונה קודמת: 1. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: התובעת פגעה בשתי תאונות דרכים כהגדרתן בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975. התאונה הראשונה ביום 10/11/96 והשניה ביום 16/2/97. התובעת, ילידת 8.8.70, כבת 32 כיום, הינה מנהלת חשבונות במקצועה, נשואה ואם לילד. הנתבעות 1 ו- 4 אחראיות לפיצוי התובעת בגין נזקיה בתאונה הראשונה והנתבעת 2 ו- 3 אחראיות לפיצוי התובעת בגין נזקיה בתאונה השניה. הנתבעות אינן חולקות על חבותן לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן התאונות הנ"ל, אך חולקות הן על שיעור הפיצויים שיש לפסוק בגין כל אחת מהתאונות. לפיכך יתמקד הדיון בשאלת גובה נזק. התובעת התלוננה, כי בעקבות התאונות סובלת היא מכאבי גב וצוואר וכן מבעיות בפה ולסת. לפיכך מינה בית המשפט שלושה מומחים רפואיים אשר התבקשו לבדוק את תלונותיה הרפואיות של התובעת ולחוות דעתם באם נותרה לה נכות רפואית כלשהי, כתוצאה מן התאונה. אין מחלוקת, כי עובר לתאונות הנ"ל נפגעה התובעת בשתי תאונות דרכים אחרות, האחת, ביום 24.9.93 בה נפגעה בראשה ובעמוד השדרה הצווארי, והשניה, בשנת 1994 בה נפגעה בשורש כף היד. אין גם חולק, כי ביום 11.4.98, לאחר פגיעתה בתאונות נשוא התובענה, נפלה בביתה ונפגעה בגב. 2. דיון 2.1 הנכות הרפואית: בעניינה של התובעת מונו על ידי בית משפט זה שלושה מומחים רפואיים, בתחום האורטופדי, בתחום הנוירולוגי ובתחום רפואת פה ולסת. 2.1.1 בתחום האורטופדי: פרופ' דן עטר אשר מונה כמומחה רפואי בתחום זה קבע בחוות דעתו מיום ה- 3 באוקטובר 98, כי על פי הבדיקה הקלינית נמצאה אצל התובעת מגבלה קלה בהנעת עמוד השדרה הצווארי, ולפיה קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 37 (5)א', כאשר מחצית מן הנכות יש לזקוף על חשבון תאונה קודמת מ- 24/9/93 שארעה לתובעת. לדעתו, שתי התאונות נשוא התביעה מ- 10/11/96 ו- 16/2/97 היו החמרות מצב בלבד, כאשר נכות של 3% יש לזקוף על חשבון התאונה מיום 10/11/96 ונכות של 2% יש לזקוף על חשבון התאונה מ- 16/2/97. בנוסף קבע פרופ' עטר כי על פי מצב עמוד השדרה המתני נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%, לפי סעיף 35 (1) א'-ב' (מותאם), כאשר מחצית הנכות היא בשל התאונה השניה מיום 16/2/97, והמחצית השניה בשל חבלה מיום 11/4/98, חבלה בה נפלה התובעת בביתה במהלך הריונה ושאינה נשוא התביעה. לסיכום על פי ממצאיו של פרופ' עטר ניתן לומר, כי: בעקבות התאונה הראשונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 3% בגין החמרה בעמוד השדרה הצווארי. בעקבות התאונה השניה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 4.5%, כאשר יש לזקוף 2% נכות בגין ההחמרה בעמוד השדרה הצווארי ו- 2.5% נכות בגין הפגיעה בעמוד השדרה המתני. לטענת התובעת, פרופ' עטר החמיר עמה כאשר הפחית לה מחצית מהנכות בגין הפגיעה בגב התחתון וייחס אותה לאירוע הנפילה בבית מיום 11/4/98 ואף החמיר עמה כאשר הפחית מן הנכות הצווארית בשל רישום קודם מיום ה- 7/11/96 בתיק הרפואי שלה המדבר על תלונה על כאבי ראש וסחרחורת בפני רופא המשפחה. עוד טענה, כי לאור העובדה שלא הוצגו בפני פרופ' עטר חוות דעת מומחים אחרים שקבעו נכויות בגין התאונות הקודמות, שגה פרופ' עטר כאשר ייחס אחוזי נכות לארועים הקודמים. לפיכך, טענה כי הנכות הרפואית שנותרה לה, גבוהה יותר מזו שקבע פרופ' עטר ומן הראוי לקבוע את נכותה בתחום האורטופדי בשיעור של 15% נכות. אשר לטענתה כי, יש לייחס את כל 5% הנכות שניתנו לה בגין הפגיעה בעמוד השדרה המתני בתאונה השניה, ולא להפחית 2.5% נכות בשל נפילתה מיום 11/4/98 במהלך הריונה, סבורתני כי אין ממש בטענה זו בכדי להפריך את קביעתו של פרופ' עטר. פרופ' עטר נימק היטב את ממצאיו בתשובה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו על ידי ב"כ התובעת. לדבריו, התובעת התלוננה לראשונה על כאבי גב תחתון רק כחודשיים לאחר התאונה השניה, וכן כי נפילתה במהלך תקופת ההריון (מיום 11/4/98) הייתה נפילה שהיוותה חבלה רצינית ולכן החמירה את מצבה של התובעת. כך כותב פרופ' עטר בתשובות לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו: ”2. בביקורת אצל האורטופד מעל חודש לאחר התאונה (25.3.97) התלוננה רק על ע"ש צוארי ואף הופנתה ל- CT ע"ש צוארי בלבד. רק ב- 14/4 (כחודשיים לאחר התאונה) התלוננה לראשונה על כאב "גם בגב התחתון". 5-3. עפ"י רישומי האורטופד המטפל (4.5.98) נפלה ונחבלה בגב התחתון. נפילה שכזו, שבה הועלה חשד לשבר בסקרום הייתה חבלה רצינית (הייתה כזכור בחודש החמישי להריונה) האבחנה המסמכת של האורטופד המטפל הייתה אכן "כאבי גב". כחודשיים לפני הנפילה לא נרשמו ביקורות אצל האורטופד, בעקבותיה תכפו התלונות ואף הופנתה לפיזיוטרפיה (31.3.98). ע"כ נפילה זו מהווה החמרת מצב." גם לעניין טענת התובעת, לפיה פרופ' עטר החמיר עמה כאשר הפחית מן הנכות הצווארית, בשל רישום מיום 7.11.97 בתיקה הרפואי המתייחס לתלונה על כאבי ראש וסחרורות, לא מצאתי כל תימוכין. בחוות הדעת של פרופ' עטר מיום ה- 3 באוקטובר 98, מפורט כי 10% הנכות הצווארית מיוחסים באופן הבא: מחציתם על חשבון התאונה הקודמת מיום 24.9.93 ומחציתם מהווים החמרות מצב כש- 3% נכות בשל התאונה מ- 10.11.96 ו- 2% בשל התאונה מ- 16.2.97. אמנם מתייחס פרופ' עטר בחוות דעתו לתלונת התובעת מיום 7.11.96 על "כאבי ראש וסחרחורות", אולם לא נראה כי פרופ' עטר ייחס לכך חשיבות בקביעת הנכות הן לאור דבריו בחקירה הנגדית והן בשל העובדה, כי ראה בתלונה זו רק הצדקה להמליץ על מינוי ניורולוג שיחווה את דעתו בשאלה. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל בסיס לטענות התובעת ואין מקום לייחס את מלוא אחוזי הנכות לתאונות נשוא התובענה. מאידך טוענות הנתבעות, כי יש לשנות את ייחוס אחוזי הנכות שקבע פרופ' עטר בחוות דעתו ולהתאימם לאמירותיו בעל פה בעת חקירתו בבית המשפט. במהלך חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנתבעות, ולאחר שעומת עם עדותה של התובעת, היה מוכן פרופ' עטר לשנות את קביעותיו בחוות דעתו באופן, שבגין הפגיעה בעמוד השידרה הצווארי תקבע נכות של 2.5% בגין התאונות ולא 5% כפי שקבע בחוות דעתו, כאשר את ה- 2.5% נכות הנותרים ייחס לנפילתה המאוחרת מיום 11.4.98. לפיכך, ציין כי את הנכות האמורה בגין התאונות נשוא התובענה יש לחלק באופן שווה, דהיינו 1.25% בגין כל אחת. עוד טענו הנתבעות, כי על פי דברי המומחה בחקירתו, יש לייחס את הנכות שקבע בחוות דעתו בגין הפגיעה בעמוד השידרה המותני, נכות בשיעור של 5% במלואה לנפילה מיום 11.4.98, ולא ליחס 2.5% מתוך הנכות לתאונה השניה. הנכות הצווארית המומחה כאמור עומת בחקירתו עם עדות התובעת, לפיה לאחר נפילתה במהלך הריונה ביום 11.4.98 חזרו לה כאבי הגב והצוואר. (ראה עדותה עמ' 17 לפרטיכל). פרופ' עטר ראה בדברים אלו ממצא חדש עליו לא ידע קודם לכן, ולכן מצא הוא לנכון במהלך עדותו בבית משפט, לשנות את קביעותיו בחוות דעתו, בעניין הנכות בעמוד השדרה הצווארי ולייחס לנפילה המאוחרת, מיום 11.4.98, כגורם סיבתי נוסף בעל משקל לפגיעה האמורה בצוואר. לפיכך, מייחס הוא לתובעת בגין נפילה זו נכות בשיעור של 2.5% בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצוארי, הגם שלא אמר כן בחוות דעתו. למרות העובדה שהמומחה מתייחס לאמירת התובעת כאל ממצא מחייב אשר משנה את כל התמונה בכללותה, סבורתני, כי יש מקום לנקוט במשנה זהירות בהענקת משקל מכריע לדברי התובעת בעדותה זו, כפי שביקש המומחה לעשות. התובעת העידה בפניי ביום 20.11.00, למעלה משנתיים מאז הנפילה מיום 11.4.98. מדובר בפרק זמן לא קצר, ואין זה מן הנמנע כי בשל מגבלות הזכרון האנושי של האדם, התובעת לא זכרה במדוייק אלו כאבים היו לה באותה תקופה. התובעת אמרה בעדותה: ”...הייתי בחופשת לידה 3 חודשים, ואחרי זה הייתי עוד 3 חודשים מאחר והיו לי כאבי גב איומים". ורק אחר כך הוסיפה ואמרה: ”חזרו לי כאבי הגב והצוואר". (עמ' 17 לפרטיכל). סבורתני שכאשר אין מסמכים רפואיים המעידים על תלונות בגין כאבי צוואר באותה תקופה בעקבות אותה נפילה, אין לייחס לאמירתה בבית המשפט משקל רב. לפיכך, סבורתני כי יש להשאיר את ממצאיו של פרופ' עטר , כפי שנמסרו בחוות דעתו, על כנם. נכות בעמוד שדרה מותני אשר לפגיעה בעמוד השידרה המתני, אינני סבורה כי יש לשנות את קביעת המומחה ולייחס את מלוא הנכות בשיעור של 5% שקבע המומחה, לנפילה מיום 11.4.98. המסמכים הרפואיים אשר ניתנו לתובעת בעקבות התאונה השניה מעידים על כאבים שהיו לתובעת בגב התחתון כשבעקבות תלונותיה אף טופלה במכון לרפואה משלימה (ראה חוו"ד המומחה). לפיכך אינני סבורה, כי יש לשלול מהתובעת קביעת נכות כלשהי בגין התאונה השניה מיום 16.2.97 כפי שביקש המומחה לעשות במהלך חקירתו ולייחס את כל הנכות שנותרה לה בגב התחתון (5%) לנפילה מיום 11.4.98. לא אחת נקבע כי חוות דעתם של המומחים הרפואיים מהווה משקל רב בהחלטות בתי המשפט ומסייעת בידם רבות. ואכן, ככלל לא יטה בית משפט להתערב בחוות דעת זו. אולם, אם יש בפני בית משפט נסיבות שבהן נראה, כי התשתית העובדתית עליה מתבססת חוות הדעת אינה מהימנה, הרי שבמקרה שכזה יתערב בית משפט. כך נקבע בע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ ואח', פ"ד מז(5), 170, עמ' 172-171: ”כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו... הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי. כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי לגביו הוא מתבקש ליתן חוות דעתו. ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במיכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, עליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת." סיכומו של דבר, הנני מאמצת במלואה את חוות דעתו של המומחה כפי שהוגשה בכתב ומשאירה על כנה את אבחנותיו הראשונות הנוגעות לנכויות הרפואיות שנותרו לתובעת, לרבות ייחוס שיעור הנכויות לכל את מן התאונות. 2.1.2 בתחום פה ולסת בתחום זה מינה בית המשפט את ד"ר י. הורוביץ כמומחה בתחום פה ולסת. בחוות דעתו מציין המומחה, כי הוא מסכים לקביעה שמדובר בחבלה מסוג "צליפת שוט" וכן שחבלה מסוג זה, יכולה לגרום להפרעות בשרירי הצוואר, העורף ועמוד השדרה ולהפרעות במנגנון הלעיסה. ד"ר הורוביץ מציין, כי ההפרעה אצל התובעת נובעת מנקיעת הדיסקית שבמרפק הלסת ומבריחתה קדימה, והנקישה העזה והכאב קשורים להפרעה. כמו כן, קבע המומחה בחוות דעתו, כי כאבי השרירים, הרגישות וההגבלה בפתיחת הפה כולם קשורים להפרעה זו, והמליץ על טיפולי פיזיוטרפיה וסד לילה, למרות שהעיר כי טיפולים אלו אינם תמיד יעילים. ד"ר הורוביץ קבע לתובעת אחוזי נכות באופן הבא: 15% נכות בהתאמה לפי סעיף 73 (2) א' 3-2. כמו כן, הוסיף וציין כי תיתכן החמרה במהלך השנים, מבלי שניתן לנקוב במועד המדוייק, ואז תעמוד נכונתה של התובעת על - 20% נכות לפי סעיף 73 (2) א' 3. לטענת הנתבעות 1 ו- 4 (אחראיות לפיצוי בגין תאונה 1): יש להסיק מחוות דעתו של המומחה וכן מתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו על ידי ב"כ הנתבעות 2 ו- 3, כי את הנכות שנותרה לתובעת יש לייחס לתאונה השניה בלבד, ולפיכך אין לייחס לתובעת נכות רפואית בתחום הפה והלסת בגין התאונה הראשונה. לטענת הנתבעות 2 ו- 3 (אחראיות לפיצוי בגין התאונה 2): לא ניתן לומר לאיזה חלק בהגבלה בפתיחת הפה גרמה התאונה הראשונה ולאיזו השניה. לטענתן, בנסיבות אלו גרמו שתי התאונות יחד נזק שלא ניתן להפרידו. לפיכך, טוענות נתבעות 2 ו- 3 כי, יש לחלק את הנכות שנקבעה בין שתי התאונות באופן שווה. בתחום זה קבע המומחה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 15% כאמור לעיל, ונותרה השאלה כיצד יש לחלק, אם בכלל, את הנכות האמורה בין שתי התאונות. ד"ר הורוביץ בחוות דעתו אינו מחלק את הנזק בין שתי התאונות וגם בחקירתו בבית המשפט הוא העיד, כי: ”זה בלתי אפשרי לבצע את החלוקה בין שתי התאונות היום" (עמ' 31 לפרטיכל). אולם הוא מוסיף ומעיד, כי את ההחמרה הקשה יותר יש לשייך לתאונה השנייה, כדבריו בעמוד 35 לפרטיכל: ”קרוב לוודאי שהיו צריכות להיות יותר תלונות בתאונה הראשונה. פה יש תלונה בהפרעת פתיחת הפה, וזו החמרה מאוד קשה, שהייתי בהחלט יותר משייך אותה לתאונה השניה מאשר לראשונה. אבל באחוזים איני יודע, יש פה שני משפטים שהם בעצם מאוד שונים והייתי מצפה כפי ששאלת אותי, שאם אחרי התאונה הראשונה הייתה חבלה משמעותית, הייתי מצפה ליותר תיעוד". (הדגשות שלי - ר.ב.). וכן גם בתשובה לשאלות ההבהרה, מיום 16/9/99, מפרט ד"ר הורוביץ וכותב: ”במסמכים אין אזכור על תלונות מצדה לפני 2/97 על בעיות מפרקי הלסת ..בשל סמיכות התאונות קשה לקבוע אם הופיעו בעיות מפרקי הלסת או לא לאחר התאונה מיום 10/11/96 אך זו לבטח אינה הפגיעה העיקרית. צליפת שוט יכולה לגרום לבעיות במנגנון הלעיסה אך לא בהכרח ויש שטוענים שזה לא שכיח. מאידך לאחר התאונה השניה יש עדויות להופעת תלונות שהחמירו ואף טופלה בשל כך". (הדגשות שלי - ר.ב.). לאור האמור לעיל, ובהתבסס על דבריו אלו של ד"ר הורוביץ וכן על הממצאים האובייקטיביים הקיימים, סבורתני כי שתי התאונות הובילו לפגיעה האמורה, כאשר הפגיעה בתאונה השנייה היא זו אשר גרמה להחמרה הרצינית. אולם, עדיין נשאלת השאלה כיצד תחולק ותיוחס הנכות לתאונות. האם ניתן לומר כי מדובר בסוגייה של ריבוי מעוולים שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה? על כך נאמר כי, בחלוקת החבות בין מעוולים שגרמו את הנזק ביחד, או כאשר מעשיהם גרמו לנזק האחד לאחר השני, הפתרון הסביר ביותר הוא כי, בכל מקרה בו לא ניתן הנזק להפרדה מניחה את הדעת, כדי לייחס חלקיו למזיקים השונים, יראו המזיקים השונים כאחראים יחד ולחוד לנזק כולו, וכי מכל מקום אין להטיל על התובע הניזק את העומס להוכיח חלקו של כל מזיק בנזק. (ראה דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, חיפה, התשנ"ח, 1997, עמ' 1274). התיחס לכך בית המשפט העליון בקובעו: "האחריות הסולידארית, יחד ולחוד, מן הראוי שתחול בכל מקרה, שבו לא ניתן להפריד ולאבחן את הנזק לחלקיו בדרך סבירה ויעילה. לעניין החבות לנזק, הרי בכל אותם מקרים שבהם הנזק הסופי שזור ומשולב יחד ואינו ניתן להפרדה, נושאים המעוולים באחריות סולידארית, גם אם מדובר בנזק שנגרם בשלבים, וגם אם חלקו נגרם על ידי מעשה העוולה הראשון, לפני שהוגבר על ידי מעשה העוולה השני". (ע"א 285, סעדיה נ' דר' אריה וילנסקי ואח', פ"ד מג (3) 284, 294 - 293). וראה גם ד"נ 15/88 שמואל מלך נ' קורהויזר,פ"ד מד(2) 89. סבורתני כי במקרה שבפני מקום שמדובר בתאונות בעלות מאפייני פגיעה ועוצמה דומים, יש לכאורה לומר, כי כל תאונה תרמה להיווצרות הנזק במידה שווה. אולם, מקום שעל פי עדותו של ד"ר הורוביץ גרמה התאונה השניה להחמרת הפגיעה מהתאונה הראשונה נשאלת השאלה, אם יש לחלק את האחריות באופן שונה. סבורתני שלא, כוונת המומחה בתשובתו זו באה לומר, כי התאונה השניה החמירה את המצב הקודם ולפיכך הייתה חמורה מבחינת תוצאות הנזק מן התאונה הראשונה, אך לא נאמר, כי הפגיעה בתאונה השניה הייתה קשה יותר מהראשונה. בעקבות התאונה הראשונה, התלוננה התובעת על בעיות בלסת אשר הוגדרו על ידה כבעיות אכילה (נ/10), והגם שפגיעתה לא אובחנה נכונה, הרי שניתן לומר, כי הפגיעה הראשונה נתנה אותותיה. החמרה של פגיעה זו באה לידי ביטוי בתאונה השניה שלאחריה הוחרפו תלונות התובעת. זהו המקרה הקלאסי של גולגולת דקה כאשר הנזק המאוחר גורם להתפרצות סימני המוגבלות. אולם, אין לפטור את המזיק בגין התאונה הראשונה, שכן תאונה זו היוותה תשתית לנזק המצטבר ממנו סובלת התובעת. בנסיבות אלו, סבורתני כי יש לחלק את האחריות לתוצאת הנזק בחלקים שווים בין הנתבעים, שכן מבחינה הסתברותית, לאור מאפייני הפגיעה ועוצמתה, ניתן לומר, כי כל אחת מהתאונות גרמה למחצית מהנזק. אומר על כך בית המשפט העליון מפי השופט ברנזון "ברור איפוא, שגם כאשר אי-אפשר להעריך בוודאות את הנזק שנגרם על-ידי כל אחד מגורמים שונים הפועלים בנפרד, באותו זמן או בזמנים שונים, אין להסתפק במתן פיצוי סמלי בלבד, ועל בית-המשפט לעשות כמיטב יכלתו די להגיע להערכה צודקת של הנזק שנגרמת על-ידי כל אחד מהגורמים הללו". (ראה בע"א 403/68, גינוסר נ' דאדו עבדאללה שריף דחאברה ואח', פ"ד, כרך כג (1), עמ' 371, 366. בעמ' 371, אמנם שם זה נאמר לעניין הפיצוי הסמלי שניתן, אך סבורתני, כי ניתן להקיש גם לעניין זה). 2.1.3 בתחום הנוירולוגי בתחום זה מונה כמומחה רפואי מטעם בית משפט ד"ר יורם פינקלשטיין, אשר קבע כי לתובעת לא נותרה נכות נוירולוגית צמיתה בגין שתי התאונות נשוא התביעה. יחד עם זאת, קבע המומחה נכויות זמניות, על פי מהלכה הטבעי של ההחלמה מהחבלות המתוארות. הנתבעות לא חלקו על קביעה זו של המומחה. הנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת בגין כל אחת מהתאונות הינן כדלקמן: 100% נכות למשך שבועיים מיום התאונה. 50% נכות למשך השבועיים שלאחר מכן. 25% נכות למשך שבועיים נוספים. 2.2 סיכום הנכויות להלן סיכום אחוזי הנכויות של התובעת בעקבות תאונה 1: א. בתחום האורטופדי - 3% נכות בעמוד שדרה צווארי. ב. בתחום פה ולסת - 7.5% נכות. ג. בתחום הנוירולוגי - נכויות זמניות באופן הבא: 100% נכות למשך שבועיים מיום התאונה. 50% נכות למשך השבועיים שלאחר מכן. 25% נכות למשך שבועיים נוספים. להלן סיכום אחוזי הנכויות של התובעת בעקבות תאונה 2: א. בתחום האורטופדי - 2% נכות בעמוד שדרה צווארי. 2.5% נכות צמיתה בעמוד שדרה מותני. ב. בתחום פה ולסת - 7.5% נכות. ג. בתחום הנוירולוגי - נכוות זמניות באופן הבא: 100% נכות למשך שבועיים מיום התאונה. 50% נכות למשך השבועיים שלאחר מכן. 25% נכות למשך שבועיים נוספים. 2.3 הנכות התפקודית התובעת ילידת 8.8.70 בעלת הכשרה מקצועית של סוג 2 בהנהלת חשבונות ממוחשבת. התובעת הצהירה בתצהירה, כי היא סובלת מכאבי גב תחתון והגבלת תנועות בגב התחתון. כמו-כן הצהירה על סבל בשל סחרחורות קשות, צפצופים באוזניים, נדודי שינה, כאבי ראש תמידיים המקרינים מהעורף למרכז הראש, חרדות ועצבנות מוגברת. היא ציינה כי תופעות אלו מפריעות לה בתפקודה בבית ובתפקודה בעבודה. לטענתה, בשל הבעיות בפה ובלסת היא מתקשה בפתיחת הפה מעבר לגודל מסויים ומרגישה חריקות וכאבים חזקים בעת תנועת הלסת . לטענתה תופעות אלו מקשות עליה לנהל שיחות טלפון ארוכות ולקיים פגישות ממושכות בעבודה. כמו כן חוששת התובעת כי במהלך שיחה או פגישה בעבודה יתפס פרק הלסת . דבר זה מונע ממנה לנסות ולמצוא עבודה עם קהל או עבודות טלמרקטינג בשל הפחד כי לא תוכל לעבוד ולבצע את תפקידה כנדרש. זאת ועוד טוענת התובעת, כי בשל מגבלותיה קשה לה לנהל את משק הבית, ובפרט מתקשה היא בטיפול בבנה הקטן. עקב כך, טוענת היא, כי היא נעזרת רבות בבני משפחה ובשכנים ואף מצהירה על כוונתה לפצות אותם כלכלית לכשתקבל את כספי הפיצויים. התובעת נפגעה בשתי התאונות אשר גרמו לה נכויות רפואיות, כפי שפורט לעיל, ועל כך אין מחלוקת. אלא שנכות רפואית קלינית איננה יכולה לשמש בסיס לקביעת שיעור הפסדו של הנפגע בכושרו להשתכר, אלא אם יוכח שהיא אמנם עשויה להתבטא בהשתכרותו של הנפגע. מכאן, שכדי שהנכות הרפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע שהיא גם בעלת משמעות תפקודית. כך גם באשר להיזקקות הנפגע לעזרת צד ג'. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי קיימת קורלציה בין נכויותיה הרפואיות של התובעת לבין ההשלכות התפקודיות. מחד טוענת התובעת, כי קשה לה לנהל שיחות ארוכות ולקיים פגישות ממושכות בעבודתה בשל ההגבלות בפתיחת הפה והלסת . כפי שהעידה בעדותה בעמ' 26 לפרוטוקול: "ש: איזה עבודה את עושה ביום שגרתי שלך? ת : עבודה מול מחשב, טלפונים של לקוחות שאלות פניות, טלפונים למוסדות, קבלת קהל הקלדה של החומר למחשב. הקלדה זה רוב היום העבודה היא מול מחשב. לקוחות מגיעים לפגישות עם המעביד והוא מחליט אם אשב לנהל את התיק. אני יושבת כחצי שעה עם הלקוח. לא כל יום אני יושבת עם לקוח. פעם אחת בחודש אני אמורה לקבל את הלקוח ולשבת איתו. יש לי כמה לקוחות. ממוצע ליום עם לקוחות בערך זה חצי שעה ליום אני מדברת מעט מאוד בטלפון וזה מאד קשה. אני לא יכולה לנהל שיחות מרובות, השיחות מאד קצרות". מאידך, על אף דבריה דלעיל, נראה כי לא התקשתה באופן מיוחד בדיבור, בעת מתן עדותה וחקירתה שנתמשכה קרוב ל- 3 שעות; בנוסף טענה היא בעדותה כי קשה לה לשבת, בשל הכאבים בגב התחתון, ולכן היא נאלצת לקום ממקומה ולהסתובב. אולם התובעת לא זימנה להעיד את מי ממעבידיה בכדי לאמת טענה זו. כאשר נשאלה לגבי כך וכן האם מישהו ממעסיקיה ידע על המגבלות הרפואיות שלה, השיבה: "המעביד שלי יודע שיש לי מגבלות. המעביד הנוכחי. המעבידים האחרים ידעו, אבל לא התלוננתי בפניהם על כאבים ושום דבר. לא רציתי שיראו שאני מוגבלת. נשארתי בעבודה וקמתי מידי פעם, קמתי והסתובבתי וחזרתי וישבתי והמשכתי לעבוד. המעביד האחרון שלי יודע שעברתי תאונות דרכים ואני סובלת מהגב, ויש לי בעיה לדבר עם לקוחות. הוא יודע שאני קמה מידי פעם. הוא מתחשב. לא ביקשתי ממנו לבוא להעיד בבית משפט. אני לא יודעת אם המעביד שלי היה בא להעיד אם הייתי מבקשת. בכל אופן לא ביקשתי". (עמ' 26 לפרוטוקול). תשובה זו תמוהה בעיני. ראשית, אם התובעת סובלת מכאבים בצורה שמפריעה לה לתפקד, כפי שתיארה בתצהירה ובעדותה, אזיי קשה להניח כי המעביד לא היה שם לב לכך. בנוסף לכך, גם אם נניח כי לא רצתה שמי ממעבידיה ידע על כך, עדיין ניתן היה להעיד את עמיתיה לעבודה, דבר שלא נעשה. יתרה מכך, לעניין המעסיק האחרון, התובעת טוענת כי הוא ידע על מגבלותיה ואף התחשב בכך. אם אמנם כך הדבר, אזיי מדוע נמנעה התובעת מלהעידו? גם לעניין תפקודה בבית, טוענת התובעת כי היא נעזרת "רבות" בבני משפחה ובשכנים, עזרה כה רבה, שבשלה מתכוונת היא לפצותם. אולם, גם כאן לא מנמקת התובעת את הימנעותה מלזמנם להעיד, ולו מכר אחד, בכדי לחזק את גירסתה, כפי שצויין בפרוטוקול: "ש: יש סיבה למה לא הבאת מישהו מהמעבידים או חברים לעבודה או מישהו מבני המשפחה, שיבואו להעיד איך שאת סובלת וכואב לך, כיצד לתמוך בטענות שלך. ת.: הסיבה שאף אחד לא בא, מאחר ולא ביקשתי מאף אחד. אני יודעת שאנשים לא אוהבים לבוא לבית משפט ולהפסיד ימי עבודה ולהפריע בחיים המשפטיים". משנמנעה התובעת להעיד עדים שבעדותם יש כדי לחזק את גירסתה, ללא הסבר סביר, הרי שנוצרת חזקה כי עדות זו הייתה פועלת לרעתה. (ראה בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, עמ' 762 - 762). הגם שנמנעה התובעת לחזק את עדותה בעדים נוספים, מוטלת חובה על בית משפט לראות את התמונה באספקלריה רחבה ולבחון את התנהלותה המקצועית והתפקודית של התובעת במהלך השנים. לפיכך אסקור את עיסוקיה של התובעת כיום, לאחר התאונות, לעומת עיסוקיה עובר לתאונות ובהתאם אבחן אם יש מקום לייחס לכך משקל כלשהו לעניין נכותה התפקודית. התובעת היא אישה צעירה, הנמצאת בראשית דרכה המקצועית והאישית. בעקבות התאונות שאירעו לה, עברה לעסוק כמקצוע עיקרי בתחום הנהלת חשבונות. התובעת טוענת כי בעברה עסקה, בין היתר , בעבודות בעלות פן ספורטיבי יותר (ריקוד, מלצרות וכד'), ואילו כיום בשל מוגבלויותיה אינה יכולה לעסוק בכך יותר, ובכך נפגע כושר השתכרותה. אלא שעבודות מזדמנות שכאלו, בהן עסקה התובעת בצעירותה, מאפיינות לרוב עיסוקי צעירים המחפשים את דרכם בשוק העבודה. לא שוכנעתי כי תחום הריקוד או המלצרות היווה תחום עיסוק עיקרי בחייה אשר היה הופך עבורה, למקצוע לחיים. על פי עדות התובעת, כבר בשנת 1994, בהיותה בת 24, החלה לעבוד באופן סדיר בחברת "אלבר". שם עבדה עד 31.12.96 שאז פוטרה. התאונה אותה עברה, ביום 10/11/96 לא שיבשה את מהלך העבודה. יום למחרת פיטוריה ממקום העבודה לעיל, החלה התובעת לעבוד בחברת "מאג אלקטרוניקה", שם עבדה כמזכירה ומנהלת חשבונות עד לחודש 8/97. לטענתה, הפסיקה היא את עבודתה בשל קשייה ומגבלותיה, תולדת התאונה השניה, אשר ארעה כ- 6 חודשים קודם לכן ביום 16/2/97. מתקשה אנוכי ליתן אמון בדברים אלו, בהתחשב בעובדה כי מיד לאחר שהפסיקה לעבוד אצל חברת מאג, החלה ביום 1/9/97 לעבוד במשרד להנהלת חשבונות "נתן זוסמן", שם עבדה עד אשר נפלה במהלך הריונה, ביום 11/4/98. התובעת במהלך שנות עבודתה אלו, הכשירה עצמה לעבודה בהנהלת חשבונות, מקצוע אותו החלה ללמוד עוד בהיותה תלמידת תיכון, ואין לומר כי חילופי מקומות העבודה נובעים מהתאונות כי אם מרצונה להשתלב בעבודות בתחום עיסוקה. התובעת נישאה, הקימה משפחה ואורחות חייה הותאמו למצבה המשפחתי החדש. גם לאחר חופשת הלידה, עבדה התובעת בעבודות מזדמנות עד אשר השתלבה במשרד יועץ המס "שניידר" בתפקיד של מנהלת חשבונות, שם היא עובדת עד היום. לפיכך, ניתן לומר כי לתובעת אין כל הפרעה בהתאמה הסוציאלית ואף לא בכושר העבודה. חרף האמור לעיל, אין להתעלם מן העובדה, כי לתובעת נותרה נכות בתחום האורטופדי ובתחום הפה ולסת, העלולה להכביד על תפקודה באופן אשר יגרום לה להפסדי שכר בעתיד. כאמור, בעקבות התאונות נשוא התובענה, נותרה לתובעת נכות אורטופדית בשיעור של 7.5%. אולם, לתובעת נכויות בגין תאונות קודמות ומאוחרות לתאונות נשוא התובענה. כך בגין פגיעה בעמוד השידרה סובלת התובעת מנכות רפואית של 10%, כאשר 5% יש לזקוף לתאונה הקודמת מיום 24/9/93 ואת היתרה לחלק בין שתי התאונות, 3% בגין הראשונה ו- 2% בגין השניה. אשר לפגיעה בעמוד השידרה המותני, נותרה לתובעת נכות בשיעור של 5%, כאשר 2.5% יש לזקוף לתאונה השניה ו- 2.5% בגין הנפילה המאוחרת. התחשבתי בעובדה, כי לתובעת נכויות רפואיות אשר אינן נובעות מן התאונות ואף חבלה קודמת בכתף מאז שירותה הצבאי. התחשבתי בעובדה כי הגם נכויותיה השתלבה התובעת במעגל העבודה וסללה את דרכה המקצועית. אך אינני יכולה להתעלם מן העובדה, כי הגם לכאורה הנכויות הנמוכות שנותרו לתובעת, בגין כל אחת מן התאונות יש לייחס לתאונות אפקט מצטבר של נזק המקים חשש כי בעתיד ישפיע במידה כלשהי על תפקודה. גם הפגיעה בתחום הפה ולסת, אשר לכאורה אינה תפקודית, עלולה להפריע מעת לעת במהלך העבודה הרגיל שלה, בשל כאבי הראש מהם היא סובלת והמוגבלות בפתיחת הפה. דברים אלו עלולים לבוא לידי ביטוי בדרך של העדרויות ממקום העבודה. בנסיבות האמורות לעיל, סבורתני כי הדרך הנכונה לפסוק לתובעת את הסיכון בגין הפסדיה לעתיד היא בדרך של שכלול של הנתונים וכך הייתי פוסקת: 2.4 גובה הנזק: 2.4.1 כאב וסבל: נכות אורטופדית-7.5% (3% בגין תאונה ראשונה; 4.5% בגין תאונה שניה). נכות פה ולסת - 15% (7.5% בגין תאונה ראשונה; 7.5% בגין תאונה שניה). הגם האפשרות של החמרת הנכות בתחום הפה ולסת לשיעור של 20%, הרי שכל עוד לא הוכחה ההחמרה יש לומר, כי זו בבחינת ספקולציה הצופה פני העתיד. מקום שכאב וסבל הינו תחשיב המבוסס על נכות שנקבעה, יש לחשב ראש נזק זה על פי הנכות הקיימת. לפיכך, יחושב הנזק בראש נזק זה על פי הנכויות לעיל, גילה של התובעת, מועד התאונה, הכל בהתאם להוראות בדין. בגין התאונה הראשונה יש לפסוק פיצוי בסך של 18,005 ש"ח. בגין התאונה השניה יש לפסוק פיצוי בסך של 20,222 ש"ח. 2.4.2 הפסדי שכר לעבר: התאונה הראשונה מיום 10/11/96 התובעת קיבלה שכר מלא בחודש נובמבר. לטענתה, בחודש דצמבר 1996 קיבלה שכר חלקי של 395 ₪. לפיכך נגרם לה הפסד שכר של 3,377 ₪ (על פי ממוצע שכרה לאותה עת העומד על סך 3,724 ₪ נטו). סכום זה משוערך להיום בצירוף ריבית עומד על סך 5,302 ₪. ממצא זה אף תואם את חוות דעת המומחה נוירולוג, המציין תקופת אי כושר זמנית לתקופה של כחודש ימים. סכום זה תשלמנה הנתבעות 1 ו- 4. התאונה השניה מיום 16.2.97: באותה עת עבדה התובעת בחברה "מאג אלקטרוניקה", שם החלה לעבוד ב- 1.97. התובעת השתכרה בחודש ינואר סך של 2,889 ₪ ברוטו, ובחודש פברואר סך של 3,390 ₪ ברוטו. הגם הירידה בשכר לעומת מקום עבודה קודם, לא הוכח בפני כי ירידה ברמת השכר נובעת מפגיעה בכושר עבודה. יתכן גם יתכן, כי מדובר ברמת השתכרות השונה ממקום עבודה קודם ללא כל קשר לכישוריה או תפקודה של התובעת. בפועל חזרה לעבודה מיד לאחר התאונה ולא סבלה כל הפסד שכר. לפיכך, אינני פוסקת לה כל הפסד שכר לעבר בעקבות התאונה השניה, הגם שהמומחה הנוירולוג העניק לה נכויות זמניות. גם טענתה, כי עזבה את עבודתה ב"מאג אלקטרוניקה" 6 חודשים לאחר התאונה השניה, וזאת בשל קשייה ומוגבלויותיה אינה סבירה בעיני. התובעת המשיכה לעבוד במקום זה ללא כל מגבלה, כאשר היא ממשיכה להכשיר עצמה במקצוע הנהלת החשבונות, בו היא מתחילה לעסוק מיד אחר הפסקת עבודתה בחברת "מאג אלקטרוניקה". 2.4.3 הפסד שכר לעתיד: בהתחשב בנכויותיה ובגילה הצעיר ושנות העבודה הצפויות לה, הינני פוסקת לה פיצוי גלובלי לעתיד בשיעור של 75,000 ₪. 2.4.4 הוצאות רפואיות: הוצאות רפואיות מכוסות מרביתן במסגרת סל הבריאות. יחד עם זאת, נושא המבוטח בדמי השתתפות בביקורים אצל רופא ובתרופות, הוצאות אותן הנני מעריכה כי התובעת הוציאה וצפויה להוציא בעתיד, בסכום כולל של 2,000 ₪. תשלום שכר טרחה לד"ר הורוביץ בו נשאה התובעת, סך של 3,000 ₪ נכון ליום 28.2.99. סכום זה משוערך להיום בצירוף ריבית, עומד על סך של 3,705 ₪. אשר למימון הוצאות חוות דעתו של המומחה בתחום הנוירולוגי בו נשאו הנתבעות, אינני סבורה כי יש להטיל על התובעת את מימון חוות דעתו, מקום שהמומחה קבע לתובעת נכויות זמניות. 2.4.5 עזרת צד ג': א. לעבר: לא הוכחה כל עזרת צד ג' לה נדרשה התובעת בעקבות התאונות, ובפועל לא הוכח נזק מיוחד זה. ב. לעתיד: בהתחשב בנכויותיה של התובעת ובאפשרות כי תזקק לעזרת צד ג' בעתיד, הנני פוסקת לה פיצוי כולל של 30,000 ₪. 2.5 סה"כ הנזק: כאב וסבל : א. תאונה ראשונה - 18,005 ₪ ב. תאונה שניה - 20,222 ₪ הפסד שכר לעבר - 5,302 ₪ הפסד שכר לעתיד - 75,000 ₪ הוצאות רפואיות - 2,000 ₪ עזרת צד ג' לעתיד - 30,000 ₪ הוצאות שכ"ט למומחה - 3,705 ₪ סה"כ 154,234 ₪ 3. סוף דבר בגין נזקי התאונה הראשונה אחראיות הנתבעות 1 ו- 4. בעקבות תאונה זו, נותרה לתובעת נכות אורטופדית בשיעור של 3% ונכות בתחום פה ולסת בשיעור של 7.5% בגין נזקי התאונה השניה, אחראיות הנתבעות 2 ו- 3. בעקבות תאונה זו, נותרה לתובעת נכות אורטופדית בשיעור של 4.5% ובתחום פה ולסת בשיעור של 7.5%. לפיכך, למעט סכום הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר, בו תישאנה הנתבעות 1 ו- 4 ופיצוי בגין כאב וסבל שהופרד לעיל, יתרת הנזק תחולק באופן שהנתבעות 1 ו- 4 תישאנה ב- 45% מהנזק והנתבעות 2 ו- 3 ב- 55% מהנזק, בצירוף מע"מ כחוק. הנתבעות תוספנה ותשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי בו נשאו, כל אחת על פי חלקה בנזק. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.נכותאחוזי נכות